ותלך רבקה לדרוש בצפת; מדרש מקום
שרה פרידלנד בן ארזה
'ויתרצצו הבנים בקרבה' (בראשית כה, כב) ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר: זה רץ להרוג את זה, וזה רץ להרוג את זה. ריש לקיש אמר: זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה ...
בשעה שהיתה [רבקה] עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת ... ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים, עֵשו רץ ומפרכס לצאת ... 'ותאמר אם כן למה זה אנכי' (שם). רבי יצחק אמר: מלמד שהיתה אמנו רבקה מחזרת על פתחיהן של נשים ואומרת להן: הגיע לכם הצער הזה בימיכם? אם כך הוא צערו של בנים והלואי לא עיברתי ... ותלך לדרש את ה'' (שם) – וכי בתי כנסיות ובתי מדרשות היו באותן הימים, והלא לא הלכה אלא למדרש של שם ועבר? אלא ללמדך שכל מי שהוא מקביל פני זקן, כמקביל פני שכינה (בראשית רבה סג, ו)
התצלום מתוך: מנחם מיכלסון, יהודה סלומון, משה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, תל אביב תשנ"ו, עמ' 1
א. העַלְמה
רבקה אמנו בת ערל הייתה ואחות ערל הייתה וממקום עֲרלוּת באה. כפולה ומכופלת הייתה עורלתה, וכתיב בה: 'ותלך לדרש את ה'' (בראשית כה, כב) – אתמהה.
יש אומרים, פעמיים נשרו עורלותיה – בשעה שנפלה מעל הגמל, ובשעה שהעתיר עליה אישהּ. בשעה שנפלה מעל הגמל, נבתקה סתימתה אחת. כיוון שנפערה, בּושה, וכיוון שנשתוחחה ונכלמה, מיד כתיב בה: 'ותקח הצעיף ותתכס' (שם, כד, סה).
ובשעה שהעתיר עליה אישהּ, נסתלקה ממנה עורלתה שנייה, וסרה עקרותה. הדא הוא דכתיב 'ויעתר יצחק לה'... ויעתר לו ה'', מיד – 'ותהר רבקה אשתו' (שם, כה, כא).
ויש אומרות: באמת לא הייתה אמנו רבקה ערֵלה מימיה.
צאי ולמדי, עוד בארם נהריים הייתה שואבת משפעם של מים תחתונים, דולה תהומות ומשקה לעבד אברהם ולגמליו; ומיָמיה לא נסתמה אותה עין באבן, ולא כיסתה אותה עורלה כלל.
ועוד: הרי כבת שלוש אמרה: 'אֵלֵךְ' (שם, כד, נח), ודרשו בה גזרה שווה מרות, שאמרה: 'כי אל אשר תלכי אלך וגו'... ואלהיך אלהי' (רות א, טז). מלמד שלא נסתמה בעורלה מיָמיה.
שמעה רבקה אלו אומרים: ערֵלה הייתה ונבתקה, ואלו אומרות: לא הייתה ערֵלה מימיה, ולא הייתה יודעת מה בה. לפיכך נקראה 'הַעָלְמָה' (בראשית כד, מג) – שהיעלם ניתן בה.
• המדרש נכתב במהלך ביקורים חוזרים ב'מערת שם ועבר' הנמצאת במרכז צפת, ומכונה גם 'בית המדרש של שם ועבר'. על פי המסורת, שמקורה כנראה במסורות ערביות הקושרות את יעקב למערה זו, במערה זו למדו ואף נקברו שם בן נח ונינו עבר. מסורת קבורתו של התנא שמעון בן עזאי במערה זו, שבה טמונים על פי המסורת המקובלת גם ר' דוסא בן הרכינס ור' נחמיה, מופיעה כבר ברשימת קברות צדיקים מהמאה ה־ 14 (על פי צבי אילן, קברי צדיקים בארץ ישראל, ירושלים 1997,עמ' 351 ; צבי גילת, קברי צדיקים, תל אביב תשס"ה, עמ' 114–115)
בת ערל הייתה ואחות ערל הייתה וממקום ע רלות באה – בראשית רבה סג, ד: '"בת בתואל הארמי" מה תלמוד לומר "אחות לבן הארמי"? אלא בא ללמדך: אביה רמאי ואחיה רמאי ואף אנשי מקומה כן. והצדקת הזו שהיא יוצאה מביניהם למה היא דומה? לשושנה בין החוחים'. לא נסתמה אותה עין באבן – שלא כבאר שבה פגש יעקב את רחל בראשית כט, ב. ולא כיסתה אותה עורלה כלל – דימוי האבן לעורלה עולה מצירוף של הנבואה בדברים ל, ו: 'מל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך' – עם התממשותה בדברי יחזקאל יא, יט: 'והסרתי לב האבן מבשרם ונתתי להם לב בשר' (וראו גם שם, לו, כו). העלמה, שהיעלם ניתן בה – מעין זה ראו בבלי, סוטה יב, ע"ב.
ב. ותלך לדרוש את ה'
ויתרצצו הבנים בקרבה' (בראשית כה, כב) – אמרו: בִּינות שאינן מתיישבות זו עם זו התרוצצו בה, ולא ידעה אִמנו רבקה אם יש בקרבה אם אין.
ויש אומרים: בנאים התרוצצו בקרבה, ובידיהם יתדות ומקבות וקורנסים, והיו מכים בהם זה בקדקודו של זה, והפכו כלי בנייה שבידיהם לכלי משחית, וביקשו לרוצץ זה את גולגלתו של זה.
הייתה כרסה מְחשבת לפקוע ולבה מסוכסך, עד שתבעה: 'אם כן למה זה אנכי' (שם).
יצאה רבקה לחזר על פתחיהן של נשים שוולד יחיד בקרבן, והייתה שואלת אותן: הגיע לכן הצער הזה? הגיע לכן הצער הזה? ולא ידעה שום אשה בצער הזה כלום.
אמרה: לצפת אסע, למערת בית מדרשם של שם ועֵבר, ששניים הם ויושבים בנִקבה, כנִּקבה שבי. אולי יעלה בידם ליישב דעתי ורחמי.
נטהרה רבקה ונתקדשה, ועלתה הרים וירדה גבעות. והייתה כרסה מיטלטלת בין שיניה בין הרי הגליל. ומשעלה עמוד השחר של יום השישי – עמדה בצפת.
ולא ידעה אמנו רבקה אם יש בקרבה אם אין – בראשית רבה סג, ו: 'ריש לקיש אמר: זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר ציוויו של זה'. בנאים שונים התרוצצו בקרבה – ראו דרשת 'בנייך'־'בונייך' בבבלי, ברכות סד, ע"א. וביקשו לרוצץ זה את גולגלתו של זה – מדרש תהלים נח: 'שהיה [עשיו] מרצץ עם אחיו במעי אמו'. וראו רש"י על אתר. ועלתה הרים וירדה גבעות – כך נאמר על יצחק בדרכו לעקדה. ראו קהלת רבה ט, ז. על הדמיון בין הליכת רבקה להליכת יצחק, ראו פרקי דרבי אליעזר, לא: 'ולאחר עשרים שנה לקח יצחק את רבקה והלך להר המוריה למקום שנעקד שם'.
ג. מה בְּרי ומה בַּר בטני
נשאה עיניה וראתה במרחק מערה אחת, ששקט רך מקיף לה כעכנא צחור שזנבו בפיו. קרבה אל פתחה, הטתה אוזנה והנה קול בדממה. והקול קול דינים קשים. משסרה לשמוע, ראתה כתוב על פתח המערה: "בית המדרש של שם ועֵבר והתנאים הקדושים..." ועוד תיבות שלא עלה בידה לקוראן, שהיו כתובות בדימוע. ואמרי ליה: דוק עשן שהיה מיתמר מן המקום הסתירן מעיניה.
נשלה נעליה מעל רגליה ונשקה רגבי אדמת קודש.
אז עלו מכרסה שני קולות בדיבור אחד: קול אחד תיבה ברורה ותמימה אחת – 'אנכי'. וקול אחר – 'למהזהאנכיהאִםזהאנכיהאִםהאִםהאִםםם'. וגבר קול 'אנכי' על קול 'הֲאִם'.
ביקשה לפנות משם, מיד געש לעומתו קול שני וגבר עליו.
פתחה רבקה פיה והייתה מצווחת ומתלשת שערותיה: "מַה בְּרִי וּמַה בַּר בִּטְנִי, אנה אלך, ולשכנו של מי אדרוש? מי אנכי כי אלך, ואנה מפניי אברח?"
כעכנא [=כנחש] צחור שזנבו בפיו – ראו בבלי, בבא קמא קיז, ע"א; בבא מציעא פד, ע"ב–פה, ע"א. כתובות בדימוע – את האמור בבבלי, בבא בתרא טו, ע"א: 'עד כאן [=עד שמונת הפסוקים האחרונים בתורה, המספרים על מות משה] הקב"ה אומר, ומשה אומר וכותב. מכאן ואילך הקב"ה אומר, ומשה כותב בדמע' פירש הגר"א כדימוע, היינו, בערבוביה ובאופן סתום (ראו קול אליהו, וזאת הברכה). ואמרי ליה: דוק עשן שהיה מיתמר מן המקום – על עשן העולה מקברו של מי שדרכו בעייתית בעיני חכמים, ראו בבלי, חגיגה טו, ע"ב. שני קולות בדיבור אחד – ראו בבלי, ראש השנה כז, ע"א. מה ברי ומה בר בטני – משלי לא, ב. אנה אלך... ואנה מפניי אברח? – על פי תהלים קלט, ז. ולשכנו של מי אדרוש? – על פי דברים יב, ה. מי אנכי כי אלך – שמות ג, יא.
ד. ערירי במערה
ובתוך המערה קול רעש גדול אדיר וחזק. וברעש אש, ובאש שֵׁם ובאש עֵבֶר, שהיו ישובים בדינו של בן עזאי. שבאותו היום נסתלק בן עזאי מן העולם ההוא, שהרי נכנס בפרדס ולא יצא הימנו בשלום ומת; ובאותה שעה הובאה לפניהם גווייתו לקברו אצלם.
אמר שֵׁם: עֵבֶר ניני, הבה נעשה לבן עזאי שם עם ר' דוסא בן הרכינס ועם ר' נחמיה הספונים עמנו, ונקבור אותו בינותינו.
אמר עֵבֶר: כל תלמידי חכמים נושאים אשה ומבקשים להעמיד תולדות, ובא זה מן העֵבר האחר. כשם שאין מקומו בעולמם של בני תמותה, כך אין מקומו בינינו.
שוב אמר לו שם זקנו: והרי גדול השקדנים הוא, עד שהבטיחה לו בת רבי עקיבא שתתקדש לו, ואם יסתלק גם מבינינו מאיכן נמצא כמותו?! ועוד אמר: בן עזאי, מיראי ה' היה ומחושבי שמו. לפיכך לחש לו ה' סודו באוזניו, והודיעו כל מה שהיה צריך לידע. והנה שֵׁם עשה לו בחידושיו, שהם הם תולדותיו. ועל שכמותו אמר הנביא: 'ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו' (ישעיהו נו, ה), ואנו ננעל פתח מערתנו בפניו?!
ענה עֵבר כנגדו ואמר: שֵׁם קשישא, והרי עַבָר אזהרתו של רבי עקיבא, ואצל אבני שיש טהור – יש מוצק – אמר 'מים מים', בבואות דבבואות בלבד, עד שנטרד מן העולם ההוא ובא אצלנו. נתן עֵבר פניו העזים בבן עזאי, והיתה עֶברתו קשה יותר מדאי.
והיו ממשיכים לחדד זה את זה בלהב וברוח ובאש, שכך היו נוהגין לחלוק בכול: שֵׁם מבקש להגדיל שמו הגדול של הקדוש ברוך הוא ולקיימו בחסד בכל בריותיו, ועבר – דרכו בעֶברה ובדין המבדיל בין הטמא ובין הטהור, בין הקודש ובין החול, בין מקומו של מקום למקומות שאינו בהם, כביכול.
אז שקעה אל בין נקיקי המערה המיית 'אנכי' חרישית.
נכנס בפרדס ולא יצא הימנו בשלום ומת – בבלי, חגיגה יד, ע"ב: 'ארבעה נכנסו בפרדס ... בן עזאי הציץ ומת'. ובא זה מן העבר האחר – שלא נשא אשה. ראו תוספתא יבמות ח, ה: 'בן עזאי אומר: כל מי שאינו עוסק בפרייה ורבייה – הרי זה שופך דמים, ומבטל את הדמות, שנאמר "כי בצלם אלהים עשה את האדם", וכתיב "ואתם פרו ורבו" וגו'. אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: נאין דברים כשהן יוצאין מפי עושיהן. יש נאה דורש ואין נאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש. בן עזאי נאה דורש ואין נאה מקיים. אמר לו: מה אעשה, חשקה נפשי בתורה, ויתקיים העולם באחרים'. שהבטיחה לו בת רבי עקיבא שתתקדש לו – בבלי, כתובות סג, ע"א. גדול השקדנים ... מאיכן נמצא כמותו?! – משנה, סוטה ט, טו. מיראי ה' היה ומחושבי שמו – מלאכי ג, טז. לחש לו ה' סודו באוזניו, והודיעו כל מה שהיה צריך לידע – ראו בבלי, סוטה ד, ע"ב. עבר אזהרתו של רבי עקיבא, ואצל אבני שיש טהור ... אמר 'מים מים', עד שנטרד מן העולם ההוא – בבלי, חגיגה יד, ע"ב.
ה. הרָה במערה
מששמעו שם ועֵבר קול 'אנכי', עמדו מדינו של בן עזאי, והציצו החוצה. ירדה להם קרן אחת מן האורה שנגנזה לצדיקים לעתיד לבוא וסימאה עיני בשר ודין שלהן והיו צופין בה. נדמתה להם כמין כרס של אשה, ושני נרות בתוכה, והם מהִלים על ראשיהם של שני ולדות, והיו הנרות והוולדות משתעשעים אלו באלו. מיד זכרו שאף הם שרויים בטובה כירחי קדם ברחמה של מערה. והיו לבותיהם מרחשים זה לזה: חידודין חידודין המתחדדים בינינו – רחמים ואהבה בתחילתן, ורחמים ואהבה בסופן, שהרי נרה של מערתנו – ואמרי ליה: נרה של צפת – מהל עלינו בסוד אלוה.
עם שיצתה שמשו של יום השישי מנרתיקה ונפקחו עיני בשר שלהם ונזדרזו ויצאו מנקבתם לטבול במקווה האר"י לקבל פני שבת כלה מלכתא, עלו משם ונסתפגו ולבשו כלי לבן ונתעטפו בטליתותיהם ועשו מה שעשו.
ירדה חמה בין בדי אילנות, ועלו העולמות כולם. הייתה חמדת כניסתה של שבת דבקה בחמדתה של צפת, ועל שתיהן הייתה נסוכה חמדת האור שראו באותה כרס. באותה שעה ובאותו מקום ובאותה אורה ידעו שֵׁם ועֵבר כי שפה אחת ודברים אחדים בפיהם, ושתקום כל הדרך עד שחזרו למערתם.
יצאה לקראתם אשת חיל הרה. שמעוה שואלת: מלאכי השלום, הֲתברכו 'אנכי' לשלום? הֲתברכו 'הֲאִם' שבּי לשלום?
אז יצא דיבור אחד מפיות שניהם: 'שני גוים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר' (בראשית כה, כג).
ובאותה שעה הייתה בת קולם מזמרת כנגדם בצלילים עיליים חרישיים: 'לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה' (ישעיהו ב, ד).
נשאו שֵׁם ועֵבר פניהם אליה, ושמו לה שלום.
זלג קולם החם על האדמה וזלגה בת קולם, ונתרגשו רגבים תחתיהם ונזדעזעו מעט. ראו לפניהם מעיין חמין נובע, ובצדו בור שהיה מוכן וכרוי ומזומן לר' שמעון בן עזאי מששת ימי בראשית. התבוננו זה בזה פנים בפנים ופנו לטהר את גופו של בן עזאי במים חיים, מים נוקבין, וטמנוהו בבור.
אמרו: היא היא העין שממנה שאבה רבקה בנעוריה. ובחסדה ובדמעותיה נתגלגלה אותה עין מחרונה של חרן אל דורשי צפונות הצפונים בצפת.
אז הבינו שֵׁם ועֵבר כי פי אַיִן מגרונם דיבר.
אותה שעה ידעה רבקה בבוניה, שכלי משחית שבידיהם – מהם ובהם בינתה.
וידעה יש בקרבה יש גם אין.
'וימלאו ימיה ... והנה תומם בבטנה' (בראשית כה, כד). אל תקרי תוֹמִם אלא תמים, שכבר אמרו חכמים במקום אחר: 'תומים – שמשלימין את דבריהן'.
האורה שנגנזה לצדיקים לעתיד לבוא – ראו בבלי, חגיגה יב, ע"א; בראשית רבה ג, ו; ושם, יא, ב. נרות ... מה לים על ראשיהם של שני ולדות ... שרויים בטובה כירחי קדם ברחמה ... מהל עלינו בסוד אלוה – בבלי, נדה ל, ע"ב: 'למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס שמקופל ומונח ... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר 'בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך' ... ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר 'מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני'. ... ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר 'ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה', ואומר: 'בסוד אלוה עלי אהלי' ...'. חידודין חידודין המתחדדים בינינו – רחמים ואהבה בתחילתן, ורחמים ואהבה בסופן – בבלי, קידושין ל, ע"ב: 'אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר 'את והב בסוּפה'. אל תקרי בסוּפה אלא בסופהּ'. שבת כלה מלכתא – כך כונתה השבת על ידי התנאים שקיבלוה בגליל. ראו בבלי, בבא קמא לב, ע"ב; וכן שם, שבת קיט, ע"א. אשת חיל ... מלאכי השלום התברכוני – מקובלי צפת במאה הט"ז ובראשם האר"י הנהיגו סדר קבלת שבת הפותח בטבילה במקווה ופנייה אל השבת כאל השכינה וכנסת ישראל. אז הונהגה אמירת מזמור 'אשת חיל' (משלי לא, י–לא) וכנראה גם שירת 'שלום עליכם'. אין – מושג קבלי שמשמעו בחינה באלוהות שהיא כה נסתרת ועליונה עד שנתפסת בתודעה האנושית כאין (ספירת כתר). ראו למשל: יורם יעקבסון, תורתה של החסידות, תל אביב 1985,עמ' 20 .אווירא דצפת הוליד בשם ועבר הקדמונים מושגים קבליים... יש בקרבה יש גם אין – ראו זוהר, בשלח סד, ע"ב על שמות יז, ז. תומים – שמשלימין את דבריהן – בבלי, יומא עג, ע"ב: 'למה נקרא שמן "אורים ותומים"? "אורים" – שמאירין את דבריהן. "תומים" – שמשלימין את דבריהן'.