לפסוק לך לך בקיצור לך לשורשך להתדבק בשורשך. מארצך העולם עשי'. וממולדתך הוא עולם המלאכים ע"ש כי עיקר תולדותיהן של צדיקים הם מעשים טובים ומכל מצוה נברא מלאך פרקליט א' ע"כ נקרא מולדתך. ומבית אביך הוא עולם המחשב' (כי הרצון הוא קודם למחשב' אביך ל' רצון ל' אבה) ופשוט תחלת המחשבה נקרא אב והניחשבה בית אב וכן אל"ף בי"ת אל"ף בינה נמצא בי"ת הוא בינה נקרא אימא על שמשם הוא תשובה כמו ובלבנו יבין ושב ותשובה נקרא אימא שמוליד את האדם כמו ברי' חדשה כקטן שנולד וידוע אימא מקננא בכרסיא ע"כ עולם הכסא נקר' מבית אביך וזה ומבית וי"ו מוסיף על המ"ם מארצך כו' אל הארץ אשר אראך הוא עולם אצילות כי תחלה היה נקרא רק צר צדק וכמו שפירשנו על שב לימיני שאמר לו ית' המתן להשיג הימין הוא חסד לאברהם עד אשית אויביך הדום לרגליך כי הי' צריך עדיין לאחוז במדת מלכות להרוג שונאיו. כ"א הוא בעצמו הלוך ונסוע הנגבה כי ממילא נתקרב לשורשו הידוע (וזה הלוך לשון ממילא הנגב' הידוע פי' לשרשו) ואעשך כו' הוא הפירוש כמו שכתבתי אח"כ בד"ה במדרש ואעשך. ואברכה מברכך כו' דהנה כתיב יומם יצוה ה' חסדו וכו' וכתיב עולם חסד כי יש חסד עולם ויש שורש זה מקור הנדיבות של ית' שע"כ האציל להתנהג העולם בחסד. וזה חסדו מקור הנדיבות והוא נוצר חסד ששומר ומצפה לעשות חסד והוא המזל העליון שתלויים בו בני חיי ומזוני וע"ז אמרו רז"ל אפי' ס"ת שבהיכל כידוע וזה יומם יצוה ה' חסדו שורש כל הימים נקרא יומם הוא חסד ראשון לימי בראשית ע"כ ביום ראשון נברא שורש הכל ואח"כ רק תוצא הארץ. והנה פירשנו על ישם מדבר לאגם מים כו' הוא המזל על שהוא כמו מדבר הפקר כי בני כו' לא בזכותא תליא כ"א במזלא ודאי זכות מועיל כמו זכות א"י לבנים וכן זכות הנחשדת בחנם כדכתיב ונקתה ונזרעה זרע וכן זכות צדקה וגמילת חסדים כמו אלישע וכיוצא בזה כ"א הכוונה גם אם אינו כדאי ואין לו זכות יכול להמשיך היודע ממזל בני חיי ומזוני אם בעיניו הוא כאין או באחדות ואהבה לישראל וזה בא מאהבת ה' ואהבה גי' אחד הוא י"ג מדות שכוללם המזל שנוצר חסד ונקה לשבים ע"כ הוא ית' רחום וחנון כו' גם נושא עין ופשע וחטאה וכן בשבת הן בתפלה הן בסעודות שבת וכיוצא בזה וזה ישם מדבר לאגם מים להתפשט חסדים בני חיי ומזוני משם. וארץ צי' היא דלא אתידע ע"כ נקרא צי' למוצאי מים אל המזל. וזה ואברכה מברכיך הוא המזל כו' ותרגום יונתן ואברך ית כהניא כו' וית בלעם אליט. לכאורה למה מפרש כן למה לא פשוט. י"ל משום דמברכיך הוא לשון רבים ביו"ד ומקללך לשון יחיד בלא יו"ד ע"כ מפרש כן:
וי"ל עוד דאיתא ביצחק שבירך כתיב ארריך ארור ומברכיך ברוך ובבלעם להיפך מברכיך קודם ואח"כ כתיב ארריך אמרו רז"ל דהצדיקים תחלתן יסורין וסופן שלוה וברשעים להיפך ע"כ בירך כל א' לפי ענינו. וקשה מכאן מדוע כתיב [כאן] כמו בבלעם ע"כ פירש יונתן כן דאיתא בברכת בלעם כולם חזרו לקללה לבד ממה טובו אהליך יעקב. ואפשר משום דאין לעשו שליטה על קול יעקב ושמעתי שכיון הרשע כן בברכות שיהפכו לקללה ע"כ חזרו. וגם בזה י"ל כאן שע"כ כתיב להיפך להיות קאי ומקללך גם על מברכיך פי' מקללך בברכה הוא בלעם כנ"ל. ע"כ פירש על בלעם. וכתב כתוב על זאת:
במדרש ואעשך לגוי גדול כו'. אני קובע לך ברכה בשמונה עשרה ואין אתה יודע אם שלי קודמ' ואם שלך קודמ' אמר ר' אחבוהו אמר ר' יודן שלך קודמת דתחילה מגן אברהם ואח"כ מחיה המתים והוא תמוה. ופירשנו בעזרתו ית' דהנה מצינו אחר המלחמה אמר לו הקב"ה אל תירא כו' אנכי מגן לך כו' י"ל דאיתא שהי' החיל שוה עם אשר הי' אצל חזקי' מלך יהודא ולעתיד עם גוג ומגוג וא"כ י"ל שהי' רמז לו על מלחמת גוג ומגוג. דהנ' פירשנו על הראני נא את כבודך ואמר ית' אני אעבי' כל טובי על פניך כו' דמשה רבינו ע"ה הבין שרצונו ית' להטיב גם לחוטאים כמו שאיתא ארך אפים אף לרשעים וכן ברמז הניחה לי ושאל להראות לו כבודו מה כבודו ית' אם טוב יותר להמשיך חסדים או החזרת למוטב הוא יותר כבודו והשיב לו ית' אני אעביר כו' וחנותי את אשר אחון אפי' שאינו כדאי כו' פי' זה הוא כבודי יותר. ולפי זה י"ל כאן אני קובע לך ברכה פי' להמשיך מדתו חסד ואין אתה יודע איזה קודם הנם שידע שרצונו להטיב ולהשפיע חסדו דילמא אעפ"כ יותר קודם להחזיר למוטב וממה שקודם הוא מגן אברהם פי' הוא המגן עלינו בחסד אברהם ואח"כ מחי' כו' יש בו רמז מחזיר למוטב הרשעים שהם בחייהם כמתים ומחי' אותם וא"כ רצונו ית' להטיב ולהגדיל חסדו זה הוא קודם:
שם וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. לכאורה הוא ללא צורך ודאי ילך אברם ועוד כאשר דבר אליו וודאי מיותר מסתמא לא הלך מארצו כו' כ"א מפני דבר ה'. ואח"כ כתיב ההליכה גופא בפירוש ועתה רק ברמז. פירשנו בעזרתו ית' דהנה כתבתי בפ' וירא על פסוק נסה את אברהם בשם הרב מניקל שפורג מורי ורבי ז"ל. וכן כאן י"ל מענין זה. דלכאורה למה הבטיח לו ית' כ"כ שכר הליכה ואעשך לגוי גדול כו' אך אמרו רז"ל על מארצך וממולדתך כו' לחבבה בעיניו פי' ארץ מולדתו וליתן לו שכר על כל דיבור כו' י"ל גם זה כן שהבטיח לו ית' שכר הרבה בעד זה וזה הי' נסיון גדול אם ישמח בסיום מצותו ית' או מפני השכ'. וידוע כי דבר ל' קש' ואמיר' [ל'] רכה וזה וילך אברם כאשר דבר אליו ה' פי' שלא הי' הליכה כ"א לה' לבד לקיים מצוותו כאלו דיבר אליו ה' לשון קשה ולא שכר כן לא הי' חושב כלל לאהבת ההבטחת שכר. ובזה נמי מתורץ מה שקודם כתיב ויאמר ה' אל אברם ואח"כ כאשר דבר ולא כאשר אמר:
וי"ל עוד דהנה פירשנו על ויעש כאשר צוה ה' את משה בפ' אחרי בסוף פ' של יוה"כ פירש"י ז"ל להגי' שבחו של אהרן שלא לבשן לגדולתו אלא לקיים גזיר' מלך. והוא תמוה מאד וכי ה"א אהרן קדוש ה' תהי' לו פני' בלבישת בגדי כהונה גדולה של יוה"כ בשביל גדלות וי"ל דהנה כתיב באלישע הנביא ועתה קחה לי מנגן כו' כי נסתלק ממנו שכינה בכעסו והוצרך למנגן. לכאורה מה מועיל מנגן למה שכעס. אך האמת נרא' דע"י כעס נסתלקה קדושתו ממנו והרגיש זה והי' לו עצבות בהרגשתו מיעוט קדושה ואח"כ הגם שהי' ראוי הקדושה לבא אליו אח"כ בישוב דעתו כי הי' כעס לש"ש ולא חטא בכעסו כי גם עבירה לשמה הוא טוב מכ"ש שבא לו ממילא מאהבת הבורא ב"ה הי' חרד ושנא אותו ע"כ כעס. ע"כ הי' ראוי לשוב אליו קדושתו כ"א מפני שנעצב על הסתלק קדושה ואין שכינה שורה מתוך עצבות [ע"כ] הוצרך למנגן. והנה במשה רבינו ע"ה לא מצינו זה קודם ויקצוף וכיוצא ואח"כ וידבר ה' אל משה לאמר. התירוץ הוא שמשה רבינו ע"ה הי' בעיניו שפל כמה [שכתוב] לא הי' נעצב על הסתלקות קדושה כי גם קודם לא הי' בעיניו לכלום ושמחתו הי' רק לכבוד שמים כי היה בכל ביתו ית' נאמן ע"כ לא הוצרך למנגן. וידוע משה ואהרן שקולים הן ע"כ אמר ונחנו מה ואהרן מה הוא נראה שגם אהרן הי' בדעתו כן. וכמו ששמעתי על למה אתה בוש לכך נבחרת בשביל הבושה והכנעה. והנה פירשנו על והי' עקב תשמעון כו' כי והי' לשון שמחה שיש לאדם לזכור דבר שיש לו בה שמחה בשביל שתהי' לו השגה והבנה בתורה כדאיתא בשם האר"י ז"ל שעצבות מבטל השגה. ובגמרא גופא איתא בשמחה של מצוה וכן להלכה טוב. וכן פירשנו על ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כו' לשון מותר כי אמר רק אל תעצבו ממילא אל יחר בעיניכם כי תשיגו שמן השם הי' זה כי למחי' שלחני כו' וכן כאן והיה לשון שמחה תהיה לכם עקב תשמעון לשון הבנה ושמרתם ועשיתם כו' כי ע"י שמחה תהי' לכם השראת שכינה ותהיו יכולים לקיים כי תהי' לכם סיוע מלמעלה משא"כ אהרן מפני שהי' שקול כמשה לא הי' לו עצבות ולא תצטרך לעורר לו שמחה וזה שלא לבשם לגדולתו לבא עי"ז לגדלות בעבודת שמים למנוע מעצבות כו' כי לא הי' צריך וזה שבחו של אהרן ולא של אדם אחר חוץ משה רבינו ע"ה והנה שאמר ית' למשה רבינו וארא אל אברהם כו' באל שדי כו' וכן כאן ויאמר ה' אל אברם ולא וידבר הי'. וידוע כי דיבור הוא מעלה יותר כמו אלי הי' הדיבור. אעפ"כ הי' א"א עליו בשמחה ודביקות כאלו הי' המעלה עליונה של הדיבור כי הי' לו אהבה אמיתית וכמו שכתיב וזה וילך אברם כאשר דבר אליו ה' כאילו נתייחד הדיבור אליו ולא באמירה בעלמא כן הלך בשמחה וע"כ אח"כ כשנגלה אליו ה' לא מבעיא שלא בא ע"י זה לשמחה בשביל מדרגתו אדרבה התיישב שלא תבא לו שום גאוה ע"י זה וזה ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו לשון זבוח יצרו ופי' על בשורות הזרע כו' כי זה הוא רצונו ית' בבשורה טובה להתגלות ולהראות שם הרחמים וזה על בשורות הזרע כו':
וכשנדקדק מדוע לפי הפשוטה לא שאל קודם אות כשאמר לו ית' לזרעך אתן את הארץ הזאת. ואח"כ שאל במה אדע פירשנו בעזרתו ית'. אחר הדקדוק קודם כתיב לזרעך ואח"כ לתת לך. ובסוף ברית בין הבתרים לזרעך נתתי כו' ומהו לאמר י"ל שהוא כאן הבטחה לו על תחיית המתים וכמו שאמרו רז"ל על לתת להם ועל זה שאל אות כי לא החזיק עצמו לצדיק ולא האמין בעצמו לזה. אך זה אינו מגולה בתורה כ"א ברמז לזה אומר לאמר לזרעך נתתי פי' זה לגלות לכל משא"כ העיקר הוא ברמז:
ועי"ל אחר הדקדוק קודם כתיב לזרעך נתתי לשון מתנה וכאן כתיב לרשתה כי הנה יש ארץ עליונה שורש ארץ ישראל הוא היראה שלא פסק מישראל לעולם בשום פעם ויראה נקרא ארץ הזאת גם ארץ כנען שע"י מעלה עבודת שמים ומ"ש ותורה לנחת רוח לפניו ית' וממשיך אורו וטובו הגדול והוא לשון כנען וסותר ומכ"ש ארץ ישראל נקרא גם ארץ הזאת כי אהבה גדולה יותר מיראה אך אם יש לאדם יראה בא לו אהבתו ית' בלבו וזה הוא עיקר רצונו ית' כדאיתא בזוהר לית פולחנא קמי' קב"ה אלא רחימו וכן איתא כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לקילוסו וקילוסו ית' א"א בלא אהבה לו ית' וא"כ יראה נקראת ארץ הזאת לשון נוקבא מקבל אהבה. ועל זה אנו אומרים בבהמ"ז על שהנחלת לאבותינו ארץ כו'. ולכאורה מה אנו משבחים על זה. אך כי קאי על הקדושה שאינו מסתלק מאתנו בשום פעם וזה לשון נחלה כי ירושה אין לה הפסק משא"כ מתנה [כי מתנה] ע"מ להחזיר נמי שמה מתנה. וזה י"ל שע"כ לעיל כתיב לשון מתנה קאי על ארץ התחתון גם אם על העליון לא שאל אות משא"כ אח"כ כתיב לשון ירושה משמע שאין לה הפסק הגם אם קאי רק על ארץ עליונה ביקש אות ע"ז שלא תסתלק השכינה מישראל גם אם חטאו עד שגלו מאץ דלמטה וזה מרומז במה אדע כי אירשנה שני הפירושים מרומזים דאל"כ יכתוב סתם במה אדע כי עלה קאי:
[עוד י"ל] מה שהבטיח ית' את א"א קודם לזרעך אתן את הארץ הזאת. וגם אח"כ שא נא עיניך וראה כך ולא שאל אות כ"א אח"כ כשאמר לו ית' אשר הוצאתיך מאור כו' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה שאל אות. נראה דהנה אנו אומרים בבהמ"ז על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה כו'. וקשה מה לנו בזה ופשוט הוא שנזכה בה לעתיד. אך הי' לומר על שתתן לנו ארץ כו'. אך האמת שיש ארץ למטה ארץ ישראל. ויש ארץ עליונה שורש א"י למעלה הוא עולם יראה הנקרא כנ"י שהוא שורש ישראל וכולל כל ישראל והוא השער לה' כי מיראה באים לאהבה שהיא העיקר כי האהבה גי' אחד כביכול עם ה'. וזה העיקר הבטחה הגדולה לא"א להיות השכינה עמנו ולא תזוז מאחנו וזה מרומז בעולם היראה שע"י היראה שוכן יה עמנו. כי לכל ישראל יש יראה לזה עליונה ולזה תחתונה כידוע שע"כ אין מתרחקים מה' ית' עוד. וזה נק' נחלה וירושה לנו שאין לה הפסק. וע"ז אנו מברכים בבהמ"ז על שהנחלת לאבותינו כו' כי ישנה לנו ג"כ ומה שהבטיח ית' לזרעך נתתי וכן לך נתתי וכיוצא לשון מתנה י"ל שקאי על ארץ החחתונה וע"כ יש בה הפסק לולא שהבטיחנו ית' להשיב לנו ע"י נביאיו וע"כ במקום שהבטחה הי' לארץ תחתונה ולשון מתנה ודאי לא שאל אות כ"א ע"ז שהיה חשוב הרבה בעיניו הקדושה ומה גם בגלות כשפסק המתנה הנ"ל ולא תפסוק הירושה הוא הקדושה שאל אות וכריתות ברית ולא יהי' עוד שום קטרוג. וזה במה אדע כי ארשנה. ואח"כ שכתיב ביום ההוא כו' לאמר לזרעך נתתי י"ל לאמר מה שראוי לאמר לזרעך נתתי כו' כי הקדושה אין ראוי לאמר ולגלות כי כתיב כבשים ללבושך:
ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו. הנה לפי הדקדוק נראה הי' להיות בקמץ הא' ולא בסגול. וי"ל דהנה הקדושה המתפשט למטה נקרא ארץ לפי מדרגות עליונות והנה הקב"ה נראה אל אברהם אבינו ואמר לזרעך אתן את הארץ הזאת פי' הקדושה הזאת להיות נראה להם וזה ויבן מזבח לה' הנראה פי' שאנו כל קוראים בתורה נראה אותו ית' אליו אותו הודעה והבטחה שהי' אליו על שנראה אותו ית' ודוק:
וכרות עמו הברית כו'. לשון הברית הידוע פירשנו בעזרתו ית' דהנה נראה לי שאיתא בשם הרמב"ם ז"ל טעם על כריתת הערלה שהוא שורש וגודלות התאוה להכניע ולהיות הולדה טובה לשמו ית' וי"ל א"כ גם בא"א הי"ל טעם זה ולא משמע כן כמו שנאמר לקמן ונראה דהנה כתיב ויהי ריב כו' והכנעני והפריזי אז יושב בארץ. הפריזי הוא מיותר גם לפירש"י ז"ל כי בכנעני מרומז גם פריזי כי כולם יצאו מכנעני. ופירשנו בעזרת אל ית' דהנה שמעתי בשם הרב ר' ישראל בעל שם ז"ל כי שבעה עממים הם נוכחים לשבע ספירות הבנין. והנה לפי זה כנעני היפך חסד הוא תאות אחרות ע"כ נקרא כנעני לשון סותר שמקלקל ומפסיד מנשמתו חלילה בשביל חיי שעה רעה. וחתי. לשון אל תחת היפך פחדו ית'. אמורי. לשון התפארות כמו את ה' האמרת היום היפך ישראל אשר בך אתפאר. וכן פריזי. לעומת נצח כי מי שיש לו אהבתו ית' עושה השתדלות להיות כן לעולם ולנצח ומנצח המונעים ממנו ית' וכן מנצח לפניו בנגינות והיפך הוא המריב ורוצה לנצח את חבירו. ופריזי י"ל לשון מפריז על מדותיו וי"ל לשון ערי הפרזי בשביל גבורים יכולים לעשות מלחמה כידוע ברש"י פ' שלח. וזה אומרו ויהי ריב כו' ע"י זה והפריזי אז יושב בארץ כי ע"י ריב לילה נותן כח לקליפת פריזי לעומת נצח הקדוש ומה שאמר הכנעני [הוא] כי כמו שעיקר מדות כולם הוא האהבה שלא תהי' רק לו ית'. וע"כ כתיב אחד הי' אברהם [כי] עיקר הוא האהבה לו ית' [כמו] שהיה אברהם כן נמי להיפך כנעני הוא נואף שורש כל מדות רעות שעי"ז בא לקטטות ולכל עדות רעות שע"כ הוא כלל השונא צדיקים העובדים מאהבה הוא נואף ואם הוא יותר נואף מדבר על צדיקים ומתקוטט ר"ל. ע"כ שורש השבע עממין הי' כנעני. והנה א"א ע"ה לא הי' בו שום סיג מכל מקום ניתן לו המילה הגם שלא הי' לו תאוה אחרת כי לא ידע שאשתו יפת תואר עד הנה אלא ע"י מעשה אלא כדי בשכר זה ינתן לו להכניע תחתיו ותחת בניו השבעה קליפות וע"כ עי"ז יכלו להמית כל שבע עממין. וזה ומצאת את לבבו נאמן לפניך פי' שני הלבבות גם היצה"ר. אעפ"כ וכרות עמו הברית הידוע. לתת את ארץ הכנעני כו':
בפסוק נאום ה' לאדוני שב לימיני כו'. דהנה ידוע חסד לאברהם וכאן מצינו [שצוה לו] הבורא ב"ה ליסע לארץ ישראל ויעבור אברהם בארץ ולא אמר לו ענין מדרגתו חסד כ"א מעצמו הלוך ונסוע הנגבה. לדרום. אך הש"י המתין בזה כדי להחזיק עדיין במדה [ר"ל במדת היראה כן אמר המחבר ז"ל בע"פ] להרוג את המלאכים שהיו סימן על ד' מלכיות. וזה הפי' כי אברהם נקרא בדורו אדוני כן ראיתי בספר וע"כ אמרו לו שמענו אדוני הי' לומר או שמענו [לבד] או [ שמענו] אדונינו. והתירוץ הוא שהי' נקרא אדוני שהחזיקו אותו כל העולם בדורו לאדון וזה הי' שמו אדוני. וזה נאום ה' לאדוני הוא אברהם כנ"ל. או שהשיג [דוד הע"ה] ברוח קדשו מאמר אליעזר לשם ענין זה. כדאיתא [בסנהדרין דף ק"ח ע"ב] וזה שב לימיני פי' המתן למדרגת ימין שהוא חסד עד אשית אויביך הדום לרגליך. כי אתה צריך להדין על שונאיך. וידוע כי שב לשון המתנה כמו וישבו בקדש. ואשב בהר. שבו לנו בזה. וכמה וכמה:
במדרש רבות הובא בילקוט הראובני על פסוק אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו'. כשבקש הקב"ה לירד להציל את א"א ע"ה מכבשן האש אמרו מיכאל וגבריאל אנו נרד להצילו אמר להם ית' אם בשביל א' מכם הי' יורד אתם הייתם מצילים אותו. הוא לא ירד אלא בשבילי אני אציל אותו ונתן בשביל זה להציל בני בניו' והוא תמוה מאד. הלא אם הי' יורד בשביל מלאך אין לך ע"ז גדולה מזו למסור נפשו בשביל מלאך. והנה אמרו עוד רז"ל לבית יעקב. אשר פדה את אברהם בזכות יעקב ניצל אברהם. ג"כ לכאורה כמוה הגם שזה יש ליישב. והנראה בעזרתו ית' הכל דהנה א"א זכה לעבוד אותו ית' באהבה גדולה ומפני אהבתו. גדולה קרב את העולם לו ית' ופרסם אלהותו וכבודו וכוחו בעולם. ויצחק אבינו מפני פסדו הגדולה עשם רצונו ולא עבר על רצונו והיא גדולה מיראה. ויעקב אבינו הי' כל מגמתו להיות לו ית' נחת רוח ויתפאר בו כמו מה שמתפאר בו מסתמא יש לו נחת רוח ע"כ עבד את הקב"ה באהבה ופחד פעם בזה פעם בזה פעם בשניהם כדי להיות לו ית' [נחת רוח]. והנה אהבה אפשר בה גם אהבה גשמיות גם פחד כן. [אבל זה] להיות לו ית' נ"ר הוא דבוק בו ית' לבד. ע"כ זכה לנחלה בלי מצרים שהוא דבוק באין סוף ולא הי' בו אחוזה שום רשע והי' מטתו שלימה. והנה ודאי א"א הי' לו כל המדרגות כי הי' בו גם שורש יעקב כ"א זה הי' עיקר שלו אהבה וחסד. והנה בירידתו לכבשן האש אילו ירד ומסר נפשו בשביל אהבתו ית' הי'. ראוי להיות המלאך להצילו משורש חסד הוא מיכאל. וכן אם מפני פחד [הי' ראוי להיות] גבריאל [להצילו] שהוא משורש גבורה. אך א"א ע"ה כשעשה זה הי' כוונתו כדי להיות לו ית' נחת רוח שיתפאר בדבר וזה הוא זכות יעקב. וזה אילו לשם א' מכם פי' שם של כל א' הוא שורשו בו ית'. דוק. ובזה מתורץ הכל בעזרת אל:
במדרש וגם את הגוי כו' דן אנכי כו'. בשני אותיות הללו ד"ן הקב"ה גואל את ישראל. וכשיעשו תשובה גואל בע"ב אותיות כי הפסוק לבא לקחת לו גוי כו' יש בו ע"ב אותיות כו'. בשם של ע"ב. ומה בעי בזה כשעושים תשובה מאן דכר שמי' הכא נראה דיש דקדוק לשון ואחרי כן כי אחר סמוך ואחרי מופלג ע"כ נראה מרומז בה גאולה אחרונה. וידוע כי יהי' ע"י תשובה כמו שכתוב והי' כי יבואו עליך כל הדברים האלו באחרית הימים ושבת כו' ושב ה' אלקיך כו' ושב וקבצך אם יהי' נדחך כו' וזה יהיה בגאולה אחרונה. וכדאיתא ברמב"ם ז"ל. וזה ואחרי כן פי' בגאולה אחרונה. כן. לשון כן בנות צלפחד דוברות. כי יתוקן ויהי' נכון ע"י תשובה. ויצאו ברכוש גדול בחסדו כי חסד גי' ע"ב. וכן נמי י"ל ודור רביעי על גאולה אחרונ' הדור הרביעי ממלכו' הרביעי מד' מלכיו' כי לא שלם עון האמורי י"ל יצ"ה כי עיקר הכל הוא התפארות ותפארת כי מי שאין אצלו תפארת כ"א לעשות רצונו ית' ממילא הוא טוב. וידוע כי האמרת היום [הוא] לשון תפארת. וזה לעומת זה אמורי נק' תפארת רע ר"ל. וזה כי לא שלם עון האמורי עד הנה שיתוקן אז הכל ויושלם:
ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר כו'. לכאורה אינו מובן מנהר מצרי' עד הנהר הגדול. זה אינם מצריו של ארץ ישראל. ועוד דקני כו' יהי' לעתיד למה מתחיל מהם. ולפי הפי' שקאי על עמון כו' ניחא שהם לקחו קודם. (ונראה דהנה כתיב כימי צאתך מארץ מצרים כו' דזה אמרנו כמה וכמה פעמים דהקדושה והטובה לישראל שהי' פעם אחת נקל לבא עוד כל פעם משא"כ צער לא תקום פעמים צרה. גם המן ויועציו ידעו זה דוק. שע"כ לא רצו בשאר חדשים. והנה יציאת מצרים הי' גאולה כוללת כל ארבע גאולות של ד' מלכיות שהכל הי' במצרים וגם שם הי' גאולה שלימה שלא נשאר שם שום ניצוץ וזה וינצלו את מצרים וזה הי' שורש לגאולה אחרונה כ"א שזה הי' במצרים ואז תהי' מכל העולם. וידוע שהגלות הי' להוסיף גרים הם נצוצות. וזה י"ל מנהר מצרים לשון תופע עליו נהרה. הוא אור של מצרים הוא הגאולה ובירור כל הנצוצות דשם והקיבוץ וזה ג"כ לשון נהר כמו ונהרו אליו כל הגוים. עד הנהר הגדול נהר פרת. פי' האור והקיבוץ הגדול הנקרא בשם פרת לשון הוספה כנ"ל:
[עוד]
ביום ההוא כו' לאמר לזרעך נתתי. פי' לאמר ולגלות הוא נתתי כו' אפשר לפרש על ארץ דלמטה דהי' הפסק בנתיים עד ביאת משיח דעל ארץ עליונה דהוא ירושה הוא סוד ואין לומר ולגלות בכריתות בריח על זה: