IV. פסחים
א. להלכה
א. חמץ משש שעות ולמעלה
שנינו1פ"א מ"ד, יא ב.: רמ"א אוכלין כל חמש ושורפין בתחילת שש וכו' ו"כל שעה שמותר לאכול מאכיל עבר זמנו אסור בהנאתו" וכו'2פ"ב מ"א., ו"משעה שאסור באכילה אסור בהנאה"3ברייתא כח ב..
ואמרו בבבלי4ד ע"ב ואילך.: דכ"ע מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור [מדאורייתא]5כ"י א"פ, ר"ח ורמב"ם סה"מ לאוין צט בשם "נוסחאות שנקרא לפני זקני התלמוד" (ועי' ד"ס)., מנלן. אמר אביי תרי קראי כתיבי, כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם6"ואם יום ראשון זה ט"ו הוא הרי שהה בו שעה אחת". הא כיצד לרבות ארבעה עשר לביעור וכו'. רבא אמר מהכא לא תשחט על חמץ דם זבחי (שמ' לד כה) וכו' תנ"ה7מדר"י פסחא פ"ח 27–28. אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם (שמ' יב טו) מערב יו"ט או אינו אלא ביו"ט עצמו ת"ל לא תשחט על חמץ דם זבחי לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים8פסח' פ"ה מ"ד, ועי' בבלי שם סג א–ב. דברי ר' ישמעאל וכו'.
– שהפסח נשחט בשמונה ומחצה ובשבת בשבע ומחצה (פ"ה מ"א), אבל כשר מחצות (פ"ה מ"ג: שחטו קודם חצות פסול וכו'), ועל כן אסרו במלאכה מחצות (פ"ד מ"א), שאין הפסח קרב אלא משש שעות ולמעלן9ירוש' שם ל ע"ג.; כך הם גם דברי פילון10De specialibus legibus, ס"ב 145.: מחצות עד הערב. ואולם יוספוס אומר11מלחמות ספר ו ט.: מן השעה התשיעית עד האחת עשרה; ס' היובלים פמ"ט (פסוק יד וי"ט): מן החלק השלישי של היום, ז"א מתחילת השעה התשיעית (עי' להלן, "הפסח").
אלא שאיסורו, אם מדאורייתא או מדרבנן, תלוי במחלוקת12עי' גם רמב"ן בהשגותיו לסה"מ וראב"ד בהשגות.. שבירוש' (שם כז ע"ג) אמרו: ר"מ אומר משש שעות ולמעלן מדבריהן ר' יודה אומר משש שעות ולמעלן מדברי תורה. מה טעמא דר"מ. אך ביום הראשון זה חמשה עשר. יכול משתחשך ת"ל אך הא כיצד תן לו לפני שקיעת החמה שעה אחת. מה טעמא דר' יודה. אך ביום הראשון זה ארבעה עשר וכו'. ר"מ אומר לא תאכל עליו חמץ (דב' טז ג) על אכילתו ("עם אכילת הפסח"). ר' יודה אומר לא תאכל עליו חמץ על עשייתו ("שחיטתו") וכו'. ובברייתא13בבלי כח ב, ספרי ראה פיס' קל. שנינו: ומניין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא עובר בל"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה אמר לו ר' שמעון וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, והוא אומר14בבלי שם, תוס' פ"א ח.: חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום.
אף יונתן תרגם (שמ' יב טו): ברם מפלגות יומא דמיקמי חגא תבטלון (עי' להלן) חמיר מבתיכון.
ואמנם מצינו "ראשון" שהוא ארבעה עשר: ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר (דב' טז כד) וע"פ פשוטו פירושו כרש"י: בערב ביום י"ד, שהוי פסוק זה מקביל לשמות לד כה: ולא ילין לבקר זבח חג הפסח (רמב"ן מפרש בדוחק: בערב יום הראשון).
אבל אע"פ שנפסק בבבלי (יג א) כר' יהודה, אף לבבלי – "שעות דרבנן" (בבלי ב ע"ב), כלומר איסור חמץ משש שעות ולמעלה (מתחילת השעה השביעית!) דרבנן הוא (ודלא כפי' רש"י שם). וכן אמרו גם להלן (כא ב): לא צריכא לשעות דרבנן (או כגי' הגאונים: לשש שעות דרבנן) דא"ר גידל וכו' המקדש משש שעות ולמעלה15כלומר: מתחילת שבע, עי' תוס' ו ע"ב, ועיטור, חמץ, ורמב"ן, מלחמות. וכו'. וכן מפורש בירוש' שהזכרנו (כז ע"ג): רב אמר דברי ר"מ (כלומר: אפילו לדברי ר"מ) המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה כלום, ולפניו שם בירוש': ר"מ אומר משש שעות ולמעלן מדבריהן, שביעית אסורה משום גדר.
"שעות דרבנן" הן אפוא מתחילת שעה שביעית עד קרוב לשקיעת החמה.
ו"הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא" (בבלי ב ע"ב).
ב. ביעור חמץ
התורה אמרה "תשביתו שאור מבתיכם", ומה היא "השבתה" זו?
השבעים תירגמו ".תשביתו": ἀφανιεῖτε, "לפנות", "להסתיר", "להשמיד"; עקילס: διαλείψετε, "להפסיק", סומכוס: παύσετε, "להרחיק", "לפנות"; וולגטא: non erat (= יָשְׁבַּת, "שלא יהיה"); אונקלוס ויונתן, השומרוני ופשיטתא: תבטלון, במובן "כלייה", "השחתה" ו"הפסקה", וכן ולא תשבית מלח (ויק' ב יג) = ולא תבטל (אונק' ויונתן; רמב"ן), כ"ביטול" של עבודה זרה, שהוא "השחתה".
בלשון המשנה הישנה בא במקום "השבתה": עובר, עוברין. חלה פ"א מ"ב: נתערב אחד מהם (מחמשת מיני דגן) בכל המינים הרי זה עובר בפסח; פסחים רמ"ג מ"א (מב א): ואלו עוברין בפסח וכו', ה"ז עובר בפסח, כלומר "עוברין מן העולם" ומתבערין, וכפי' ריב"א ור"ן (השוה "מום עובר"). וזו של פסחים – משנה ישנה היא, שהזכירה כבר ר' יהושע (בבלי מג א).
"השבתה" היא אפוא העברה (מן העולם).
אבל חוץ מאלו משתמשת המשנה בכל מקום בלשון "ביעור"16פ"א מ"ב – עי' תוס' שם, פ"ב מ"ג, פ"ג מ"ב, מ"ו, ועוד.. ומהו "ביעור" זה?
ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכ"א [אף]17[עי' מבוא לנוסח המשנה, ח"ב, עמ' 1010.] מפרר וזורה לרוח או מטיל לים18פ"ב מ"א, וברייתא שבבבלי כז ב, ועי' שם יב ב, וירוש' שם כח ע"ג–ע"ד, מכיל' דרשב"י, הוצ' אפשטיין־מלמד 17, ומוחלפת במדר"י פסחא פ"ח 28.. "שריפה" מונחת ליסוד לימודו של ר' יונתן שבמדר"י שם19בבלי ה ע"א: ר' עקיבא, ועי' שם רע"ב., וכן שנינו בסתם תמורה (פ"ז מ"ה) ש"חמץ בפסח בשריפה", וכן שנינו להלן20פ"ג מ"ה, מדר"י פסחא פ"ט 32. משנה שר' יהודה ור"מ חולקים בפירושה, "שיאור ישרף", ואף רבן גמליאל בדבריו שבתוס'21פ"א ד: ר' יהודה משמו, וסתם בשם "ר' יהודה" במ"ה. אומר: ניטלו שתיהן אילו ואילו שורפין. ואף מדברי ר"מ בפ"א מ"ז ור' יוסי בתוס'22פ"א ו, בבלי טו א. משמע שכך היו נוהגין לשרוף23ועי' גם פ"ב מ"א: ולא יסיק בו.; אלא שחכמים (ר' יוסי בע"ז פ"ג מ"ג) אומרים "אף" מפרר וכו'; ש"התורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם – בכל דבר שאתה יכול להשביתו"24כברייתא שם כז ב, ועי' מאירי ב ע"א ושם ו רע"ב.. ואף ביעור של ערב פסח שחל להיות בשבת נקרא "ביעור"25פ"ג מ"ו, וראב"ע בברייתא שם, מט א., ואף "חמץ שנפלה עליו מפולת הרי הוא כמבוער" (פ"ב מ"ג).
ג. בדיקת חמץ
לפני ה"ביעור" הצריכו חכמים "בדיקה" באור ארבעה עשר (פ"א מ"א ומ"ג), וכבר נחלקו ב"ש וב"ה בדרכי הבדיקה במרתף של יין (פ"א מ"א). אבל בתלמוד26בבלי ד ע"ב וי' ע"א. אמרו: בדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול ("בלב") בעלמא סגי ליה.
רש"י אומר: דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. והדברים לקוחים מהלכות גדולות ה' פסח (ד"ו כב ע"ב): ובתר דבדיק מבטיל ליה דכתיב תשביתו שאר מבתיכם. ה"ג נמשך אחרי תרגום אונקלוס: תבטלון, ופירשהו במובן ביטול בלב, כמובנו בבבלי27גם השאילתות סי' עג השוה שני מיני "ביטול" אלה.. אבל בספרי ראה פיס' קלא לומד
"ביטול בלב" מן "לך" ("שלא ירָאה לך כשׂאור"): לא יֵרָאה לך שאור, בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו וכולה מתני' (פ"ג מ"ז: מבטלה בלבו), וכיו"ב בברייתא דדף ז ע"א: מבטלו בלבו. אבל "בטל" של התרגום, כ"ביטול" סתם בלשון המשנה, הוא השחתה והפסקה28עי' על כל זה רמב"ן בריש פסחים ומאירי שם.. ואולם ביטול שאחרי הבדיקה מדברי רב הוא29בבלי ו ע"ב, וכן בירוש' פ"ב כח ע"ד. ולא נזכר כלל במשנה30מהר"ם חלאוה, כא ע"א ד"ה ואי תנא..
ד. איסור הנאה
חמץ משש שעות ולמעלה וחמץ בפסח אסור בהנאה (פ"ב מ"א)31ועי' בבלי כח ב ול"ב רע"ב., וכן חמץ שעבר עליו הפסח (שם מ"ב).
אבל ר' יוסי הגלילי חולק ואומר32שם כח ב.: תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, ולפיו מכל־שכן שאינו אסור בהנאה אחר הפסח, ומותר אפילו באכילה (כחמץ של נכרי). ואף לר' שמעון חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום33כח ב וספרי ראה שם., ואינו אסור באכילה אלא מדרבנן34בבלי חולין ד ע"ב, ירוש' כאן פ"ב כח ע"ד., אבל מותר בהנאה. וכיון שאין חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לר' יוסי הגלילי (ולר' שמעון) – יוצא מזה שהם התירו "הטמנה" של החמץ.
מדעה זו מוציאה הברייתא (ה ע"ב): יכול יטמין וכו' ת"ל לא ימצא.
ונראה מכאן שבראשונה היו "מטמינים" חמציהם עד אחרי הפסח, ודעת ר"י הגלילי אינה אלא ההלכה הישנה. ובירוש' (פ"א כז ע"ב) אמרו: כותים כל זמן שעושין מצתן עם ישראל נאמנין הן על ביעור חמץ וכו' אמר ר' יוסה הדא דתימר בבתים אבל בחצירות חשודין הן דאינון דרשין לא ימצא בבתיכם לא בחצרותיכם, ונגדם אמרו (בברייתא שבבבלי שם): אין לי אלא שבבתים, בבורות שיחין ומערות מנין ת"ל בכל גבולך וכו'.
דברים חשובים בעניינים אלו שעסקנו בהם, אנו מוצאים בפפירוס ארמי משנת חמש לדריוש השני, 419 לפני הספירה35סכוי ואונגנד סי' 6, קוילי סי' 21.:
[אל אח]י
[יד]ניה וכנותה ח[ילא י]הודיא אחוכם חננ[יה] שלם אחי אלהיא [ישאלו]
וכעת שנתא זא שנת 5 דריוהוש מלכא מן מלכא שליח על ארש[ם]
[על חגא זי פטי]ריא כעת אנתם כן מנו ארב[עת עשר]
5 [יומין בירח ניסן ועבידה עב]דו36ונהגו בעשיית מלאכה בערב פסח (עי' פסח' פ"ד). ומן יום 15 עד יום 21 ל[ניסן]
[חגא זי פטיריא עבדו] דכין הוו ואזדהרו עבידא א[ל תעבדו]
[….. אף שכר37= "שכר [שערין]", הוא זיתוס, ζύθος, שנזכר במשנה, פ"ג מ"א. א]ל תשתו וכל מנדעם זי חמיר אל [תאכלו]
[….. מן יום 14] מערב שמשא עד יום 21 לניס[ן מערב]
[שמשא כל מנדעם זי חמיר ה]נעלו38השלמת קוילי אינה נכונה, שא"כ איך יתפרש "וחתמו" וכו'?! ו"תונא" אינו סתם בית אלא "חדר", חדר פנימי. [השוה נדה כ ע"ב ותרגום יונתן למ"א כב כה ("חדר בחדר").] בתוניכם וחתמו בין יומי[א אלה]
מפפירוס זה אנו למדים: א) שלא אסרו עליהם אכילת חמץ אלא ממערבי שמש של יום י"ד בניסן, כלשון התורה (שמ' יב יח): בראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות עד יום האחד ועשרים לחדש בערב. שבעת ימים שאר לא ימצא בבתיכם. ו־ב) שהתירו להם ל"הטמין" את חמצם ב"תונים", שהם חדרים פנימיים39בסורית משמש "תונא" במובן "חדר לתשמישי־אוכל" (ב"ב 1606 ערך "פרדיסקא")., ו"לחתום" פתחיהם "במשך הימים האלה" ("בין יומיא אלה" כמו "בין עשרת ימים", נחמיה ה יח), ימי הפסח.
נהגו אפוא היתר בחמץ שעבר עליו הפסח.
כך היה מנהג ישראל ("חנניה" בא מא"י או מבבל)40בפפירוס 12 שו' 7: מן זי חנניה במצרין. הרי שבא ממקום אחר. ואולי הוא "חנני אחד מאחיו" של נחמיה, שבא מיהודה לשושן בשנת עשרים לארתחששתא, כעשרים וחמש שנה לפני זמנו של הפפירוס. בתחילת ימי הבית השני.
אבל לכל המאוחר בסוף ימי הבית השני החמירו משום גדר בענין חמץ: אסרו "הנאה" ואסרו "הטמנה", ומצאו לו סמך בתורה.
אף אסרו אכילת חמץ מחצות של י"ד, ומשום טעות – מתחילת שש41ויש שאסרוהו כל היום, כר' יהודה בן בתירה, ירוש' רפ"י לז ע"ב, ועי' בבלי קח א..
ומנהג זה נהג כבר בזמן הבית בחלות־חמץ של תודה42פ"א מ"ה ותוס' פ"א ד. ובתרומה, שביעורן לפני שחיטת הפסח (עי' לעיל), ואח"כ קבעו זמן לשריפתן בתחילת שש, וכן בתרומה.
וכך נהגו גם בחמץ שבבית ובחולין.
ב. הפסח והסדר
א. זמן שחיטת הפסח
התורה אמרה: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים (של "ארבעה עשר") (שמ' יב ו); בחדש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לה' (ויק' כג ה); בארבעה עשר יום לחדש הזה בין הערבים תעשו אתו (במ' ט ג); ויעשו את הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים (שם ה); שם תזבח את הפסח בערב כבוא השמש מועד צאתך ממצרים ובשלת ואכלת וגו' ופנית בבקר והלכת לאהליך (דב' טז ו־ז); וביהושע (ה י) נאמר: ויעשו הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב (ועי' ראב"ע ורמב"ן).
אבל ההלכה אומרת: תמיד (של בין הערבים) נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה וכו' והפסח אחריו.
וכבר דנו מדרשי־הלכה בפירוש כתובים אלו לפי ההלכה43ועי' בבלי וירוש' כאן וזבחים יא ב.: בס"ז (בהעלותך: 258) שנינו: בארבעה מקומות היא אומר בין הערבים יכול בערבו של ערב ("בשקיעת החמה") ובערבו של שחר ("ובזריחתה") ובחצות היום כיון ("בדיוק", בשעה שהשמש מתחילה ל"ערוב") היא שחיטת הפסח ת"ל בין הערבים בא לחלוק בין הערבים שנים (עי' להלן) או בערב ("שם תזבח את הפסח בערב") משחשיכה אמ' בשלישי בין הערבים או בין הערבים בין השמשות (כתרגום יונתן: "ביני שמשתא", אונקלוס: "בין שמשיא") אמ' ברביעי בין הערבים בא לחלוק בין חצות יום ובין לילה לכוין שמונה ומחצה. כל ימות השנה היה התמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה, ערבי פסחים וכו'.
ובספרא אמור (פי"א א): "יכול משתחשך ת"ל יום ("בארבעה עשר יום", במדבר ט ג, אבל בת"כ גם באמור, וכן בשבעים ובשומרוני). או יום יכול משתי שעות ת"ל בין הערבים. מה בין הערבים מיוחד משפנה יום, אף יום משפנה יום משש שעות ולמעלה. אע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב44כר' נתן במדר"י פסחא, סוף פ"ה, 17, וכרבי, שם. (ירמ' ו ד).
ואולם במכילתא דר"י ובמכילתא דרשב"י, נמסרו גם הדעות החולקות:
במדר"י45פסחא ספ"ה 17.: בין הערבים שומע אני עם דמדומי חמה ("סמוך לשקיעת החמה") ת"ל בערב (דב' טז ו) אי בערב יכול משתחשך ת"ל כבא השמש ("והיינו בין השמשות") אי כבא השמש ובשלת ואכלת46"כלומר שמא בבא השמש נמשך למטה לקבוע זמן אכילה וא"כ בערב ע"כ עם דמדומי חמה מבע"י", רמא"ש. ת"ל מועד צאתך הפסיק הענין, הא כיצד ובשלת ואכלת משחשכה. ר' אומר וכו'.
סתם מכילתא מפרש אפוא "בין הערבים": בין השמשות, כתרגום אונקלוס ויונתן, וזו היא ההלכה הישנה (רמא"ש). וזו היא דעת בית־שמאי.
במכיל' דרשב"י47הוצ' אפשטיין־מלמד עמ' 12.: בין הערבים, יכול משתחשך תל' לו' יום או יום יכול משתי שעות תל' לו' בין הערבים הא כאיזה צד משש שעת ולמעלה, שבית שמאי או' (כלומר: שב"ש חולקים) אין בערב אלא משפנה יום (משפנה יום ממש, בין השמשות). חנניה בן כינאי48[כ"ה בכ"י (ובמה"ג: חכינאי), ועי' מ"ש שם, עמ' 250: ירוש' פסח' רפ"ה לא רע"ד: בן יהודה]. או' בין הערבים בין שתי49[כך בכ"י, מה"ג: שני.] הערבים בין אור ארבעה עשר לאור חמשה עשר ויום ולילה באמצע, כשהוא או' <יום> כבר יצא לילה יכול שחרית תל' לו' בין הערבים, מה בין הערבים משנפנה יום אף כשאמר יום <משפנה יום> , משש שעות ולמעלה וכן הוא או' אוי לנו כי פנה היום.
ובירוש' מסיים ברייתא זו: הא כיצד חלוק בין הערבים ותן שתי שעות ומחצה לפניו ושתי שעות ומחצה לאחריו ושעה לעיסוקו50מעין דברי ריב"ל בבבלי וירוש' לענין תמיד, ומכיל' דרשב"י תפסה בלשון הספרא..
כך היתה ההלכה הקדומה כבית שמאי, אבל מאמצע זמן הבית השני היתה ההלכה הנוהגת כמשנתנו. כך מספר גם יוספוס (עי' לעיל), שזמן שחיטת הפסח הוא "מן השעה התשיעית ועד השעה האחת עשרה", וספר היובלים שם (והוא מדגיש וחוזר ומדגיש את דבריו): "מן החלק השלישי ("השליש האחרון") של היום", ז"א מתחילת השעה התשיעית. ואף פילון אומר, לגמרי בהתאם עם ההלכה: מחצות עד לפנות ערב.
ב. שחיטתו וזריקת דמו והקטר חלביו
התורה אמרה "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל", לא קראה את הפסח "קרבן" ולא הזכירה בו לא "זריקה" ולא "הקטר חלבים". אבל ההלכה השוותה פסח לבכור ומעשר51זבחים פ"ה מ"ח, בבלי שם נו ב, ספרי קרח פיס' קיח, מ"ת 60 סי' יח ות"כ ויקרא נדבה פ"כ ה., והצריכה גם בפסח "זריקה" (או "שפיכה") והקטרת חלבים52פסח' פ"ו מ"א וס"ז 257, פסח' פ"ה מ"י: קרעו והוציא אימוריו וכו'.. ואמנם "זריקה" בפסח נזכרת כבר בדהי"ב ל טז: הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים, ושם לה יא: וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים מידם.
המשנה אומרת (פ"ה מ"ו): שחט ישראל וקבל הכהן וכו' זורקו זריקה אחת כנגד היסוד (בתוס' פ"ג יא: שופכו וכו', ועי' בבלי). אמנם לפי ההלכה שחיטה כשרה בזר בכל הקדשים53זבחים פ"ג מ"א, בבלי שם לב א, ת"כ ויקרא פרשה ד א: או אינו אלא בכהן וכו'., וכן מסדר יוספוס בקדמוניות (ס"ג פ"ט א). אבל למעשה לא היו שוחטים כרגיל אלא כהנים, "המה ישחטו את העלה ואת הזבח לעם" (יחז' מד יא), וישחטום הכהנים (דהי"ב כט כד), "ות"ח המלמדין הלכות שחיטה לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה"54רב בכתובות קו א וירוש' שקלים פ"ד מח ע"א., ובתמיד: מי שוחט וכו'.
ובפסח היו הלוים שוחטים: ויאמר (יאשיהו) ללוים ושחטו הפסח וגו' (דהי"ב לה ג–ו) ויעמדו הכהנים על עמדם והלוים על מחלוקתם כמצות המלך. וישחטו הפסח ויזרקו העהנים מידם ("מיד הלוים"); ובפסח חזקיהו (דהי"ב ל טז–יז): הכהנים זורקים את הדם מיד הלוים ("השוחטים"). כי רבת בקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסחים (אמנם מכאן משמע, שמפני הטומאה שחטו הלוים).
אבל כבר בימי הלל היה מנהג ישראל שכל אחד הביא את פסחו וסכינו עמו55תוס' פ"ד ב, בבלי וירוש' שם, והשוה שקלים פ"ח מ"ב., וודאי מפני שכל אחד שחט בעצמו את פסחו. וודאי שמנהג זה הונהג מפני שמרוב הפסחים לא היו הכהנים ואף הלוים מספיקים לשחוט את כל הפסחים, וכך נעשה קבע, שישראל שוחט את הפסח.
אשר לשחיטת קדשים אומר אף פילון56De specialibus legibus, ס"א, § 199.: ואח"כ (=אחרי הסמיכה) יקחהו אחד הכהנים וישחטהו. ואולם בפסח הוא אומר57שם ס"ב, § 145.: "שבו שוחטים כל העם מחצות עד הערב כמה אלפים קרבנות; זאת אומרת כל הקהל, נער וזקן; כי ליום הזה ניתנה לכולם דרגת כהן. כי בה בשעה שבשאר קרבנות ציבור ויחיד לפי חוק התורה הכהנים הם המקריבים, ניתנה כאן רשות לכל העם למלא בידים טהורות עבודת־קרבן ופקודת־כהן". נראה ששחיטת הפסח שהיתה נוהגת בזרים, בניגוד לשאר קרבנות שלמעשה הכהנים הם ששחטו, – הטעתו לפילון לומר שכל הקרבת הפסח נעשתה בידי זרים58עי' בכל זה ריטר, 111 ואילך..
ג. הזייה לעושי פסח
פילון59שם § 148. אומר: והנוטלים חלק בסעודת־חג זו ("אכילת הפסח") צריכים להטהר במי־נדה הקדושים.
הפפירוס הארמי שהזכרתי מזהיר את החיילים היהודים שביב: דכין הוו, "היו טהורים". אף הספרא שמיני פ"ד ח–ט (ר"ה טז ב): ובנבלתם לא תגעו ברגל, ור' יצחק (בבלי שם) אומר: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל.
אף המשניות הישנות שמזמן הבית, שבשקלים (פ"ח מ"א) ושבחגיגה (פ"ג מ"ו), מניחות ש"בשעת הרגל" כל ישראל טהורים60ועי' בבלי חגיגה כו א וירוש' שם עט רע"ד, רמב"ם פי"א מה' מטמאי משכב ה"ט..
וכך מעיד יוספוס61קדמוניות ס"ד פי"א ה., שהעם היטהר לרגל.
ו"טמאים" נדחים לפסח שני.
אבל "הזייה" על טהורים (מטומאת מת, אפילו טמאים בטומאה אחרת) לא שמענו; כי לפי ההלכה אינו צריך הזייה לפסח אלא טמא מת בלבד62פסחים סוף פ"ח, ועי' נזיר נג א ותוס' שם פ"ה., ואפילו "נטמא טומאת התהום הציץ מרצה" (פסח' פ"ז מ"ז).
וכשאמר ר"ע (פ"ו מ"ב) "הזאה תוכיח שהיא מצוה", שאלו עליה63ירוש' שם לג סע"ב, ועי' בבלי סט א.: ומצוה להזות?! תיפתר שחל יום השביעי שלו להיות בארבעה עשר שחל להיות בשבת שאילו חול היה היה מזה עליו ואחר כך בא ושוחט לו את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב, מכיון שהיא שבת ואינו מזה נמצא מתעכב מן המצות (מ"מצות הפסח"). וכך מפורש בס"ז 257 ובברייתא שבבבלי שם: הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות
בשבת וכו'64ועי' סוכה כה ב..
אלא שפילון לשיטתו אומר65שם, ס"ג, § 305.: אבל להכנס למקדש אסור אפילו לטהורים לגמרי לפני שבעת ימים; עליהם להטהר ביום השלישי וביום השביעי ככתוב (?) וגם במקום אחר66שם ס"א, § 261. לא הזכיר פילון בהזייה., שהוא מצריך לכניסה למקדש, כל טומאה67עי' היינמן לס"ג שם, ובניגוד להערותיו בס"א..
ד. מקום אכילת הפסח
התורה אמרה: ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו ופנית בבקר והלכת לאהליך (דב' טז ז). ובוודאי שכפשוטו פירושו שהבישול והאכילה היא בחצר המקדש, ובבקר של ט"ו בניסן (שהרי הוא נאכל מן התורה עד שיעלה עמוד השחר, עי' בסמוך) הרשות בידך ללכת הביתה, לביתך או לאהלך שבירושלים, שהרי ביו"ט לא היו יוצאים לדרכם ולמקומותיהם הרחוקים. זהו פשוטו של מקרא, אע"פ שחז"ל והתרגום דרשו בבקר של ט"ז, שאחרי יו"ט ראשון.
וכך אמר בס' היובלים (פמ"ט טז, יז וכ'), שאין הפסח נאכל אלא בחצר המקדש. אלא שס' היובלים מצריך גם אכילת מעשר שני (שנאמר בו, דברים יד כה–כו, מעין אותו הלשון שנאמר בפסח) בחצר המקדש (פל"ב יד).
אבל ההלכה אומרת, שהפסח נאכל בכל העיר68זבחים פ"ה מ"ח, פסח' פ"ז מי"ב, ועי' שבת פ"א מי"א ותענית פ"ג מ"ה, ועי' פסח' פ"ה מ"י., אין "ובמקדש" שבפסחים פ"י מ"ג אלא בניגוד ל"גבולין" ("תני" בירוש') שם. וכך מניח פילון, שם § 148 ("כל בית"). וכך מספרים האוונגליונים על ישו הנוצרי שבחר לחבורתו בית בירושלים לאכילת הפסח.
ואמנם ברור שמימי החשמונאים ואילך, כשהעם הרב הרבה לבוא לירושלים לעשות את הפסח, – אי־אפשר היה לחצר־הבית להכיל את כל הקהל הגדול הזה, ואכלו כל חבורה בביתה.
ה. סוף זמן אכילת הפסח
התורה אמרה: ואכלו את הבשר בלילה הזה – ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרפו (שמ' יב ח–י). אבל המשנה אומרת ש"מצותה עד שיעלה עמוד השחר" ו"למה אמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה"69ברכות פ"א מ"א ומדר"י פסחא פ"ו 19.; "עד חצות", הוא סתם משנת זבחים (שם), אלא שר"א חולק וסובר שעד חצות מן התורה70מדר"י שם, בבלי ברכ' ט ע"א וירוש' ברכות פ"א ג ע"א. בברייתא השניה שבבבלי שם (ספרי ראה פיס' קלג) אין ר' אליעזר מפרש סוף זמן אכילה (כבוא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף), אלא ממחלוקתו של ר' יהושע ("עד מתי עד מועד צאתך ממצרים") יוצא שר"א הקדים סוף זמן אכילתו: בברייתא השניה בבבלי שם: ר' אלעזר בן עזריה, וכ"ה במכיל' דרשב"י, הוצ' אפשטיין־מלמד, עמ' 13 ו־15.; במשנה סוף פסחים: הפסח אחר חצות מטמא את הידים; תוס' סוף פ"ה: הפסח אינו נאכל אלא בלילה, אינו נאכל אלא עד חצות ואין חייבין עליו משום נותר וכו' עד שיעלה עמוד השחר, ש"עד חצות" מדרבנן הוא71ירוש' ריש ברכות, ואו"ז ה' פסחים., "עד חצות" גם תרג' יונתן.
ואולם בספר היובלים (שם יב) קבע זמן אכילת הפסח: לעת ערב ("מעת בוא השמש", שם א) עד שליש הלילה ("עד סוף השליש הראשון", ז"א עד ארבע שעות בלילה [= עשר בערב]) והנותר מבשרו משליש הלילה ואילך באש ישרף (וכך שם י)72לא "השליש האחרון", כדברי אלבק Das Buch usw., 13..
הלכה זו מתאימה לדעת ר' אליעזר השמתי בקריאת שמע של ערבית: עד סוף האשמורה הראשונה; ז"א שאע"פ שזמן ק"ש מן התורה עד שיעלה עמוד השחר (ברכות שם) קבעה ההלכה הקדומה זמנה – עד סוף השליש הראשון של הלילה, ומתאים לזה קבעה גם סוף זמן אכילת פסחים (ואפשר שר' אליעזר לא אמר כאן כלל עד חצות) – עד סוף השליש הראשון של הלילה.
ו. הלל וכוסות
סדר ליל פסח ישן נושן הוא, וכבר נחלקו תנאים ראשונים בפרטיו: ב"ש וב"ה חולקים בגבולות ההלל (פ"י מ"ו), ר' טרפון עוסק בכוס חמישי (ברייתא בבבלי קיח א כנו' הישן והגאונים) ובברכת "אשר גאלנו" (שם מ"ו). ור' חייא מוסר פתגם ארמי ישן (בוודאי מזמן הבית): מתלין מתלא פיסחא כזיתא והלילא מתבר (בבבלי: פקע) אגרייא73ירוש' פסח' פ"ז לה ע"ב, בבלי שם פה ב.. ה"הלל" וה"כוסות" רמוזים גם בס' היובלים (פמ"ט ו): אוכלים בשר הפסח ושותים יין ומהללים ומשבחים ומודים לה', וכן פילון (שם § 148, כשהוא מדבר על קדושתה של סעודה זו, אכילת הפסח) אומר: הרי לא נתאספו כבמשתאות אחרים למלא נפשם ביין ותבשילים, אלא לקיים מנהג אבות בתפלות ("ברכות") ושירים. "הלל" ו"כוסות" ("גם הכוס שאחר הסעודה", לוקס כב ב) נזכרו גם באוונגליונים74מתיא כו כז, ל; מרקוס יד כד, כו; לוקס כב יז, כ.. ומקרא מלא הוא: השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישע' ל כט), פסח' צה ב, וברכת ההלל (יהללוך) נקראת "ברכת השיר", פסח' פ"י מ"ז (וכרב יהודה, קיח א).
ג. משנת פסחים
שני ציטטים ממשנה קדומה נזכרים במשנת פסחים שלנו:
1. פ"א מ"א: ובמה אמרו שתי שורות במרתף
2. פ"ז מ"ז: מפני שאמרו הנזיר ועושה פסח הציץ מרצה על טומאת הדם וכו'.
הציטט הראשון הוא קטע מתוך המשנה הקדומה, שסוגנן וקוצר במשנת תלמידי ר"ע. משנה זו שנתה בוודאי: אור י"ד בודקין את החמץ לאור הנר. את מה הם בודקים, את הבתים ואת החצרות75וודאי שהירוש' כז ע"ב: חצירות שבירושלים מהו וכו', יש חצר שהוא כמבוי וכו', אבל בחצירות חשודין הן (הכותים) דאינון דרשין לא ימצא בבתיכם לא בחצרותיכם, – חולק על רבא (ח א) האומר: חצר אינה צריכה בדיקה. ומ"ב "מחצר לחצר", מתפרשת כפשוטה ולא כרש"י.… (מעין משנת אהלות פי"ח מ"ח) ושתי שורות במרתף, כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה. (ובפירושן של "שתי שורות" אלו נחלקו ב"ש וב"ה). אין חוששין שמא גררה חולדה וכו'. ומה שמשייר יניחנו בצינעא וכו'. שתי חלות של תודה וכו' (משנת ר' יהודה).
זוהי בערך המשנה הקדומה, שהורחבה וקוצרה במשנה שלנו. וישנן כמה מחלוקות של ב"ש וב"ה, שנסתמו ע"י אחד התנאים (ר"ע ותלמידיו), ונתקצרו במשנתנו.
כך נמסר בתוס' פ"א ו76ירוש' כז ע"ד, בבלי סו ב בשינויים.: בש"א אין שורפין בשר טהור עם בשר טמא וב"ה מתירין (לפ"א מ"ו, ועליה בוודאי באה עדותו של חנניה סגן הכהנים, עי' ירוש'). וגם מחלוקת ר"מ וחכמים וראב"צ בי"ד שחל להיות בשבת (פ"ג מ"ו) – יסודה במחלוקת ב"ש וב"ה: תני אמר ר' יודה לא נחלקו ב"ש וב"ה על תרומה טהורה שאסור לשורפה ("לפני השבת") ועל תרומה טמאה שמותר לשורפה, על מה נחלקו על התלויה שבש"א אין שורפין ובה"א שורפין וכו'77ירוש' פ"ג ל ע"א, ועי' בברייתא שבבבלי יג א..
וגם פ"ב מ"א: כל שעה שמותר לאוכל מאכיל לבהמה וכו' ומוכרו לנכרי ומותר בהנאתו וכו' – במחלוקת ב"ש וב"ה היא, ששנינו בתוס' פ"א ז78בבלי שבת יח ב בקיצור.: בראשונה היו אומרין אין מוכרין חמץ לנכרי וכו' אלא כדי שיאכלנו עד שלא תגיע שעת הביעור ("חמישית") עד שבא ר"ע ולימד שמוכרין ונותנין במתנה אף בשעת הביעור ("משנת ר' יהודה") א"ר יוסי אילו דברי ב"ש וב"ה ("שבש"א אין מוכרין ובה"א מוכרין") הכריע ר"ע לסייע דברי ב"ה. ומחלוקת רביעית של ב"ש וב"ה נשמטה לגמרי ממשנתנו, שבין פ"ז ופ"ח של משנתנו נוסף בתוס' (פ"ז א–ב): ארבעה עשר שחל להיות ב[ערב] שבת79דפו' וכי"ו, כ"י לונדון: ערב שבת. משלשלין את הפסח לתנור עם חשיכה (משנת שבת סוף פ"א) וכו' מבקרו ועודיהו בתנור וכו'. הפסח מחזירין אותו שלם ואין מחזירין אותו חתיכות דברי ר' יהודה80ר' יהודה שונה בתוס' שבת פ"ג ג: בש"א לא יחזיר ובה"א יחזיר = משנה שם פ"ג מ"א.. ר' יוסי אומר בשבת בין כך ובין כך אסור81ר יוסי שונה כר"מ בתוס' שם: הכל מודים שלא יחזיר. ביום טוב בין כך ובין כך מותר. אמר ראב"ש לא נחלקו ב"ש וב"ה על הפסח שמחזירין אותו שלם ואין מחזירין אותו חתיכות אלא על מה נחלקו על האברים (תמיד סוף פ"ב), שבש"א מחזירין ובה"א אין מחזירין82כ"י ארפורט: שבש"א אין מחזירין וכו'..
ואף משנת פ"ה מ"א ומ"ג: תמיד וכו' בערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמנה ומחצה וכו' חל ע"פ להיות בערב שבת נשחט בו' ומחצה וקרב בז' ומחצה, והפסח אחריו; שחטו קודם חצות פסול משום שנאמר בין הערבים – אף זו תלויה במחלוקת ב"ש וב"ה: ששנינו במכיל' דרשב"י83הוצ' אפשטיין־מלמד, עמ' 12 (עי' לעיל עמ' 328).: בין הערבים וכו' יכול משתי שעות ת"ל בין הערבים הכאיזה צד משש שעות ולמעלה84ת"כ אמור פי"א א. שבית שמאי או' אין בערב (דברים טז ו) אלא משפנה יום85עי' ת"כ שם ומדר"י פסחא פ"ה., משמע שב"ש לא הכשירוהו אלא עם שקיעת החמה.
כדרכם של ר"ע ותלמידיו בכל מקום, קיצרו גם כאן את המשנה הקדומה וסתמו כדברי אחד החולקים לפי שיטתם. אבל המנהג היה כב"ה וכמשנתנו (עי' לעיל).
אבל עיקרה של משנת פסחים משנה עתיקה היא.
סדר הקרבת הפסח (פ"ה–פ"ז) וסדר ליל פסח (פ"י) הם בוודאי מסוף זמן הבית. על זה כבר מעידים הענין וסיפור־הדברים והרצאתם. ויש במשניות אלה דברים שהם קדומים בוודאי עוד יותר:
בפ"ו מ"ג86ומ"ג–מ"ד הן קסע של משנה ישנה, שאינה מתקשרת עם המשנה שלפניה, עי' בבלי, ועי' ס"ז 257. שנינו: אימתי מביא חגיגה עמו בזמן שהוא בא בחול וכו'. וזו משנה קדומה, ששנינו בברייתא (בבלי ע ע"ב): יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום, אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת, מה הן אומרים לו, תמהני על שני גדולי הדור [על]87[כתב־יד מ' ב'.] שמעיה ואבטליון, שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים היאך לא88[כ"י מ' ב', שה"ג: ולא.] אמרו להן לישראל [ש]חגיגה89[כתב־יד מ' ב'.] דוחה את השבת.
בפ"ז מ"ב שנינו: אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלה. אמר ר' צדוק מעשה ברבן גמליאל שאמר לטבי עבדו צא וצלה לנו את הפסח על האסכלה.
ה"מעשה" הוא "לסתור", ור"צ חולק על הסתם שלפניו, כי "ר"ג חלוק על חכמים ועושה הלכה כיוצא בו" (ירוש'). והברייתא90תוס' ספ"ד, בבלי סד ב., שהיא בוודאי חלק של המשנה הראשונה (עי' להלן), מספרת על המִפקד של "אגריפס המלך" (הראשון) ע"י מספר ה"פסחים"91ע"פ יוספוס, מלחמות ס"ו פ"ט ג, ביקש צֶסטיוס את הכהנים למנות את העם; וודאי באמצעות אגריפס..
וגם פ"ח–פ"ט רובם ישן, מזמן הבית, ופ"ח מ"ב: האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון – מתפרש בבבלי (פח ב): מתניתין במלך ומלכה והתניא (בניחותא) אין נמנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח יצאו ושחטו עליהן שני פסחים וכו' באו ושאלו את רבן גמליאל (הזקן) וכו', מפני שהמלך אמר "גדיא יאי" והמלכה אמרה "אימרא יאי"92פסחים נו א, דירנברג, משא א"י, 110., והוא בוודאי אגריפס הראשון, וע"פ מעשה זה נקבעה ההלכה.
ולפרק י מ"א: ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך, מביא הבבלי ברייתא (קז ב): אפילו אגריפס המלך שהא רגיל לאכול בתשע שעות93עי' סוכה כז ע"א: שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך [השני] את ר' אליעזר כגון אני שאיני רגיל לאכול אלא סעודה אחת ביום. אותו היוס לא יאכל עד שתחשך, וברייתא זו היא בוודאי חלק של המשנה הראשונה (עי' הופמן), וכך היתה שנויה: לא יאכל אדם עד שתחשך < אפילו אגריפס המלך וכו' > ואפילו עני שבישראל וכו'94ועי' תוס' ד"ה ואפילו.. אגריפס זה הוא השני (עי' ביכלר שם), אבל המשנה אינה קדומה לברייתא95כדעת הופמן שם., אלא שהמשנה נתקצרה, ובצורתה הראשונה (עי' לעיל) היא מזכירה את לשון משנת בכורים: אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתיפו וכו'; כשם שמשנת פסחים הושפעה מבכורים (מ"ו) גם במ"ד: ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר (כנו' כי"י) כל הפרשה, אע"פ שכל ה"פרשה" מתאים לבכורים ולא לפסח, שהרי הפסוקים כו ט–י96הופמן שם. אינם ענין לפסח, ונשמטו בוודאי בהגדה (כשם שנשמטו "הגדה" שלנו).
אחריו97מ"ה רישא: ר"ג וכו' במצרים – שנו התנאים האחרונים (אבל יותר קרוב שהוא ר"ג הזקן): "בכל דור ודור" וכו' – ליתא בהו' לו ובכ"י פ', ה' (ונוסף עי"א בגליון) וליתא גם בירוש' כי"ל, וכן מחקו ר' יהוסף אשכנזי. שוֹנה משנה זו: לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר וכו'98הנוסח בכי"י: לפאר לרומם לגדל לנצח למי וכו' והוציאנו מעבדות לחרות ונאמר וכו' (ולא יותר). ונאמר לפניו הללויה. וע"ז באה במ"ו מחלוקת ב"ש וב"ה: עד היכן הוא אומר בש"א עד אם הבנים שמחה וכו'. ואח"כ: וחותם בגאולה. ונחלקו בפירושו, ר"ט ור"ע: רט"א אשר גאלנו וכו' רע"א (חותם!) כן ה' וכו'.
כל לשון "לפיכך" וכו' הוא לשון שאינו במשניות99ונמצא כיו"ב במדר"י בשלח מסכתא דויהי סוף פ"א, סוף פ"ב וסוף פ"ג., ו"לפיכך" זה נמשך על סופה של פרשת ארמי אובד אבי, ויוציאנו ה' ממצרים וגו'. אבל אינו סופו של ה"מדרש" ("ודורש"), אלא לשון המשנה הישנה הוא.
ובמ"ג: ובמקדש מביאים100כנו' כל כי"י ודפוי"י, ולא: היו מביאים. לפניו וכו', וכאן "במקדש" בניגוד ל"גבולין". במ"ד (מה נשתנה): הלילה הזה כולו צלי, ור"ג (הזקן) במ"ה חולק עליה101"שבכל הלילות – מרור", אין ברוב הנוסחאות ואינן אלא שלש שאלות.: ר"ג (היה) אומר כל וכו'.
אבל גם פ"ב–פ"ד רובם ועיקרם מן המשנה הישנה, אע"פ שנתוספו בהם כמה וכמה משניות מאוחרות:
בפ"ב מ"ה שנינו: אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח וכו' והכהנים בחלה ותרומה וכו' חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצאין בהן וכו' – משנה זו היא בוודאי מזמן הבית, וכבר הזכיר אותה ר' יהושע (בברייתא. לח ב): הרי אמרו חלות תודה וכו'.
במ"ח: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו'. פ"ג מ"א (חוץ מן "רא"א אף תכשיטי נשים") – כבר הזכירהּ ר' יהושע בברייתא (בבלי מג א): א"ר יהושע וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן ה"ז עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו וכו'. ולשון "אלו עוברין בפסח", ה"ז עובר בפסח", ישן נושן הוא ("עוברין מן הבית", "נעלמים", "מתבערים").
ובמ"ז–מ"ח שנינו: ההולך לשחוט את פסחו וכו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קודש אם עבר צופים וכו'.
וגם פ"ד עיקרו ישן הוא (מ"ב–מ"ה רישא נוספו כאן ממקום אחר דרך אגב), ומ"ח (ששה דברים עשו אנשי יריחו וכו') היא בוודאי מזמן הבית102עי' תוס' פ"ב, יט–כב ותוס' מנחות פי"ג כ–כא ובבלי וירוש' כאן, וכבר האריך בה ביכלר, Priester, 164 ואילך. על פ"ה מ"י: יצתה כת ראשונה וישבה לה בהר הבית שניה בחיל והשלישית במקומה (כלומר בעזרה; ו"עומדת" אין בכי"י ולא היה לפני הירוש', ועי' גם מלאכת שלמה), – חולק ראב"י (הראשון) בתוס' סוף פ"ג: כת שלישית הלכה וישבה לה בעזרת נשים, כשם שהוא חולק בסוטה (תוס' סוטה פ"ז יז, בבלי שם מ ע"ב) על משנת סוטה פ"ז ח: עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה: "ראב"י אומר בהר הבית" ור"ח מפרש (בבלי שם): בעזרת נשים, מפני שאין ישיבה בעזרה וכו' (ועי' ירוש' כאן לב ד וסוטה כב א). מ"ח מ"א: מי שחציו עבד וכו' לא יאכל משל רבו ("אבל אוכל משל עצמו"), לבבלי פח ע"א: כמשנה אחרונה, שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש (עדיות פ"א מ"ג וש"נ), והברייתא שבבבלי: לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו – כמשנה ראשונה (כפי' ר"ח ורש"י), ולרמב"ם להיפך..
אבל מובן שהמשנה הישנה שינתה צורתה ע"י עיבודים של תנאים מאוחרים מרבי, ואין לנו ממנה אלא שׂרידים מעובדים.
קיצורים והשמטות בכוונה (חסורי מחסרא) נמצאים עוד כמה וכמה במסכת זו, והם גרמו לכך, שאין הקשר של המשנה מובן יפה:
בפ"ב מ"ה: אין מבשלין את הפסח לא במשקין וכו' אבל סכין וכו' – משנה זו אין מקומה כאן אלא בפ"ז מ"ג, אבל מתוך התוס' (פ"ב ה) הקשר מובן, שכאן היה שנוי במשנה הקדומה: אין לשין את המצה במשקין, ואגבה שנו: אין מבשלין את הפסח וכו'.
גם פ"ז מי"ג (שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו') אינו מתקשר למי"ב לפי משנתנו, אבל בתוס' (פ"ו יא) שנינו לפני זה: המוציא כזית בשר מבית לבית ומחבורה לחבורה וכו', וזהו הגשר המקשר את ההלכות, שהוסרו ממשנתנו.
ובפ"י מ"א חסרה משנתנו (כמו שראינו): אפילו אגריפס המלך שהוא רגיל לאכול בתשע שעות אותו היום לא יאכל עד שתחשך ואפילו עני שבישראל לא יאכל וכו'.
ולהיפך יש בה דברים, שהועברו ממקום אחר, מתוך קבוצה אחרת, ונכנסו כאן: כך פ"ד מ"ב–מ"ה, עד "וחכ"א", נכנס ממקור אחר ומפסיק באמצע ההלכה, כי "וחכ"א" נמשך למ"א.
ממקום אחר נוספה גם משנת פ"י מ"ב: מזגו לו כוס ראשון בש"א מברך על היום וכו', שהיא משנת ברכות פ"ח מ"א, ב"דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה" (שהיא משנת ר"מ)103עי' לעיל, חלק א', עמ' 105., ולא נשנית מתחילתה כלל לענין פסח; ובמשנה ראשונה של פסחים היה שנוי בוודאי: מזגו לו כוס ראשון מברך על היום (ולא דברו כלל על ברכת היין מעין מ"ז); ואפשר שמכאן באה מחלוקת ב"ש וב"ה.
וגם פ"ה מ"ב לקוחה מזבחים פ"א מ"ד (ואף פ"ו מ"ה–מ"ד נוספה).
יש במשנת פסחים גם שתי משניות סותרות זו אצל זו, "תרי תנאי":
ועוד104"ועוד" כזה נמצא כ"פ במשנה, [עי' בפתיחה לעירובין, לעיל 302]. אמר ר' יהודה וכו' (פ"א מ"ה) חולקת על ר' יהודה של מ"ד, ואינה קובעת שעות. ואולם ר"ג שבמ"ה משנת ר' יהודה היא שבמ"ד, ובתוס' פ"א ד: ר' יהודה או' משום ר"ג שתי חלות של תודה וכו' כל זמן שמונחות כל העם אוכלין חולין וכו' – זוהי משנת ר"ג אליבא דר' יהודה של מ"ה רישא, ועי' בבלי יב ב: ולא תימא תנאי היא105על פ"ד מ"ה (הלילה וכו') – עי' ירוש' ובבלי..
ויש בה "חסורי מחסרא" אמיתי, פ"ט מ"ה: מה בין פסח מצרים וכו' (ועי' בבלי ותוס') מתוך שיטה, וכיו"ב פ"ג מ"ב: בצק וכו'.
ויש בה גם דברים שהם בניגוד למסכות אחרות:
כמו פ"ה מ"ט: אונקליות של ברזל היו קבועים בכתלים ובעמודים שבהן תולין ומפשיטין – בתמיד פ"ג מ"ה (=מדות פ"ג מ"ה): ועליו שמנה עמודים ננסים ורביעין של ארז על גביהן ואונקליות של ברזל היו קבועין בהן וכו' שבהן תולין ומפשיטין על שולחנות שיש שבין העמודים; "אונקליות שבכתלים" לא נזכרו אפוא בתמיד כלל106בכלים פי"ב מ"ג: ואונקלי שבכתלים טהורה, אבל מקדש לא נזכר שם..
ובפ"ו מ"א: וחתיכת יבלתו אין דוחין את השבת – בעירובין פ"י מי"ג: חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה וכו' (עי' בבלי וירוש' ומ"ש לעיל עמ' 321).
ובאותה משנה נחשבו שלשה דברים שאין דוחין ור"א אומר דוחין, אבל בס"ז 257: ר' אליעזר מוסיף ארבעה דברים חתיכת יבלתו ונותן משכון ולוקח הרכבו מירושלים להר הבית והבאתו מחוץ לתחום, שהיה ר' יהושע אומר הבאתו מחוץ לתחום אינה דוחה את השבת וכו'. "נותן משכון ולוקח" לא נזכר בפסחים, אבל בשבת ריש פכ"ג שנינו: וכן ערב פסח בירושלים שחל להיות בשבת מניח טליתו אצלו ונוטל את פסחו וכו', וזה תלוי במחלוקת אם "מקדישין" ביו"ט ושבת107עי' מש"כ בביצה, להלן עמ' 360 ואילך..
אף סדר המשניות מראה בכמה מקומות בפסחים על הוספות והכנסת משניות וקבוצות של משניות מתוך מקורות אחרים:
כך פ"ג מ"א: אלו108מב"ב ומי"ר ועוד: ואלו, ועי' מבוא לנוסח המשנה עמ' 427. עוברין בפסח וכו' (שהיא – כמו שאמרנו – משנה ישנה, שר' יהושע, מג א, מזכיר אותה: וכי מאחר ששנינו כל שהוא מין דגן הרי זה עובר בפסח למה מנו חכמים את אלו וכו') – הרי זו מקומה להיות נסמכת לפ"ב מ"ו!
ופ"ב מ"ז ואילך – ממקור אחר הוא, שנכנס כאן, שכן כל ההלכות הסמוכות למ"ז (מ"ח) שנויות בתוס' פ"ב ה–ו בהקבלה לפ"ג, אחרי מ"ב (בצק שבסדקי עריבה).
ופ"ג מ"ו (ארבעה עשר שחל להיות בשבת וכו') ואילך – הוא המשך של סוף פ"א, אע"פ ששנויים אף בתוס' בהקבלה לפ"ג.
וכיו"ב עוד.
ואשר למשניות של תלמידי ר"ע – קשה כאן לקבוע קבוצות גדולות של תנא זה או זה: יש בה סתם משניות של ר"מ, של ר' יהודה, של ר' יוסי ושל ר' שמעון על יד מפורשות בשמם, אלא שעליהן יש לדון, כל אחת ואחת במקומה.109[בין דפי כה"י מצאתי רשימה זו, ואני נותנה כאן כלשונה:] פ"א מ"ג: ר' יהודה אומר בודקין וכו' – עי' בבלי י סע"ב וירוש'. ובמדר"י פסחא פי"ז בכל כי"י וילקוט: ר' יהודה בן בתירה. א"כ "חכמים" אינם חכמים דר' יהודה. ואף ר' יהודה שבפ"ב מ"א ופסחים יב ב ולמכיל' היא ריב"ב (עי' מש"כ במדרשי הלכה של התנאים בתלמוד בבלי [לע"צ מלמד], שמות מ' [עמ' 100]). ומ"ז (סעודת אירוסין) – מ"ח (וחכ"א) – ר' יוסי היא. ופ"ד מ"ה: וחכ"א (ר' יהודה, עי' בבלי וירוש'). וכן "וחכ"א" שבמ"ו – ר' יהודה ובגליל (עי' מ"ה), ובנו ר' יוסי מוסיף. ומ"ח סתם – ר' יהודה.
מרחשון תרצ"ח