פרק זה דן בעיקר בתיקונו של המבוי: הדרך להכשירו כדי שמותר יהיה לטלטל בו בשבת. ביתר פירוט עוסק הפרק בבירור דיני מבוי שאינו מפולש. המבוי שדיברו בו חכמים בכל מקום הוא סימטה פתוחה לרשות הרבים, ומשני צדיה מחיצותיהם של חצרות או של בתים הפתוחים אליה. מבוי סתום הוא מבוי הפתוח לרשות הרבים בצידו האחד, וצידו השני סתום במחיצה, כך שאין הרבים יכולים לעבור דרכו. ואילו מבוי מפולש הוא אמנם סימטה קטנה — שהיא צרה ומעוטת שימוש מכדי להיות רשות הרבים ממש ואולם בהיותה פתוחה משני צדדיה לרחובות, הרי היא מקשרת בין רחוב אחד למשנהו, ורבים עוברים דרכה מרחוב זה לרחוב זה. This chapter deals primarily with the modifications undertaken in order to render alleyways fit for one to carry within them on Shabbat. More specifically, it discusses the halakhot governing alleyways that open into the public domain on one side and are closed on the other three sides by virtue of the partitions of the courtyards and houses located there. Consequently, the public cannot pass through this closed alleyway. An open alleyway, on the other hand, is a small and narrow passageway that is so seldom used that it cannot be considered a public domain, yet, being that it is open on opposite ends, it serves as a passageway from one public domain to another.
כדי לערב את המבוי שיוכלו הדרים בו (״בני מבוי״) לטלטל בו בשבת יש לעשות שני מיני תיקון: האחד, שישתתפו כל יושבי המבוי במאכל מסויים, ועל ידי כך ייחשבו כולם כדרים בבית אחד, ואשר בו מותר להם לטלטל, כבכל רשותם, ביום השבת. דרכי תיקון זה (״שיתוף מבואות״) מבוארות בפרקים אחרים במסכת זו. התיקון השני הוא בגוף המבוי עצמו, ומטרת התיקון היא להבליט את היות המבוי נפרד לעצמו ומובדל מרשות הרבים. לשם כך, עושים במבוי, בצד הפונה אל רשות הרבים, חציצה מסויימת המשמשת בדרך סמלית של נעילתו כעין חייץ רביעי למבוי. חציצה זו יכולה להיות עשויה באחת משלוש צורות: האחת, על ידי קורה ששמים על גביו של המבוי בפתחו. תיקון אחר הוא על ידי ״לחי״, דהיינו: שמצמידים לפתח המבוי הפונה לרשות הרבים פס צר, כדי שישמש ויסמל מחיצה לסגור בה את פתח המבוי. תיקון שלישי, הנחשב למועיל אף במבואות מפולשים, הוא על ידי בניית צורת פתח, כלומר: שמעמידים בפתח המבוי שלש קורות היוצרות יחד צורה של מזוזות ומשקוף הראויים להעמיד בהם דלת, ועל ידי כך להדגיש את היות המבוי סגור בפני הרבים. In order to establish an eiruv in an alleyway enabling the residents of the alleyway to carry objects there on Shabbat, two actions must be taken: First, every household must contribute to a jointly owned food item. All the residents of the courtyard then assume the legal status of one extended household and it is permitted for them to carry there on Shabbat. This action, the merging of alleyways, is elucidated in later chapters of this tractate. The second action involves modification of the alleyway itself. The purpose of this modification is to clearly demarcate the alleyway as distinct from the public domain. Accordingly, a symbolic fourth partition is placed at the point where the alleyway and the public domain intersect. There are three types of symbolic partitions; they are a cross beam, a side post, and the form of a doorway. A crossbeam is placed over the entrance to the alleyway. A side post is placed adjacent to the wall on the side of the entrance to the alleyway. The form of a doorway consisting of two doorposts and a lintel is considered an effective symbolic partition even in open-ended alleyways. These partitions accentuate the fact that the alleyway is closed to the public.
דרכים אלה של תיקון המבוי מקובלות היו על רוב חכמי ישראל. אלא שעדיין יש מקום לברר את פרטי ההלכה הללו. ענינו של פרק זה הוא, איפוא, במיצוי דיני הלחי והקורה וצורת הפתח ובביאור פרטיהם, כיצד הם נעשים, מה שיעוריהם, ובאלו מקרים יפה כוחם. בירורים אלה קשורים בחקירה יסודית יותר בדבר מהותם של סוגי מחיצה אלה: האם יש לראותם כסמל וכהיכר בלבד, או שמא מהווים הם מחיצה של ממש המקיימת את הנדרש לפי ההלכה. ומבעיה זו מסתעף הדיון לשאלה אחרת: מהו מעמדו של המבוי מבחינה הלכתית ולדיני שבת. בירורן של בעיות אלה מצדדים רבים הוא עיקר ענינו של פרק זה. These methods were universally accepted by the Sages. However, the details of these halakhot require elaboration. The focus of this chapter is, then, to elucidate in detail the halakhot of side posts, cross beams, and forms of doorways, how they are created, their dimensions, and the extent of their legal effect. These clarifications are tied to a more fundamental analysis of the essence of all these partitions: Are they merely symbolic partitions serving as conspicuous markers, or are they actual partitions that meet the minimal requirements of the halakha? This leads to another question: What is the legal status of the alleyway in terms of halakha in general, and in terms of the halakhot of Shabbat in particular? Clarification of these issues from several perspectives constitutes the primary focus this chapter.