Kedushat Levi, Explanations of Aggadot

פירוש על מאמר רבותינו ז"ל בבכורות ד' ח' ע"ב מה שהשיב ריב"ח לסבי דבי אתונא וזה לשון הגמרא:

אמרו ליה האי גברא דאזיל ובעי איתתא לה יהבי ליה מאי חזי ליה דאזיל היכא דמדלי מיניה שקל סיכתא דצה לתתאי לא עאל לעילאי עאל אמר האי נמי מתרמי בת מזליה. לפרש המימרא הלז וכו'.בעזר אדון כל הוא, דהכלל הוא דנשמת עמו בית ישראל משתוקקין לעבודתו יתברך שמו. וזה עיקר התענוג שלהם שעובדים אותו יתברך שמו ומצפים לתענוג הגדול של עולם הבא ואינם חפצים במותרי תענוגים עולם הזה, כי זה לא נחשב להם כלל לתענוג. וזה הפירוש של המאמר (ברכות יז.) לעתיד לבא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן, היינו דפירוש עטרה, היינו התענוג והתענוג שלנו הוא בעבודת הבורא יתברך שמו. ופירוש בראשיהן, היינו הבורא ברוך הוא והיינו דעיקר התענוג שלנו במה שאנו ממליכין הבורא ברוך הוא עלינו והוא התכת תיבת בראשיהן שמה שממליך הבורא על עצמו נקרא ראשיהן מה שמשים האדם על עצמו הבורא לראש וזהו גרם מצות שלנו שאנחנו מחברים את עצמנו להבורא ולכן נקרא מצוה לשון התחברות לשון בצוותא חדא:

ועל דרך זה הוא פירוש של המאמר (שבת סג.) כל העושה מצוה אחת כמאמרה, היינו דפירוש מצוה היא התחברות כנ"ל. וזה פירוש כמאמרה, היינו כפירוש תיבת מצוה ועל דרך זה הוא הפירוש שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. (קידושין לט:) דקשה למה לא אמר אין נותנין, כי העיקר שלנו שאנחנו עובדים את הבורא ברוך הוא במצותיו הוא לקבל התענוג ממנו יתברך שמו ומעבודתו ואין תענוג נחשב אצלם לתענוג ומשום הכי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כי עיקר קבלת התענוג הוא ממנו יתברך ומעבודתו. ועל זה מורה תיבת ליכא, כי אין בעולם הזה התענוג הזה כלל, רק בעולם הבא מקבל התענוג הגדול ההוא. ונקדים לך שאומות העולם מונין את ישראל ומכחישין אותם בשכר הטוב שאנו מקוים מאתו יתברך שמו בעולם הבא באמרם לנו האיך אתם מקוים לתענוג עולם הבא הלא נמנע מכם פרי שכר תענוגי עולם הזה שהוא דבר קטן. וכל שכן תענוגי עולם הבא שהם אין סוף ואין קץ. אבל האמת הוא שאין אנו חפצים במותר תענוגי עולם הזה שלא נחשב לנו לכלום מותר תענוג עולם הזה, רק התענוג שלנו הוא בעבודת הבורא יתברך שמו ומקוים לתענוג עולם הבא כמש"ל בתיבת ליכא שאין תענוגי עולם הזה נחשב לנו לתענוג כלל, רק בהכרחי העולם הזה וכן הוא רצונו יתברך שמו שיהיה רב טוב הצפון ליראיו בלי שום גבול כלל:

ועל דרך זה הפירוש של המאמר לעתיד ששאלו האי גברא דאזיל בעי אתתא ולא יהבי ליה מאי חזי דאזיל להיכא דמידלי מיניה, פירוש תענוגי עולם הזה נמשל לאיתתא. והקשו על תענוגי עולם הבא האיך אתם מקוים הא נמנע מכם תענוגי עולם הזה מאי חזי דאזיל להיכא דמידלי מניה, והיינו תענוג עולם הבא הא דבר קטן לא אתיהב לכו, וכל שכן דבד גדול כזה האיך אתם מקוים שיתנו לכם תענוגי עולם הבא. ועל זה השיב להם במשל דשקל סיכתא כו' אמר האי אתרמי בת מזליה, פירוש דכל כונתינו בעבודתינו יתברך שמו לקבל ממנו יתברך שמו התענוגי עולם הבא דעולם הבא הוא בת מזליה דישראל ותענוגי עולם הזה לאו בת מזלייהו הוא, כי אין תענוגי עולם הזה המותרות תענוג לנו כלל ואין אנו חפצים בו ומה שלא בת מזלינו הוא מותרות תענוג עולם הזה שכל מגמתינו הוא בעבודתו לתענוג עולם הבא:

לפרש בעזר אדון כל המימרא שניה. גברא דאוזיף וטריף מאי חזי דהדר אוזיף, א"ל גברא אזיל לאגמא קטל קמא טונא ולא מצי ביה קטל ומנח להו עילוהי עד דמיתרמי אינשי דמדלי ליה. לפרש המימרא הלז בעזר ארון כל על דרך זה, מה זה שיש עת שבא לצדיק מחשבת עמל ואון, וכי מי נתן חומרים בקודש וראוי היה שיהא מחשבת הצדיק דבוקה תמיד בעבודתו יתברך שמו ולא תמוש מאתו אפילו רגע אחת. ולהבין זה הם ב' עניינים. הא', הוא על דרך זה שקשה מאין הוא שיבא לרשע שיהרהר בתשובה הלא הוא דבוק נפשו בעבירות ועבירה גוררת עבירה, מהיכן הוא ההרהור תשובתו. אך שהצדיק תאב תמיד להחזיר כולם בעבודתו יתברך שמו ושיהא הרע שעשה הרשע לטוב ולוחם את הרע שפעל הרשע במעשיו ומזה בא ההרהור תשובה להרשע גם לפי שהצדיק יתקן מעשי הרשע בא אל הצדיק מחשבת און והצדיק המחשבת און שבא אליו מחזיר לעבודתו יתברך שמו. ואין כונתו חס ושלום שהצדיק יכניס את עצמו לזה לחשוב מחשבת און חלילה וחלילה, רק שמחשבת און בא מעצמו אליו כדי וכו'. שיתקן אותם במה שישברנה בצדקות במחשבותיו ובמעשיו הקדושים שהמה לעבודת הבורא באמת ובתמים. ועוד יש דךך אחר בזה והוא, אף שאין הצדיק חושב ללחום הרע שעשה הרשע, אף על פי כן באו מחשבת העמל ואון מאליו להצדיק לתקן אותה ומה שצריך שתבא אליו מחשבה אשר איננה טהורה כדי לתקן מעשה הרשע הלא טוב היה להצדיק לתקן מעשה הרשע בלאו הכי ולא יפול ממדריגתו אפילו רגע אחד. רק הענין הוא על דרך משל, כשהאדם נשקע ברפש וטיט ואינו יכול לצאת ממנה אי אפשר לארם אחר להוציאו, רק שיעמוד אצל האדם הנשקע ברפש אף שעל ידי כך יתלכלך מעט בהקריבו אל הנשקע מכל מקום הוא מוכרח לזה רזולת זה לא היה יכול להוציאו. והנמשל מובן מעצמו ואין כונתינו שחס ושלום הצריק יכניס מחשבת און חלילה בקרבו, רק שבא להצדיק מעצמה והצדיק משברה בתוקף צדקתו ומעלה גם הרשעת הרשע ומחזירה למוטב:

ועל דרך זה הוא פירוש המאמר יש צדיקים שמגיעין אליהם כמעשה הרשעים ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, היינו שהורה לנו הענין הנ"ל שיש צדיקים שבא להם מחשבת און שהוא כמעשה רשע (ומשני) ויש רשעים שמגיעים להם הרהור תשובה שהוא כמעשה צדיקים. וקשה מאין יבא להרשע מעשה צדיק, דהיינו הרהור תשובה, אלא על כרחך שהצדיק פעל כל זה כנ"ל, משום הכי הגיע להצדיק שבא אליו הרהור און כנ"ל על פי המשל. ולא שחס ושלום שהצדיק יכניס במחשבתו מחשבת האון חלילה וחלילה. העולה מדברינו, שהצדיק פועל שיבא להרשע הרהורי תשובה, אבל מפעולת הרשע היה נשאר באולתו כי עבירה כו'. ועל דרך זה הוא פירוש המאמר גברא דאוזיף וטריף, שהקדוש ברוך הוא אוזיף ליה חיים בכל רגע כדי לקיים מצות הבודא ברוך הוא, ולא כן עשה הרשע כי ילך אחר שרירות לבו הרע. מה חזי קודשא בריך היא דהדר אוזיף , והיינו דיהיב ליה חיים. והיינו כמו שפירש הברטנורא במסכתא אבות והחנות פתוחה והחנוני מקיף, היינו הקדוש ברוך הוא יהיב ליה חיים בכל רגע. והנה הקדוש ברוך הוא נותן חיים לרשע אולי יחזור בתשובה כמאמר וחפץ בהצדקו, על זה השיבו האפיקורסים מה חזי דהדר אוזיף שנותן לו חיים. ואי משום שהקדוש ברוך הוא מצפה אולי יחזוד בתשובה מאין יבא לו הרהור תשובה דעבירה כו'. ועל זה השיב ואמר להו אזיל גברא לאגמא כו' עד דמתדמי ליה אינשי דמדליה, והיינו הצדיק ידלנו למיהב ליה הרהור תשובה ויחזור בתשובה וישיב כל מה שעשה בהיותו רשע לטוב. (אמנם נראה שכל זה לאומות העולם אבל אנו בני ישראל יכולין להתעורר מעצמן בתשובה על ידי הכרוז שמכריז הבת קול שובו בנים שובבים, מועיל לעם בית ישראל שישובו בתשובה שלימה אפילו רשע גמור. ונודע דעם בני ישראל לבדם נקראו בנים למקום והנה הכדוז שובו בנים שובבים בנים דייקא. אבל לאומות העולם שישובו על שבע מצות שעברו הוא על ידי סיוע אחרים וכנ"ל וביארנו באריכות וגם יכול להיות שרבי יהושע בן חנניא רצה להתעורר את סבי דבי אתונא שישובו מדרכם הרעה והגיד להם אלו הדיבורים שצדיק יכול להתעורר את הרשע בתשובה כדי שבדיבוריו יתעורר את הרשעים האלה כנודע מחכמת הבעל שם טוב זצ"ל):

לפרש בעזר אדון כל המימרא שלישית אמר ליה אימא לן מילי דכדיבי, ואמר להו הוה ההוא כדנייתא דילדה והוה תליא ליה פסקא וכתב ביה דמסיק בבי אבא מאה אלפא זוזי. אמרו ליה וכדנייתא מי ילדה א"ל הי ניהו מילי דכדיבי מילחא כי סריא במאי מלחי ליה. א"ל בסילתא דכודנייתא. ומי איכא סילתא לכודנייתא ומלחא מי סריא. לבאר בעזר אדון כל וזהו על דרך זה, כי ידוע תדע שכל מה שהאדם עובד את הבורא ברוך הוא ביותר הוא מבין יותר שצריך לעברו ברוך הוא ביותר בקדושה ובטהרה, כי הוא מכיר גדולת הבורא ברוך הוא וכפי הראוי לעבדו ברוך הוא עדיין לא עשה כלום בעבודתו. אבל האדם שסובר שהוא עובד ה' כמצות הבורא בשלימות האיש כזה עדיין לא בא להתחלת עבודתו, כי אם היה עבודתו באמת ובתמים היה מבין שאין במעשיו כלום נגד מה שאנו צריכין לעבדו ברוך הוא. ועל דרך זה הוא פירוש הפסוק (תהלים ב, יא) וגילו ברעדה, ודרשו חכמינו ז"ל (ברכות ל:) במקום גילה שם תהא רעדה, היינו להורות שהצדיק שיש לו שמחה בזה שקרבנו המקום לעבודתו יתברך שמו ומשמח בו שרואה גדולת הבורא ברוך הוא שעובד למלך גדול שם תהא רעדה בפני גדולתו, היינו שדואגים תמיד במה שממעטים בעבודתו יתברך שמו, כי צריך לעבדו יותר ויותר בקדושה ובטהרה. ועוד שהצדיק מחשב במחשבתו תמיד שלא עשה מעצמו כלום כמאמר מי הקדמני ואשלם. כי הוא יתברך שמו נתן לו ממון ליתן צדקה. נתן לו בית לעשות מזוזה. בגד לעשות ציצית. רק דבר זה הוא מעשה הצדיק שאין לו יתברך שמו קדימה במעשה זה. והוא מה שהצדיק חושב ומצפה תמיד שיבואו לידו מצות הבורא ברוך הוא לקיימם כמו שמצינו אצל משה רבינו ע"ה שהיה תאב לכנס לארץ ודרשו חכמינו ז"ל (סוטה יד.) שהיה מתאוה לקיים מצות התלויות בארץ, והיינו שהיה חושק תמיד שיבואו מצות הבורא ברוך הוא לידו לקיימם:

ועל דרך זה הוא הפירוש של הפסוק (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל מצות ה' לפני ה' אלהינו, דלכאודה מה שמסיים לפני ה' הוא ללא צורך, כי כל המעשים לפניו יתברך שמו הם. ולפי דברינו אתי שפיד, דידוע הוא שיש לפרש לשון שמר בלשון המתין כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית לז, יא) שפירושו המתין. וכן המשך הפסוק כדברינו להורות מעשה הצדיק שעושה בעצמו כנ"ל. וזה שאמר הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל מצות ה', היינו שיהיה לנו צדקה בזה אשר נשמור ונצפה מתי יבואו לידינו מצות הבורא ברוך הוא לקיימם. וביאד הפסוק במה שתפס מעשה זו ולא שאר מצות, כי דבר זה הוא מעלתינו שלא הקדים לנו השם מעשה בזה. וזהו שאמר הכתוב לפני ה' אלהינו, שפירושו לשון קדימות כו', מה שאין כן בשאר מצות שהקדים לנו מעשה ה' יתברך שמו כמאמר מי הקדמני ואשלם , ממנו נקח לעבודתו יתברך שמו והעובד ה' שעולה במחשבתו שעבד עבודת ה' ככל חקותיו ומשפטיו ולא תחסר כל בה מצפה לגמולו שכר עבודתו אשר עבד כי השלים עבודתו. אבל העובד ה' באמת ובתמים לא יבא בלבו כלל מחשבת קבלת פרס, כי משיג הוא שנגד רוממותו יתברך שמו עדיין לא התחיל בעבודה הראוי לעבדו ובדעתו שכל מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו שכר הוא מתנת חנם שדרכו להטיב ואין הקדוש ברוך הוא מחויב בדבר ליתן לו שכר רק מצד חסדו הגדול הוא שנותן מתנת חנם:

ועל דרך זה הוא פירוש השאלה ששאלו אימא לן מילי דכדיבי, היינו האיך הוא העבודה דכדיבי שסובר שעושה ואינו כן. ואמר להו הוה לן כודנייתא דילדה. ותפסו חכמינו ז"ל במשל כודנייתא, שהוא הפרד ממזר והוא המשל לדברים חצונים. ומחמת שהעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים משום הכי המשילו המצוה בלידה, והיינו שאף שהאמת הוא שעדיין לא התחיל בעבודת הבורא ברוך הוא. עם כל זה הוא סבור דקיים המצות ככל משפטן ומצפה לקבל פרס גדול. וזה שסיים והוה תלי ליה פתקא וכתב בה דמסיק בבי אבא אלפא מאה זוזי. והיינו דמסיק שמחויב הקדוש ברוך הוא ליתן שכרו. והאמת הוא שאינו מחויב רק מתנת חנם ומאין יבא שכרו דהאמת הוא לעובד ה' שישיג דלא מסיק בקודשא בריך הוא כלום, כי צריך לעבדו יותר ויותד בקדושה על הטוב ההוא אשר עמנו ולא לקבלת שכר הבא, כי עדיין לא יצא מידי העבודה המחויב בעבור הטוב ההוא ובחסדו הגדול הוא שהטיב יתברך עמנו שנותן לנו שכר. אמרו ליה וכודנייתא מי ילדה לא נמצא כודנייתא מי שמושרש בקליפה שילדה, כלומר שיעשה מצות כהוגן, היינו ששאלו וגם מי שלא התחיל עבודת הבורא היתכן שיצפה לשכר ויחשוב בדעתו דמסיק ביה בקודשא בריך הוא שכרו וידמה לו שעשה מצוה וחושב במחשבתו שיקבל פדס ולא עבד עבודת הבורא ברוך הוא. והן הם מילי דכדיבי דהצדיק העובד באמת משיג הוא שלא הגיע עדיין להתחיל עבודת ה' והשכר שנותן השם יתברך הוא רק בחסדו הגדול אשד דרכו להטיב:

לפרש בעזר אדון כל המימרא הרביעית אמרו ליה בני לן ביתא באוירא דעלמא אמר שם ותלא בין רקיע לארעא אמר להו אסיקי לי לבני וטינא. מציעתא דעלמא היכא זקפיה לאצבעתיה אמר להו הכא אמרו ליה ומי יימר אייתי אשלי ומישחי. ונבאר בעזר אדון כל, הלא זה הדבר אשר דברנו במאמרים הקודמים כשאדם מדבר דברי אלהים חיים בתורה או עוסק בעבודת הקודש זו תפלה שיהא כוונתו שידבק את עצמו בהבורא יתברך שמו, אך ראוי להתבונן האיך יוכל האדם הגשמי להדבק בהבורא יתברך שמו שהוא אין סוף וראוי שידבק אליו רוחניות ולא גשמי ואחר התבוננות יבא על נכון. כי הבורא ברוך הוא נתן באדם כח הדיבור שידבר דברי אלקים חיים ובדיבור הוא צרופי אותיות והאותיות המה רוחניות וכשאדם מדבר בתורה או בתפלה בכל כוחו הנה משים כל כוחותיו בהאותיות היוצאים מדיבורו והמה רוחניות ויכול האדם להיות דבוק בהבורא ברוך הוא כי אליו הוא נושא נפשו במה שמשים כל כוחותיו בדיבורי תורה או תפלה נמצא מקושר הוא בהבורא ברוך הוא יתברך שמו. וכמו ששמעתי ממורי הגאון החסיד המפורסם מוהר"ר דוב בער מ"מ דק"ק מעזריטש, פירוש הפסוק (בראשית ז, א) בא אתה וכל ביתך אל התיבה, והיינו שישים האדם כל כוחותיו בתורה ובתפלה בכל תיבה שאומר ישים כל כוחותיו באופן שיבוטל מכל פעולתיו הגשמיים ועל פי התיבה שהוא רוחניות האותיות מדובק ומקושר האדם להבורא יתברך שמו. ואם יזכה האדם על פי התמדת עבודת האלקית יהיה האדם מנהיג הדיבורים כפי אוות נפשו הטהור. ובחינה זו נקרא בזוהר הקדוש בעלה דמטרנותא והבן. אבל בהתחלת עבודתו התיבה מנהיג לאדם להדבק בבורא יתברך שמו על ידי רוחניות האותיות, כי האותיות נמשך ברוחניות והמה מנהיגים את האדם ברוחניות. וזה לשון דיבור, כלומר הנהגה שמנהיג האדם ברוחניות. ודיבור הוא לשון מנהיג כמו דבר אחד לדור כו' (סנהדרין ח.) וגם הגדה לשון מנהיג כמ"ש בכתבי האר"י ז"ל וגם לשון אומר הוא לשון לבוש כמו בצע אמרתו (איכה ב, יז) כלומר שמלובש על ידי דיבורו ברוחניות. ולכן אשרי האיש איש חי רב פעלים אשר מקושר ברוחניות דיבורים אשר הוגה בתורת ה' יומם ולילה בלימוד ובכח גדול כי אי אפשר לקשר את עצמו בו יתברך שמו, כי אם בדיבור תורה ותפלה:

וזהו שמצינו בגמרא הובא בלשון עובר לפני התיבה וגם כן מצינו בלשון ירד לפני התיבה. ולכאורה אינו מובן, למה שינו חכמים את לשונם. ועל פי הצעת דברינו אלה רמזו לנו חכמי התלמוד חכמה נפלאה בצחות לשונם, כי עובר לפני התיבה, פירוש באדם שהתמיד בעבודתו עבודת הקודש בכל כוחותיו. כמו שכתב באודח חיים שכל כוונתו יהיה לשם שמים. אזי הוא עובר לפני התיבה, רוצה לומד שהאדם מנהיג את התיבה כפי אשר יש את נפשו וכנ"ל. אבל בהתחלת עבודתו נקרא האדם יורד לפני התיבה והכוונה שאדם נדבק להשם יתברך על ידי התיבות והדבורים שהם רוחניות האותיות. וז"ש תיבות ירד שהתיבה מושל עליו, כי ירד מלשון ממשלה וירד מיעקב והבן. וזהו סוד שמצינו בגמרא דברכות בתלמיד אחד שירד לפני התיבה והאריך בתפלה ואמרו כמה ארכן כו', והשיב כלום ארכן הוא יותר ממשה רבינו ע"ה שהתפלל מ' יום. ותלמיד אחד קיצר יותר מדאי, ואמרו כמה קצרן הוא כו', והשיב כלום קצרן הוא יותר ממשה שאמר (במדבריב, יג) אל נא רפא נא לה. ושם תפס הגמרא לשון ירד לפני התיבה, והיינו באופן שרוחניות התיבות הדבקים להשם יתברך ואם כן היו התיבות מנהיגים אותם ולא היה בידם לקצר או להאריך, רק כמו שהנהיגם הרוחניות של התיבות. ועל זה השיב להם שפיר כלום ארכן או קצרן יותר ממשה רבינו, כי משה במ' יום האמצעים שהתפלל (על ישראל ותפילתו) על מרים היה בצער לכך היו התיבות מנהיגין אותם להדבק בהבורא יתברך שמו משום הכי לא הוה בידו להאריך או לקצר רק כמו שמנהיגין אותו הרוחניות של האותיות. כי המ' יום האמצעים היה צריך להתעוררת העליון כמו שאמר לו הקדוש ברוך הוא לך רד, עד שלבסוף נעשה המ' יום גם כן ברצון שמשה רבינו ע"ה הפכם בתפלתו לעשותם ימי רצון:

וזהו סוד השאלה בני לן ביתא באוירא כו', והיינו ששאלו איך הוא באפשרי לאדם גשמי לשום דירתו ודביקתו בהבורא יתברך שמו שהוא אין סוף, כי זה אין באפשרי אם לא שהוא ברוחניות. וידור ברוחניות תמיד אז השם יתברך מצמצם אלקותו בו. וזהו בני לן ביתא כו', כלומר שידור אדם הגשמי ברוחניות ואוירא רומז אל רוחניות. והשיב להו בזה דאמר שם תלא בין שמיא לארעא, היינו שאמר שם ועל פי רוחניות האותיות נדבק ברוחניות כו'. ואמר להו אסיקו לי לבני וטינא מהתם, והיינו שעוד נוסף בשלומי אמוני בית ישראל מלבד שמדבקים את עצמם על ידי הדבורים להבורא יתברך שמו ביכולתם גם כן להמשיך שפע קדוש להביא להחומר ולעולם העשייה מהרוחניות. ותיבת לבני וטינא, רומז על החומר ואנחנו ביכולתינו להמשיך השפע לעולם העשייה הוא רק על ידי האותיות, כי האותיות בעצמותם המה גם כן גשמיים ועל ידי צרופי האותיות נבראו כל העולמות לכן באפשר שיומשך על אדם שפע לעולם העשייה ובפרט על ידי מעשה המצות שהם גם כן מעשיות. לכן אם אדם מתחזק את עצמו באותיות התורה ובמצות מעשיות אזי יוכל האדם להביא השפע לעולם העשייה ובעולם הזה כל הטובות ובדכות, ולא כן הוא באומות העולם שאין להם אותיות הקדושים וגם אין להם מצות הבורא לכן אינם יכולין להמשיך השפע לעולם הזה החומרי. ואף אם יש להם איזה עשירות וכבוד הוא הכל לרעתם כאמור ומשלם לשונאיו גר, כי הגם שיש לאומות העולם איזה כוונה בעבודת הבורא אין להם אותיות ומצות מעשיות כדי שיוכלו להביא השפע להחומר ולעולם הזה כמאמר הכוזרי כוונתך רצויה ומעשיך אינם דצוים, כי כל העולמות בדבר ה' שמים נעשו וכל העולמות אצילות בריאה יצירה עשיה נעשו על ידי צרופי האותיות וגם המצות בדמות העולמות ולכן אם עושה המצות שנתנן למשה מסיני. והמעשיות המה גשמיות והמה החיים שיש מאלהים בעולם העשייה הוא ממשיך שפע לכל העולמות עד עולם התחתון עולם העשייה כי באודייתא ברא קודשא בריך הוא עלמא. אבל המצות שבדו אומות העולם מלבם אינם החיים והאותיות שברא הקדוש ברוך הוא בהם אינם יכולים להמשיך לעולם התחתון שום שפע ולכן אמר אסיקו לי לבני וטיני מהתם, כלומר לבני וטיני, כי שפע חומריות נקרא לבני וטיני, כלומר שאתם אין לכם כח להמשיך שפע חומריות על ידי מעשיכם אבל אנו עם בני ישראל יש בנו כח להמשיך על ידי מצותיו שפע רב על ידי עולם העשייה כי מצות ה' כו', והאל ישפיע לנו שפע רב עד בלי די אמן סלה:

לפרש בעזר אדון כל המימרא החמישית אמרו ליה אית לן בירא בדברא עיילי למתא. אמר להו אפשילו לי חבלי מפארי ואיעיילי. ונבאר בעזרת השם אדון כל על שני דרכים. האחד, אמרתי בילדותי והוא, כי לא נעלם בעין כל משכיל שעכבת הגאולה שתהיה במהרה תלוי רק בתשובה כאמור שובו אלי ואשובה אליכם, וזאת מהידוע תקנת השבים אדם התועה מדרך השכל והולך בדרך עקלקלות צריך לתקן אשר עיוות. וידוע כי הבית השני חרב בעון שנאת חנם, לכן צריכין כל אחד ואחד ליתן עינו ולבו כל הימים להיות אוהב כל אחד מישראל אהבה שלימה בנפשו ומאודו באופן שיהיו כל ישראל באחדות גמור בוודאי תבנה בית המקדש במהרה. וזה הכלל אמיתי שאין באפשרי שיהיו כל ישראל באחדות גמור, רק שישובו כל ישראל להבורא יתברך שמו ויהיה כל אחד ואחד הולך ונוסע לקרבם לה' לעשות רצונו. נמצא יהיו כולם דבקים בו יתברך שמו והוא יתברך שמו אוהב כל אחד מישראל אהבה שלימה ממילא תהיה השראת השכינה בתוכינו במהרה ותהיה לנו כל הטובות והברכות, כי השם יתברך שמו מקור כל הטובות והברכות והאומות העולם יהיו מתפרנסין מהתמצית ועכשיו בעונותינו הרבים האומות העולם יש להם שפע ואנחנו מפרנסין מהתמצית. וזהו סוד השאלה אית לן בירא בדברא עיילי למתא, שהמה שואלים מה זה שהם מתפרנסין מעיקר השפע ואנחנו מהתמצית. והשיב שזה הגורם בעונותינו הרבים שאנחנו עדיין לא שמנו אל לבנו להסיר הנגע הזה שנאת חנם מבינינו והוא הגורם מניעת השפע. וזה פירוש אייתי פארי שדא להו, כי פארי משל אל דברים הגרועים, א"ל אפשילו ליה חבלי מפארי, היינו שיעשו התחברות מדברים גרועים ואיעיילי. א"ל ומי איכא דמפשל חבלי מפארי, היינו להיות שאין באפשרי שתהיה התחברות מדברים גדועים. א"ל ומי איכא דמייתי בידא מדברא למתא, פירוש כי אין באפשר לתקן העון שנאת חנם ותהיה אהבה והתחברות בין כל ישראל, רק כמו שכתבנו שישובו תחלה וישימו נוכח פני ה' דרכם בתשובה שלימה ויהיו כולם דבוקים בו יתברך שמו, אזי ממילא תהיה אהבה שלימה ביניהם, כי מדברים גרועים אין באפשרי שיהיה התחברות רק בתשובה שלימה:

ויש לבאר על פי דרך אחר יותר נכון, כי האומות העולם חושבים בדעתם שהמה חשובים אצל הבורא בהיות שלא נחסר להם כל טוב העולם הזה ואנחנו חסרים מכל טוב. ונקדים מה שקשה לכאורה מה שאמרו בגמרא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, והא חזינן מקרא מלא דבר הכתוב אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם (ויקרא כו, ג) הרי מבואר בפירוש שכר מצוה. ויותר קשה דלא מצינו כלום בתורה שכר עולם הבא כלל, והיה להתורה להשמיענו השכר האמיתי ולא נתינת גשם שהוא רק בהיות בחיים ולא לעולם יחיה אדם. לתרץ זה, צריך שתדע האמת ששכר אמיתי אין אדם יכול להשיג גודל התענוג ובהאי עלמא ליכא שכר מצות כלל. כי לא נחשב להם לכלום כל תענוגי עולם הזה כלל, כי מה שנהנה מעולם הזה הוא ההכרח ולא יאחזו במותדי תענוגי עולם הזה והשכר האמיתי הוא במצות הדביקות בו יתברך שמו שהוא למעלה מכל התענוגים, כי הוא יתברך שמו מקור כל הברכות והתענוגים בעבור זה אין להמציא השכר בפועל תענוגי פרטי, כי האמת שהשכר הוא תענוגי כל התענוגים, והיינו בדביקות בו יתברך שמו שהוא מקור כל התענוגים. וזה מפורש בתורה ואתם הדבקים בה' גו' ובזה נכלל כל השכר ומה שאמד הכתוב אם בחקותי גו' ועשיתם אותם, דקשה מה משמיענו בהאי ועשיתם אותם. ולפ"ד, פירושו הוא שהקדוש ברוך הוא הבטיח לנו אם נלך בחקותיו, יהיה לנו לסעד לעשות מצותיו. הגם שצריך לאדם דברים בעולם הזה ההכרחי שהם מבטלין מעבודתו יתברך שמו. עם כל זה הבטיח לנו השם יתברך שיעזור לנו לקיים מצותיו. וביאר הכתוב שיצוה לנו את ברכתו כדי שירים לנו את ברכתו שיהיה לנו מוכן ההכרחי מעולם הזה ולא נצטרך לחפש אחריהם. וזהו שמסיים ועשיתם אותם, היינו שהקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שנעשה אותם. הגם שצורך האדם גם בגשמיות על זה מסיק ונתתי גשמיכם גו', היינו שיהיה לנו מזון בלי יגיע וכו'.ה ומכח זה נהיה דבקים בעבודתו תמיד ולא נאמר הכתוב לשכו', רק להורות לנו הדביקות בו יתברך שמו. והיפך הוא בעזוב אותו חס ושלום יסתייע מילתא שלא לעבדו:

וזה פירוש הפסוק בתוכחה אם בחקותי תמאסו גר אף אני אעשה זאת לכם, להורות במלת זאת, שזה הדבר בעצמו שלא לעבוד יעשה חס ושלום זאת לסייע אותו שלא לעבוד והיינו שחס ושלום לא יצוה ברכותיו. ויהיו מניעת טרחות הצטרכות האדם מעבוד אותו יתברך שמו. אבל אם נעבדנו יצוה ברכותיו ככתוב ונתתי גשמיכם גו', כדי לעבדו תמיד כנ"ל. ועל פי זה יבאד הבחינה לידע כל אדם בעבודתו אם מה שנותן להם הוא יתברך הוא טובה להיות מוכן לעבדו תמיד כנ"ל או חס ושלום לרעתו ככתוב ומשלם לשנאיו גו'. והוא זה, אם רואה אחר שבא אליו הטובה הוא מתעורר במחשבתו לעשות רצון קונו הן בתורה והן בשאר מצות בודאי הוא לטובתו שהשם יתברך נתן לו כדי שיעבוד אותו. ואם מבעט בו בעשרו ככתוב וישמן ישורון ויבעט, הוא חס ושלום לדעתו כל דבר נמשך אל שורשו, כי משורש טוב לא ימנע מהלוך בתמים ונמצא בזה מתקשר לעבודתו והיפך הוא בהיפוך ר"ל:

ועל דרך זה הוא פירוש הגמרא ששאלו אית לן בירא בדברא עיילא למתא, היינו שהשפע היום אצל האומות. ועיילינהו למתא, כלומר שיהיה לישראל שאומות העולם נמשלו למדבר מקום חצונים וישראל נמשלו לישוב מקום הקדושה. והשיב להם ריב"ח שהשפע שלהם אינם רוצים ישראל, כי הוא מצד משלם לשונאיו אל פניו להאבידו, כי אפשילו לי חבלי מפארי, היינו ששאל אותם אי נתקשרו בהבורא יתברך שמו מהטוב ההוא שיש להם והמשיל טובתם לפארי, כי גרוע העושר אשר לא בא סיוע עבודתו מזה. והיינו תיבת חבל, כלומר התקשרות אם אחר טובתם אתם מקושרים בו יתברך שמו אזי הוא ממנו יתברך והאומות אינם מקושרים בו יתברך שמו אחרי טובתם והשפעתם. וזה אפשילו לי חבלי, כלומר קשר בו יתברך שמו מדברים גרועים, כי עשרם ותענוגם הוא כדברים הגרועים לרעותם ואינם נקשרים בו יתברך שמו. אמנם אנחנו נקשרים בו יתברך שמו אחר טובתינו והשפעתינו שמשפיע לנו:

לבאר השאלה השישית בעזר אדון כל אמרו ליה אית לן ריחייא דתבירי חייטיא. אמר להו כרוכי לי גרדי מיניה ואחיטיה. וזהו הפירוש בעזר אדון כל. הקדמת הענין מבואר לכל משכיל, שאנחנו עם ה' אלה מאמינים אמונה שלימה שתכלית אדם השלם לידבק נפשו בהבורא יתברך שמו. וכשהוא דבוק בכל מעשיו ועניניו בהבורא יתברך שמו אינו נחסר מכל הצטרכותו כלום, כי הוא יתברך שמו מקור כל הברכות ומקור החיים גם ה' יתן הטוב והברכה להדבק בו. ועל דרך זה פירוש הגמרא (גיטין ז.) הרואה שנכסיו מתמוטטין יעשה מהן צדקה. ולכאורה אינו מובן לעיני השכל דמה נשתנה מצוה זה מכל שאר מצות שבתורה. והענין יובן, שהתורה מלמדת לאדם דרך הנכונה לעבודתו יתברך שמו כשהאדם שם בטחונו באיזה דבר מטובת עולם הזה הוא מראה כאילו אותו דבר יש לו חס ושלום כח להפעיל זולת הבורא ברוך הוא ממילא נפסק מזה הדבר דביקות ושפע של הבורא ברוך הוא. וזה ששמעתי ממורי הגאון בוצינא קדישא המפורסם מוה' דוב בער זלה"ה מ"מ דק"ק מעזריטש, פירוש וימלוך וימת. כיון ששם אדם הבטחון באיזה דבר הוא ממליך אותו הדבר על עצמו ונפסק הבטחון ממנו יתברך שמו לכן נגרע פרנסתו ממנו וזהו וימת. אך אל ה' לבדו ישים בטחונו ויבחון במעשיו שכל דבר אין בו כח זולת הבורא יתברך שמו אזי מדבק ומקשר כל ענינו בהבורא יתברך שמו והוא יתברך שמו מקור כל הברכות ומקור חיים אזי שורה בכל מעשיו ועניניו כל הברכות והשפע, כי הוא מדבק כל הדברים באין סוף. והנה בראות האדם שנכסיו מתמוטטין העצה הנכונה שיעשה מהן צדקה. ביאור הדבר, כשמפזר מעותיו בנדיבת לב נמצא מראה בפועל שאינו שם בטחונו במעותיו ואדרבה שם בטחונו בהשם יתברך וכשהוא מתדבק בו יתברך שמו אזי מתדבק ומתקשר בו יתברך שמו כל עשייתיו ורכושו והוא באין סוף ומכח זה שורה הברכה ובכל אשר יפנה יצליח ויתרבה נכסיו עד מאוד ומשום הכי צדקו בדבריהם שאמרו יעשה מהן צדקה:

וזה שאמר הפסוק (משלי יא, כד) יש מפזר ועושה צדקות בנדיבת לבו הטהור עיקר בטחונו בהבורא יתברך שמו ונוסף עוד והוא מקור כל הברכות לכן יתברך האדם וניתוסף לו עוד ברכה ושפע. וצריך שתדע דריחייא היא משל על הפרנסה כמו ריחייא דטחנן מנא לצדיקיא דתבירו, היינו שלפעמים מתמוטט ונעדר ממנו פרנסתו. במה חייטיה, פירוש שתחזור הפרנסה אליו ויהיה שלם בממונו. וזה דבר התשובה דשקל פיסקא מיניה שדא להו כו', היינו דשקלינן ממה דאיתותר ועבדינן מיניה צדקות בנדבת לבו הטהור וישים עיקר בטחונו בהבודא יתבדך שמו ומדבק את עצמו במקור החיים אזי ניתוסף פרנסתו, כי הוא נדבק במקור שהוא מקור כל הטובות והברכות ומקשר ומדבק כל עשיותיו וענינו בהבורא יתברך שמו. ותיבת גרדי מלשון חבל, פירוש שבזה נקשד ונדבק כל עשייתיו בהבורא יתברך שמו לכן ברכות הטובה יחולו על ראשו ויחי עוד לנצח וצוה ה' את הברכה חיים עד העולם:

לפרש בעזר אדון כל המימרא משרי דסכינא אמרו ליה משרי דסכיני במאי קטלי ליה. אמר להו בקרנא דחמרא. ומי איכא קרנא לחמרא ומי איכא מישרי דסכיני. אמת נכון הדבר שתכלית בריאת אדם בעולם הזה לעבוד את הבורא ברוך הוא וברוך שמו. וידוע, כי יש שני מיני עבדות להבורא יתברך שמו. יש שהוא עובד להבורא בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכל עלמין, וראוי ונכון לעשות רצון הבורא בהעלות זאת על לבו שזכה להיות עבד להבורא יתברך שמו ושעושה לו נחת רוח בעבודתו אזי ראוי למסור נפשו ומאודו לעבודתו. ויש שעובד להשם מיראת עונש ומאהבת קבלת השכר. והאמת הוא, בהתחלת עבודתו אין באפשר לאדם לעבוד בבחינה זו בגין דאיהו רב ושליט, כי מכח הגשמיות והחומריות שבו אינו משיג גדול רוממות הבורא יתברך שמו. אבל בשכבר התחיל לעבוד השם מחמת יראתו יתברך שמו והוסר הגשמיות ממנו מכח העבדות אז יבא האדם לעבור אותו בבחינה זו ויחזיק במעוזו לעבוד הבורא יתברך שמו באהבה בלי מצפה לתשלום גמול כפועל אשר שכרו יקוה. ועל ידי זה יובן המדרש כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, יכול בלקיחה, תלמוד לומר נתתי. יכול בנתינה, תלמוד לומר לקח. כי שני מיני עבדות הנ"ל מכונים בשם לקיחה ונתינה. והוא, כי העובד ה' מיראת העונש ומאהבת שכר כמו לקיחה יחשב שנתן אדם איזה דבר וכו'. לחבירו ולוקח ממנו דבר אחר, כן באיש הזה העובד את ה' להשיג ממנו מבוקשו, דהיינו הצלה מן עונש וקבלת שכר הוי לקיחה אבל העובד ה' בגין דאיהו רב ושליט כמתנה יחשב העבדות ההוא כיון שאינו מצפה לתשלום גמול. והאמת שהוצרך האדם לב' מיני עבדות אלו כאשר ביארנו לעיל. וזה פירוש המדרש כי לקח טוב כו', שצריך אדם לעבדות המכונה בשם לקיחה ממילא יבא לעבדות השלימות האמיתי המכונה בשם נתינה:

וזה פירוש הפסוק (דברים ו, כד) ויצונו ה' לעשות וגו' לטוב לנו כל הימים לחיותנו כיום הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות וגו' כאשר ציונו. ומרומז בפסוק זה ב' מיני עבדות אלו כפי הכלל הנ"ל שצריך אדם מפאת גשמיותיו וחומריותו לעבוד בתחלת עבודתו מיראת העונש ומאהבת השכר וממילא כשיהיו עובדים להבורא יתברך שמו אזי נכיר גדולתו ורוממתו ונהיה עובדים בגין דאיהו רב ושליט. וידוע בעת קבלת התורה נזדכך חומריותם וגשמיותם של ישראל והיו מכירים גדולת הבורא יתברך שמו והיו עובדים בגין דאיהו רב ושליט. וזהו פירוש הפסוק ויצוונו ה' לעשות וגו' לטוב לנו כל הימים ולחיותינו וגו', זהו בחינת אהבת קבלת שכר טובת העולם הזה בתחילת עבודתו וזה סיבה לבא לעבודת ה' בתמים בגין דאיהו רב ושליט ועבודה זו האמיתית נחשב למתנה כיון שאינו מצפה לתשלום גמול ונמשל לצדקה. וזהו פירוש סיפא דקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כאשר ציונו. יורה כמו במתן תודה שצוה לנו בגין דאיהו רב ושליט. והנה כבר ביארנו למה צדיכין אנחנו לב' עבדות אלו, כי בתחלה אדם מגושם בגשמיות וחומריות ואינו מניח לו להשיג גדולת הבורא , אך אחר כך כשעושה מצות נשבר חומרתו וגשמותו ויכול להשיג בגין דאיהו רב ושליט ועובד מאהבה בלי יקוה לתשלום גמול. אך בתחלה צריך לעבוד על מנת לקבל פרס כדי שלהחומר יהיה גם כן חלק. וזהו פירוש השאלה האי מישרי דסכינא במאי קטלי ליה, כי היצר הרע נמשל למישרי דסכיני, כי הוא אורב לאדם ורוצה להמיתו במאי קטלי ליה שנוכל לעבוד הבורא יתברך שמו. וזהו דבר התשובה בקרנא דחמרא, פירוש בדבר שהוא קרן ותכלית אצל החומר, היינו יראת העונש ולקבל שכר שהוא קרן אצל החומר ותכלית לחומר זה התחלה לעבודתו כמו שביארנו ותן לחכם ויחכם עוד:

ונבאר בעזר אדון כל המימרא דתרתי ביעי:

אייתי ליה תרתי ביעי אמרי ליה הי דזוגתא אוכמתא והי דזוגתא חיוורתי, אייתי להו איהו תרי גביני אמר להו הי דעיזא אוכמתא והי דעיזא חיוורתי. ונבאר זה בעזר אדון כל היות שברור לכל משכיל שהבורא ברוך הוא ברא כל העולם בשביל ישראל ואין להבורא ברוך הוא אהבה כי אם לישראל ותכלית הבריאה היה להשפיע כל טוב וברכה לעמו בית ישראל. אך כי שתי בחינות יש בהשפעת של הבורא ברוך הוא שהוא משפיע לאחד טובה וברכה ועשירות להיות סבה שבעבור זה יכול לעבוד עבודת הבורא יתברך שמו. ויש עושר שמור לבעליו לרעתו חס ושלום כאמור ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, והלא זה הדבר אשר דברנו במאמרים הקודמים אפס קצהו תראה במאמר אית לן בירא בדברא כו', כי אם אחר ההשפעה מדובק ומקושר בעבודת הבורא יתברך שמו ואם לאו חס ושלום עיין שם זהו החקירה הוא במחשבה. אך במעשה צריך גם כן לחקור שיהא ניכר מתוך פעולותיו הנגלות שאהבתו הוא רק לעמו בית ישראל, כי כמה טובות יש לאומות העולם גם כן אך מהסתרת פנים שלו ניכר אהבתו, כי מהסתרת פנים מהאומות העולם נכרתו ונגדעו כמו במצרים וסנחרב והמן שירדו עד שאול תחתית עד שנכרתו אבל בהסתרת פנים מעמו בני ישראל עם כל זה מציץ מן החרכים להגן בעדינו כמבואר בדברי חכמינו ז"ל הן הן גבורותיו הן הן נוראותיו, שבכל דור ודור עומדים עלינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם:

ועל דרך זה יש לפרש בס"ד מאמר רבותינו ז"ל בפרק קמא דחגיגה דף ו' וזה לשון הגמרא, ר' יהושע בן חנניא הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינאה עמא דהדרינהו מריה לאפיה מיניה, אחוי ליה איהו ועוד ידו נטויה אלינו להגן. א"ל קיסר לר' יהושע בן חנינא מאי אחוי לך עמא דהדרינהו מריה לאפיה מיניה. ומאי אחוית ליה כו' והכי א"ל לההוא מינאה מאי אחוית ליה. א"ל עמא דהדרינהו מריה לאפיה והוא מאי אחוי לך אמד לא ידענא. אמר גברא דלא ידע מאי אחוי ליה מחוי במחוג יחוי קמא מלכא אפקיה לההוא מינאה וקטלוה. דלכאורה דהמין החזיר פניו במחוג ורמז עמא דהדרינהו מריה לאפיה מיניה. ור' יהושע הראה במחוג את ידיו כמו שידו של הקדוש ברוך הוא נטויה עלינו. ולכאורה אינו מובן, למה לא ידע המין במחוג הזה שהדאה יד ה' נטויה ולמה זה הבין האיך שהסתיר את פניו וידו נטויה לא הבין. ונראה שר' יהושע גם כן הסתיר את פניו. ובמחוג ידיו הראה האיך שידו נטויה עלינו להורות שמהסתר פניו שלו נודע פועל כפיו שאנחנו עם סגולתו שגם בהסתרת פניו הוא ברחמים גדולים לשמור אותנו ולהצילנו מכל הרעות וזה לא הבין המין ההוא. ותדע דלשון ביעי, היא אהבה שהוא מלשון ביעותא והוא הרצון של הבורא ברוך הוא להטיב והשאלה היא איזה טובה מחמת אהבת האמת ואיזהו מחמת שמשלם לשונאיו אל פניו להאבידו וכונתו להראות לו מופת וחקירה במעשה איזה אהבת האמת. והשיב לו דאייתי תרתי גביני, ולשון גביני מרומז על כסוי מלשון או גבן, או מלשון גב דגב הוא מורה על הסתרת פנים. ומהסתרת פנים תוכל להבין איזה אהבה טובה היא אמיתי ואהבת עולם, כי אף על פי שהסתיר פניו, עם כל זאת ידו נטויה עלינו ושומר אותנו בכל דוד ודור. מה שאין כן רשעים אומות העולם כשקצף עליהם אבדם מעל פניו ולא כן עמנו בית ישראל אשר לא עזב חסדו ואמיתו. ואשר עד הנה לא עזבנו ועוד ידו נטויה לפסוח ולהגן עלינו. וליתן חן וחסד לפני כל שובינו מעתה ועד עולם אמן נצח סלה ועד:

לבאר בעזר אדון כל המימרא דדצייצי אמרו ליה דצייצי דמיית מהיכא נפיק רוחיה. אמר להו מהיכא דעייל נפיק. ונבאר בעזר אדון כל מקודם הפסוק אדם כי ימות באוהל. ודרשו חכמינו ז"ל (ברכות סג:) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. כי הן הן הדברים הנאמרים ונשנים למעלה שידבק אדם בכל כחותיו בתורה או בעבודת הקודש זו תפלה באופן שהדיבור מנהיג אותו בשכליות כמש"ל והוא נתבטל במציאות ממילא מכל פעולתיו הגשמיים. וזהו נקרא ממית עצמו, היינו העצמיות שבו הוא ממית שפירושו ביטול עצמותו ואז נדבק בהבורא ברוך הוא יתברך שמו, כי מחשבה של אדם נקרא עצמותו. ומחמת מחשבותיו אין יכול לדבק בהבורא ברוך הוא והמתפלל בכל כוחו אזי הולך מחשבותיו בתוך האותיות ונתבטל מחשבותיו והרגשותיו ויהיה מדובק בהבורא ברוך הוא. וזהו נקרא ממית עצמו, כלומר שנתבטלה מחשבותיו ואין לו שום מחשבה וזו נקרא מיתה לצורך חיים שמתו ונתבטלו מחשבותיו לצורך חיים שנדבק מחשבתו והרגשותו באותיות שמדבר בכחו, כי אחר דיבודו באותיות הקדושים בכל כחו אזי האותיות מנהיגין את האדם ברוחניות. נמצא מדובק בהבורא. ואחר הטוב ההוא שאנחנו דבקים בו יתברך שמו שהוא אין סוף מזה בא לנו כל הטובות והשפעות. ועל דרך זה פירוש השאלה, כי מבואר בתיקוני זוהר הקדוש דהעוסקים בסודות התורה נמשלו לאפרוחים. וזה פירוש דצייצי דמיית, היינו אדם שממית עצמותו בעבודתו יתברך שמו בהי נפיק רוחא, פירוש להיכן מתדבק רוחם הטהור. והשיב להם בהי דעייל נפיק, היינו בהאותיות עצמן שמתדבק ברוחניות האותיות. או פירוש שמדבק בהקדוש ברוך הוא שהוא הנותן חיים בתורה או בתפלה משים כל כוחותיו בהדבורים אזי מדבק רוחניות שלו בהבורא יתברך שמו והבן. מי יתן והיה לבבם זה של עם בית אמוני שלומי בני ישראל שיתנו עיניהם ולבם כל הימים בתורה ובעבודה זו תפלה להדבק עצמו בהבורא יתברך שמו ויהא טוב להם בזה וברכות הטוב יחולו על ראשם אסנ"ו:

ועתה נבאר בעזר אדון כל המימרא אהוי לן מנא דלא שויא להבליה:

אמרו ליה אחוי לן מנא דלא שוויי לחבליה, אייתי בודיא פשטוה לא הוה עייל בתרעא. א"ל אייתי מרא סתרוה, היינו מנא דלא שויי' לחבליה. ונבאר בעזר אדון כל והוא, כי ידוע שמדה המגונה בכל המדות היא הגאות והגסות רוח שבאדם שמחבב במעלותיו וחושב שכוחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה. ואלו היה מאמין באמונה שלימה שכל הטובות והמעלות הם מושפעים מהבורא יתברך שמו בודאי לא היה עולה על לבו שום התנשאות ורוממות. וגינו חכמינו ז"ל המדה הזאת עד שאמרו (סוטה ה.) אין אני והוא יכולין לדור כו'. ומבואר הדבר מעצמו מאחר ששם גאותו במעלותיו כאלו הטוב ההוא עשה בעצמו ומסתלק השגחת הבורא מעליו. ולפי זה יבואר דברי השאלה הנ"ל ששאלו איזהו דבר ומדה מגונה מאד כדי לידע להתרחק ממנו יותר. וזו שאמרו אחוי לן מנא דלא שוי' לחבליה, רומז על דבר שאינו שוה היזק דהיינו שהוא גרוע ביותר. אייתי בודיא פשטוהו, פירוש כינוי הגאוה בבודיא שהוא מלשון בודי שמחשב בדעתו שבו די ואין צריך להשפעת הבורא יתברך שמו ובודאי הוא גם כן דבר גרוע מאוד. וזה הפירוש ולא הוה עייל בתרעא, להורות שבאם מדבק את עצמו במדת הגאוה אזי לא יוכל ליכנס בפתחי התשובה לשוב לקונו כמאמר שהקדמנו אין אני כו'. והדברים יובנו מאליהם כיון שמחשב שבו די ואין צריך לשפע הבורא וכדפרש"י כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה, והיינו דלא עייל בתרעא, כלומר בזה השער לה' והוא כינוי להשכינה, דהיינו מלכות הבורא יתברך שמו. כיון שאמר בו די, כלומר שאין צריך למלכות הבורא ברוך הוא. וזאת מהידוע שאין תיקונם לבעלי גאוה עד שיסתרו כולם ויעשה בנין חדש כמאמר וימלוך וימת.וזה איתי מרא סתרא והבן. אבל בענוים כתיב וענוים ירשו ארץ, אמן סלה נ"ו:

ונבאר מאמר שבת על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד. בא לו אצל הלל, אמר ליה מה דשנאוי לך לחברך לא תעביד ואידך פירושיה זיל גמור. נראה, כי ידוע כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, וכל התורה נכלל בה דכל התורה טעמיה לרמז באחדות הבורא. וכל טעמיה מרומזים כדי שבהם יהיה ניכר שאנחנו משועבדים ועובדים להבורא ברוך הוא. ומלבד שעל פי הסוד מרומזים כל המצות על אחדות הבורא ברוך הוא עיין בספר החינוך להרא"ה, שכתב טעמי המצות הכל על אחדות הבורא ברוך הוא ושאנחנו אליו משועבדים ועובדים ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, כי אנכי ולא יהיה לך המה טעמי כל התורה. וזהו מה שאמרו חכמינו ז"ל על הפסוק (שמות כ, א) וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, שאמר כל עשרת הדברות בכלל אחר כך אמר להם בפרט, כלומר שהודיע להם בפנימיות האחדות הבורא ברוך הוא וממילא השיגו המצות כאשר ביארנו במקומן בסוד של שבועות ואחר כך פרטן כל אחד ואחד בפני עצמו. אך הלא ידוע, כי כל המצות של תורה נתחלקו על שני דברים. אחד, על המצות שבין ישראל לאבינו שבשמים כגון ציצית ותפילין וקרבנות וכל המצות ויש מצות שבין אדם לחבירו והם כלולים בכלל ואהבת לרעך כמוך כמו דאיתא ואהבת לרעך אמר ר' עקיבא זה כלל גדול בתורה. אמנם שצריכין ליתן טעם שגם בין אדם לחבירו הוא נכלל בכלל אחדות הבורא ברוך הוא שהרי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, וכל התורה נכלל בהן. ואבאר לך שגם הם נכללים באחדות הבורא ברוך הוא שהלא כל עדת ישראל מאמינים שאל אחד בראנו וכל ישראל כאחד נקרא כנסת ישראל וזאת נקראת שכינה, ונמצא כשאנחנו באנו ממחצב אחד כשיש לאחד צער מרגיש גם חבירו כמו אדם אחד כשכואב לו אבר אחד מרגיש כל הגוף צער. וכיון שאל אחד בראנו ונשמת ישראל באין ממחצב אחד כשיש לאחד צער גם חבירו מרגיש וכשיש לאחד מישראל שמחה גם חבירו מרגיש בשמחה:

וזהו מה דשנאוי לך לחברך לא תעביד, כלומר כיון שיש לך צער מזה הדבר לא תעשה לחבירך, כי ראוי לצער עצמך בצרת חברך ולשמוח בשמחת חברך כיון שאל אחד בראנו וממחצב אחד אנחנו זה הוא הכולל כל המצות שבין אדם לחבירו. ונמצא גם מצות שבין אדם לחבירו היא בכלל אחדות הבורא ברוך הוא, שכיון שאנחנו מאמינים שאל אחד בראנו וממחצב אחד אנחנו ראוי להתעסק בטובת חבירו ולמנוע מלצער את חבירו. וזה שאמר על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחד, כלומר שכל המצות יהיה טעמן ופרושן אחדות הבורא ברוך הוא ואפילו המצות שבין אדם לחבירו יהיה טעמן אחדות הבורא ברוך הוא. ואמר הגר אני רוצה להתגייר שאבין שאפילו המצות שבין אדם לחבירו יהיה נכלל בכלל אחדות הבורא ברוך הוא. ואז אתגייר ואעבוד את אחד יחיד ומיוחד שכשאבין זה אז אדע שהמשפטים שלהם בל ידעום ואין להם טעם ואפילו במשפטי הארץ צריך האדם לידע שאל אחד בראנו. ואמר לו הלל מה דשנאוי לך לחברך לא תעביד, כלומר שכל המצות שבין אדם לחבירו הוא האמת מה דשנוי לך לחבדך לא תעביד. והטעם של זה הדבר הוא מחמת שאל אחד בראנו וממחצב אחד כולנו. נמצא כל אחד מישראל מרגיש בצרת חבידו ומשמח בשמחת חבידו ונמצא גם מצות שבין אדם לחבירו הטעם מחמת אחדות הבורא ברוך הוא נמצא כל המשפטים וכו'. שלהם בל ידעום וגם בחוקי המדינות ובמשפט הארץ צריך אדם לעבוד לאל אחד ולהבין שהוא אחד יחיד ומיוחד. ולכן צריכין העמים להתהפך אל עם ה' ויקוים בנו אז יהפוך עמים אל עם ה' והלכו עמים רבים ואמרו אל בית יעקב לכו ונלכה באור ה' ונלכה באורחותיו אמן סלה:

זה הפירוש, ואהבת לרעך כמוך אני ה', כלומר מה שאני מצוה שתאהב לרעך כמוך מחמת שאני ה' ואל אחד בראנו לכן מחויב לשמוח בשמחת חבירו כן להיפך חס ושלום. וזה פירוש הפסוק באחרי את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם, כי משפטי פירש''י אלו הדברים האמורים בתורה במשפט שאלו לא נאמרו היה כדאי לאמרם עד כאן לשון רש"י, כלומר במשפטים שבין אדם לחבירו כונת המצוה מחמת שאני ה' ואל אחד בדאנו:

ותרב משאת בנימין ממשאת כולם חמש ידות. (בראשית מג, לד) הנה ידוע שישראל עם קדושו מכונים בשם ימין כידוע שכל השפעת שפע טוב אשר נשפע לעמו ישראל הוא על ידי בחינת ימין והשפעת שאר האומות הוא על ידי בחינת שמאל. והנה בנס דחנוכה שגברה יד ישראל על האומות הוא על ידי שגברה יד ימין על יד שמאל. וזהו ותרב משאת בנימי"ן, שהוא מרומז על נס דחנוכה, כלומר ב"ן ימי"ן שאנו נקראים בנים למקום בבחינת ימי"ן. ממשאת כלם, היינו משאר האומות. חמש ידות, פירוש בחמש נסים שגברה בחינת יד ימי"ן, היינו מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך, באלו חמש גברה יד ימין:

ברוך אתה ה' כו' להדליק נר חנוכה. הנה ידוע, שעיקר עבודת האדם בתפלה ובתורה ובמצות להתלהב נפשו ולבו לה' באהבה ותשוקה נפלאה על ידי התבוננות בגדלות ה' בהעמקת הדעת אז תתלהב נפשו לה' בעריבות מתיקות ידידות כו'. וכמו שידוע בענין שמחה של מצוה שהעיקר לעשות כל מצוה ומצוה באהבה ותשוקה גדולה ובהתלהבות עצומה. וזהו פירוש הברכה ברוך אתה ה' וכו' להדליק וכו', שאנו מברכים ומשבחים לה' אשר בחר בנו לעם סגולתו לעשות מצותיו בהדלקה ובהתלהבות עצומה כשלהבת העולה מאליה. אמנם לפעמים כאשר נתטמטם לבו ושכלו של אדם אשר אי אפשר לו לעשות המצוה בהתלהבות ותשוקה בשביל זה לא ימנע חס ושלום מלעשות המצוה אלא יעשה המצוה בהנחה גם בלי התלהבות. וזה פירוש ספרי אשר מובא ברש"י בפרשת ואתחנן על פסוק ושמתם את דברי וזה לשונו, אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיה לכם חדשים כשתחזרו וכו', פירוש שתעשו את המצות אף בשעת הנחה כשלא יהיה לכם מוחין דגדלות לעשות בהתלהבות ובהדלקה כו', אף על פי כן תעשו את המצות. וזהו הניח"ו תפילין, פירוש אף בשעת הנחה תקיימו המצות תפילין ומזוזות כו' כדי שלא יהיה לכם חדשים וכו', פירוש כי תהיו מורגלים במדות ולכן לא יהיה לכם חדשים אחר כך:

ובזה מובן הפלוגתא שבין שני מאן דאמרי (שבת כב:) חד אמר הדלקה עושה מצוה וחד אמר הנחה עושה מצוה. ובאמת אלו ואלו דברי אלהים חיים מר אמר חדא כו' ולא פליגא. כי מאן דאמר הדלקה עושה מצוה, פירוש שלכתחלה צריך האדם לעשות המצוה בהדלקה ובהתלהבות בתשוקה נפלאה. ומר אמר הנחה עושה מצוה, פירוש לפעמים כאשר נופל ממדרגתו ואין לו מוחין דגדלות לא ימנע מלעשות המצוה חס ושלום אלא יעשה בהנחה פירוש גם בלי התלהבות. וזה כונת חכמינו ז"ל מאן דאמר הדלקה עושה מצוה סבר כבתה זקוק לה, פירוש כי לכתחלה כאשר האדם שאין לו התלהבות צריך לייגע מוחו ושכלו להתבונן בגדולות הבורא ברוך הוא ועל ידי זה תתלהב נפשו לה' ויעשה המצוה בהדלקה ובהתלהבות. ומאן דאמר הנחה עושה מצוה סבר כבתה אינו זקוק, פירוש כאשר נופל ממדרגתו ואי אפשר לו בשום אופן לעשות בהתלהבות ובהדלקה אינו זקוק לה, פירוש בשביל זה לא ימנע את עצמו מלעשות המצוה חס ושלום אלא יעשה בהנחה גם בלי התלהבות:

הודיע ה' ישועתו לעיני הגוים גלה צדקתו. (תהלים צח, ב) לכאורה יפלא למה לישראל שהם עם קרובו לא גילה צדקתו בהתגלות, רק בבחינת ידיעה לבד ולעיני הגוים גילה צדקתו בהתגלות וכמ"ש יש לדקדק במה שנאמר זכר חסדו וכו' ראו כל וכו' לבית ישראל, בזכירה בעלמא. ולאפסי ארץ, בראיה גמורה. אמנם נראה שכונת פסוקים אלו נרמזים על נס דפורים אשר היה כמה ניסים נסתרים אשר לא היה נראים ונגלים כמו שמשי מוחק וגבריאל כותב וכן מה שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) שהיה נדמה שלשה מלאכים לשלשה בני המן והלכו לגינת ביתן המלך וכו'. וכן מה שדרשו רבותינו ז"ל המן נופל וכו' שבא מלאך ודחפו וכדומה. והנה כל אלה הנסים היו נסתרים מעיני ישראל, רק לעיני הגוים היו נגלים שהיה צריכים לעשות על ידם הנסים. אמנם אף על פי שהיה נסתרים מעיני ישראל אף על פי כן נתוודע להם בבחינת ידיעה כמו שאמרו חכמינו ז"ל (מגילה ג.) אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. וזהו פירוש הפסוקים הודיע ה' ישועתו וכו' זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל, היינו שהניסים נסתרים אשר ה' עושה עם עמו בית ישראל על ידי אומות העולם הם לעמו בית ישראל רק בבחינת ידיעה וזכירה לבד. אבל לעיני הגוים גילה צדקתו וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, היינו שלהם צריך להיות התגלות בבחינת ראיה גמור בכדי שידעו שהוא לצורך ישראל וכמ"ש יעשה ה' נסים ונפלאות עמנו ויושיענו מכל צרה וצוקה אמן סלה:

תם ונשלם