שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. וכמו שאם שכח בית בחצר מלערב. אוסר על החצר כשלא נשתתפו. שהרי אין להם על מה שיסמכו כולן. ולא אזלינן בתר רובא דעירבו. דאפ"ה רשות א' שלא עירב עמהן אוסר עליהן. כך דין חצרות עם המבוי. שאם שכח חצר א' ולא שיתף במבוי. הרי רשות החצר אוסרת על בני המבוי. ואי אפשר להן לסמוך על השיתוף. אע"פ שרוב החצרות שתפו. כיון שיש ביניהן רשות חצר א' שלא נשתתפה עמהן. שאוסרת עליהן כמו שאוסר בית א' בחצר. ולא אזלינן בתר רובא:
וא"א להם לסמוך על העירוב שעירבו החצרות בפני עצמן. כמו שסומכין בני החצר על השיתוף. כששכח א' מהן שלא עירב. דלא דמי דהשיתוף מערב את כל בני החצר במבוי. ומן הדין לא היו צריכין עירוב לגמרי כשנשתתפו. אלא שלא לשכח את התינוקות. והיכא דרובא עירבו וכולן שיתפו. תו ליכא למיחש. משא"כ כששכח חצר אחד לשתף. איך אפשר לסמוך על עירובן שעירבה כל החצר לעצמה. ונשאר רשות כל חצר חלוק בפ"ע. ואין להם על מה שיסמכו כולן ביחד:
אבל אין הכי נמי דאם לא עירבו החצרות כל א' בפ"ע. אלא נתנו עירובן בא' מהן ועירוב א' לכולן. כה"ג שפיר מצו למסמך על עירובן. לרש"י דס"ל שמניחין שיתוף גם בבית שבחצר. ועירוב דפת ודאי עדיף משאר שיתוף. וכיון דלא אסתלקו להו מהדדי. הרי עירוב זה עולה להן במקום שיתוף. כי היכי דסומכין על שיתוף במקום עירוב בכה"ג. ולאו ק"ו הוא. אם על שיתוף סומכין כולן. כל שכן על עירוב. דאינו אלא בפת. אלא משום דלא מיירי במתני' בפתוחות זו לזו. כדכתב הרע"ב לעיל. ולא מצו לערובי דרך פתחיהן. משו"ה לא משכחת לה עירוב א' לכל החצרות. שיסמכו עליו במקום שיתוף. ולכן שנינו אסורין במבוי סתמא ודוק:
ותו קמ"ל בהא דתנן שהמבוי לחצרות כו' כהא דפירש הר"י דאם לא שכחו כל בני חצר. אלא א' מהן בלבד שלא נשתתף עמהן במבוי. אינו אוסר. כמו שא' מאנשי הבית שלא נתן עירוב. אינו אוסר אם עירבו כל הבתים. כך החצרות נחשבים לבתים ואין חוששין לבית שבחצר שלא שיתפו אם שיתפו כל הבתים: