לפרשת אחר מות והוא הספד מר שעשיתי בביהכ"נ דק"ק מאדע על שני צדיקי הדור ה"ה מחותני הרב המאה"ג המפורסם חכם הכולל מהו' ישראל עוזר זצ"ל שהיה אבד"ק הנ"ל, ומשנהו הרב המאה"ג כו' הצדיק חסידא ופרישא מו"ה משה ארי' זצ"ל אבד"ק קראלי שנת ק"פ לפ"ק.
נדרי לה' אשלם כו' (תהלים קטז יד) דידוע מאמר חז"ל הספידא יקרא דחיי ודשכבי (סנהדרין מו:) וזהו נדרי לה' את אשר נדרתי לבא לכאן להספידו והוא מה שנוגע ליקרא דשכבי אשלמה וגם נגדה נא לכל עמו מה שנוגע ליקרא דחיי, יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל.
בפרשת השבוע וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו כו' דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת כו', במקרא זה נבוכו המפרשים כי מ"ש רש"י משל לחולה כו' קשה דהא הם לא הקריבו לפני ולפנים וכבר הרגיש בזה האבן עזרא, וגם קשה דהול"ל בקרבתם אש זרה, וחכמי האמת אמרו שהיו ראוים להיות כמלאכים כמו חנוך ואליהו ולא למות כלל רק בעבור שהיו צדיקים גדולים כל כך שבמקום שורש נשמתם אי אפשר להגיע שמה שום ענין גשמיות וזהו בקרבתם שהיו קרובים אל ה' לכך מתו, ועדיין קשה מה ענין זה לצווי לאהרן שאל יבא בכל עת כו'.
ונקדים לבאר המדרש רבות בסוף פ' זו [ויק"ר פכ"ז ז] ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב כו' ואיש זה שאול ואשה זו בעלת אוב כו' אר"י משום ר"ל דסכנין מלמד שהראו הקב"ה למשה דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו כו' כיון שהגיע לשאול אמר רבש"ע מלך ראשון שיעמוד לבניך ידקר בחרב אמר לו ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג נוב עיר הכהנים, והוא תמוה מאוד שהתחיל באוב משמע שזה היה החטא שגרם לו להרג וכדכתיב בד"ה וסיים בנוב עיר הכהנים משמע שזה החטא גרם, וגם מה שאלה היא זו למה ידקר בחרב וכי משוא פנים יש בדבר ועוד דקדוקים רבים.
ונקדים גמ' דיבמות (עח:) ויהי רעב בימי דוד ג' שנים ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים כו' ומפרש הש"ס אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים שהמית את הגבעונים, ופריך וכי היכן מצינו שהרג שאול גבעונים אלא על שהרג את נוב עיר הכהנים ומתוך שהספיקו מים ומזון לגבעונים מעלה עליו הכתוב כאלו הרג הגבעונים, ופריך קתבע ליה לשאול וקתבע ליה לבית הדמים ומשני היינו דכתיב בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטי פעלו במקום משפטו שם פעלו, מאמר הזה תמוה, חדא דמאי פריך קתבע ליה לשאול כו' דאין לומר דהקושיא הוא למה תבע שניהם, הא ליתא דדילמא בחטא אחד לא היה כדאי להענש כל כך, ואין לומר דקושייתו הוא כיון שעשה עבירה לא היו צריכין להספידו גם זה אינו וכי בשביל שעשה דבר אחד שלא כהוגן לא יתבע עלבונו הלא ידענו דשאול צדיק גמור היה כבן שנה בלא חטא ולא היה בו שום דופי, וגם בענין הריגת נוב עיר הכהנים היה טעות מחמת מלשינותו של דואג האדומי שהיה אביר הרועים ראש סנהדרין, והלא בצדקיה מלך יהודה כתוב ויעש הרע בעיני ה' ואפ"ה כתיב הוי אדון יספדו לך וכן באבי' בן ירבעם כתיב וספדו כל ישראל יען כי נמצא בו דבר טוב, ומכל שכן שאול מלך ישראל שהיה צדיק גדול כידוע.
והנ"ל דהנה ביערת דבש [ח"א דרוש ז] הקשה למה לא כתיב בפירוש בקרא על שהמית את נוב עיר הכהנים ולמה תלה בגבעונים, ותירץ דעל נוב עיר הכהנים היה לו להשיב שהיו מבית עלי ומעותדין למות בקוצר ימים וא"כ גברא קטילא קטיל, אך משום דאיתא בגמ' (ר"ה יח:) דבזבח ובמנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ"ח, ולכך כיון שהספיקו מים ומזון לגבעונים ועשו צדקה היו יכולין לחיות ולאו גברא קטילא הם, לכך הזכיר הכתוב את הגבעונים עכ"ד, ולפענ"ד אין תירוץ זה מספיק כל כך דהא הך ילפותא דבגמ"ח הוא מתכפר לא כתוב בהדיא בקרא רק מדיוקא דאם יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה שמעינן דבמצוה שהיא גדולה מזבח ומנחה מתכפר, וא"כ בשלמא תורה שמענו דשקולה כנגד המצות דתלמוד תורה כנגד כלם, אבל גמ"ח מנלן דעדיפא משאר מצות.
והנ"ל דהנה התוס' הקשו בכתובות פ' נערה [מט: ד"ה אכפייה] אהא דאכפיייה רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה והקשו הא הוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרין עליה, ותירצו דמצות צדקה היא גדולה מאוד שיש בה כמה לאוין ע"ש, ושמעינן מהכא וגם מהא דכופין על הצדקה דמצות הצדקה גדולה משאר מצות, אך בבבא בתרא פ"ק [ח: ד"ה אכפייה] הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו באופן אחר דהא דלא ענשינן אעשה היינו אם כבר עבר וביטל המ"ע אבל אם עדיין בידו לקיים ואומרים לו עשה סוכה או הניח תפילין ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו, וא"כ לפ"ז י"ל דבאמת מצות צדקה אינה חשובה משאר מצות ודלא כמ"ש בכתובות, אך דבלא"ה צריך להבין דקשה ג"כ מאי קאמר אל שאול שלא נספד דמה בכך הלא זה לא עדיף משאר מ"ע משום תשים עליך מלך או עשה דכבוד התורה, ואכתי קשה כאן ג"כ הא לא ענשינן אעשה, אך לפי תירוצם בב"ב דמה שבידו לתקן ענשינן א"כ אתיא שפיר דעדיין בידם להספידו.
והנה לפ"ז נאמר דאותן שני עבירות דשאול ובית הדמים תלוין בשני תירוצי התוס' דכתובות ודב"ב, דאם נאמר כתירוץ התוס' בכתובות דמצות צדקה גדולה א"כ חטא שאול במה שהרג לנוב עיר כהנים דלאו גברא קטילא הם שהיו יכולין לחיות ע"י הצדקה לגבעונים, אך לפ"ז אין לענוש על ההספד דזה אין מצוה זו גדולה משאר מצות עשה, ואם נאמר כתירוץ התוס' בב"ב דמה שבידו לתקן ענשינן על כל מצות עשה א"כ שפיר עניש על ההספד, אך לפי"ז לא היה לענוש על הריגת נוב ע"ה דמנלן דמצות צדקה גדולה כל כך.
נמצינו למידין דהנך תרתי דהיינו שאול שלא נספד כו' ובית הדמים שהמית הכהנים הם תרתי דסתרי כנ"ל והמקשן היה סבור דהכתוב תבע שניהם דעל אחד לא היה כדאי להענש רק בהתחבר שני העבירות לכן פריך דקתבע לשאול וקתבע לבית הדמים הלא הם דברים סותרים דאם כתירוץ התוס' דכתובות לא היה לענוש על שאול ואם כתירוץ התוס' דב"ב לא היה לענוש על בית הדמים, ומשני היינו דכתיב בקשו ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו במקום שמשפטו שם פעלו, כלומר שהקב"ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו שהוא תמים במעשיו ומעניש במשפט שהכל יצדיקו עליהם את הדין, ולכך הזכיר שניהם שבאמת לא ענש רק בשביל אחד, רק אם היה תובע לבית הדמים היה להם תירוץ להרהר אחר מדותיו שהיו סוברין כתירוץ התוס' דב"ב וא"כ אין מצות הצדקה כ"כ גדולה וגברא קטילא קטיל, ואם היה תובע לשאול שלא נספד היו אומרים שסוברין כתירוץ התוס' דכתובות וא"כ על שאר מ"ע לא ענשינן אפילו אם בידו לתקן לכך הזכיר שניהם ומבין שניהם יצא משפט צדק שהכל יודו כי צדיק וישר הוא שממה נפשך מגיע עונש על אחת משתיהן.
אמנם עדיין יש מקום לבעל דין לחלוק דלמא לעולם כתירוץ התוס' דב"ב ואפ"ה לא היה לו לענוש על שאול שלא נספד אע"ג דבידו לתקן מ"מ כיון דכבר היה לאחר י"ב חודש ואין מספידין (מו"ק כא:) וכאן היה רעב שלש שנים, אך נחזי אנן מאין יצא לנו זה דאין מספידין אחר יב"ח, דמה שפירש"י במועד קטן שכבר קבלו תנחומין זה אינו מספיק רק למ"ד הספידא יקרא דחיי אבל למ"ד הספידא יקרא דשכבי מהיכי תיתי שלא להספיד אחר יב"ח, ונ"ל דזה מוכח דאיתא בגמ' (שבת קנב:) דאובא טמיא דאסקיה לשמואל בנגידא תוך יב"ח הוה וטעמא משום דכל יב"ח עדיין הנשמה משוטטת בעניני עה"ז וקשורה בהנפש ויש לה שייכות עם הגוף אבל אחר יב"ח שכבר נתעלית הנשמה במקום הראוי לה אין כח בבעל אוב להעלותו, והנה טעם זה שייך ג"כ לענין ההספד שאחז"ל (שבת קנג.) אחים בהספידא דהתם קאמינא והיינו דוקא תוך יב"ח אבל אח"כ לא חרד ממקום משכן כבודה לעה"ז עלמא דשקרא.
אכן ראיתי בבעל עקדה [שער ס"ה] שהקשה איך נשבע שאול חי ה' אם יקרך עון בדבר הזה (ש"א כח י) הלא וודאי יש עון בדבר, ומחמת זה הכחיש הבעל עקידה כל ענין מעשה האוב דשם שלא היה ממש בדבר כלל רק כח המדמה וגם האשה ידעה שאינו כלום רק עשתה להניח את דעתו ע"ש, וא"כ לפ"ז אין לנו הוכחה לחלק בענין הנשמה בין קודם יב"ח לאחר יב"ח, וא"כ ממילא גם לענין ההספד י"ל דגם אחר יב"ח מותר להספיד.
ולפ"ז יש לומר דהשתא ממה נפשך יש לענוש על אחת משלש אלה דאם יש ממשות בחטאו ששאל באוב א"כ יש לענשו על שאלו באוב, ואם אין ממשות בדבר א"כ שרי להספיד אחר יב"ח ויש לענוש על שאול שלא נספד כהלכה דהא בידו לתקן ולהספיד עוד, ואין לומר כתירוץ התוס' בכתובות דאפילו בידו לתקן לא ענשינן אעשה רק דמצות צדקה גדולה לכך ממשכנין עליה, א"כ יש לענוש על נוב עיר הכהנים דלאו גברא קטילא היו כיון שעשו צדקה כנ"ל, וזה"ש במדרש ואיש או אשה כו' זהו בעלת אוב כו' ונתקשה משה למה ידקר בחרב הלא אין ממש בדבר וא"כ יש ללמד זכות על שאול כיון שהיה סבור שאין ממש בדבר, והשיב לו אמור אל הכהנים מעתה נשאר ממ"נ הראשון ולמה הרג את נוב עיר הכהנים וא"ש.
והנה אחיי ידוע לכם כי לא לדרשה קאתינא ולא המדרש עיקר רק מעשה ההספד, רק בעבור שאמרו חז"ל (ברכות ג:) אין אומרים בפניו אלא דבריו, ואמרו (שבת קנג.) אחים בהספידא דהתם קאימנא, וידעתי מדת צדיקים הללו שהיו אוהבי תורה מאוד וכל מעייניהם לעסוק בחידושי תורה וחידודים ע"כ מצאתי את לבבי להעריך קצת חידושי תורה ודברים חדודים כעין פלפול להניח את דעתם, וזה"ש אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת ר"ל במה שהיה עוסק בחיים חיותו, ועוד ללמוד מזה איך חובה עלינו להתאמץ בהספידן של צדיקים שכל כך נענשו בשביל שלא הספידו לשאול כראוי, וגם שנתעצלו בהספידא של יהושע בן נון, ע"כ נעורר בהספד וקינים והגה ונהי.
ירמיה הנביא היה מקונן כה אמר ה' התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבאנה ותמהרנה ותשאינה עלינו נהי ותרדנה עינינו דמעה ועפעפינו יזלו מים כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו בושנו מאוד כי עזבנו ארץ כי השליכו משכנותינו (ירמיה ט טז), במקראות הללו רבו שינוי הלשונות וכפל הדברים, ונ"ל לבארם בכמה אופנים, ונקדים מ"ש בעמוס [ה יז] בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמרו הו הו וקראו אכר אל אבל ומספד אל יודעי נהי, דהנה בס' כלי חמדה פי' ע"פ ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה דידוע כי מי שהוא במעמד ההוא בעת שיקרה הרעה נקל לו לעורר ולבכות להזיל כמים דמעה, אבל מי ששמע שמועה רחוקה קשה עליו לעורר ולבכות להניח דעתו עי"ז מעצבו ומדאבות נפשו עד שיעורר בהספד דברים ולבו כחלילים יהמה, וע"כ אברהם שלא היה בשעת מיתת שרה הוצרך לספוד מקודם, ולזה נאמר לספוד לשרה מתחלה עשה ההספד ואח"כ ולבכותה.
עוד נ"ל לפרש באופן אחר כי בהספד צריך לשית לב לשני דברים הא' הוא ליקרא דמותא להצטער על שנפטר בקוצר ימים והיה יכול לחיות עוד ולסגל מצות ומעשים טובים ואעפ"י שהיה זקן מ"מ לא מחמת זקנה מת רק מחמת חולשה, והנה ע"ז שייך לומר הספד כי אחד מבני חבורה שמת ידאגו כל החבורה, והשנית הוא ההפסד והנזק שהגיע לנו ע"י העדרו ובשום לב לכל הטובות והתועליות שהיו לנו על ידו בחיים חיותו, וע"ז שייך נהי ובכיה, וזה"ש ויבוא אברהם לספוד לשרה שבשביל שרה שנפטרה בקוצר ימים עשה רק הספד, אבל ולבכותה זהו בשביל עצמו וע"כ כתוב ה"א זעירא.
וכיון שכן צריך להיות המספיד בקי ומכיר בטיב הצדיק הנספד ולהשיג ג"כ גודל ורבת הנזק וכמה טובה אבדנו ע"י העדרו, וזה"ש בכל רחובות מספד שכל השומעים הקרובים והרחוקים מפטירת צדיק א' מתאנחים וסופדים אבל צריך להיות ומספד אל יודעי נהי שלהספיד צריכין היודעים ובקיאים בדבר כדי לעורר עי"כ בנהי ובכיה, וזה"ש התבוננו וקראו למקוננות הם המספידים השכיחים בכל מקום ותבואינה כתיב ביו"ד אבל אל החכמים שמכירים ויודעים עד היכן הדברים מגיעין שלחו ותבאנה צריכין לשלוח אחריהם ולכן כתיב ותבאנה בלא יו"ד המורה על המהירות.
והנה אחיי ורעי ידוע ומפורסים שכל השומע ממיתת צדיקים הללו הוא מיצר ומתאנח ונפשו מרה לו, אבל פה בעיר הלזו שהיה אור הצדיק הזה ושפעתו זורח ובבהכ"נ הזה היה מתפלל ועכשיו היתה כאלמנה פנה הודה זיווה והדרה וידוע לכם איך התאמץ בעיון תפלה וקיים מפני שמי ניחת הוא, שיראים להזכיר ש"ש מפיהם, וגודל חכמתו ותנהגותו עם בני אדם להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד, והיה עין העדה נזר הקהלה עמוד התוך, בכל בית הכנסת שיש שם צדיק על ידו עולין שאר התפלות ועכשיו אל מי נשא עין, בכל פנה ועבר ניכר לנו חסרונו.
והנה הבעל עקדה [שער ק"ה] פירש על פסוק ויתמו ימי בכי אבל משה ויושע בן נון מלא רוח חכמה, דהנה הישראל בכו וספדו על משה שלשים יום ובאמת קצרו בהספד שלו שכל שאר בני אדם סופדין ג"כ כך, והרי על חורבן בהמ"ק סופדין כל שנה ומכל שכן על מיתת צדיק כזה שגדול מיתת צדיקים משריפת בהמ"ק, רק התירוץ בזה כי בהמ"ק אין לנו אחר במקומו אבל למיתת משרע"ה היה יהושע בן נון ממלא מקומו, וזה"ש ויבכו בני ישראל את משה שלשים יום ולא יותר היינו משום שהתנחמו ביהושע בן נון שהיה מלא רוח חכמה לכך ויתמו ימי בכי אבל משה.
והנה אנחנו שחסרנו הצדיק הלזה ולא הניח כמותו ולא ממלא מקומו במה נותרנו ואיך נתנה פוגת לנו גם ידוע לכם צדקת הצדיק הרב המאה"ג אבד"ק קראלי שהיה מפורסם בחסידות ופרישות ועשה סיגופים רבים והיה בעל יסורין הרבה, וכל בית ישראל יבכו ויספדו לו על כבודו כי גלה ממנו, והנה האברבנאל פירש על פסוק (ירמיה ט כא) דבר כה נאם ה' ונפלה כו', כי בהיות הרעה רבה והשבר גדול מאוד בעצמותו אין צורך להרבות בתשלום הקינות רק דבר ידברו הרעה הנהייתה כאשר הוא שם וכמות שהיא וגם בזה יפל לבם המס ימס ויהי למים, ואתם אחיי ורעו זכרו זאת והתאוששו כי נגעה חרב עד הנפש ותאכל בקצינים שבמחנה.
ולבוא אל הביאור יתר הכתובים שהתחלנו כי קול נהי נשמע מציון כו' נקדים מ"ש (תהלים פז ב) אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, ודרשו חז"ל (ברכות ח.) שערים המצויינים בהלכה, וצריך להבין איך שייך ע"ז סיפא דקרא, ונ"ל דהנה אחז"ל (עי' ר"ה יח:) גדולה מיתת צדיקים יותר משריפת בית המקדש כו', ואמרתי טעם לדבר עפימ"ש (תהלים מב ב) כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, וצריך להבין דכאיל הוא לשון זכר ותערוג הוא נקיבה.
ונ"ל עפימ"ש (תהלים קכב ו) שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, דצריך להבין מה ענין שאילת שלום לירושלים הלא ידענו כי שם פחד ואין שלום כי דרכי ציון אבילות וכל עריה שוממים בעו"ה כמ"ש כי מי יחמול כו' או מי יסור לשאול לשלום לך, אבל הענין הוא כי למראה עינינו איך כבוד התורה מושפלת ויראי חטא נמאסו ות"ח מתבזין וכמ"ש [אבות פ"ד ו] כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, ר"ל כי בחיים לא היו משגיחין עליו רק לאחר מותו כשגופו הוא לבדו בלי הנשמה אז הוא מכובד שהכל סופדין וצווחין וטופחין על העדרו, וכמו כן להיפך כל המחלל התורה בחייו מכבדין אותו מחמת יראה אבל לאחר מותו אז גופו מחולל ר"ל כשגופו לבד בלי הנשמה, וממילא מתחמץ לבב אנוש על מה עשה ה' ככה, וגם הרבה בתים גדולים טובים שהיו פתוחין לרווחה ויצא משם הרבה צדקות וגמ"ח והם אזלא ודלדלה ויורדין לטמיון וכל רואה משתומם ומצטער ע"ז מה הגיע אליהם, והתירוץ ע"ז הוא כי דיו לעבד שיהיה כרבו כדאיתא בגמרא שישים אל לבו כבוד בהמ"ק החרב, וזה"ש שאלו שלום ירושלים כי תשיתו לב לחקור על ענין ירושלים לשאול בשלומה ותראו איך עיר אלקים מושפלת וממילא ישליו אוהביך בזה יניחו את דעתם שלא להתרעם על מדותיו, וממילא עי"כ מצטערים על כבוד בהמ"ק וגלות השכינה וכבוד שם קדשו המחולל בין האומות.
והנה אחז"ל (ב"ב טז:) שאילה יש לה צער לידה, וזה"ש כאיל דהיינו זכר שאין לו צער לידה כמו כן תערוג הנקבה אעפ"י שיש לה צער לידה אעפי"כ הוא מניחת צערה וצועקת ומתפללת על המים, כמו כן נפשי תערוג אליך אלקים אעפ"י שיש לי צער של עצמי אעפי"כ אני צועק ומצטער יותר בשביל כבוד שמים וסילוק שכינתו בעו"ה. והנה יותר מזה במיתת צדיקים כמשאחז"ל אין להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה שם יש השראת שכינה, וכמ"ש אפילו אחד יושב כי בכל מקום שצדיק עוסק בתורה ותפלה ומע"ט הוא מקדש אותו מקום להשראת שכינתו וע"י סילוק הצדיק תסתלק השכינה, וע"כ הוא גדול יותר משריפת בהמ"ק.
והנה רש"י פי' בחומש ע"פ אלה פקודי המשכן משכן העדות כו' שנתמשכן שני פעמים בשביל עונותיהם של ישראל, והיינו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה כמ"ש רש"י בפ' בהר ע"ש, וע"כ כשהקב"ה מעניש האדם נוטל ממנו משכנות בחובו מניח את החביב עד לבסוף שמא יחזור בתשובה ולא יצטרך להענישו כל כך, וזהו אוהב ד' שערי ציון הם תלמידי חכמים המצוינים בהלכה מכל משכנות יעקב שמשכון הזה חביב בעיניו כמ"ש יקר בעיני ה' המותה לחסידיו ומניחו עד לבסוף.
וזה"ש [ירמיה שם יח] כי קול נהי נשמע מציון דהיינו הת"ח שנקרא ציון כנ"ל איך שודדנו כי נותרנו ערום ועריה בושנו מאוד כי עזבנו ארץ, כי לא די לנו במה שיש לנו ליבוש ולהכלם על עזיבת ארץ הקדושה שנחרבה בעו"ה ויתר ע"ז כי מעכשיו השליכו משכנותינו שאין לנו משכנות עוד כי הצדיקים נפטרו אשר אמרנו בצילם נחיה ואל מי ננוס לעזרה ובמה נכף ונקדם לה', ומי יעמוד בעדינו, ומה יש לנו צדקה ולזעוק עוד נשכבה בבשתינו ותכסנו כלימתנו עד כי ישוב וירחמינו.
למען ציון לא אחשה, ר"ל בעבור סילוק הצדיק שנקרא ציון כנ"ל לא אוכל לחשות המזכירים את ה' אל דמי לכם ואל תתני דמי לו ר"ל בעבור שכינתו הקדושה כי ח"ו כשקב"ה מסלק שכינתו מה אנו מה חיינו מה נאמר ומה נדבר כדאיתא במדרש מפני ידך בדד ישבתי נגעה בו ידו של פרעה ולא ישבתי בדד, ידו של סנחרב ולא ישבתי בדד, וכיון שנגעה בי ידך בדד ישבתי, וזהו למען ציון לא אחשה דהיינו הצדיק הזה, ולמען ירושלים לא אשקוד הצדיק דק"ק קראלי שהיה ירא ושלם חסיד ופרוש עד יצא כנוגה צדקה כו' שהקב"ה ינחם דמעות עשוקים, וירם קרן הצדיקים, וישים ירושלים תהלה בארץ.
ועפי"ז נבאר כמה מקראות הסתומים בישעיה [מט טו] ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך הן על כפים חקותיך חומותיך נגדי תמיד מהרו בניך מהרסייך ומחריביך ממך יצאו שאי סביב עיניך וראו כי כלם נקבצו באו לך כו' ואמרת בלבך מי ילד לי את אלה ואני שכולה וגלמודה גולה וסורה כו' הן אני נשארתי לבדי אלה אפוא הם, בכתובים הללו רבו הדקדוקים והמשך הלשון וגם מה שהקשו בגמ' (ברכות לב:) היינו עזובה היינו שכוחה, וכל הענין קשה מאוד להולמו לפי פשוטו.
והנ"ל דאיתא בירושלמי [ע"ז י"ח ב] כד דמך ר' אבוהו אחזין לי' י"ג נהרי אפרסמונא דכיא אמר כל אילין לאבוהו ואני אמרתי לריק יגעתי להבל כליתי כחי אכן פעולתי את ה' ומשפטי את אלקי, והוא תמוה איך אפשר שרבי אבהו היה סבור שאין שכר לפעולתו, אבל הנ"ל דהנה כשעינינו רואות שצדיק הוא מדוכא ביסורין נוכל לשפוט על שני אופנים שהיסורין הם לאחת משתי סיבות, האחד הוא לכפרת עון הדור כדאיתא בגמ' גבי רבינו הקדוש, וכמ"ש חז"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים אני נוטל צדיק אחד מביניהם, ואמרו עוד למה נסמכה עבודת יום הכפורים למיתת בני אהרן כשם שיה"כ מכפר כך מיתת צדיקים מכפר, והשנית היא היסורין באו למרק כל עונותיהם וכמ"ש במכילתא צדיקים הראשונים היו מצטערין לפני מיתתן כעשרה או כ' יום כדי שיבואו זכאין לחיי עה"ב, ובמה יוודע איפוא על מה עשה ה' ככה אם היסורין הם לסיבת קיבול שכר לזכות הרבים, או בשביל עונות עצמם, ע"ז אמרו חז"ל (ברכות ה.) היכי דמי יסורין של אהבה שאין בהם ביטול תורה ותפלה.
והנה ידוע שהצדיקים מצטערים תמיד על עוונותיהם וכמ"ש דהמע"ה וחטאתי נגדי תמיד ואינם חושבין מעשים טובים שלהם, וע"כ היה ר' אבהו סבור שהיסורין שסבל בחייו היו לסיבת עונותיו הרבים, ולזה אמר ואני אמרתי לריק יגעתי שבחנם סבלתי יסורין על שקלקלתי מעשי וגם עבירה מכבה מצוה, להבל כליתי כחי, אכן פעולתי שהמע"ט שלי הם את ה' הלא המה בספרתו כתובין לפניו ית"ש אחת מהנה לא נעדרה, והוא עבור כי משפטי את ה' שסבלתי יסורין הרבה.
והנה ידוע כי מאתו ית"ש לא תצא הרעות כי טוב ה' לכל רק מי שהוא ראוי לעונש הקב"ה מסיר השגחתו ממנו וממילא תקראינה אותו צרות רבות ורעות, והנה בתחילת ביאת היסורין הרי הוא בבחינת עזיבה שנראה שהוא נעזב מאתו ית"ש, ואם יארכו לו הימים של צער הרי הוא בבחי' שכחה, אך באמת חלילה לנו לומר על הצדיקים הקדושים משרתי עליון שהם בבחי' עזובה ושכחה רק לאחת משתי סיבות הנ"ל, וזה"ש ותאמר ציון הצדיק הזה שנקרא ציון הוא סבור עזבני ה' וה' שכחני שהי' בבחי' עזובה ושכחה, ולזה אמר התשכח אשה עולה רמז לתורה שנקראת אשת יפ"ת כי הוא הגבר הוקם עולה של תורה, ומרחם בן בטנה רמז לתפלה שהיה מקיים עבודה שבלב זו תפלה, הנה כי כן שלא היה בהם ביטול תורה ותפלה בוודאי היו יסורין של אהבה הן אלה תשכחנה אעפ"י ששאר בני אדם נשכחים היינו שנגזר על המת להשכח אבל אנכי לא אשכחך מחמת המע"ט שלך כי הצדיק נקרא חי ואין מקבלין תנחומין על החי.
הן על כפים חקותיך, בא הכתוב שנית להגדיל מעלת תורה ותפלה שלו, והיינו דידוע מ"ש בגמ' דתענית ר' זירא ביומא דעיבא לא הוה מצלי דכתי' סכות בענן לך, אך מי שהוא צדיק גמור תפלתו בוקע כל המסכים המבדילים, וידוע כי תחנונים נקראים כפים כדכתי' על כפים כסה אור, וזהו על כפים חקותיך, כי התפלה שלך עלתה למעלה ראש בלי שום מסך ומבדיל, חומותיך נגדי תמיד כו' הם כותלי בית המדרש שהיית יושב ועוסק בתורה הם לנגדי תמיד, וכדכתיב התם גבי דהמע"ה כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי.
ואולם טעם סובלך היסורין היא כי מהרו בניך ור"ל דמנהגו של עולם כשאדם נוסע על היריד לקנות סחורה מי שקונה קודם הוא זריז ונשכר ושב לארצו, וכ"כ שתולדותיהן של צדיקים מע"ט מהרו בניך כי מהרת למצוא חשבון כל המצות ומע"ט ונכספה נפשך לעלות לבית אביך שבשמים, רק מהרסיך ומחריביך ממך יצאו כדי שתבא זך ונקי לעה"ב עם כל המע"ט שלך, ואמר עוד שאי סביב עיניך וראי כי כלם נקבצו באו לך הן כלם כעדי כו' ר"ל כי לא נעדרה אחת מכל מצות ה' אשר סגלת בעה"ז ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה מאין זכיתי לכל זה, והיינו רק מטעם שאני שכולה וגלמודה גולה וסורה שסבלתי יסורין הרבה, אבל אם אני נשארתי לבד, אם הייתי שאנן והשקט באין פגע אלה איפוא הם היכן היו כל הזכיות הללו, הלא עלו בתוהו שאכלתי אותם בעה"ז. והנה אחיי ורעי ידוע לכם איך שהצדיקים הללו סבלו יסורין הרבה ולא היה בהם ביטול תורה ותפלה אדרבא יותר ויותר התחזקו ביראת ה' כל היום, ועונותינו הם נשאו ומכאובינו סבלו כי נראה בעליל שהיו יסורין של אהבה.
והנה דהמע"ה אמר (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ממי אירא כו' בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי כו' המה כשלו ונפלו, נ"ל ליישב הדקדוקים עפ"י משאחז"ל בתענית (טו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה וישרים שמחה דכתי' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, דהנה צדיק נקרא זה שעוסק רק בחפצי שמים ומעולם לא עסק בעניני עה"ז רק בתורה ותפלה ומע"ט זה נקרא צדיק, וישרים נקראים העוסקים ג"כ במו"מ ואעפי"כ הולכים בדרך הישרה וקובעין עתים לתורה ועוסקים במצות ומע"ט אלו זוכין לשמחה, והנה כל זמן שיש בדור צדיקים וישרים אז זוכין לאורה בזכות הצדיקים וגם לשמחה דהיינו ישועה הנק' שמחה כמ"ש שמחינו בישועתיך וגם כל הימים טובים נקראין ימי שמחה בשביל הישועה הנעשים בימים ההם כמבואר במ"א, ואמרו בזה"ק [ח"א קע"א ע"א] ע"פ וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו כו' כד לא יכול ההוא מקטרגא לאתתקפא עלי' דיעקב בגין דהוה שלים בכל שייפין דילי' ובכל עובדי אתתקף עליה דתמכין דאורייתא, כי יעקב היה עמוד התורה וזהו ויגע בכף יריכו שהם העומדים ותמכין דאורייתא על כן לא יאכלו בני ישראל א"ת גיד הנשה ר"ת א"ת הוא תשעה אב ר"ל שבעבור סילוקן של התמכין דאורייתא נחרב בהמ"ק כדמצינו שויתר הקב"ה על ע"ז וג"ע וש"ד ולא ויתר על עון ביטול תורה שנאמר על עזבם את תורתי, גיד הנשה דמנשי לברייתי מפולחנא דמאריהון.
והנה עינינו הטו אלה וחטאתינו מנעו הטוב שנסתלקו ממנו הצדיקים שעל ידם היינו מצפים לזכות לכאורה, וגם ישרים התמכין דאורייתא שנפטרו הרבה בשנה הזאת שע"י היינו מייחלים לישועה ושמחה, וזהו שמתאונן הכתוב ה' אורי וישעי כלומר כשהיו עמנו צדיקים וישרים אזי ממי אירא לא הייתי מתירא כי היינו בטוחים בצדקתם כי בצלם נחיה, כי הלא ה' מעוז חיי שעל ידם היה השראת שכינה בתוכינו וכאמור לעיל וע"כ ממי אפחד לא נכנס בלבבי שום פחד, אבל עכשיו כי בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי, דהיינו שגברו עונות והיינו ראויים לעונש, צרי ואויבי לי שאנכי הייתי החוטא ומעותד להעונש, אבל המה כשלו ונפלו קאי על הצדיקים וישרים דפתח בהם שנלכדו בעונינו כמ"ש וכשלו איש באחיו בעון אחיו ומעתה אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים הוא יראה בעני עמו עמידתינו דלים וריקים כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב.
והנה מצינו שאברהם אבינו התפלל חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט, והנה הדקדוקים רבו במקרא זה וכפל הלשונות, גם קשה דהול"ל והיה צדיק כרשע, ומהו כף הדמיון, ונ"ל עפימ"ש חז"ל ע"פ כי מפני הרעה נאסף הצדיק שני פירושים הא' הוא שלא יראה ברעה והב' הוא לכפרת עון הדור וכמ"ש [שמו"ר פל"ה ד] בזמן שאין בהמ"ק אני נוטל צדיק מביניהם, והנה באופן הא' דהיינו שלא יראה ברעה יש ג"כ ב' פירושים עפימ"ש בס' יפה תואר על מ"ש בגמ' (תענית כא:) באתריה דרב הוה דברא ובשבבותיה דרב לא הוה סבור מינה משום זכותיה דרב אחזיו להו בחלמא זכותיה דרב נפיש טפי אלא משום האי גברא דשייל מרא וזבילא, והקשה ביפ"ת מה בכך אם היינו טועין שהיה בזכותיה דרב כיון דבאמת זכותו גדול ובכלל מאתים מנה, ותירץ דהא דאמרינן (ב"ק ס.) כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע היינו בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור אין שום רע יכול לפגוע בו, וע"כ כאן שבכל העיר היה הדבר רק בשכונת רב לא היה, היו סוברין שהוא משום זכותיה דרב שלא יפגע בו מדה"ד ולכך הוכרח להציל כל השכונה, וא"כ היו פוחתין בכבוד דרב דבאמת רב היה צדיק גמור ואפילו אם היה הדבר בשכונתו לא היה פוגע בו, לכך אחזיו בחלמא דזה היה רק בשביל ההוא גברא דשייל כו' שהיה צדיק שאינו גמור רק שיש לו זכות להנצל ובשבילו היה צריך להציל כל השכונה. ומעתה נאמר לפי דרכינו לפי מה שפירשנו מפני הרעה כו' שלא יראה ברעה נוכל לפרש ב' פירושים דהיינו אם הוא צדיק גמור ר"ל שלא יצטער באבדן אחרים, ואם הוא צדיק שאינו גמור ר"ל שלא יפגע בו ג"כ הפורעניות והיה נידון בכלל הרשעים כיון שניתן רשות למשחית.
וזה"ש על כל הג' אופנים היה אברהם ממליץ בשביל הצדיקים, שאם תאמר שהצדיק נפטר לכפרת עון הדור לזה אמר חלילה לך כו' להמית צדיק עם רשע ר"ל שתענוש את הצדיק בעבור שהוא עם הרשע בעיר אחת כי אם היה דר בסוף העולם לא היה נתפס בעון הרשע הזה, וכעין זה פי' האלשיך ע"פ את העני עמך ר"ל שהוא עני בשביל שהוא עמך בעיר אחת שתוכל לזכות בו בצדקה וע"כ והחזקת בו, ואמר עוד על אופן זה שנאסף הצדיק מפני הרעה שלא יצטער באבדן הרשעים לז"א והיה כצדיק כרשע, ר"ל כי אין מראין לצדיק דבר רע, וע"כ להצדיק יוגמל טוב כראוי לצדיק, ולהרשע יוגמל רע כראוי לרשע, ולכן כתב כצדיק כרשע ר"ל להצדיק יהיה תגמולו כראוי לצדיק ולרשע יהיה גמולו, ועל אופן הג' דהיינו כיון שניתן רשות למשחית כו' לז"א חלילה לך השופט כל הארץ ר"ל כי בעבור שאתה שופט כל הארץ והעולם נידון אחר רובו, בשביל זה לא יעשה משפט ח"ו לא יצא משפט מעוקל לענוש הצדיקים במעשה הרשעים.
והנה ראיתי בספר יערות דבש שכתב דמנא ידעינן אם הצדיק נפטר בשביל לכפרת עון הדור או שלא יראה ברעה, וכתב הנפקא מינה הוא אם נשאר צדיק אחר מוכח דצדיק הראשון נפטר לכפרת עון הדור דאי משום שלא יראה ברעה א"כ האיך צדיק האחר יראה ברעה, ולפענ"ד אין זה מספיק דעדיין יש לפקפק דמנ"ל דהצדיק שני הוא עדיף כצדיק הראשון דאם השני לא יפה כחו כמו הראשון אפשר דלעולם שלא יראה ברעה ומשום שהשני אינו צדיק כ"כ יוכל לראות ברעה, אך הנפקא מינה אם נפטרין שני צדיקים מזה מוכח איפכא דע"כ נאספו שלא יראו ברעה שאם היה לכפרת עון הדור היה די בצדיק אחד וכמ"ש אני נוטל צדיק אחד מביניהם, וכמו שמביאין קרבן אחד, והנה מוכח ג"כ שלא נשארו דוגמתן דהא בהא תליא כיון שע"כ נפטרו שלא יראו ברעה, ממילא דלא נשאר צדיק כמותן לראות ברעה, וזהו שהוכיח משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש וכתב רש"י כסבור הייתי או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולין ממני וממך, ולהנ"ל א"ש כיון שנפטרו שניהם ע"כ מוכח שלא יראו ברעה וע"כ שלא הניחו כמותן.
והנה בעל עקדה כתב עמ"ש גבי בגדי בד והניחו שם שטעונין גניזה, שאעפ"י שכתוב וכל אדם לא יהיה באוהל מועד מ"מ הכהן גדול עצמו לא היה בבחינת אדם רק דוגמת המלאכים המתלבשים בגופניות כשיורדין בעה"ז, וכמו כן הכה"ג היה מתקדש כל שבעת הימים וכדכתיב גבי משה ויכסהו הענין ששת ימים, והיה כולו קודש ומזוכך בגודל הפרישות והבגדי בד הם דוגמת הגוף והלבוש ולכך טעונין גניזה, ולפ"ז נאמר שבוודאי אם היה הכה"ג כל השנה בהזדככות כל כך בוודאי שהיה לו רשות לבוא בכל עת אל הקודש, אבל עכשיו מוכח שאהרן בעצמו ג"כ לא היה כ"כ עד קצה האחרון דאין למעלה ממנו שהרי ע"י מיתת בניו נדב ואביהו מוכח שהם גדולים ממנו כנ"ל והיינו על ידי שמתו שניהם וכנ"ל, ולכך הוצרך להקדים כאן מיתת שני בני אהרן לעבודת יה"כ שאם היה מצוה למשה שאהרן אין לו רשות לבוא בכל עת היה מתחמץ לבבו כי היה מחזיק לאהרן גדול ממנו כדאיתא בגמ' שהיו נוהגין כבוד זה בזה, וע"כ הקדים לו ודיבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן כו' דכיון ששניהם מתו מוכח דשלא יראו ברעה ע"כ שהם צדיקים גדולים ולא הניחו כמותן כנ"ל וזהו בקרבתם לפני ה' דמוכח שהם קרובים יותר מן הכל, וע"כ דבר אל אהרן שאל יבוא בכל עת אל הקודש רק ע"י הזדככות גדול ביום הכפורים כנ"ל.
והנה אחיי ורעי נדע ונשכיל ממוצא דברי מכל האמור ועד עכשיו איך גרמנו בעונינו שתים רעות, האחת שאם פטירת הצדיקים לכפר עון הדור אוי לנו כי גרמנו לקצר ימי הצדיק הזה שהיה יכול לחיות עוד ולסגל תורה ומע"ט, ואם פטירתן היה בשביל שלא יראו ברעה זהו קשה מהראשונה שצריכין לדאוג מן הפרעניות, ואמרו בגמ' (כח:) כשחלה ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו ומצאוהו כשהוא בוכה אמרו לו רבינו נר ישראל מפני מה אתה בוכה כו' א"ל אלו לפני מלך ב"ו מוליכין אותו כו' ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים דרך ג"ע ודרך גהינם ואיני יודע לאיזה מוליכין אותי, וא"כ הדברים ק"ו כי שם היה דרך אחד טוב וריב"ז ידע בנפשו שהיה צדיק אעפי"כ היה מתירא ומפחד מן הספק, כ"ש על אכו"כ אנן מה נענה על איזה אופן שיהיה שנפטרו הצדיקים הללו יש לנו לבכות ולהתאונן ולא תדום בת עינינו, וזה"ש התבוננו וקראו למקוננות ותבאינה דהיינו לקונן על העבר אם הצדיק נפטר לכפרת עון הדור שאנחנו צריכין להתעשת לתקן עון הגדול המר הזה, ואל החכמות כמ"ש איזהו חכם הרואה את הנולד, דהיינו שאם נאסף הצדיק שלא יראה ברעה יש לנו להתעצב ולבכות ולדאוג יותר ויותר כי שתים רעות עשינו שעדיין לא הטהרנו שיש לנו לדאוג מן הפורעניות לכך שלחו אחריהן ותבאנה במהירות כי זה הוא דבר נחוץ לעורר הלבבות ולהפוך מידת הדין לרחמים.
וכדי לסיים בדבר טוב השייך לענין זה נבאר מ"ש (תהלים ל יב) הפכת מספדי למחול לי פתחת שקי כו' למען יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך אחר כל הדקדוקים קשה מ"ש בשל"ה גבי ויהפוך ה' את הקללה לברכה וע"ש שהוכיח מזה הלשון דע"כ הקללה גופה נעשית ברכה דאל"כ הול"ל תחת הקללה ברכה, והנה כמו כן קשה כאן דהול"ל תחת ההספד יהיה מחול אבל לשון הפכת מספדי למחול לי משמע דההספד גופיה יהיה מחול, ולהנ"ל יתיישב זה ויתורץ מ"ש הספידא יקרא דחיי ודשכבי, והוא דכבר ביארנו מקודם איך גרמנו שתים רעות ע"י מיתת הצדיק הא' שנאסף קודם זמנו בקוצר ימים והיה יכול לסגל עוד תורה ומע"ט והיינו לפירושא דמפני הרעה היינו לכפרה לעון הדור, והשנית הוא שנצטרך לדאוג מן הפורעניות כי שמא נאסף שלא יראה ברעה, והנה נשא לבבינו אל כפים ונחפשה דרכינו ונחקורה האם יש מקוה על זה ובאיזה אופן נוכל לתקן כל הנ"ל, ומצאתי און לי דאיתא בגמ' (ב"מ פה.) ר' זירא הוה הנהו בריוני בשבבותיה כד נח נפשיה אמרו עד השתא הוה הדין קטין חריך שקיה מגין עלן כו' אהדרו בתיובתא, הנה זה הוא תכלית ההספד להתעורר בתשובה כי אין מי יעמוד בעדינו ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים שישוב וירחמינו וישיש עלינו לטוב.
הנה כי כן ע"י התשובה יתוקן הכל דהיינו כיון שהצדיק הזה גרם לנו להתעורר בתשובה וכל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו מתקנים מה שגרמנו לקצר ימיו, כי אעפ"י שכתיב לא המתים יהללו כו' ולא כל יורדי דומה שכיון שמת אדם נעשה חפשי ובטל מן המצות לא כן חלק הצדיקים הללו כי נתקיים בהם אגורה באהליך עולמים שגם אחרי מותם הם חיים ומסגלים מצות ומע"ט ע"י עובדותינו ומעשינו הטובים, ואופן הב' שצריכין לדאוג מן הפורעניות הרי אמרו תשובה ומע"ט כתריס בפני הפורעניות וזהו שנעשה ע"י ההספד יקרא דחיי דהיינו מחילת עונות להטיב אחריתינו וגם יקרא דשכבי לזכות את המת כנ"ל.
וזה"ש הפכת מספדי למחול לי שע"י ההספד יהיה מחילת העון שקצרנו ימי הצדיק דהיינו על אופן הא' וגם פתחתי שקי שהייתי צריך לעסוק בשק ותענית לבטל הגזירה ודאגת הפורעניות דהיינו אופן הב' ותאזרנו שמחה שלא יהיה עוד יגון ואנחה ונהפוך הצרה לרווחה, ותאר פניך ונושעה, למען יזמרך כבוד ולא ידום לכך כתיב לשון נסתר דקאי על הצדיק הנפטר שאינו מאותן שנאמר בהם ולא כל יורדי דומה כי גם אחרי מותו לא ידום מלסגל מצות ומע"ט שהתעררנו ע"י הספדנו להתקבל בתשובה שלימה לפניו ית"ש, וגם אנחנו הרווחנו שיתבטלו כל הגזירות רעות מכאן ולהבא נשיש ב"ה ובישועתו לכך ה' לאוקי לעולם אודך על כל הטובות וההשפעות מעתה ועד עולם, ועוד י"ל למען יזמרך כבוד ולא ידום שחז"ל דרשי' על ישב בדד וידום דקאי על האבל, אבל לעתיד לבא שיבולע המות לנצח יזמרך כבוד ולא ידום ה' אלקי לעולם אודך כי נתהלך לפני ה' בארצות החיים, ויגדור פרצותינו ופרצות עמו בית ישראל ברחמים אמן כי"ר.