הלכות ראש השנה
כתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש מ"ב באורח חיים, ונוהגין באשכנז שאין נופלין על פניהם בערב ראש השנה כשאר ערבי ימים טובים, אע"פ שנופלין על פניהן בבקר באשמורות ע"כ. וממה שאמר באשכנז, יראה שנופלין על פניהם בשאר המקומות. ומנהג יפה הוא, לפי שהוא זמן דין, והמלך יושב על כסא דין, וטוב לאדם שיתנפל ושיתחנן לפניו, אולי יזכה בדינו.
סדר התפלות. ערבית כשאר לילות של ימים טובים, וחותם ופרוש. ומתפללין שבעה ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות, וקדושת היום באמצע, אלא שחותמין בשלישית המלך הקדוש. כדגרסי' בפ"ק דברכות, א"ר חנינא סבא משמיה דרב, כל השנה כולה מתפלל האל הקדוש מלך אוהב צדקה ומשפט, חוץ מעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים, שמתפללין המלך הקדוש המלך המשפט. ואם טעה ואמ' האל הקדוש, חוזר לראש, דשלש ראשונות חשובות כאחת. ואמ"ר ואם טעה ואמר בתפלת שמונה עשרה, בברכת השיבה שופטינו, מלך אוהב צדקה ומשפט, אם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר להשיבה שופטנו, ואם לאו חוזר לראש. ותקנו להוסיף בברכת מגן זכרנו לחיים, כי בחיים נופל לשון זכירה, דכתי' (ישעיהו נה, ג) זכרו ותחי נפשכם, וכתי' זכירה באברהם, דכתי' (תהלים קה, מב) כי זכר את דבר קדשו את אברהם, לפיכך תקנו זכירה במגן אברהם.
וגרסי' בויקרא רבה אמ' להם הב"ה לישראל, אם אתם מבקשים לזכות, היו מזכירין זכות אבותיכם, אימתי בחדש השביעי באחד לחדש. ד"א באחד לחדש, אחד זה אברהם אבינו ע"ה, דכתי' (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, בדורו, זכרון תרועה זה יצחק אבינו ע"ה, דכתי' (בראשית כב, יג) וירא והנה איל, מקרא קדש זה יעקב אבינו ע"ה, דכתי' (ישעיהו מח, יב) שמע אלי עבדי יעקב וישראל מקוראי.
ואומר מי כמוך אב הרחמן בתחיית המתים. ואומר לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו. ואומר ובכן יתקדש שמך, ובכן תן פחדך, ובכן תן כבוד, ובכן צדיקים, ותמלוך אתה הוא ה' אלהינו, קדוש אתה ונורא שמך וכו' עד המלך הקדוש. אתה בחרתנו מכל העמים, אלהינו ואלהי אבותינו יעלה, אלהינו ואלהי אבותינו מלוך, והשאינו, וחותם מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם חל להיות בשבת מזכירו באמצע ובחתימה. ואין חוזר שליח צבור מגן אבות בדברו. ואומר רצה, ומודים, וכתוב לחיים, שים שלום, ובספר חיים. ואם טעה ולא אמר זכרנו מי כמוך וכתוב לחיים ובספר חיים, אין מחזירין אותו, בין יחיד בין ש"צ.
ונהגו לומר קדוש בבית הכנסת, כשאר לילות של ימים טובים, ואומר זמן בלילה הראשונה. ויש אומ' שצריך לאומרו גם בלילה השנית, מפני ששני ימים טובים של ראש השנה הם כשאר מועדים, ולפיכך צריך לאומרו מספק. ויש אומרים שאין צריך לאומרו בלילה הב', מפני ששני ימים טובים של ראש השנה קדושה אחת להם. ולפיכך נהגו ליקח פרי חדש, שלא אכל מאותו המין עדין בשנה ההיא, ויקחנו בידו בשעת קדוש ויברך שהחינו, ויתכוין שתחול הברכה על אותו פרי ועל המועד. ואין יוצא ידי חובתו בברכת הזמן על יין חדש, אלא אם [לא] אכל ענבים מתבואת אותה שנה, אבל אם אכל ענבים כבר לא יברך ברכת הזמן על היין. אע"פ שנשתנה לעילויא הואיל ובירך כבר זמן על הענבים.
תפלת שחרית. פותח הברכות והזמירות כשאר ימים טובים, עד גאל ישראל, ומתפללין כתפלת ערבית. וחוזר ש"צ התפלה בנחת ובכוונה מלה במלה, וכל הצבור יכוונו את לבם למה שאומר שליח צבור, ולא ישיחו כלל עד שיסיים התפלה. אין אומרים הלל לא ביום ראש השנה ולא ביום הכפורים, כדגרסי' בערכין בפ' אין נערכין פחות מסלע. א"ר אבהו, אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה, רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה ויום הכפורים. אמר להם, איפשר אני יושב על כסא דין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני, וישראל יאמרו שירה. ומוצאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה, בפרשת וירא אליו ה', מן וה' פקד את שרה עד ויגר אברהם בארץ פלשתים. ואם חל להיות בשבת, קורין אותה פרשה עצמה שבעה. ובספר השני קורא המפטיר בפרשת פנחס, מן ובחדש השביעי באחד לחדש עד לריח ניחח אשה לה'. ומפטירין ויהי איש אחד מן הרמתים.
ואחר כך אומר ש"צ בקול רם תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגינו, כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר. בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'. ועומד התוקע ומברך בא"י אמ"ה אקב"ו לשמוע קול שופר, בא"י אמ"ה שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ותוקע תקיעה שברים תרועה תקיעה, סימן תשת"ת, ג' פעמים. ותוקע תקיעה שברים תקיעה ג' פעמים, סימן תש"ת. ותוקע תקיעה תרועה תקיעה ג' פעמים, סימן תת"ת. וצריך להתכוין שומע ומשמיע, משמיע כדי להוציא לרבים ידי חובתן, ושומע כדי לצאת ידי חובה. וצריך לתקוע מעומד. ואח"כ אומר ש"צ בקול רם, אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו, כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרנינו. ואומר [אשרי] יושבי ביתך. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל וכו'. ואומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים וכו', ימלך ה' לעולם וכו', וחוזר הספרים, ואומר קדיש.
תפלת מוסף. והיא תשעה ברכות, אבות וגבורות וקדושת השם, אתה בחרתנו, אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו עד ופי יגיד תהלתך. וגרסי' במדרש למה מתפללין בראש השנה במוסף תשעה ברכות. אמ' רבה בר רב שילה, כנגד תשעה אזכרות שאמרה חנה בתפלתה, מן ותתפלל חנה עד וירם קרן משיחו. ואלו הן. א' עלץ לבי בה'. ב' רמה קרני בה'. ג' אין קדוש כה'. ד' כי אל דעות ה'. ה' ה' ממית ומחיה. ו' ה' מוריש ומעשיר. ז' כי לה' מצוקי ארץ. ח' ה' יחתו מריביו. ט' ה' ידין אפסי ארץ. ואומר מלכיות, והיא עשרה פסוקים, כדגרסינן במ' ראש השנה אין פוחתין מעשרה פסוקים, שמלכות בכל אחד מהם, ומעשרה זכרונות ומעשרה שופרות. אמ' הב"ה לישראל, אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות, כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות, כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, שופרות, כדי לערבב השטן. ותקנו לומר עשרה פסוקים במלכיות, שלשה מן התורה ושלשה מן הנביאים, ושלשה מן הכתובים, והפסוק העשירי מן התורה, דאמ' ר' יוסי אם השלים בתורה הרי זה משובח. ובסדר הזה בזכרונות ושופרות נמצאו שלשים פסוקים, כנגד שלשים תקיעות. כיצד הם שלשים תקיעות, סימן ראשון, תשת"ת ג' פעמים. הרי שנים עשר, סימן שני, תש"ת ג' פעמים, הרי תשעה. סימן שלישי, תת"ת ג' פעמים, הרי תשעה. הרי כאן שלשים תקיעות. ועשרה פסוקים שבמזמור הללויה הללו אל בקדשו כנגד מי. רב יוסף אמ' כנגד עשרה דברות, ר' יוחנן אומר כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. וגרסי' במ' ראש השנה ירוש' בפרק יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת, אין פוחתין מעשרה מלכיות, כנגד עשרה קילוסין שאמ' דוד המלך ע"ה במזמור הללויה הללו אל בקדשו. ואלו הן. א' הללו אל בקדשו. ב' הללוהו ברקיע עוזו. ג' הללוהו בגבורותיו. ד' הללוהו כרב גדלו. ה' הללוהו בתקע שופר. ו' הללוהו בנבל וכנור. ז' הללוהו בתוף ומחול. ח' הללוהו במינים ועוגב. ט' הללוהו בצלצלי שמע. י' הללוהו בצלצלי תרועה. ומעשרה זכרונות, כנגד עשרה וידויין שאמ' ישעיהו הנביא ע"ה. ואלו הן. א' רחצו. ב' הזכו. ג' הסירו רוע מעלליכם. ד' חדלו הרע. ה' למדו היטב. ו' דרשו משפט. ז' אשרו חמוץ. ח' שפטו יתום. ט' ריבו אלמנה. י' לכו נא ונוכחה יאמר ה'. מה כתי' תמן, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו. מעשרה שופרות, כנגד שבעה כבשים ופר ואיל ושעיר שהיו מקריבים על גבי המזבח בראש השנה.
ואחר שמתפללין הצבור בלחש, חוזר ש"צ התפלה, להוציא מי שאינו בקי ידי חובתו, וישלים המלכיות, וחותם בא"י מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון. ותוקע תשר"ת, ואומר היום הרת עולם וכו', ואומר זכרונות וכו', וחותם בא"י זוכר הברית. ותוקע סימן תש"ת ואומר שופרות, וחותם בא"י שומע קול תרועת עמו ישראל היום ברחמים, ותוקע תת"ת. ואם חל להיות בשבת אין תוקעין, ובמקום התקיעות שמעומד אומר החזן תקיעה בבית הועד. שאין תוקעין בראש השנה שחל להיות בשבת אלא במקדש או במקום שיש בו בית דין הגדול. א"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין בתחלתה מריעין לה בסופה. מאי טעמא, משום דלא מערבב שטן. ומפרש בהלכות גדולות לא דאיקלע בשבתא, אלא דאיתיליד אונסא ולא תקעו. רמז לדבר שופ"ר, אין שטן ואין פגע רע. ראשי תבות שופר, פי' כשיש שופר אין פגע רע. ואומר רצה ומודים, וכתוב לחיים, ברכת כהנים, שים שלום, ואתם הדבקים, ובספר חיים, קדיש תתקבל. ושונין משניות ראוהו ב"ד וכל ישראל, ממסכת ראש השנה. ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן וכו'.
תפלת מנחה. אומר שליח צבור אשרי, וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין בתפלת יוצר, וחוזר שליח צבור התפלה. ואם חל להיות בשבת, אומר שליח צבור ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורא בו ג' בפרשת השבת הבאה, כמו בשאר מנחות של שבתות. וכתב רב עמרם שאומרים צדקתך כמו בשבת דעלמא, כיון שהוא יום דין. משום צדוק הדין ראוי לאומרו ביום הדין, ומנהגו יפה הוא. ואחר כך יאמר קדיש תתקבל וכו', ואומר מזמור וקדיש וכו'.
סדר יום טוב שני כמו ביום טוב ראשון. ואין ביניהם הפרש בתפלות, אלא שאין אומרים זמן בברכת התקיעות. ומוציאין שני ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת וירא אליו, מתחיל מן ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם עד סוף הפרשה, וקורא המפטיר בספר השני בפרשה שקרא יום טוב ראשון. ומפטירין כה אמר ה' מצא חן במדבר. ושונין משניות יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת. ובמוצאי ראש השנה אומר הבדלה בחונן הדעת, ואומר עננו, שהוא צום השביעי, כמו שכתבתי בהלכות תעניות. ומבדילין על הכוס, ואומר המבדיל בין קדש לחול וכו'.
הלכות שופר וטעם התקיעות. גרסי' במכילתא ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו יום תרועה יהיה לכם. ותרועה זה שופר, דכתי' (ויקרא כה, ט) והעברת שופר תרועה. בחדש, חדשו מעשיכם, כלומר הניחו מעשיכם הרעים הישנים וחדשו מעשיכם לטובה. שופר, שפרו מעשיכם. אמ' הב"ה לישראל אם שפרתם את מעשיכם לפני, הריני נעשה לכם כשופר, מה השופר הזה מכניס בזה ומוציא בזה, אף אני עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא עליכם רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת רחמים. וגרסי' בויקרא רבה ר' יהודה בר נחמן בשם ר' שמעון בר' יהוצדק אמ', עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, בזמן שבני ישראל נוטלין שופר ותוקעין, הב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים, ומתמלא עליהם רחמים ומרחם עליהם, והופך להם מדת הדין למדת הרחמים. אימתי, בחדש השביעי. א"ר אושעיא, כתי' (תהלים פט, טז) אשרי העם יודעי תרועה. ואומות העולם אינם יודעים להריע, כמה קרנות יש להם, כמה בוקינוס יש להם, כמה סלפירם יש להם, ואת אומר אשרי העם יודעי תרועה. אלא אשרי העם, שיודעין לרצות את בוראם בתרועה, אימתי, בחדש השביעי. כתי' (בראשית כב, יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. אמ' הב"ה לאברהם אבינו ע"ה, אברהם, כך עתידים בניך להיות נאחזים בעונות, ונסבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרניו של איל לימות המשיח.
וגרסי' במדרש יהי אור על דרך הקבלה. ובחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש. ר' יצחק פתח, תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו. אשריהם ישראל שבחר בהם הב"ה מכל האומות וממקום רחוק קרבם לעבודתו, שנא' (יהושע כד, ב) ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר וגו', וכתי' (יהושע כד, ג) ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. ומה כל ישראל אינם יודעים שמעבר הנהר לקח הב"ה את אברהם אבינו ע"ה, כ"ש יהושע. אלא כל התורה כלה יש בה נסתר ונגלה, כשם ששמו של הב"ה נסתר ונגלה, נסתר מצד ידיעתו, שאין כח בשום אדם בעולם לדעת אמיתת הב"ה כמו שהוא, ונגלה מצד כח מעשיו וגבורתו ונפלאותיו, כדא' כח מעשיו הגיד לעמו וגו'. ואם ישראל היו יודעין שלקח הב"ה את אברהם אבינו ע"ה מעבר הנהר, למה אמרה יהושע. אלא סוד הדבר הוא, שהב"ה עשה חסד עם אבותינו אברהם יצחק ויעקב, ובחר בהם ועשה אותם מרכבות קדשו. דתנו חבריא, האבות הם הם המרכבה. וסוד מעבר הנהר הוא סוד המרכבה, כדא' כורסייה שביבין די נור גלגילוהי נור דליק נהר די נור נגיד ונפיק מן קדמוהי. וזהו סוד נבואת יחזקאל הנביא, שראה המרכבה על נהר כבר, והנהר ההוא הוא הנהר העליון זיו כל המאורות. ישבו אבותיכם מעולם, מאי מעולם, אלא אותו עולם נהר איקרי, ולאותו נהר נתכוונה חנה ואמרה עד יגמל הנער והביאותיו ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם. שכל הזוכה לראות את פני ה' זוכה ליטהר באותו נהר. מצד הנהר הזה יוצאין דינין לעולם, והב"ה יושב על כסא דין ושופט את בריותיו, כדא' נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי אלף אלפין ישמשוניה ורבוא רבואן קדמוהי יקומון דינא יתיב וספרין פתיחו. ומדת יצחק אבינו ע"ה היא מדת הדין ונקראת פחד יצחק. ועוד לפי שקבל עליו יצחק ע"ה מדת הדין, ונעקד על גבי המזבח, ופשט צוארו לחרב לעשות רצונו של הב"ה, מסר הב"ה בידו מדת הדין, וכשהב"ה יושב על כסא דין לדון את ישראל ולמסור עליהם את הדין, אז יצחק אבינו ע"ה מרגיש, וכובש מדת הדין שלא תשלוט בישראל. משל למלך שמסר לבנו מדינה אחת, ואמ' לו, בני, הרי מדינה זו מסורה לך, וכל אנשיה יהיו לך לעבדים, והמס שיהיו פורעים לי יהיה שלך, וכל הדינין וכל החקים שלה יהיו מסורים בידך, וכשגובין המס מכל מדינות מלכותי, לא יגבו ממדינה זו שלך, אלא אתה תגבה אותו ושלך יהיה. אמ' לו בנו, אדוני המלך, איפשר שתכעיס עליהם ותעניש אותם ותגבה מהם, מה תועלת יש לי ומה יתרון שמסרת בידי. אמ' לו המלך, בני, הרי חותמי מסור בידך, ובשעה שאכעוס על אנשי מדינתך, ואמסור ספרים להשחיתה ולגבותה, יהיה חותמי בידך, ולא תחתום הספרים, ונמצאת מציל אנשי מדינתך. כך אמ' הב"ה ליצחק אבינו ע"ה, יצחק, כשאכעוס על בניך, אזכור להם עקידתך לפני על גבי המזבח ביום ראש השנה, שהוא יום הדין, ומיד אתמלא עליהם רחמים ואגער במדת הדין. אמר לפניו, רבונו של עולם, ואם בשעת כעסך לא תזכור לבני עקידתי לפניך, נמצאת מוסר הדין על בני, מה תועיל הבטחתי. אמ' לו, הרי מדת הדין מסורה לך בידך, ובשעת כעסי אם אמסור מדת הדין על בניך, תהי כובש אותה ולא תשלוט עליהם. ולפיכך כשהב"ה יושב על כסא דין בראש השנה, תוקעין ישראל בשופר זכר לאילו של יצחק אבינו ע"ה, לרצות הב"ה, כדי שיזכור עקידת יצחק ויתמלא רחמים על בניו.
אשריהם ישראל שיודעים לסלק מדת הדין ולתקן מדת רחמים, ובמה, בשופר. ר' אבא הוה יתיב קמיה דר' שמעון. אמ' לו, ודאי פעמים שאלתי לרבותי על עסקי שופר מה טיבו, ולא הגידו לי אמיתת עניינו. אמ' לו, וודאי ישראל צריכין לתקוע ביום הדין בשופר ולא בקרן, לפי שהקרן מדת הדין, כדא' גדע בחרי אף כל קרן ישראל, והשופר הוא מדת רחמים, כדא' והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וכו', וכתי' (זכריה ט, יד) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן, ה' צבאות יגן וכו'. וגרסינן בפירקא קמא דמסכת ראש השנה ירושלמי. רבנן אמרי, כל השופרות נקראו קרן ונקראו שופר, חוץ משל פרה, שנקרא קרן ולא נקרא שופר. לפיכך הוא פסול לתקוע בו בראש השנה, לפי שהוא בא במדת הדין ולא במדת הרחמים.
ועתה אגלה לך דברים סתומים וחתומים. בוא וראה, כשהשופר של מעלה מסתלק, שהוא מדת רחמים, כמו שאמרתי, מיד מדת הדין גוברת, והב"ה יושב על כסא דין, ושופר של מעלה אילו של יצחק נקרא ומדתו ותושבחתיהון דאבהן. וכשיסתלק שופר של מעלה מלהגין על הבנים, צריכין לעשות תשובה ולתקוע בשופר למטה ביום הדין, כדי לעורר שופר שלמעלה, ויתעוררו עמו הרחמים ומסתלקת מדת הדין. לפיכך צריכין ישראל לתקוע בשופר בראש השנה, להעיר שופר של מעלה ולהעיר מדת רחמים, ולסדר הקולות של שופר שלשה סדרים על הסדר הזה.
סדר ראשון. תקיעה שברים תרועה, שתקיעה אחרונה שתוקעין אחר התרועה אינה מן הסדר, אלא שהתקינו רז"ל לתקוע תרועה ופשוטה לפניה ופשוטה לאחריה. ראשונה עיקר, שנייה תקנה. והתקיעה היא העברת קול פשוט, כמו שאמרתי. אותו הקול יוצא ועובר ובוקע רקיעים, עד שמגיע אצל אברהם אבינו ע"ה. ורמז לדבר ויעבר אברם בארץ. פי' שבהעברת קול של שופר, אברהם מתעורר ממקומו ועובר בארץ. ומיד אברהם מתעורר ומבקש רחמי' על בניו, והב"ה מטה כלפי חסד בזכות אברהם, לפי שמדת אברהם היא מדת חסד, כדא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. וכשהב"ה רוצה להביא רוגז על ישראל, זוכר להם זכותו של אברהם ומרחם עליהם, הה"ד ברוגז רחם תזכור, רחם בגימטריא אברהם, ר"ל ברוגז אברהם תזכור, כמו שכתבתי למעלה. קול שני, והוא שברים, והוא כאדם שמסלד בכאבו. ונקראים שברים, לפי שמשברים מדת הדין ועולות למעלה בקולות שבורים זה אחר זה, עד שמגיעין גבי יצחק אבינו ע"ה. ומיד יצחק מתעורר ממקומו, ומשתטח לפני הב"ה, ואומר לפניו, רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבעצם היום הזה נעקדתי לפניך על המזבח לעשות רצונך, וכבשתי מדותי לפניך, כך יכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עמהם במדת רחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. לפיכך צריך התוקע לכוין את לבו ודעתו לסוד השופר, ויתקע בכוונה, כדי לשבר תוקף הדין הקשה. ומי שזכה לדעת סוד השופר ויתקע בכוונה הראויה, עליו הכתו' [אומר] אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, תרועה ודאי. קול שלישי היא תרועה. הקול יוצא ובוקע כל הרקיעים, עד שמגיע גבי יעקב אבינו ע"ה. ואז הרחמים מתעוררים, ויעקב אבינו ע"ה משתף מדת אמת, שהיא מדתו, עם מדת חסד, שהיא מדת אברהם, כדא' תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ומבקשים שניהם רחמים על ישראל, ואז הב"ה מתמלא רחמים ועושה עמהם חסד ואמת, חסד בזכות אברהם, אמת בזכות יעקב. ותרועה זו היא כדי להזכיר זכותו של יעקב לפני הב"ה, שנאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. ומיד באים אברהם ויעקב אצל יצחק, שהוא מדת הדין, ואוחזין בו אברהם בימינו במדת חסד ויעקב בשמאלו במדת אמת, ומיד מדת הדין תהיה כבושה בידם, ולא יהיה רשות לשטן לקטרג על ישראל.
סדר שני, תקיעה שברים תקיעה. קול ראשון תקיעה, שהיא העברת הקול. הקול יוצא ונוטל לאברהם ממקומו ומביאו לארץ, למקום שמדת הדין משוטטת על הארץ. ומיד אברהם עומד כנגד מדת הדין ומחזיק בה שלא תגבר בארץ. מיד קול שני יוצא, והוא שברים. ואין קולה של שברים חזק כקולה של תקיעה, לא מפני שנתעלף התוקע, אלא מפני שנחלש כחה של מדת הדין ונשברת, כשראתה לאברהם עומד כנגדה לבקש רחמים על בניו, ומיד קול שלישי עולה ומוריד ליעקב לארץ, למקום שמדת גבורה שורה בארץ, שהיא מדת הדין, והיא מדת יצחק, שמדת הדין והגבורה מדה אחת היא. ואוחזין בה אברהם מצד ימין, יעקב מצד שמאל, ולא תעצר כח לפניהם.
סדר שלישי, והיא תקיעה תרועה תקיעה. תקיעה היא העברת קול פשוט, והוא סימן לעזוב הדבר שהיו עוסקין בו קודם, כמו ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, וכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם מרדוף אחרי אחיהם. כך כשאברהם ויעקב אוחזין במדת הדין והיא בידם נכבשת, תעזוב הקטרוג ולא תזיק להם לישראל, ולא יהיה רשות לשטן להשטין עוד עליהם, ולא זאת בלבד, אלא שמליץ טובה על ישראל. וזהו שאמרו ז"ל מלאך טוב מברך להם לישראל ומלאך רע עונה אמן על כרחו. ומיד קול שני יוצא, והיא תרועה, והוא רמז לשוב מדת הדין למקומה, ונוסעת והולכת לה, שסימן הנסיעה היא התרועה, כדא' תרועה יתקעו למסעיהם, ומיד העולם מתבשם, ושמחה באה לעולם. שהעולם אינו מתקיים אלא על ישראל, כדא' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וכו', וכשישראל בצער ומדת הדין שרויה על ישראל, כביכול כל העולם כולו בצרה, וכשמדת הדין מסתלקת, מדת רחמים גוברת, והב"ה מרחם על ישראל.
הא למדנו שבתקיעת השופר האבות, שהן המרכבה, מרגישין ומתמוטטין וחשין לבקש רחמים על בניהם. לפיכך צריך התוקע לכוין את לבו באלו התקיעות, כדי שתגבר מדת רחמים על מדת הדין. וצריכים ג"כ השומעים לכוין את לבם לתקיעת השופר בראש השנה ולדעת סודו וכל עניינו ולעשות תשובה. ולזה כוונו רז"ל באומרם כי אין יוצא ידי חובתו עד שיתכוין שומע ומשמיע. אשריהם ישראל שיודעין לרצות להב"ה בשופר בראש השנה. ושלש תקיעות אלו, שהן תקיעות שברים תרועה, הם כנגד שלשה ספרים שהם פתוחים לפני הב"ה בראש השנה, והם של צדיקים גמורים ושל רשעים גמורים ושל בינונים. תקיעה כנגד צדיקים גמורים, כמ"א והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. מי הם המשתחוים לה' בהר הקדש, הוי אומ' אלו צדיקים גמורים, כדא' מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב, שהם הצדיקים הגמורים. תרועה כנגד הרשעים הגמורים, ליפרע מהם, כדא' אוי לי כי קול שופר שמעת נפשי תרועת מלחמה. שברים כנגד בינוניים, אם עושים תשובה ומשברים ומכתתים את יצרם, הב"ה מקבל אותם ונכתבין ונחתמין לחיים, שנא' (תהלים לד, יט) קרוב ה' לנשברי לב וגו', וכתי' (תהלים נא, יט) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. לפיכך שברים הם כנגד הבינוניים, שרומזים להם לשכר יצרם ולעשות תשובה.
כל השופרות כשרין חוץ משל פרה. ומפרש בגמ' שאין קטיגור עושה סניגור. פי' אין האויב נעשה מליץ טוב. כלומר אין תוקעין בשל פרה ביום הדין, כדי שלא יזכר מעשה העגל. ושאר השופרות כשרין, בין של עז ובין של יעל, בין של איל. אבל של איל מן המובחר. כדגרסי' במסכת ראש השנה א"ר אבהו למה תוקעין בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידתו של יצחק ומעלה אני עליכם כאלו עקדתם עצמכם לפני. וצריך שיהא כפוף, דאמ' ר' לוי, מצות שופר של ראש השנה ויום הכפורים בכפוף, כדי שיכפפו לכם בתפלה. ומה שאמ' בשל איל וכפוף, לכתחלה, אבל בדיעבד, או שאין לו של איל וכפוף, יוצא בשאר מינין ובפשוט, חוץ משל פרה, ואפי' בדיעבד פסול.
גזל שופר ותקע בו יצא, ואפי' לא נתיאשו בעליו ממנו. שופר של ע"ז של גוי לא יתקע בו, ואם תקע בו לא יצא. המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה, שהמצות לא נתנו ליהנות, ואין חשוב הנאה מה שיצא בו ידי חובתו.
כל הקולות כשרין בשופר, בין היה קולו עב מאד או דק מאד. ניקב וסתמו במינו ונשתייר בו רובו, אפי' אם מעכב התקיעה, שלא חזר קולו לכמו שהיה, כשר. סתמו שלא במינו, אם מעכב התקיעה, פסול אפי' נשתייר בו רובו. וכן אם נשאר קולו אבל אם לא היה מעכב התקיעה כשר, אע"פ שסתמו שלא במינו, כיון שנשתייר בו רובו. וכל זמן שלא סתמו כשר, אע"פ שנשתנה קולו, שכל הקולות כשרין לשופר. כך פסק רבי' יעקב ז"ל, ולזה הסכים הרא"ש ז"ל, וזה לשון אורח חיים.
כל היום כשר לתקיעת שופר. ואם תקע משעלה עמוד השחר יצא, אבל אם תקע בלילה לא יצא. שמע מקצת התקיעות בלילה ומקצתן ביום לא יצא. נסדק לארכו אפי' כל שהוא פסול, ובלבד שלא דבקו במינו, אבל אם דבקו במינו כשר. נסדק לרחבו, אם נשאר מהסדק לצד פיו שיעור שופר, אפי' אם מעכב התקיעה כשר. שחושבין מן הסדק ואילך כאילו נחתך וניטל, ושיעור שופר, כדי שיאחזנו בידו בארבע אצבעותיו בינוניים וישאר מעט לכאן ולכאן.
הכל כשרין לתקיעת שופר ולהוציא אחרים ידי חובתן, חוץ מחרש שוטה וקטן ואשה ועבד, שכל מי שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אנדרוגינוס מוציא את מינו, שאם זה זכר גם זה זכר ואם זה נקבה גם זה נקבה. טומטום אפי' מינו אינו מוציא, שמא יקרע וימצא נקבה, ויקרע האחר וימצא זכר. פי' אנדרוגינוס מי שיש לו זכרות ונקבות, טומטום מי שאין לו לא של זכר ולא של נקבה. מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אפי' עצמו אינו מוציא, דלא אתי צד עבדות ומוציא צד חרות, אלא צריך שיתקע לו אחר. נפל על השופר גל, ואי איפשר בלא טלטול אבנים, אסור, ותדחה התקיעה. וכן אין מוציאין אותו חוץ לתחום, ולא עולין בשבילו על גבי אילן, ולא רוכבין על גבי בהמה ולא שטין על פני המים להביאו, אע"פ שאין בהן אלא איסור דרבנן, ואין חותכין אותו לתקנו.
וצריך לתקוע במקום שתשמע בו התקיעה בלא ערבוב, ואם נשמע, בערבוביא, לא יצא. לפיכך העומד בבור או בחבית גדולה ותוקע, ושמעו אחרים מחוץ, לא יצאו, שאין שומעין אלא קול הברה. אבל הוא עצמו יצא, ששומע קול שופר. ואם התחיל לתקוע בבור ועלה חוץ לבור וגמרה יצא, שכל מה ששמע בין בפנים בין בחוץ היה קול שופר, והאחרים לא יצאו, אע"פ שבסוף התקיעה שמעו קול שופר, כיון שלא שמעו קולו בתחלה לא יצאו. שהשומע תחלת תקיעה בלא סופה, או סופה בלא תחלתה, ואין באותו מקצת שיעור תקיעה, לא יצא.
סדר התקיעות. תנן סדר תקיעה שלש של שלש שלש. לפי ששלש פעמים כתי' תרועה ביובל, ולמדנו תקיעה של שופר של ראש השנה ממנו. כדגרסי' בפרק קמא דמסכת ראש השנה ירושלמי, שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. ר' יודה אומר בראש השנה תוקעין מלכיות זכרונות ושופרות. אני ה' אלהיכם, אלו המלכיות. זכרון תרועה, אלו הזכרונות. שופר תרועה, אלו שופרות. מנין שהיא פשוטה לפניה, ת"ל והעברת שופר. ומנין שהיא פשוטה לאחריה, ת"ל תעבירו שופר, שהיא פשוטה בהעברת קול. מנין שהוא שלש של שלש שלש, ת"ל יום תרועה, זכרון תרועה, שופר תרועה. ובכל תרועה למדנו שיש תקיעה לפניה, דכתי' (במדבר י, ה) ותקעתם תרועה, הרי תקיעה קודם תרועה. ותקיעה לאחריה, דכתי' (במדבר י, ו) תרועה יתקעו למסעיהם, הרי תקיעה אחרי התרועה. הרי שלש פעמים תקיעה תרועה תקיעה. ותקיעה למדנו מהפסוק שהיא העברת קול פשוט, דכתי' (שמואל ב יח, טז) ויתקע יואב בשופר וישב העם, ר"ל כמו שתוקעין במלחמה לרמוז לחיילים לשוב מלרדוף אחרי אויביהם. ותקיעה זו העברת קול פשוט בלבד, ככרוז הזה שצווח ומכריז בקול פשוט, אבל תרועה אין אנו יודעים מה היא, אלא שמתרגמינן תרועה יבבא, שהיא קול בכיה ויללה, דכתי' (שופטים ה, כח) בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. ואין אנו יודעין אם כאדם הגונח מלבו, כמו החולה שמצפצף כיונה והוגה בכאבו בקולות קצרים קול אחר קול ומאריך בהן קצת, והוא הנקרא גנח, או כאדם המייליל ומקונן ומשמיע קולות קצרים סמוכין זה לזה והוא הנקרא יליל, או אם שניהם כאחד. ועל זה אנו תוקעין הכל, מפני הספק, כדגרסי' במ' ראש השנה התקין רב בהו בקצרי תקיעה ושלשה שברים ותרועה ותקיעה, ומפני הספק שמא התרועה הוא גנח שהן השברים ואם כן לא עשינו כלום, לפי שייליל, שהן קולות הקצרים, הפסיקו בין תרועה לתקיעה אחרונה, וצריך שלא יהא ביניהם הפסק. לפיכך צריך לתקוע תקיעה תרועה תקיעה, מפני הספק, כדי לצאת ידי חובה, אם בזה ואם לאו בזה. וגרסינן בפרקי ר' אליעזר כשבא אברהם אבינו מהר המוריה, הלך סמאל ואמ' לשרה, אי שרה, אי שמעת מה נעשה בעולם. אמ' לו לאו. אמ' לה, לקח אישך הזקן את הנער יצחק ושחטו והקריבו לעולה, והנער בוכה ומיליל שלא היה יכול להנצל מידו. מיד התחילה בוכה ומיללת, ובכתה שלש בכיות כנגד שלש תקיעות ושלש יללות כנגד שלש יבבות, ופרחה נשמתה ומתה.
ודע שתקיעת השופר בראש השנה שהוא מן התורה, דכתי' (ויקרא כג, כד) זכרון תרועה יהיה לכם, ותפלות של ראש השנה הוא מדרבנן. לפי' אם היו לפניו שני מקומות, באחת תוקעין ובאחת מתפללין, הולך למקום שתוקעין ואינו הולך למקום שמתפללין. כדגרסינן במ' ראש השנה היו לפניו שתי עיירות, באחת תוקע ובאחת מברך, הולכים למקום שתוקעין ואין הולכין למקום שמברכין.
וחייב אדם לכוין את לבו בשמיעת שופר ביום ראש השנה, וידע וישכיל שהוא יום דין והב"ה יושב על כסא דין, וכל יום באי עולם עוברין לפניו כבני מרון. כצאן האלו שעוברין על ידי הרועה, והוא עומד ואומר זו לחיים וזו לשחיטה, כך אדם עובר לפני הב"ה בראש השנה, וכל מעשיו כתובין בספר ונקראין לפני הב"ה, ואין אדם יודע אם נגמר דינו לחיים או למות. על כן צריך אדם לכוין את לבו לשמוע השופר, מפני שהוא מזכיר לאדם לעשות תשובה וישוב אל ה', וירחמהו ויצא זכאי ליום הדין. ועל זה אמר דוד ע"ה אשרי העם יודעי תרועה, ר"ל אשרי העם יודעי אמתת התרועה, שהיא מזכרת אותם לעשות תשובה, וידעו שהם בראש השנה שרויים בדין ועומדין למשפט לפני הב"ה, שנא' (תהלים קיט, צא) למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. ואין דינו של אדם נגמר למות או לחיים עד יום הכפורים, אולי ישוב בעשרת ימי תשובה. ולפיכך תוקעין בשופר בראש השנה, שהיא התחלת ימי תשובה, כדי להזכיר את האדם לעשות תשובה, כמו הכרוז שצווח ואומר עשו תשובה, ומוכיח ואומר סורו מכל פשעיכם וחיו ולמה תמותו. ומי שאינו עושה תשובה אחר שהוזהר דמו בראשו, שנא' (יחזקאל לג, ה) קול השופר שמע ולא נזהר דמו בראשו.
התרועה התקינו פשוטה לפניה ולאחריה, כמו שאמרתי, רמז לשלשה תנאים של תשובה. תקיעה ראשונה, רמז לאדם להתודות על העונות שעשה ולהוכיח את האדם ולהודיעו פשעיו, שנא' (ישעיהו נח, א) קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך והגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם. הרי אמר בכאן תקיעת שופר בלשון הרמת קול, שהוא קול פשוט. ומתחילין לתקוע מיום טוב של ראש השנה, שהוא ראשון לעשרת ימי תשובה, כדי שיתן אדם אל לבו ויכוין נפשו בתשובה, כמו שעושין בתחלת המלחמה, שתוקעין פשוטה בהרמת קול, כדי שיהיו הגדודים מוכנים למלחמה. תרועה, שהיא כאדם גונח ומייליל, רמז להכנעת נפשו ולהתנחם על העונות ועל הפשעים ולתהות על החטאים, כדי שישבר יצר הרע, כמו שעושין במלחמה, שמתריעין כדי להבהיל אויביהם ולשברם. ואין אויב לאדם כיצר הרע, והוא שאמר שלמה ע"ה אם רעב שונאך האכילהו לחם, ודרשו חז"ל שונאך זה יצר הרע. ואמ' ר' יהודה הלוי המשורר ז"ל בפזמון שעשה ליום הכפורים, יצרי ראשית צרי התעני כשכור. תקיעה אחרונה, רמז שיעזוב אדם דרכו הרעה ושלא ישוב לרוע מעשיו, כמו שתוקעים במלחמה כשמשלימין מלחמתם והולכים להם.
וחייבה תורה בתקיעת השופר בראש השנה, מפני שבראש השנה נברא העולם, ולפי' אנו אומרים בתפלה, זה היום תחלת מעשיך. לפיכך חייבין כל בריותיו להמליך עליהם להב"ה בזה היום שבו נברא העולם, ותוקעים לפניו בשופר, כמו שעושים גדודי המלך וחיילותיו שתוקעין בשופרות ביום שממליכין אותו עליהם. ולפי' אמ' דוד המלך ע"ה בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.
ועוד אנו תוקעין בשופר בראש השנה, כדי להבהיל את הלבבות וכדי להכניע ולהחריד את הבריות מדינו של הב"ה, שנא' (עמוס ג, ו) אם יתקע בשופר בעיר ועם לא יחרדו. ואולי ישמעו וישובו, ויתן אדם אל לבו לעשות תשובה, קודם שיתחייב בחטאו בראש השנה שהוא יום הדין, שנאמר כי קרוב יום ה' הגדול ומהר מאד, יום שופר ותרועה, ואומר כי גדול יום ה' ומי יכילנו.
ועוד אנו תוקעין בשופר בראש השנה, כדי שנזכור לפני הב"ה לטובה, מפני שראש השנה הוא יום הזכרון, שנא' (ויקרא כג, כד) ובחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קדש, וכדי שיזכור לנו עקידת יצחק אבינו ע"ה, וימחול פשעינו ויסלח חטאתינו ויכפר עונותינו ויכתבנו לחיים. כי בתקיעת השופר בראש השנה יעלה זכרוננו לטובה לפני אלהינו שבשמים, שנא' (במדבר י, י) וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וכו'.