תפלות של שבת
בערב שבת במנחה, מתפללין כשאר ימות החול, אלא שאין נופלין על פניהם, אפי' במנחה גדולה.
תפלת ערבית, מקדימין להתפלל אותה קודם משאר ימות החול, דארז"ל עיולי יומא מקדימינן ליה, פירוש שמקדימין לשבות מבעוד יום. כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי הקדש, אמ' ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוצאי שבת בצפורי. פי' טבריא היתה יושבת בעמק ובעוד יום היה נראה ערב והיו שובתין, ובצפורי היו מאחרין מוצאי שבת, מפני שהיתה יושבת על ההר, כדגרסינן במ' מגלה בפרק ראשון, למה נקרא שמו צפרי, מפני שהיא יושבת על ראש ההר כצפור, והיתה השמש נראית בה אפי' בשעת שקיעתה, והיה נראה להם יום, והיו מאחרין במוצאי שבת. ופירשו התוספות שמפלג המנחה, שהוא י"א שעה פחות רביעי, יכול להדליק את הנר ולקבל עליו השבת בתפלת ערבית, ובלבד שימתין לקרות ק"ש בעונתה, שהוא זמן צאת הכוכבים. ואין בזה מה שאמרו חז"ל בהדלקת הנר, ובלבד שלא יאחר ובלבד שלא יקדים, שאין בזה הקדמה, כיון שמקבל עליו השבת באותה שעה. ומשעה שהתפלל ערבית, אפי' מבעוד יום, אסור לעשות מלאכה, שהרי קבל עליו השבת מבעוד יום.
ונהגו בטוליטולה לומר והוא רחום כמו בחול, אע"פ שלא התקינו רז"ל לאומרו בערבית בחול כי אם על המלקות, לפי שהלוקין היו מלקין אותם בערבית כדי שיתכפר להם מה שחטאו כל היום, והיו אומרים והוא רחום אחר המלקות, ולכך התקינו לאומרו בערבית. ואין מלקות בשבת, ולא היה ראוי לאומרו. אפי' הכי נהגו לאומרו, מטעם שהתפלות במקום התמידין תקנום, ובשחרית ובמנחה יש תמידין שמכפרין, אבל בערבית, שאין תמיד לכפר, תיקנו לומר והוא רחום.
וקורין ק"ש בברכותיה כשאר ימות החול וחותמין שומר את עמו ישראל לעד. ואומרים ושמרו את בני ישראל את השבת וגו', עד שבת וינפש. ואומרים ישמחו השמים ותגל הארץ וכו', וחותם המלך בכבודו חי וקיים תמיד וכו'. ואמרו בעלי הקבלה למה אומרים ישמחו השמים ותגל הארץ במובאי שבת, לפי שהשבת זכר לשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, והשבת דוגמות שני עולמים אלו, שהשבת עונג קדושה ומנוחה, עונג מעין העולם הזה, מנוחה וקדושה מעין העולם הבא. והעולם הבא נברא בי"ה, והעולם הזה נברא בוא"ו ה"א, נמצא שם שלו יהוה שלם בשני עולמות. ולפיכך אנו אומ' בשבת, שהיא מעין שני עולמים אלו, ישמחו השמים, מעין העולם הבא, שהוא עולם הנשמות הנבראות משמי השמים העליונים, ותגל הארץ, מעין העולם הזה, שהוא ארץ ותבל. ולפי שהשם שלם בשני עולמות אלו, שהן מעין השבת, כמו שאמרתי, אומרים בליל שבת ישמחו השמים ותגל הארץ, ראשי אותיות יהוה, שבו נבראו שני עולמים, שהן מעין השבת.
ואסור לשוח משיתחיל והוא רחום עד שישלים התפלה של עמידה, בין בחול בין בשבת, אלא אם שואל שלום מפני היראה, כמו שכתבתי בברכות שמע של שחרית של חול. ואחר שחותם ברכות קרית שמע, אומר ש"צ קדיש עד למעלה. ומתפללין אבות וגבורות וקדושת השם. ואומר אתה קדשת. ואומר ויכלו באמצע התפלה, כדגרסינן במ' שבת בפרק כל כתבי, אמר רב ואיתמא ר' יהושע בן לוי, אפי' יחיד המתפלל צריך לומר ויכלו. ואמ' רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכלו, מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להב"ה במעשה בראשית, שנא' (שבת קיט:) ויכלו, וכתי' בלא וא"ו, אל תיקרי ויכלו אלא ויכלו. אמ' רב חסדא אמ' מר עוקבא, כל המתפלל ערב שבת ואומר ויכלו, שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחים ידיהם על ראשו ואומ' לו וסר עונך וחטאתך תכופר. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו וכו', וחותם מקדש השבת. ואומר רצה, ומודים, ושים שלום.
וחוזר ואומר ש"צ ויכלו במקום רם מעומד, מפני שהוא עדות להב"ה במעשה בראשית, דכתי' (דברים יט, יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב. פי' אין העדים מעידין אלא מעומד. ואומר ש"צ ברכה אחת מעין שבע, שהוא מגן אבות בדברו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו רצה נא במנוחתנו, וחותם בא"י מקדש השבת. והטעם שחוזר ש"צ תפלת ערבית ליל שבת יותר משאר לילות, לפי שבליל שבת מזיקין מצואין. דתניא, לא יצא אדם יחידי בליל רביעיות ולא בלילי שבתות, מפני שמזיקין מצואין, ואגרת בת מחלת יוצאת עם י"ח רבוא של מלאכי חבלה, ויש לה רשות לחבל. מעיקרא הוה שכיח כל יומא, זימנא חדא פגעה בר' חנינא בן דוסא, אמרה ליה, אי דלא דמכרזי ברקיעא, הזהרו בר' חנינא, סכנתיך. אמ' לה, אי חשיבנא ברקיעא, גוזרני עליך שלא תעבורי ביישוב לעולם. אמרה ליה, במטותא מנך, שבקי לי רווחא. שבק לה רביעיות ולילי שבתות. והואיל ומזיקין מצויין בליל שבת, חוזר ש"צ התפלה, כדי שיסיימו תפלתן העם שהיו בשדות ונשתהו לבא לבית הכנסת, מתערב ש"צ בתפלה, כדי שיסיימו כלם ולא ישארו בב"ה ויבאו לידי סכנה. ובשעה שש"צ אומר ויכלו עם הקהל אל ישיחו כלל, כדגרסינן בספר חסידים מעשה בחסיד אחד שראה לאדם אחד אחרי מותו בחלום ופניו מוריקות. אמ' לו, מפני מה פניך מוריקות, אמ' לו, מפני שהייתי מדבר בויכלו בשעה שהצבור אומרים אותו, ובברכת מגן אבות, וביתגדל.
ונהגו בטלייטולה ג"כ לומר קדוש בבית הכנסת בלילי שבתות ובלילי ימים טובים. אבל הר' יהודה ן' גיאת ז"ל כתב, ומה שנהגו במקצת מקומות לקדש על היין בבתי כנסיות בלילי שבתות ובלילי ימים טובים, טעות הוא בידם, ואסור לעשות כן, לפי שהוא ברכה שאינה צריכה והזכרת השם שמים לבטלה. שאין קדוש אלא במקום סעודה. ואין ראיה מההבדלה שמבדילין על היין בבתי כנסיות. לפי שבכל מקום ששומע אדם הבדלה, יוצא בה ידי חובתו, בין במקום סעודה בין שלא במקום סעודה. אמ' רב נטרונאי גאון ז"ל, וזה שמקדש בבית הכנסת ומטעים לכל הצבור, לא יצאו ידי חובתן באותה טעימה, שהלכה היא אין קדוש אלא במקום סעודה, אלא משום רפואה היא שנותנין מן היין על עיניהם מי שאין להם יין בבתיהם והם צריכים לאותו יין שבבית הכנסת. ואם יש בבית הכנסת אורחים, כ"ש שיקדש בשבילם. יראה שאם אין בבית הכנסת אורחים, או אם אין הצבור צריכין לאותו יין לרפואה, שהיא ברכה לבטלה. וצריך להיות היין שמקדשין עליו יין משובח, משום מצוה מן המובחר. ומנא לן דעל יין מקדשין. דאמ' ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מנין שאין אומרים שירה אלא על היין, שנא' (שופטים ט, יג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. אם אנשים משמח, דשתו ליה, אלהים במה משמח, הוי אומר בשירה. אמ' מר זוטרא בר טוביה אמ' רב, אין אומרים קדוש היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, לאפוקי יין שריחו רע, ולאפוקי נמי מגולה ושל שמרים, מפני שהוא פחות ואינו חשוב, שנא' (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך וגו'. אבל יין מגיתו כשר, דאמ' רב, שוחט אדם אשכול של ענבים, ונותן בתוך הכוס, ואומר עליו קדוש היום. וכן הלכתא. ונוהגין לשנות בלילי שבתות אחר הקדוש משניות במה מדליקין, לפי שיש בה מיני הדלקה ושלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, ולא נהגו לאומרו בלילי יום טוב שחל להיות בשבת.
תפלת שחרית
משכימין לבית הכנסת, ומסדרין הברכות ופרשת הקרבנות. ואומר וביום השבת ומשניות איזהו מקומן. ומוסיפין מזמורים, לפי שאין בו ביטול מלאכה. ואומר ברוך שאמר, ומזמור לתודה, ומזמור שיר ליום השבת, ויהי כבוד ה' לעולם, וזמירות של חול, ושירת הים. ואחר כך אומר נשמת כל חי, מפני שיש בו מענין יציאת מצרים, ולפיכך סמכוהו לשירה, וחותמין בישתבח. ואומר ש"צ קדיש, וברכו, וקורין ק"ש בברכותיה. ומוסיפין בברכה ראשונה שבח ותהלה להב"ה, והוא אל אדון על כל המעשים. ויזהר בו מאד, שיש בו אלפא ביתא, מאל אדון עד תפארת וגדולה שרפים וחיות ואופני קדש. ואחר שקורין ק"ש, אומרים אמת ויציב, וחותם גאל ישראל. ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות וקדושת היום באמצע, והוא ישמח משה, ויש בו חמשים וחמשה תיבות, כנגד חמשים וחמשה אותיות שיש מאך את שבתותי עד ויתן אל משה ככלותו. והתקינו לומר בתפלה בעמדו לפניך על הר סיני, לפי שפרשת ויתן אל משה סמוכה לפרשת ושמרו בני ישראל את השבת. ותיקנוה לפי שכשהיו אבותינו במצרים, וראה משה רבינו ע"ה כובד השעבוד שהכבידו עליהם, בקש מפרעה שיתן להם יום אחד בשבוע שינוחו בו, ונתנו לו. בחר ביום השביעי. וכאשר נגאלו ונצטוו על השבת, שמח משה שהוא בחר בו קודם כשהיו במצרים, ולפיכך אנו אומרים ישמח משה במתנת חלקו. ויש מפרשים משום הא דכתי' (שמות לא, יג) לדעת כי אני ה' מקדשכם. אמ' הב"ה מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני רוצה ליתנה לישראל, והודיעם, ועל כן תיקנו לומר ישמח משה.
ובתפלות של שבת יש שבע ברכות, כדגרסינן במ' תעניות ירושלמי בפ' סדר תעניות, שבעה של שבת מנין, א"ר יצחק כנגד שבעה קולות שיש במזמור הבו לה' בני אלים, א"ר יודן ענתוריה כנגד שבעה הזכרות שכתובין במזמור שיר ליום השבת. וחוזר ש"צ התפלה, ואומר קדושה במקומה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא וכו', ואומר אתה הראת לדעת וכו', ומוציא ספר תורה. וטעם אתה הראת לדעת, שנאמר על קבלת התורה שניתנה בשבת. וקורין בפרשה שבעה, אין פוחתין מהם, אבל אם רצה להוסיף עליהם הרשות בידו. ומפטירין בנביא מענין הפרשה. ואין פוחתין בהפטרה מאחד ועשרים פסוקים כנגד שבעה שקראו בתורה, שאין פוחתין לכל אחד משלשה פסוקים, אבל אם נשלם ענין ההפטרה בפחות מעשרים ואחד פסוקים, כגון עלתיכם ספו על זבחיכם, שפיר דאמי. ותקנו למפטיר שבעה ברכות, כנגד שבעה אנשים שקראו בתורה, שלשה קודם ההפטרה, שהן שתים שמברך על ספר תורה לפניו ולאחריו, ברכה ראשונה של הפטרה, הרי שלש ברכות, וארבעה אחר ההפטרה, הרי שבעה ברכות. ואם חל להיות ראש חודש בשבוע הבא, אומר ש"צ יהי רצון לכונן את בית חיינו, לפי שאין קביעות החדש אלא בזמן שבית המקדש קיים. ואומר יהי רצון לקיים לנו את כל חכמי ישראל, לפי' שעל פי' ב"ד הגדול היו קובעין החדש, והשאר, לרחם על פליטתנו ושנשמע ונתבשר, בקשה בעלמא נינהו. ואומר ש"צ אשרי, ואומר אותו הצבור בלחש. ואומר ברוך ה' אשר נתן מנוחה וגו'. ואומר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים, ויש בו שמונה עשרה אזכרות, כנגד תפלת שמונה עשרה שמתפללין בחול, ולפי שאין מתפללין אותה בשבת תקנו לומר המזמור הזה. ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין תפלת מוסף.
תפלת מוסף
תפלת מוסף, שלש ראשונות, ושלש אחרונות, וקדושת השם באמצע, והיא למשה צוית. וחוזר ש"צ התפלה, ואומר קדושה רבה, והיא כתר. ותקנו לומר בה פסוק שמע ישראל, מפני שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא לקרות קריאת שמע, ותקנו לאומרו בקדושה רבה, כדי שלא ישתכח, והיו מכוונים את לבם בו. ואחר שמשלים ש"צ תפלה, אומר קדיש תתקבל יהא שלמא, ושונין משניות פרק אחד, ואומר קדיש על ישראל ועל רבנן. וזמן תפלת המוסף מיד אחר תפלת שחרית. יכול להתפלל עד סוף שבע שעות שהוא זמנה. ואם שכח ולא התפלל מוסף עד שעבר כל זמנה, יתפלל של מנחה קודם, ואחר כך של מוסף, שתפלת המנחה תדירא. ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ואע"ג דתנן ושל מוספין כל היום, אפי' הכי בגמ' ובתוספות קיימא לן שמצותה עד סוף שבע שעות. ואסור לאכול עד שיתפלל תפלת מוסף, אבל לטעום או לשתות מים מותר קודם תפלת המוספין, דקיימא לן בגמ' שאין הלכה כרב הונא דאמ' אסור לטעום קודם תפלת המוספין.
תפלת מנחה
תפלת מנחה, אומר ש"צ אשרי, וסדר קדושה, וקדיש, ואומר פסוק ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו', כדגרסי' במדרש ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר, וכתי' בתריה (תהלים סט, יד) ואני תפלתי לך ה' עת רצון וגו'. ומוציאין ספר תורה, כדגרסי' בירושלמי עזרא תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בשבתות בשחרית ובמנחה, ובימים טובים בשחרית, ובשני ובחמישי. וקורין בו שלשה, כמו שכתבתי למעלה. ומחזירין ספר תורה, ומתפללין שלש ראשונות ושלש אחרונות, וקדושת היום באמצע, והיא אתה אחד וכו'. ויש בו ד' וחמשים תבות, כנגד ארבעה וחמשים תיבות שיש בפרשה זכור את יום השבת עד ויקדשהו.
וגרסי' במכילתא ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שלשה מעידין זה את זה, הב"ה וישראל ושבת. הב"ה וישראל מעידין על השבת שהוא יום מנוחה, שנא' (שמות לא, טז) ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. הנה בפסוקים האלה שמו של הב"ה וישראל מעידין שברא הב"ה את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש. ישראל ושבת בהב"ה שהוא אחד, שנא' (נחמיה ט, יג) ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם מן השמים ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חקים ומצות טובים, וכתיב (נחמיה ט, יד) ואת שבת קדשך הודעת להם ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך. הנה שישראל ושבת מעידין בהב"ה. הב"ה ושבת מעידין בישראל שהם יחידים באומות, שנא' (שמות יט, ה) והיה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים. הנה שהב"ה ושבת מעידין בישראל שהם יחידים באומות. ולפי' תקנו אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ, שהב"ה אחד ושבתו אחד וישראל עמו ונחלתו יחידים באומות.
ולמה תיקנו בשבת ארבעה ענייני תפלות, אתה קדשת בערבית, ישמח משה בשחרית, למשה צוית במוסף, אתה אחד במנחה, כל אחת בפני עצמה, וביום טוב לא תקנו כי אם תפלה אחת לארבעתן, אתה בחרתנו, מפני שארבע תפלות של שבת תקנום כנגד ארבע שבתות. אתה קדשת, כנגד שבת בראשית שנשמע מתוכו, ישמח משה, כנגד שבת של מתן תורה, שהתורה נתנה בשבת, למשה צוית, כנגד שבת של גלות, ולפיכך אנו מבקשים מאת הב"ה לקבץ את נפוצותינו ולבנות בית מקדשו ולשכלל היכלו בתפלת למשה צוית, ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתעלנו לארצנו וגו'. ואתה אחד, כנגד שבת שלעתיד לבא, כשיבנה הב"ה את ירושלם עיר מקדשו, ויאסוף נדחי ישראל לתוכה, אז יהיה הב"ה בפי כל העמים אחד ושמו אחד וישראל עם סגולתו גוי אחד בארץ, ולפיכך אנו אומרים אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.
וגרסינן במדרש תפלות של שבת, ערבית ושחרית ומוסף ומנחה, משונות זו מזו. מאי טעמא. מפני שבששה ימים ברא הב"ה את עולמו, וביום השבת שבת, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, והוא לבדו, והיה שבת זה חנוכת העולם, ולפיכך אנו מתפללין בערבית אתה קדשת. ולא נתן הב"ה שבת לאדם הראשון, ונתנו למשה רבינו ע"ה, ולפיכך אנו מתפללין ישמח משה. ואחר כך הנחילו לישראל על ידי משה רבינו, ולפיכך אנו מתפללין במוסף למשה צוית. ואע"פ שלא נתנו הב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, עתיד להנחילם אותו לעתיד לבא, ולפיכך אנו מתפללין במנחה אברהם יגל יצחק ירנן וגו'.
וגרסינן במדרש השבת דומה לכלה. מה כלה זו באה לחתן נאה ומקושטת ומבושמת, כך השבת באה להן לישראל נאה ומקושטת, שנא' (שמות לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש. וסמיך ליה, ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו. ככלתו כתי', מה כלה נאה ומקושטת, אף שבת נאה ומקושטת, מה חתן זה לבוש בגדי תפארתו, כך אדם בשבת לבוש בגדי תפארתו, מה חתן זה מעונג כל ימי החופה, כך אדם מעונג בשבת, מה חתן זה יושב בטל ואינו עושה מלאכה, כך האדם בטל בשבת. ולפי' חכמים וחסידים הראשונים קוראים לשבת כלה. ורמז לדבר מתפלות השבת. תפלת ליל השבת, אתה קדשת, כנגד הקדושין שמקדש בהן החתן לכלה. תפלת שחרית, ישמח משה, כנגד שמחת החתן עם הכלה. תפלת מוסף, שני כבשים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן ונסכו, הרי בשר ולחם ויין ושמן, כנגד סעודת החתן. תפלת מנחה, אתה אחד, כנגד בעילת מצוה שמתייחד החתן עם הכלה. ערבית של מוצאי שבת, הבדלה בחונן הדעת, כנגד החתן שחייב לפרוש מן הכלה מיד אחר בעילת מצוה, שהיא בעילה ראשונה, עד מלאת שבעה ימים. וגרסי' במדרש מפני מה אין מתפללין בשבת שמונה עשרה, מפני שהשבת נתנה לנו הב"ה לקדושה ולעונג ולמנוחה ולא לצרה ויגון, ואם יהיה לו חולה בתוך ביתו, יהי נזכר לו ברופא חולי עמו ישראל, ונמצא מצטער ומצר בשבת. ולפיכך אנו אומרים בשבת בברכת המזון ואל תהי צרה ויגון ביום מנוחתנו.
וחוזר שליח צבור התפלה ואומר קדושה במקומה. ואומר צדקתך צדק לעולם וגו', וצדקתך אלהים עד מרום, צדקתך כהררי אל וגו'. הטעם שתקנו לומר אלו השלשה פסוקים, מפני שהם צדוק הדין, שקבלת רז"ל שנפטר משה רבינו ע"ה ביום השבת בשעת מנחה. דכתי' במדרש צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת, יש בו ה' תיבות, כנגד חמשה חומשי תורה שקבל משה רבינו ע"ה בהר סיני, ויש בו שתים ועשרים אותיות, כנגד כ"ב אותיות שבאלפא ביתא. וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדולות אלהים מי כמוך, יש בו י' תיבות, כנגד עשרת הדברות שהשמענו הב"ה מהר סיני על ידי משה רבינו ע"ה, ויש בו ארבעים אותיות, כנגד ארבעים יום שישב משה רבינו ע"ה בהר כשקבל התורה. צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע ה', יש בו עשרה תיבות, כנגד עשר ספירות, ויש בו ארבעים ושתים אותיות, השתים כנגד שתי הלוחות שקבל משה רבינו ע"ה בהר סיני, והארבעים כנגד ארבעים יום אחרונים שישב משה רבינו ע"ה בהר כשקבל הלוחות השניות. ואחר שיאמר שליח ציבור צדקתך, יאמר קדיש תתקבל יהא שלמא רבא, ואומר מזמור אחד מן התלים, וקדיש יהא שלמא.