הלכות אתרוג והדס וערבה. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים. גרסי' בפסיקתא, פרי עץ הדר, זה הב"ה, דכתי' (תהלים קד, א) אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, כפות תמרים, זה הב"ה, דכתי' (תהלים צב, יג) צדיק כתמר יפרח, וענף עץ עבות, זה הב"ה, דכתי' (זכריה א, ח) והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה, וערבי נחל, זה הב"ה, דכתי' (תהלים סח, ה) סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו. ד"א פרי עץ הדר, זה אבינו אברהם שהדרו הב"ה בשיבה טובה, דכתי' (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים, כפות תמרים, זה אבינו יצחק, שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות, זה אבינו יעקב ע"ה. מה הדס זה רחוש וחזוק בעלים, כך יעקב אבינו ע"ה רחוש וחזוק בבנים. וערבי נחל, זה יוסף. מה ערבה זו כמושה [ו]יבשה בפני שלשת המינין, כך מת יוסף לפני אחיו. ד"א פרי עץ הדר, זו אמנו שרה, שהדרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (בראשית יח, יא) ואברהם ושרה זקנים. כפות תמרים, זו אמנו רבקה. מה תמרה זו יש בה אוכל ויש בה קוצים, כך העמידה רבקה צדיק ורשע. וענף עץ עבות, זו אמנו לאה. מה הדס זה רחוש בעלים, כך היתה לאה רחושה בבנים. וערבי נחל, זו אמנו רחל. מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינין, כך מתה רחל לפני אחותה. ד"א פרי עץ הדר, זו סנהדרין גדולה של ישראל, שהידרה הב"ה בשיבה טובה, שנא' (ויקרא יט, לב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. כפות תמרים, אלו תלמידי חכמים, שהן כופין את עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. וענף עץ עבות, אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שיושבים לפני סנהדרין. וערבי נחל, אלו שני סופרי דינין שיושבין לפני סנהדרין, אחד מימין ואחד משמאל. ד"א פרי עץ הדר, אלו ישראל. מה אתרוג זה יש בו ריח ויש בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ומעשים טובים. כפות תמרים, אלו ישראל. מה תמרה זו יש בה אוכל ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות, אלו ישראל. מה הדס זה יש בו ריח ואין בו אוכל, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל, אלו ישראל. מה הערבה הזו אין בה טעם ולא ריח, כך הם ישראל, יש בהן בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמ' הב"ה, לאבדן אי איפשר, אלא יעשו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו.
וגרסי' במ' מנחות בפרק הקומץ רבה, ארבעה מינין שבלולב, יש מהן שעושין פירות, כגון האתרוג והתמר, והם כנגד החכמים והצדיקים ואנשי מעשה. ויש מהן שאינם עושים פירות, כמו ההדס והערבה, והם כנגד העשירים ובעלי בתים המתעסקין בישובו של עולם. ובכולם העולם מתקיים וכולן צריכין זה לזה, כי החכמים ואנשי מעשה הם צריכים לבעלי בתים שיספיקום מנכסיהם ושיעסקו ביישובו של עולם, בזריעה ובקצירה וכיוצא בהם, כדי שיהיו הם פנויים לעבודת השם. וגרסי' במ' חולין בפרק גיד הנשה, אומה זו לגפן נמשלה, זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכלות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, [קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל] ולפיכך צונו הב"ה ליטול ארבעה המינין הללו, ולברך לה' על כלם, כדי שתחול ברכתו על כלם להסיר המחלוקת, ויתן ביניהם אהבה ואחוה שלום וריעות. לפי' שביעי של ערבה, שהוא אחרון למצות לולב, נוהגין כל ישראל לקחת אגודות של ערבה, ומוסיפין בהושענות, ומתחננין ומבקשים רחמים מהב"ה, כלומר אנו אין אנו כאתרוג שיש בו אוכל וריח, ולא כהדס שיש בו ריח ואין בו אוכל, אלא כערבה שאין בה לא אוכל ולא ריח, כך אנו אין בנו לא מעשים טובים ולא תורה, ואתה למען שמך רחם עלינו ועשה למענך אם לא למעננו. ואין מברכין על הערבה ביום השביעי, כלומר עמי הארץ אנו ואין אנו יודעין לברך. דתניא ערבה כל שבעה חביט חביט ולא בריך.
ד"א ולקחתם לכם וגו'. ר' מני פתח כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. פסוק זה נאמר בשביל הלולב. השדרה של הלולב דומה לשדרה של אדם, וההדס דומה לעין, והערבה דומה לשפתים, והאתרוג דומה ללב. אמ' דוד ע"ה, אין לך בכל האיברים גדולים מאלו, שהן שקולין כנגד כל הגוף, ואנחנו מפארין בהן להב"ה, הוי כל עצמותי תאמרנה וגו'. וגרסינן בויקרא רבה ולקחתם לכם וגו'. א"ר אבא בר כהנא, משכר לקיחה במצרים אתה למד שכר לולב. שכר לקיחה דמצרים, ולקחתם לכם אגודת אזוב. בכמה הוה טימיה, בארבעה מיני. היא שעמדה להם בבזת מצרים, בבזת הים, בבזת סיחון ועוג, בבזת שלשים ואחד מלכים. לולב שהוא בכמה טימי, וכמה מצות יש בו, על אחת כמה וכמה. לפיכך משה מזהיר את ישראל ולקחתם לכם וגו'. ועוד גרסי' בויקרא רבה תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך נעימות [וגו']. אלו שבע מצות שבחג, ארבעה מינים שבלולב, וסוכה, וחגיגה, ושמחה. מה היא נעימות בימינך נצח. אמ' ר' אבין זה לולב שהוא נוצח, לפי שישראל ואומות העולם מקטרגין לפני הב"ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מי נוצח, אלא ממה שישראל יוצאין מלפני הב"ה ולולביהם ואתרוגיהם בידם, אנו יודעין שישראל נוצחין. הוא שדוד ע"ה אומר לישראל, קיימתם מצות לולב שנקרא נעים, שנא' (תהלים טז, יא) נעימות בימינך נצח, הרי את מבושר שנצחת לאומות העולם. ד"א ולקחתם לכם וגו', יום חמשה עשר הוא ואת אומר ביום הראשון, ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי משל למדינה שהיתה חייבת ממון למלך, והלך המלך לגבותה. בתוך עשרה מילין יצאו כל בני המדינה לקלסו, והתיר להם המלך שליש. וכיון שבא קרוב למדינה, יצאו כל בני המדינה לקלסו, והתיר להם המלך שליש. וכיון שנכנס למדינה, באו לו גדולים וקטנים לקלסו. אמ' להם מלכא, מאן דאזל אזל, מכאן ואילך חושבנא. כך באין ישראל בראש השנה ועושין תשובה, והב"ה מתיר להם שליש עונותיהם. באין עשרת ימי תשובה ומתודין, ומתיר להם שליש. וכיון שבא יום הכפורים ומתענין, הב"ה סולח להם על כל עונותיהם. א"ר אחא, כתי' (תהלים קל, ד) כי עמך הסליחה, שהיא מופקדת אצלך מראש השנה, כל כך למה, למען תורא, בשביל ליתן אימתך על כל בריותיך. מיום הכפורים עד החג כל ישראל עסוקין במצות, וזה עוסק בסוכתו, וזה עוסק בלולבו, וביום טוב ראשון של חג הרי הם נוטלין את לולביהן ואתרוגיהם בידם ומקלסין להב"ה, והוא ית' שמו אומר להם, כבר מחלתי לכם על מה שעבר, מכאן חשבו עונותיכם, לפיכך נאמר ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות. א"ר ברכיה בשם ר' אבא בר כהנא, בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, אני נגלה לכם ראשון, דכתי' (ישעיהו מא, ד) אני ה' ראשון ואת אחרונים אני הוא, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו הרשע, דכתי' (בראשית כה, כה) ויצא הראשון אדמוני, ובונה לכם את הראשון, זה בית המקדש, דכתי' (ירמיהו יז, יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו, ומביא לכם את הראשון, זה משיח שיגלה במהרה בימינו, דכתי' (ישעיהו מא, כז) ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, זה הדר באילנו משנה לשנה, באין קטנים ועדין קיימים גדולים, באיזה, אתרוג. ד"א פרי עץ הדר, זה אתרוג, שטעם עצו ופריו שוה.
שנינו במסכת סוכה אתרוג הגזול והיבש פסול. והוא הדין בלולב והדס וערבה. ושיעור יבשות האתרוג כדי שיתפסל בו, הוא כשתכלה ממנו הלחות, שכל זמן שאינו מוציא לחה מסחיטתו או מדוחק הסכין אם חותכין אותו, פסול. ובדיקה זו קשה, לפי שאי איפשר לסוחטו או לחותכו וישאר בכשרותו, אבל אם נקב ולא חסר כלום, יכול להעביר בו מחט או חוט, ואם יש בו לחה תראה בחוט, ניקב וחסר כל שהוא, אע"פ שאין הנקב מפולש, פסול. כיצד, כל נקב, אע"פ שאינו מפולש ואע"פ שאינו כאיסר, פסול, נסדק כולו מראשו ועד סופו, אע"פ שלא חסר כלום, פסול, ואם נשאר שיור למעלה ולמטה, אפי' כל שהוא, כשר. היתה לו פטמת, והוא הפרח שבראשו, אם ניטלה, פסול, אבל אם לא היתה לו פטמת מעולם, אינו נפסל בכך. ניטל עוקצו, והוא העץ שנתלה ממנו דרך גדולו, אם לא נשאר ממנו כלום באתרוג, פסול, ואם נשאר ממנו אפי' כל שהוא, כשר. עלתה חזזית על רובו, והם כמו אבעבועות ומקומן ניכר במישוש, שהוא בולט מן האתרוג, פסול. ואם היתה החזזית על מיעוטו, והיא במקום אחד, כשר. ואם נתפזרה החזזית על רובו, ואע"פ שאלו היינו מחברין אותה במקום אחד לא יהיה בה רוב האתרוג, פסול. שיעור אתרוג הקטן, כביצה לא פחות, ואם הוא כביצה, אפי' שהוא בוצר עדין ולא נגמר בישולו, כשר. והגדול אין לו שיעור, אפי' צריך לאוחזו בשתי ידיו, כשר. אתרוג נפוח או סרוח או שחור או לבן או מנומר פסול. פי' מנומר שהוא נקוד, כדמתרגמי' עקודים נקודים, רגולין נמורין. אתרוג העגול ככדור פסול. גדלו בדפוס, ועשאו מצורה אחרת שאינו מצורת האתרוג, פסול, אבל אם עשאו מצורת האתרוג, יכול לעשותו מצורת האתרוג כפי מה שירצה.
לולב הגזול והיבש, פסול. יבש כיצד, זה שנפרך בצפורן, וסמכו בירושלמי לא המתים יהללו יה, שהיבש דומה למת, והלחי לפרי כמו הדם לבשר החי. יבשה שדרתו או רוב עליו, פסול. וזה לשון אורח חיים, ושיעור היבשות, פירשו התוספות שהוא נפרך בצפורן, והראב"ד כתב משיכלה ירקות שבו וילבינו פניו, וכן עיקר.
עלין שבלולב נבראו זוגות זוגות, מצד אחד נפרדין ומצד אחד דבוקין, והדבוקים נקראים תיומת. אם גדלו עליו נפרדין בלא תיומת, פסול, נשארה התיומת ונפרדו עליו, קושרן וכשר. דתנן נפרדו עליו כשר. ומפ' בגמ' תניא ר' יהודה אומר משום ר' טרפון, כפות תמרים, כפות, ואם היה נפרד יכפתנו. ואם שהה באילן עד שנפתח הרבה ונתקשה ונעשה כעין, פסול. נחתך ראשו פסול. נסדק בתיומא האמצעית, שהן שני עלין עליונים, שהוא השדרה כולה, ונחלקה התיומת עד שנראין כשנים, פסול. נסדק כשר. ומפ' בגמ' ואיעביר כהמניק פסול. פי' המניק, מחוגה. נעקם לפניו או לצדדיו פסול, אבל אם נעקם לאחורו כשר, שכך היא ברייתו. כדגרסי' בפרק לולב הגזול עקום דומה למגל פסול. אמ' רבה לא שאנו אלא לפניו, אבל לאחוריו ברייתו הוא. אמ' רב פפא ולפניו כצדיהו דמי. נפרצו עליו פסול. אמ' רב פפא נפרצו דעבד כי חופיא. פי' חופיא המכבדת שמכבדין בה את הבית. היה ראשו כפוף פסול, ובלבד שתהא שדרתו כפופה, אבל אם העלין כפופין בראשו ואין שדרתו כפופה, כשר. שיעור לולב לא פחות מארבעה טפחים, דאמ' רב יהודה אמ' שמואל, שיעור הדס וערבה שלשה שלשה, לולב ארבעה, כדי שיהא לולב יוצא מהן טפח, ואמ' ר' יוחנן שדרו של לולב צריך שיצא מן ההדס טפח. ואין לו שיעור למעלה, וכל מה שהוא יותר גדול הוא הידור למצוה.
וענף עץ עבות. דרשו רז"ל אלו שענפיו מכסין את עציו. כדגרסי' בפירקי לולב הגוזל, ת"ר וענף עץ עבות, עץ שענפיו חופין את עציו הוי אומר זה הדס, עבות, תאנא עבות כשר, ושאינו עבות פסול. היכי דמי עבות, אמ' רבי יהודה כגון דקיימי תלתא תלתא בקינה. פי' שיהיו שלשה עליו סמוכין זה לזה בעיגול אחד, שאין אחד נמוך מחבירו. ואם יצאו הרבה בהן, אחר ונשרו מהן עד שלא נשארו אלא שלשה בהן, כשר, אפי' נשרו רובן, כגון שהיו שבעה ונשרו מהן ארבעה ונשארו שלשה. שיעור הדס שלשה טפחים ומחצה. ומצוה מן המובחר שיהיה כולו עבות, ולפחות שיהא רובו עבות, ואפי' שאין העבות בראשו, אלא שיש טפחים מעבות למטה, כשר. יבשו עליו פסול, אבל אם כמשו כשר. מיעוט היבשות לר' יצחק ז"ל עד שיהא נפרך בצפורן, אם עדין ירוקים הם כשר, שאם ישרו אותם במים יחזרו לכמו שהיו במישושן ובמראיהם, ואינן נקראים יבשים, אלא כשילבינו פניו, שאז אפי' ישרו אותן במים לא יחזרו לכמו שהיו. נקטם ראשו כשר, ואפי' לא עלתה בו תמרה. לפי' אם יבש בראשו כשר. היו ענביו מרובין מעליו, אם הם ירוקות כשר, שהם ממראיו, ואם הם אדומות או שחורות פסול. ואין ממעטין אותם ביום טוב, ואם מיעטן כשר. פי' ענביו, הגרגרין הצומחין כעין ענבים.
וערבי נחל. דרשו חז"ל שעלה שלו משוך כנחל, וזה סימנה, קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך ופיה חלק לגמרי. וצפצפה פסולה. וזה סימנה, קנה שלה [לבן] ועלה שלה עגול ופיה אינו חלק, ודוקא שפגימותיה הולכות נכחן ויש להם שני עוקצין כמסמר, אבל אם יש מין ערבה שקנה שלה אדום ועלה שלה משום ופיה אינו חלק לגמרי, אלא דומה למגל שפגימותיה עקומות לצד אחד, והיא כשרה. יבשו או נשרו רוב עליה, או שנקטם ראשה, פסולה, אבל אם כמשה או נשרו מיעוט עליה, כשרה. ערבה הגדלה על ההרים, פי' שלא על המים, כשרה. ורוב המפרשים פירשו שלכתחלה צריך לחזר אחד הגדלה על המים, ושבדיעבד יצא בגדלה על ההרים, אבל הרא"ש ז"ל כתב שלכתחלה יוצא בשל הרים, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב ערבי נחל האמורים בתורה, אין כל דבר הגדל על הנחל כשר, אלא מין ידוע הנקרא ערבי נחל, ורוב מין זה גדל על הנחל, ואפי' גדל במדבר או בהרים כשר. וכל ארבעת המינין הללו, אם היו של אשרה או של עיר הנדחת, בין כולם בין אחת מהן, פסולין, מפני שארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה בזמן שיש לו כל ארבעת המינין כולם, כמו שאפרש לקמן בעזרת האל בדין נטילת לולב וארבעת המינין.
ארבעת מינין שבלולב כולם ביחד נכללים בשם לולב לענין הברכה. ונתנו טעם רז"ל, הואיל ומינו גבוה מכולם. ומצוה על כל אחד ואחד מישראל ליטול לולב אחד ושתי ערבות ושלשה הדסים. ועיקר מצות הלולב הוא הנטילה, מפני שהוא מן התורה והנענוע הוא מדרבנן, לפיכך מברכין על נטילת לולב, ומברכין ביום הראשון שהחיינו. וצריך שיהא הלולב והערבה באגד אחד והאתרוג לבד, והטעם לפי שאמ' הפסוק פרי עץ הדר כפות תמרים, ולא אמר וכפות תמרים, אבל השלשה מינין חברן כאחד ואמר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, דתניא ר' אלעזר אומר יכול יהא אתרוג עמו באגידה אחת, אמרת וכי וכפות כתי', כפות כתי'. ארבעת מינין הללו מעכבין זה את זה, בד"א בזמן שאין לו הארבעה מינין כולן, אבל אם יש לו ארבעת המינין לפניו, יכול ליטול כל אחד ואחד מהן בפני עצמו, ואין מעכבין זה את זה. דתנן במ' מנחות ארבעת מינין שבלולב מעכבין זה את זה, ומפ' בגמ' אמ' רב חנן בר רבא לא שאנו אלא אם אין לו כולם, אבל יש לו אין מעכבין, והלכה כמאן דאמר לולב אין צריך אגד. אבל לכתחלה צריך לאגוד לולב והדס וערבה באגד אחד להידור המצוה, כדגרסי' בפ' לולב וערבה, אמ' ר' אבא אמ' ר' אלעזר, כל המקיים לולב באגדו והדס בעבותו, מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנא' (תהלים קיח, כז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח. צריך לאוגדו מערב יום טוב, כדגרסי' לא יאגדו ביום טוב. ואם שכח מלאגדו מערב יום טוב, יאגדנו ביום טוב, אבל לא יקשור הקשרים אלא גודלן. וצריך ליקח הלולב בידו ולא על ידי דבר אחר, אם לא שיהיה דרך כבוד, כגון דפוס של זהב או של כסף או בטליתו. כללו של דבר, כל דבר שיראה שהוא דרך כבוד יכול ליטלנו בו, שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. אם כן אם עשה לו בית יד לנוי, מותר ליטול הלולב בו. ונוטל הלולב בימין ואתרוג בשמאל. מאי טעמא, האי תלתא מצות והאי חדא מצוה. ועוד טעם אחר, שהאתרוג דומה ללב, על כן נוטלו בשמאל, שהוא כנגד הלב. ואם הוא אטר יד ימינו, יטול הלולב בשמאל, שהוא ימין כל אדם. ויטול האדום שבלולב, שהוא פניו כשנוטלו, כנגד פניו, והשדרה לחוץ כשאומר ההלל, אבל כשמברך ומעיין בו יהיו פניו כנגד השדרה, מפני שהלולב הוא רמז להב"ה שהוא עליון על הכל, כך הלולב גבוה על שלשת המינין ורמז וראית את אחורי ופני לא יראו. וכשישראל הוא לבם אחד לאביהם שבשמים, כמו הלולב שאין לו אלא לב אחד. הם עולים למעלה גדולה כלולב שהוא מינו גבוה מכל האילנות. לפי' נוטלו בימין, שהנוטלו עומד לימינו של הב"ה. ונוטל הלולב והעבות והערבה באגד אחד דרך גדלתן ראשן למעלה, ואם הפכן בשעת הנטילה ונתן ראשן למטה, לא יצא ידי חובתו, דתניא אין אדם יוצא חובתו אלא דרך גדילתן, שנא' (שמות כו, טו) עצי שטים עומדים.
יוצא אדם חובתו בלולבו של חבירו אם נתנו לו במתנה גמורה, שנא' (ויקרא כג, מ) ולקחתם לכם, משלכם. ואם נתנו לו במתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה, דתניא מעשה ברבן גמליאל ור' יהושע ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לרבן גמליאל שלקחו באלף זוז. נטלו רבן גמליאל ויצא בו ידי חובתו, ונתנו במתנה גמורה לר' יהושע ויצא בו ידי חובתו, ונתנו לר' אלעזר ויצא בו, ונתנו לר' עקיבא ויצא בו, והחזירהו לרבן גמליאל. אם כן למדנו שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, כדאמ' רבא, טול אתרוג זה במתנה, על מנת שתחזירהו לי, נטלו והחזירו יצא, לא החזירו לא יצא. פי' כשכופל התנאי הקודם מעשה, כתנאי בני ראובן ובני גד, דכתי' (במדבר לב, כט) אם יעברו אתכם ונתתם, ואם לא יעברו ונאחזו בתוככם. גרסי' בירושלמי רבי יעקב בר נחמן הוה יהיב אתרוגה לבריה, אמ' ליה כשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי. ובזמן הזה שנהגו לצאת ידי חובתן בלולב חבריהם אפי' בלא תנאי על מנת להחזיר, יוצאין, לפי שהדבר ידוע לכולן שאין אדם נותנו לחבירו אלא על מנת להחזירו, כי הנותן מתכוין שיצאו בו אחרים ידי חובתן ויחזירוהו לו מיד, וגם הנוטלין כוונתן לצאת בו ידי חובתן ויחזירוהו אותו לבעליו, ועל כן יוצאין ידי חובתן בלולבי חבריהם אפי' בלא תנאי.