הלכות תשעה באב
שנינו במסכת תעניות משנכנס אב ממעטין בשמחה. שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס, ובחמישי מותרין, מפני כבוד השבת. ובגמ' מפרש מאימתי לספר ולכבס, מראש חדש ועד [ה]תענית, דברי ר' מאיר, רבן שמעון בן גמליאל אומר אינו אסור אלא אותו שבת בלבד, והלכה כדברי שניהם להקל. פי' כר' מאיר עד התענית, וכרבן שמעון בן גמליאל אותה שבת בלבד אסורין ולאחר התענית מותרין. וכשם שאסור לכבס ללבוש מיד, כך אסור לכבס ולהניח אחר התענית. ויש מתירין כיבוס שלנו. ואבי העזרי כתב, ונהגו אבותינו איסור אף בכיבוס שלנו. והמחמיר הרי זה משובח. ויש להחמיר אפי' במי שאין לו אלא חלוק אחד, אסור לכבסו וללבשו או לכבסו ולהצניעו, והמכובסין קודם לכן אסור ללבשן, ולא ללבשן בלבד, אלא אפי' להציע בהן המטה. ואפי' מפות הידים והשולחן ידין לאיש ולאשה בכיבוס, בזמן שהוא אסור לאיש בשבת של ט' באב אסור לאשה. אבל גיהוץ איסורו כלי פשתן, ואין בהן משום גיהוץ, והן ככיבוס שלנו.
ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסקת. והוא שיאכל אותה משש שעות ולמעלה, אבל אם אכלה קודם שש שעות, ואין מפסיק בה, מותר לאכול בשר ולשתות יין. וכל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ. וכתב הרמב"ן ז"ל ומסתברא סעודה המפסיק בה, שאין דעתו לאכול עוד אחריה סעודת קבע, אע"פ שדעתו לאכול עוד אחריה סעודת עראי, לא כאלו שבטנם בטן רשעים, אוכלים בשר ושותים יין ומשתכרין ואחר כך אוכלים עראי, כדי להפסיק באכילה שאין בה בשר ויין ע"כ. ותשעה באב שחל להיות בשבת, או ערב ט' באב שחל להיות בשבת, אוכל ושותה כל צרכו, אפי' בסעודה המפסקת, ואפי' אחר שש שעות, ואוכל בשר ושותה יין ומעלה על שולחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתה. וכתב רבי האיי גאון ז"ל שני תבשילין שאמרו כגון אורז ועדשים, ר"ל שני מינין בשתי קדרות. ובשר אפי' תבשיל אחד אסור. יראה שאם בשל שני מינין בקדרה אחת, כגון פולין ועדשים, שמותר. והר' יצחק ן' גיאת ז"ל כתב כל שני תבשילין שהן דרך כבוד אסרום ז"ל, ואפי' ממין אחד, ר"ל כגון שני תבשילין של עדשים בשתי קדרות, וכ"ש משני מינין. ונוהגין בצרפת ליתן כמה מינין בקדרה אחת, הואיל ויתבשלו יחד, הכל נקרא תבשיל אחד, ובאשכנז מחמירין. ויש מקומות שנוהגין להפסיק בעדשים, שהוא סימן לאבל, מה עדשה זו אין לה פה, אף אבל אין לו פה, שאין לו להרבות בדיבור. וכתב הרמב"ם ז"ל מימינו לא אכלנו אפילו תבשיל של עדשים בערב ט' באב אלא א"כ בא בשבת. ואם רצה לאכול בשר מליח ולשתות יין מגתו, הרשות בידו. ועד כמה נקרא בשר מליח אינו מליח, כל זמן שהוא כשלמים, שלא עבר עליו יותר משני ימים ולילה אחת, אבל מכאן ואילך נתבטל טעמו. ועד כמה נקרא יין מגתו, כל תוך שלשה ימים לדריכתו. ויש שמחמירים על עצמם וטובלים פתם באפר ואוכלין, כדגרסינן במ' תעניות ירושלמי ר' כיון דהוה אכיל [כל צורכיה, הוה צבע פיסתיה בקיטמא] ואומר, זו היא עקר סעודת ט' באב, לקיים מה שנא' (איכה ג, טז) ויגרס בחצץ שיני הכפישני באפר. וגרסי' במגלת סתרים ר' יהודה ב"ר אלעאי היה טובל פתו במלח, ושותה קיתון של מים, והיה אוכל בין תנור וכירים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו.
וכל המרבה במספד ובבכיה בט' באב הרי זה משובח, ולא עוד אלא שרואה בנחמתה של ירושלם, שנא' (ישעיהו סו, י) שמחו את ירושלם וגילו בה כל אוהביה שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אמ' ר' שמעון בן לקיש, כל מי שנתאבל על ירושלם בחורבנה עתידין לשמוח בבנינה. מלאכי השרת נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו לג, ז) הן אראלם צעקו חוצה מלאכי שלום מר יבכיון, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו סב, ו) על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו וגו'. חמה ולבנה נתאבלו עליה, שנאמר חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים ביום חבוש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. שמים וארץ נתאבלו עליה, שנא' (ישעיהו נ, ג) אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (ישעיהו מד, כג) רנו שמים כי עשה ה' הריעו תחתיות ארץ פצחו הרים רנה וגו'. אילנות נתאבלו עליה, שנאמר כי תאנה לא תפרח ואין יבול בגפנים כחש מעשה זית ושדמות לא עשה אכל, ועתידין לשמוח עמה, שנא' (יחזקאל לו, ח) ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבא. הרים וגבעות נתאבלו עליה, שנא' (ירמיהו ד, כד) ראיתי את ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו, ועתידין לשמוח עמה, שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף. הב"ה כביכול נתאבל עליה, שנאמר ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ועתיד לשמוח עמה שנא' (ישעיהו סב, ה) ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך.
לפי' חייב אדם לעלות על לבו חרבן ירושלם ושממותה, שנא' (ירמיהו נא, נ) זכרו מרחוק את ה' וירושלם תעלה על לבבכם. ואמ' דוד המלך ע"ה אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. ואפי' ביום שמחתו של אדם אל ישמח יותר מדאי, ויהיה כואב ונעצב על חורבן ירושלם ועל ישראל שהם פזורים בין האומות. כדגרסינן במ' ברכות בפרק אין עומדין להתפלל, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שנא' (תהלים קכו, ב) אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי, בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה, שנא' (תהלים קכו, ב) הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים. וגרסי' במ' סנהדרין בפ' ארבע מיתות נמסרו לבית דין, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. כמה. א"ר יוסף אמה. אמ' רב חסדא וכנגד הפתח. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט. מאי היא. אמ' רב כסא דהרסנא, שנאמר אם אשכחך וכו'. מאי על ראש שמחתי. אמ' ר' יצחק זה אפר מקלה שבראשי חתנים, שנא' (ישעיהו סא, ג) לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר. ועוד גרסי' בפרק אין עומדין להתפלל. רב אשי עבד הילולא לבריה, חזא רבנן דקא בדחי טובא, איתי כסא דזכוכיתא דשויא ארבע מאות זוזי, תבר קמייהו ואיעציבו. רב המנונא הוה בהילולא דמר בריה דרבינא. אמר ליה, לישני לן מר. אמ' להו, ואי לך דמייתינן, ואי לן דמייתינן. ואל יתענג אדם בעולם הזה יותר מדאי, ואל ישתכר, ואפי' בסעודה של מצוה, כ"ש בסעודה של רשות. ואסור לנגן בסעודה של רשות בכל מיני זמר. כדגרסי' במ' ברכות אודנא דשמעא זמר תעקר. זמרן גברי וענין נשי פריצותא, זמרן נשי וענין גברי כאש בנעורת, דכתי' (ישעיהו ה, יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם, וכתיב (ישעיהו ה, יב) והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו ואת מעשי ידיו לא ראו. מה כתיב בתריה, לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה. וכל זה כדי שיהיה אדם מתאבל תמיד על ירושלם וזוכר חורבנה ושממותה.
ואפי' הכי, אל ימנע אדם לאכול בשר ולשתות יין בעתו, כפי הראוי לו לקיים גופו, ואל יאמר אפרוש מן הבשר ומן היין זכר לירושלם. כדגרסי' בבבא בתרא בפ' חזקת הבתים. ת"ר כשחרב בית המקדש באחרונה רבו פרושים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להם ר' יהושע, אמ' להם, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין. אמרו לו, נשתה יין, שממנו היו מנסכין על גבי המזבח ועכשו בטל. אמ' להם, א"כ לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות, איפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים. איפשר במים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים. שתקו. אמ' להם, בני, בואו ואומר לכם שלא להתאבל כל עיקר אי איפשר, שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל [יותר] מדאי אי איפשר, שאין גוזרין גזירה על הצבור, אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. אמ' רב אדא בר אהבה, במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כלו, כולו אין, אי לא לא. אבל האבל והמספד חייבין כל ישראל להתאבל ולנוד בדאגה ובשברון לבב בתשעה באב, שבו חרבה עיר מקדשנו, בית קדשנו ותפארתנו, ונשרף היכל אלהינו, ומקום ששוכן שם שכינתנו, ויום שבו אירעו לאבותינו חמשה דברים. דתנן חמשה דברים אירעו לאבותינו בט' באב, נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר. תניא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חובה. כשחרב הבית בראשונה, אותו היום יום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומשמרתו על יהוידיב היתה, והכהנים עומדים על דוכנם ואומרים וישב עליהם את אונם וגו', ולא הספיקו עד שנכנסו גויים וכבשום, וכן בשניה, ולא שירה של אותו יום היתה, אלא שנפלה בפיהם. ומיום שחרב בית המקדש, וגלינו לבין האומות, היינו לשמה ולשנינה, נרדפים ונדחפים, ופסקו ממנו חסידים ואנשי מעשה. כדגרסינן במ' שוטה בפ' מגלה ערופה משחרב הבית בטל השמיר ונופת צופים ופסקו אנשי אמונה, שנא' (תהלים יב, ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד כי פסו אמונים מבני אדם. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' יהושע, מיום שחרב בית המקדש, אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם הפירות. ר' יוסי או' אף ניטל שומן הפירות. אמ' רבא בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנא' (דברים כח, סז) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר וגו'. אלא על מה נתקיים עלמא, על קידושא דסדרא ויהא שמיה רבא דאגדתא, שנא' (איוב י, כב) ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים ותופע כמו אופל, הא יש סדרים ותופע מאופל. ר' אליעזר אומר, מיום שחרב בית המקדש בושו חכמינו ובני חורין וחפו ראשם, ונתדלדלו אנשי מעשה במעשיהם, וגברו בעלי זרוע, וגברו בעלי לשון הרע, ואין דורש ואין מבקש, ועל מי לנו לישען על אבינו שבשמים. ר' יהושע אומר, מיום שחרב בית חמדתנו, שריין חכימיא למיהוי כספריא, וספריא כתלמידיא, ותלמידיא כעמא, ועמא כעממיא, אזלא ומתנוולא, ואין דורש ואין מבקש, ועל מי לנו לישען, הלא על אבינו שבשמים. הגליל יאשם, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחננו, וחכמת סופרים תסרחנה, ויראת חטא נמאסה, והאמת תהי נעדרת, נערים ילבינו פני זקנים, בן מנבל אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה, אויב איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן לא יתבייש מאביו, ועל מי לנו לישען, הלא על אבינו שבשמים.
וחייב אדם לנהוג מנהג אבילות בתשעה באב, ואסור ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה נביאים וכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד ובהלכות ואגדות, אבל קורא הוא באיוב ובדברים רעים בירמיה, מפני שקריאת התורה משמחת את הלב, שנא' (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ותינוקות של בית רבן בטלים בו. וכל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם. ואין שואלים בשלום תלמידי חכמים בתשעה באב, כדגרסינן בירושלמי אין שואלין בשלום ת"ח בט' באב, אבל משיבין את ההדיוטות בשפה רפה, ומניחין תפלין בתשעה באב, ואין מבטלין מצות תפלין בתשעה באב. מפני שהיא אבלות ישנה ולא עדיף מיום שני דאבל. ואסור באכילה ובשתייה, כמו ביום הכפורים, אלא שיום הכפורים עונשו כרת, וזה מדברי קבלה מכין אותו מכת מרדות. וגרסי' בפרק מקום שנהגו עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות, כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים. ובין השמש שלו אסור. וכן חולה שצריך לאכול, מאכילין אותו מיד, דבמקום סכנה לא גזרו רבנן. ורחיצה וסיכה אסורין בו, כמו ביום הכפורים, וטבילה של מצוה מותרת, שכל חייבי טבילות טובלין כרבנן, בין בתשעה באב בין ביום הכפורים. ומותר לרחוץ ידיו לתפלה. וכל היום כשעושה צרכיו יטול ידיו ויברך אשר יצר וכו'. ואפי' שלא לצורך תפלה, אם היו ידיו מלוכלכות בטיט או בצואה, ורוחץ אותן כדי להעביר הטומאה והצואה, ואינו מכוין לתענוג, מותר, שלא אסרו אלא רחיצה וסיכה של תענוג.
בשמונה באב נכנסו גויים להיכל, ואכלו בו ושתו בו וקלקלו בו יום שמיני ויום תשיעי (עשירי) עד שפנה היום. לעת ערב הציתו בו האש ונשרף עד שקיעת החמה. והיינו דאמ' ר' יוחנן, אלמלא הייתי התם בעשירי קבעתיו, שרובו של היכל בו נשרף. וגרסי' בירושלמי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי. ר' לוי ציים תשיעי וליל עשירי, מפני שלא היה בו לצום כל יום עשירי. ואנו בזמן הזה אין בנו כח לצום אלא יום תשיעי בלבד. ואפי' יום הכפורים, שהיה ראוי לעשותו שני ימים מספק, אין אנו עושים אלא יום אחד בלבד. ומ"מ מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר ליל עשירי ויום עשירי, אלא יאכל אדם דבר מועט, לתמוך נפשו ויהיה קרוב לענוי. והעושה כך הרי זה משובח ותבא עליו ברכה.
אין כופין את המטה בתשעה באב, ואין מתעטפין על שפם. ואע"פ שכל המצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב, ההוא לענין מצות לא תעשה הנוהגות באבל, כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, אבל לענין מצות עשה הנוהגות באבל, כגון כפיית המטה ועטיפת הראש, לא. ואין צריך לומר קריעה, דליתה בכלל מצות הנוהגות באבל. דתניא אבילות לחוד וקריעה לחוד.
סדר התפלה. ערבית ליל ט' באב, חולצין מנעליהן, והולכים לבית הכנסת, ואין מדליקין נרות, ויושבין כאבלים, ומתפללין ערבית כשאר הלילות, ואומרים עננו בשומע תפלה. ואחר שמתפללין אומר ש"צ קדיש עד למעלה, וקורין איכה, ואחר כך אומרים קינות. וכל המרבה באבל ובבכיה ובקינות ובמספד בתשעה באב הרי זה משובח. ואחר שאומרים קינות נהגו לסיים בנחמה, ואומרים עורה נא ימינך הרמה. ואומר סדר קדושה, ויתחיל מן ואתה קדוש, שאין גאולה בלילה, ואומר קדיש דרבנן, והולכים לבתיהם, ואין נותנין שלום זה לזה, אלא כאבלים ונזופים. ואם חל להיות במוצאי שבת אין אומרים ויהי נועם. ולאחר קדיש שלאחר תפלת שמונה עשרה, קודם שיאמר איכה, יאמר בא"י אמ"ה בורא מאורי האש, לאור הנר. ובמוצאי ט' באב, אחר תפלת ערבית, מברך על הכוס, בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול ובין אור לחשך ובין ישראל לגויים ובין יום השביעי לששת ימי המעשה בא"י המבדיל בין קדש לחול. ואין מברך על הנר, שכבר בירך עליו ליל ט' באב.
תפלת שחרית פותח מאה ברכות ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן. וכתב הרמב"ן ז"ל נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת הקרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש ר' ישמעאל בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה, ואינו נראה, לפי שאין לנו איסור בסדר היום, שהרי קורין ק"ש ומברכין לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא, ופרשת הקרבנות ואיזהו מקומן כנגד התמיד תקנום, ואומרו כדרכו ואינו חושש. ומשלימין התפלה כמו בשאר ימים. ויחיד או' עננו בשומע תפלה, וש"צ בין גואל לרופא. וחוזר ש"צ התפלה. ונהגו לומר קינות באמצע התפלה כששליח צבור חוזר אותה. ומשלים התפלה, וידלג רצה, ואומר ואשי ישראל, ואין אומ' ברכת כהנים. וכשיגיע לשים שלום, אומר עושה השלום, בא"י עושה השלום. ואין נופלים על פניהם, ואין אומרים תחנונים, ואומרים קינות עד שישלימו הסדר הכתוב בספר הקינות, ומסיים בנחמה, ואומר השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, עד אנה ה' מספד בציון ובכיה בירושלם, תשוב תרחם ציון תבנה חומות ירושלם. ומוציא ספר תורה, וקורא בפרשת ואתחנן, כי תוליד בנים, כהן ולוי ומפטיר, ומפטירין אסוף אסיפם, ואין קורין אותה בניגון ההפטרות. ואומ' אשרי, ואין אומרים למנצח מזמור לדוד, ואומר סדר קדושה, ואין אומרים ואני זאת בריתי, שנראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד שאסור לקרות בו, ואיך יאמר לא ימושו מפיך וכו'. ומחזירין ספר תורה, ואומר קדיש עד למעלה. וקורין איכה, ואח"כ קורין על נהרות בבל. ואומר קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא וכו' תתכלי חרבא וכו'. ונהגו לקרות ספר איוב.
תפלת המנחה. נהגו לקרות בבית הכנסת אחר חצות קודם תפלת מנחה בנחמות של ישעיה, ומתחילין מנחמו נחמו עמי, וקורין עד עת המנחה. ואומר ש"צ אשרי וקדיש עד למעלה. ואומר אל ארך אפים ורב חסד ואמת וכו'. ומוציא ספר תורה, וקורא בו שלשה, כהן ולוי ומפטיר, בפרשת כי תשא, בויחל משה, כמו בשאר ימי התעניות. ומפטירין שובה ישראל, וקורין אותה בניגון ההפטרות. וחוזר ספר תורה. ואומר קדיש עד למעלה. ומתפללין שמונה עשרה, ויחיד אומר עננו בשומע תפלה, ושליח צבור אומרו בין גואל לרופא. ואומר בברכת תשכון בתוך ירושלם עירך כאשר דברת, ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו.
נחם ה' אלהינו את אבילי ציון ואת אבילי ירושלם, ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה, ויבלעוה לגאיונים, ויירשוה עובדי פסילים, ויטילו את עמך ישראל לחרב, ויהרגו בזדון חסידי עליון. על כן ציון במרר תבכה, וירושלם תתן קולה, לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על הרוגיהם. כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה, כאמור ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה. בא"י מנחם ציון ובונה ירושלם.
ומשלימין התפלה, וחוזר ש"צ התפלה, ואומר סליחות בברכת סלח לנו אבינו, ויאמר וידוי, כמו בשאר התעניות. ואומר ברכת כהנים בשים שלום, ומשלים התפלה, ונופלים על פניהם, ואומר ש"צ תחנה בקול רם. ואומר ואנחנו לא נדע, וקדיש תתקבל, ואומר סליחות ופזמונים של נחמות, ויעבור עד תפלת ערבית. ואומר קדיש, ומתפללין תפלת ערבית כמו בשאר לילות השבוע, והולכין לבתיהן לשלום.