הלכות ציצית
גרסינן במ' מנחות בפרק התכלת. ת"ר כל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל המצות כלם, שנא' (במדבר טו, לט) והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם. מאי עבדי ליה. ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוה ה', שקולה מצוה זו כנגד כל המצות. תניא אידך וראיתם וזכרתם ועשיתם, ראייה מביאה לידי זכירה, זכירה מביאה לידי עשייה. ר' שמעון בן יוחאי אומ' כל הזהיר במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה. כתי' הכא (במדבר טו, לט) וראיתם אותו, וכתיב (דברים י, כ) התם את ה' אלהיך תירא. ריש לקיש אומר כל הזהיר במצות ציצית זוכה שמשמשין אותו אלפים ושמונה מאות עבדים, שנא' (זכריה ח, כג) והחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים בכנף איש יהודי וגו'. פי' הלשונות הם שבעים, עשרה מכל לשון הרי שבע מאות לכנף אחד, לארבע כנפות הרי אלפים ושמונה מאות. וגרסינן במדרש תנחומא וזכרתם את כל מצות וגו'. שקולה מצות ציצית כנגד כל המצות. כיצד, ציצית בגימטריא עולה שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים שלשה עשר, הרי תרי"ג. ואע"פ שהיא חסר יו"ד, וכתיב ציצת ציצת והשלישי לציצת, שדי למ"ד אכולהו, והיא משלמת המנין. וגרסינן בספרי כל המקיים מצות ציצית כאלו הקביל פני השכינה. שתכלת דומה לים, והים דומה לרקיע, והרקיע דומה לכסא הכבוד, כענין שנא' (יחזקאל א, כו) וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה.
אע"פ שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות כדי שתתחייב בציצית, מכל מקום נכון להיות כל אדם זהיר וזריז במצות ציצית. כדי שיזכור תמיד המצות ויעשה אותן. דוגמא לדבר כאדם המזכיר לחבירו על ענין אחד, וקושר קשר באזורו כדי שיזכירנו. חמשה קשרים שבו כנגד חמשה חומשי תורה, וארבע כנפות כנגד ארבע רוחות העולם, שלכל צד שיפנה יראה אותן. ועוד גרסינן בפרק התכלת.
מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית. שמע שיש זונה אחת בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים באתננה. שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבעה לו זמן שיבוא. כיון שהגיע זמנו, בא וישב לו על פתח ביתה. נכנסה לה שפחתה ואמרה לה, אותו האיש ששיגר לך הארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח. אמרה לה, אמרי לו שיכנס. אמרה לו השפחה, הכנס. נכנס. הציעה לו שבע מטות של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונות של זהב. עלתה וישבה על גבי עליונה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ארבע ציציותיו וטפחו על פניו. נשמט וישב על גבי קרקע. ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו, גופה של רומי, שאיני מנחת אותך עד שתאמר מה ראית בי. אמ' לה, העבודה, לא ראיתי מעולם אשה יפה כמותך, אלא מצוה אחת צונו אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה אני ה' אלהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע, אני הוא שעתיד לשלם, ועכשו נדמו לי כארבע עדים. אמרה לו, העבודה, שאיני מנחת אותך עד שתאמר לי שמך ושם עירך ושם רבך ושם מדרשך שאתה למד בו. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות, ושליש לעניים, ושליש נטלה בידה, חוץ מאותן המצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו, ר' צוה עלי ויעשוני גיורת. אמ' לה, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים. הוציאה כתב שבידה ונתנה בידו. אמ' לה, בתי, זכי במקחיך. אמרו אותן המצעות שהציעה באיסור הציעה לו בהיתר.
והמתעטף בציצית היא מוספת לו קדושה. כדגרסינן בספרי כל המתעטף בציצית קדושתו כפולה משל חבירו, שנא' (במדבר טו, מ) למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם. מלמד שהציצית מוספת קדושה.
וגרסי' במדרש בשכר שאמ' אברהם אבינו ע"ה אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך וגו', נתן הב"ה לבניו מצות ציצית ומצות יבמה. מצות ציצית בשכר אם מחוט, מצות יבמה בזכות ועד שרוך נעל, שנא' (דברים כה, ט) ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגלו וגו'. נמצאת אומר הציצית בזכות אברהם אבינו ע"ה הוא.
כמה חוטין נותנין בו, שמונה, כנגד שמונה ימי המילה שנצטוה עליה אברהם אבינו ע"ה. ד"א כנגד שמונה רקיעים שעד כסא הכבוד, שבעה עד החיות, ושמיני הרקיע שעל ראשי החיות, דכתי' (יחזקאל א, כב) ודמות על ראשי החיות רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה. נמצא מנין החוטין שעל ארבע כנפות ל"ב, כלל מצותיה של תורה. ב' בתחלת התורה, בראשית ברא אלהים, ל' בסופה של תורה, לעיני כל ישראל.
ר' חנינא הגדול אומר, למה הדבר דומה, למלך שהיו לו אוהבין, בקשו לראות פני המלך, שלח ואמ' לראשון, הבא לי עטרה של זהב ואני נראה לך, לשני אמ' הבה לי עטרה של ורד ואני נראה לך. כך אברהם אבינו ע"ה, אמ' לו הב"ה, מול את עצמך ואני נראה לך, כיון שמל וירא אליו ה' באלני ממרא. יעקב רמז לו הב"ה, שלם נדריך ואני נראה לך, שנא' (בראשית לה, א) ויאמר אלהים אל יעקב קום עלה בית אל ושב שם ועשה שם מזבח לאל הנראה אליך בברחך מפני עשיו אחיך, ונגלה לו, דכתי' (בראשית לה, ז) כי שם נגלו אליו האלהים בברחו מפני אחיו, וכתי' (בראשית לה, ט) וירא אלהים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אותו. אבותינו במצרים אמ' להם הב"ה, עשו לי משכן והקריבו לי קרבנות ואני נגלה לכם. מיד עמדו ועשו את הכל ואחר כך הקריבו קרבניהם, שנא' (ויקרא ט, א) ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, וכתי' (ויקרא ט, ב) ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה, וכתי' (ויקרא ט, ד) ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' ומנחה בלולה בשמן כי היום ה' נראה אליכם, וכתיב (ויקרא ט, כג) וירא כבוד ה' אל כל העם. אף שלמה הקריב אלף קרבנות עד שנגלה לו הב"ה, שנא' (מלכים א ג, ד) וילך המלך גבעונה היא הבמה הגדולה, מיד נגלה אליו הב"ה, שנא' (מלכים א ג, ה) בגבעון נראה ה' אל שלמה. אבל בדורינו שאנו עניים ואין לנו בית המקדש להקריב קרבנות אמ' הב"ה עשו ציצית ואני נראה לכם, שנא' (תהלים סא, ה) אחסה בסתר כנפיך סלה. הא למדנו שבזכות הציצית הצדיקים נהנין מזיו השכינה, שנא' (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים ואחסה בסתר כנפיך סלה, ר"ל בזכות כנפי ציצית.
וגרסי' במדרש גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. ר' ברכיה אומר הרי הוא אומר על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. חביבין ישראל שגדלן הב"ה יותר ממלאכי השרת, שאעפ"י שיש להם כנפים אין בהם אלא שתים, שנא' (ישעיהו ו, ב) בשתים יכסה פניו, שלא יביט בשכינה, ובשתים יכסה רגליו, שלא יכוה מנהר די נור. הרי שלא נמצא בהם אלא שתים. אבל ישראל יש להם ארבע כנפות, שנא' (דברים כב, יב) גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. אף בלשון כנף הב"ה מקבצן, שנא' (ישעיהו יא, יב) ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ.
ובזכות הציצית הב"ה מזריח את האורה לצדיקים לעתיד לבא, שנא' (מלאכי ג, כ) וזרח לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וגו'. היא שעמדה לישראל בימי חזקיהו עם סנחריב, שנא' (ישעיהו כד, טז) מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק וגו'. וכי כנף הארץ אומר שירה, אלא זו תפלת חזקיהו וישעיהו שהיו מתפללין והציצית על כנפות טליתותיהן. אף כשצוה הב"ה את חגי הנביא לשאול את הכהנים, שנא' (חגי ב, יב) הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו. ומפני מה לא אמ' בבגדו ואמ' בכנף, אלא להזכיר את הציצית. ר' יהודה ב"ר שלום אומר, גדולה היא הציצית שהיא מצלת מן המיתה. שהרי שאול היה רודף אחרי דוד, והיה מותר לדוד להרוג את שאול, משום הלן להורגך השכם להורגו, אלא שנמלט שאול בשכר הציצית שהיה זהיר בה. ומנין שהיה שאול זהיר בציצית, שנא' (שמואל א כד, ד) ויקם דוד ויכרות את כנף המעיל אשר לשאול בלט, ואתה ראה גם ראה. אמ' לו ראה שנפלת בידי ורחמתי עליך, גם ראה שאלו נפלתי אני בידך לא רחמת עלי. שכך הוא אומר ועתה הנה ידעתי כי מלוך תמלוך וקמה בידך מלכות ישראל. מהו וקמה, כאדם שהוא נופל וקם. אמ' לו עתיד אתה שתמלוך והמלכות תתנודד בידך בימי אבשלום ובימי שבע בן בכרי, ואחר כך היא קמה בידך. בזכות הציצית ניצלו חנניה מישאל ועזריה מתוך כבשן האש, שנא' (דניאל ג, כא) באדין גובריא אלך כפיתו בסרבליהון פטשיהון וכרבלתהון ולבושיהון ורמיו לגו אתון נורא יקידתא. סרבליהון, אלו הבגדים העליונים שלובשין ממעל לכל הבגדים. פטשיהון, אלו הבגדים שלובשים תחת העליונים. כרבלתהון, אלו החלוקים. לבושיהון, אלו הטליתות המצוייצות שלהן. לפיכך זכו שיעשו שמונה מופתים, מה שלא נעשה לבריה בעולם מימי אברהם אבינו ע"ה. וזכו ונעשה להם נס כמו שנעשה לאברהם. שכך אתה מוצא באברהם שהיה מבזה את הצלמים בפני תרח אביו ומשליכן ואומר שאין בהם ממש, וכיון שראוהו שהיה מבזה את אלהיהם, נטלוהו ומסרוהו לנמרוד, והשליך אותו לתוך כבשן האש, והב"ה עשה עמו נסים וצנן האש ולא שרפה אותו וניצל. אף חנניה מישאל ועזריה, מפני שבזו את הצלם שעשה נבוכדנאצר הרשע ובטחו בהב"ה, שלח להם מלאך וצנן להם האש ולא שרפה אותן ונמלטו.
א"ר יהודה ב"ר שלום, למה הזהירה תורה על התכלת בציצית. לפי שכל הכלים שבמקדש כשהיו נוסעים היו מכסין אותן בלבוש תכלת ואח"כ נותנין עליהן עור תחש מלמעלה, שנא' (במדבר ד, ה) ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וגו', [אבל בארון כסוי עור תחש מלמטה ובגד תכלת מלמעלה, שנא'] ופרשו בגד כליל תכלת מלמעלה. אמ' הב"ה מי שהוא מתעסק במה שכתוב בארון שהיא התורה, יבא וילבש לבוש הארון.
מהיכן זכו ישראל ללבוש הזה. ר' אלעזר בן פדת אומר, ממעשה שם אביהם, שכיבד את נח אביהם, שנא' (בראשית ט, כג) ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם וילכו אחורנית. מה הליכתן אחורנית אף חזרתן אחורנית. מיד פרע לו הב"ה, שנתן לבניו מצות ציצית, שהיא הוד בעולם הזה וכבוד לעולם הבא.
וכל הזהיר במצות ציצית הב"ה שולח לפניו מלאכו לשמור אותו. כדגרסינן בפרק התכלת, ר' אלעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפלין בראשו ובזרועו ומזוזה בפתחו וציצית בבגדו מובטח שלא יחטא, שנא' (קהלת ד, יב) והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. וגרסינן בספרי בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. יהיו בגדיך לבנים זו מצות ציצית, ושמן על ראשך אל יחסר, זו מצות תפילין. אבל מי שאין לו ציצית בבגדו ראוי לנדותו מן הקהל, כדגרסינן במ' פסחים מי שאין ציצית בבגדו כמנודה לשמים. וגרסינן בפרק במה מדליקין בעון ציצית ומזוזה בניו של אדם מתים כשהם קטנים, שנא' (ירמיהו ב, לד) גם בכנפיך נמצאו דם נפשות אביונים נקיים. לא במחתרת מצאתים, זו המזוזה. פירוש בעון ביטול הציצית, שהוא בכנף, אביונים נקיים מתים, שהם בניו הקטנים. וגדול עונש המבטל מצות ציצית בזמן הזה מעונש המבטל אותה בזמן שהתכלת מצויה, מפני שלא היה כל אדם יכול להשיגה. אבל עתה שאין התכלת מצויה, אין במצות ציצית טורח ולא חסרון כיס כלל, כי אם חוטין בלבד. וגרסי' במדרש ר' מאיר אומר קשה עונשו של לבן מעונשו של תכלת. משל למלך שקרא לשני עבדיו. לאחד אמ' הבא לי חותם של זהב, ולאחד אמר הבא לי חותם של טיט. פשעו שניהם ולא הביאו, איזה מהם ענשו קשה, הוי אומר זה שאמ' לו הבא חותם של טיט. לפי' מי שאינו עושה ציצית בזמן הזה עונשו גדול.
בזמן הזה שאין לנו תכלת אסור לעשותו מכלאים, אלא צמר לצמר ופשתן לפשתן מעין הטלית. כך פסק הרא"ש ז"ל. וכת' שאין צריך לדקדק בחוליות. ואפי' אם לא כרך אלא חוליא אחת בלבד כשרה, ומצותו שיכרוך עד שיהיה בכריכה עם הקשר כקשר גדיל. וקושר שני פעמים וחוזר וכורך. וכן יעשה עד שישלים לה חמשה קשרים וארבעה כריכות ביניהם, ויהיה כל הכרוך רוח בטפח והשאר שני טפחים לפחות מארבע אצבעות בגודל בכל טפח. ואם בא להוסיף מוסיף. ויחתוך ראשי החוטין לעשותן שמונה קודם שיכרוך, ואם כרך ואחר כך חתך החוטין, פסולה. נפסקו כל החוטין ונשתייר בהן כדי שיוכל לענבם כלם ביחד, שזהו יותר מכדי עניבה של כל אחד לבד, כשרה. ואם לא נשאר כדי עניבה אפי' בחוט אחד שנפסק כלו, פסולה. ולזה הסכים הרא"ש זצ"ל. ויהיו החוטין טווין לשם ציצית ואם לאו פסולין, ויהיו שזורין. ואחד מן החוטין יהיה ארוך כדי שיכרוך בו הגדילים. עשאן מן הקוצים, פי' מן החוטין הנתנין ביריעה כשתשלם אריגתה ודרך בני אדם לקצץ אותן, פסולה. עשאן מן החוטין שמוציאין מן הבגד, פסולין. ונקראין החוטין ציצית על שם ויקחני בציצית ראשי.
ודרך העטיפה פירשו הגאונים כעטיפת ישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. ובעל העטור כתב שאין צריך כל כך, אלא כדרך שבני אדם מתכסין בכסותן ועוסקין במלאכתם, פעמים בכסוי הראש ופעמים בגלוי הראש. וישים רחבה לקומתו. ומחזיר השתי ציציות לפניו והשתים לאחוריו, כדי שיהא מוקף בציצית, ומכסה ראשו כדי שלא יהא ראשו מגולה. ויכוין בהתעטפו שצונו הב"ה להתעטף בציצית, כדי שנזכור כל מצותיו ונעשה אותן. ויעיין הציצית קודם שיברך, לדעת אם הן החוטין שלימין, שאם נתקלקל אחד מהם, היא ברכה לבטלה ולא יצא ידי חובתו, מפני שהציציות מעכבות זו את זו. שכל זמן שאין הציצית של ארבע כנפות כהלכתן, פסולה. ואם יצא בה בשבת לרשות הרבים, ואפי' בזמן הזה שאין לנו תכלת, אסור.
הישן בטלית בלילה, ר"ל בטלית מצוייצת, אין צריך לברך עליו בבקר. כתב הרמב"ם ז"ל שצריך לעשות הציציות מצבע הטלית, אם הוא אדום יעשה הציצית אדומין אם ירוק ירוקין. וכן פי' רש"י ז"ל, אבל רבי יעקב ז"ל פירש שאין צריך. טלית שאין בה ארבע כנפים פטורה מציצית. יש לה יותר מארבע כנפים חייבת, ועושה לה ארבע ציציות בארבע מכנפיה. עשה גוי את הציצית פסולה, ואשה ישראלית כשרה. השואל טלית מחבירו, פטורה מציצית כל שלשים יום, לאחר שלשים יום חייב להטיל בה ציצית. מותר להתיר ציצית מטלית זו וליתנם בטלית אחרת, אבל אם לקח הכנף מטלית אחת ותפרה בטלית אחרת, פסולה. כסות המיוחד ללילה פטור מציצית אפי' לובשו ביום, וכסות המיוחד ביום או המיוחד ליום ולילה חייב אפי' לובשו בלילה. ויש לברך עליו. כך פסק הרא"ש ז"ל. וסדינים שאדם ישן בהן כסות לילה הן, ופטורין מן הציצית, ואפי' שישן בהם ביום.
זמן מצות ציצית כל היום. לפיכך כשיקום בבקר ממטתו, יפנה ויטול את ידיו וילבש הטלית. אם טלית גדולה היא, יברך עליה בא"י אמ"ה אקב"ו להתעטף בציצית. ואם טלית קטנה היא, ויש בה ראש פתוח, ודרך בני אדם ללבוש אותה, מברך על מצות ציצית. העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו. שיעור טלית המחוייבת בציצית, כל שקטן בן תשע שנים יכול לכסות בה ראשו ורובו. פחות מזה אינה טעונה ציצית. לילה אינו זמן ציצית, אפי' הכי אם לבש אותה בלילה, אינה פטורה מן הברכה.
יש נוהגין להתעטף בציצית או ללבוש אותה מיד בקומו ממטתו קודם שיטול את ידיו, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית. או שיש לו חלוק בן ארבע כנפים מצויצין, יכול ללובשו מיד, ואחר שיטול ידיו יברך. ויש נוהגין להתעטף בציצית בבית הכנסת ולסדר הברכה עם מאה ברכות. סומא חייב בציצית ותפילין. נשים ועבדים פטורין. וקטן היודע להתעטף בציצית, אביו לוקח לו ציצית, כדי לחנכו במצות. טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק, וכתב הרמב"ם ז"ל מתעטפין ואין מברכין משום ספק. המשכים בבקר בעוד לילה ורוצה להתעטף בציצית, מתעטף או לובש, ואינו מברך עד שיכיר בין תכלת ללבן. אבל לפי מה שכתבתי למעלה שאפי' בלילה מברכין עליו, אם כן אפי' עמד בחצי הלילה יכול לברך עליו, כי כסות יום מברכין עליו אפי' בלילה, כמו כסות לילה שאין מברכין עליו אפי' ביום. וכן כתב בעל ספר המצות שריצב"א היה מברך בכל יום הכפורים כשהיה מתעטף בטליתו. וזהו דעת הרא"ש ז"ל. הרגיל להתעטף בטלית גדולה בבית הכנסת, צריך לברך עליה, אע"פ שבירך כבר על טלית קטנה שלבש כבר בבית. אבל אם לבש קטנה בבקר קודם נטילת ידים, ונטל ידיו, ונתעטף מיד בטלית גדולה, יברך על הגדולה להתעטף, ויכוין לפטור גם את הקטנה שלבש קודם נטילת ידים. פשט טליתו, ולא היתה דעתו ללבוש אותה מיד, ולבשה, צריך לברך. אבל אם היתה דעתו ללבוש אותה מיד, אין צריך לברך. היו לו בגדים הרבה, או טליתות הרבה של ארבע כנפות, והיו עשויות ללבוש אותן, כולן חייבין בציצית. אם לובש אותן בבת אחת, די לו בברכה אחת, אבל אם מפסיק ביניהם, צריך לברך על כל אחת ואחת.
הלוקח טלית מצוייצת מישראל או מתגר גוי כשרה. לקחה מגוי שאינו תגר פסולה. אין מוכרין טלית מצוייצת לגוי. ציצית אין בה משום קדושה, כי תשמישי קדושה אינן הן, ויכול לזרוק אותן וליכנס בהם לבית הכסא. והמחמיר הרי זה משובח. אע"פ שמצות ציצית כל היום, אם לבש או נתעטף בה כל היום מוטב, ואם לאו ילבשנה לפחות בשחרית, בשעה שקורא קרית שמע ופרשת ציצית. ומפני מה קבעו פרשת ציצית בקרית שמע. אמ' ר' יהודה בר חביבא מפני שיש בה חמשה דברים, מצות ציצית, יציאת מצרים, ועול מלכות, והרהורי עבירה, והרהורי ע"ז. בשלמא תלת מפרשן, אלא עבירה והרהורי ע"ז מנא לן. דתניא אחרי לבבכם זה מינות, שנא' (תהלים יד, א) אמ' נבל בלבו אין אלהים, ואחרי עיניכם זו הרהורי עבירה, שנא' (שופטים יד, ג) אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. ועוד אשר אתם זונים אחריהם זו ע"ז, שנא' (שופטים ח, לג) ויזנו אחרי הבעלים.
המהלך בבית הקברות צריך להגביה הציצית, שלא יהיה נגרר. כדגרסי' בברכות ר' חנינא ור' יונתן הוי אולי ביני קיברי, הוה שריא תכלתא דר' יונתן ביני קיברי. אמ' ליה דלייה, דלא לימרו, למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. פי' שיראה כמחרף למתים מפני שאינם יכולים לקיים המצות. יראה שמותר לילך בבית הקברות בציצית אם יזהר בהם כמו שאמרתי. ואחר שמתעטף בציצית יניח התפילין מיד.