הלכות יום הכפורים
יש מקומות שנהגו לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה. כדאיתא בתשובת הגאונים. וששאלתם שאנו נוהגין לשחוט ערב יום הכפורים תרנגול לכפרה, ואין אתם יודעים מנהג זה למה, אי משום תמורה, מאי שנא תרנגול מבהמה וחיה, הא ודאי קושיא, אלא שיש בה שני טעמים, אחד שתרנגול מצוי בבית מכל בהמה חיה ועוף. ועוד יש מקומות שהעשירין עושים תמורה אילים. ועיקר בעלי קרנים דמות אילו של יצחק אבינו ע"ה, לפיכך לא דבר קבוע הוא. ועוד שמענו מחכמים הראשונים, שאע"פ שדמיהם יקרים יותר מתרנגול, אעפ"כ תרנגול מובחר, לפי ששמו גבר, דאמרי אינשי מאי קרא גברא, אמ' ר' שילא גבר תרנגולא. וכיון ששמו גבר, תמורת גבר בגבר טפי מהני ומעלי.
סדר שחיטתו. אוחז אותו השוחט, ומניח ידו על ראש התרנגול, ונוטלה ומניחה על ראש המתכפר, ואומר זה תחת זה, זה חילופו [של] זה, זה מחולל על זה. ומחזיר אותו עליו פעם אחרת ואומר, יושבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל, יוציאם מחשך וצלמות ומוסרותיהם ינתק, אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו, ויזעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יושיעם, ישלח דברו וירפאם וימלט משחיתותם, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. נפש תחת נפש. ועושה כסדר הזה שבעה פעמים, ואח"כ מניח ידו על ראש התרנגול תבנית סמיכה, וסומך ושוחטו לאלתר, דתניא תכף לסמיכה שחיטה. ורגילין לתתו לעניים כדי שיהיה כפרה על נפשו. ומה שרגילין לזרוק את בני מעיו על הגג, יש ראיה קצת לזה ממסכת חולין רמי בר תמרי איקלע למערבא במעלי יומא טבא דכפורי, חזא דקא שדו כבדא וכוליתא, אזל שקלינהו, משום דהאידנא דהיתירא שכחי טפי.
ויש שנהגו לטבול ערב יום הכפורים, ואמר רב עמרם טובל אדם בשעה שביעית ומתפלל מנחה. וכתב הרא"ש ז"ל שאין מברכין על טבילה זו כלל, הואיל ואינה לא תקנת גאונים, בלבד שלא מצינו בתלמוד רמז לטבילה זו, ואינה לא יסוד גאונים ולא מנהג נביאים, ולא עדיפא מערבה דאמ' חביט חביט ולא בריך משום שאינה אלא מנהג נביאים. ואי משום דר' יצחק דאמר חייב אדם לטהר עצמו ברגל, היינו לטהר עצמו מכל טומאות ולהזות עליו שלישי ושביעי, והאידנא אין לנו טהרה, וכיון שאין בעלי קראין טובלין כל השנה, אין חובה לטבילה זו, ואין מברכין עליה. אלא שנהגו העם לטהר עצמן מקרי ביום הכפורים, וסמכו על מדרש פירקי ר' אליעזר שיהיו נקיים כמלאכי השרת ביום הכפורים. והכל הולך אחר המנהג. דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים וכו' ע"כ. ומ"מ מנהג יפה הוא לטבול אדם בערב יום הכפורים, כדי להיות נקי ביום הכפורים מבית ומחוץ, מבית שיעשה תשובה ויתודה על חטאיו ופשעיו כדי שיהא מקובל לפני אביו שבשמים, ומחוץ ברחיצה ובטבילה, שנא' (ישעיהו א, טז) רחצו הזכו וגו'.
סדר התפלות. ערב יום הכפורים מתפללין מנחה גדולה, קודם שיאכל הסעודה המפסקת, ומתודין. ואע"פ שמצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, דתניא מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה, התקינו להתודות קודם אכילה, שימא תטרף דעתו עליו מחמת הסעודה ולא יוכל להתודות, או שמא ארע דבר קלקלה בסעודה וימות בלא וידוי.
וצריך אדם לאכול ולשתות ערב יום הכפורים יותר ממה שהיה רגיל לאכול ולשתות בשאר הימים, דתני רב חייא מדכתי' (ויקרא כג, לב) ועניתם את נפשותיכם בט' לחדש. וכי בתשעה מתענין, והלא אין מתענין אלא בעשירי, אלא לומר לך, שכל האוכל ושותה בתשיעי, מעלין עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי.
מנחה גדולה. הולכין לבית הכנסת, ואומר שליח צבור אשרי וקדיש עד למעלה, ומתפללין שמונה עשרה עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. וקודם שעוקרין את רגליהם אומ' וידוי, מה נאמר לפניך, על חטא, על חטאים, סקילה שריפה, כי אתה סלחן לישראל. אלהי עד שלא נוצרתי. וחוזר ש"צ התפלה על זה הסדר שאמרתי, וכשיגיע לומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח, אומר אדיר ונאור. ואומר קדיש תתקבל. ואומר שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'. ואומר קדיש יהא שלמא.
ונהגו במקצת מקומות שלא להדליק נר בבית כלל בליל יום הכפורים. וכוונתן שמא יראה את אשתו ויתאוה לה, ויום הכפורים אסור בתשמיש המטה. ויש מקומות שנהגו להדליק הנר, כדי שיראה את אשתו, ויכלם לספר עמה, הואיל והוא אסור. ומפרש בגמ' אלו ואלו לא נתכוונו אלא לדבר אחד. ומדליקין הנרות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים, דתנן במ' פסחים בפרק מקום שנהגו, מקום שנהגו להדליק את הנר בליל יום הכפורים מדליקין, מקום שנהגו שלא להדליק אין מדליקין, מדליקין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולין. ונוהגין בכל מקום להרבות נרות בבתי כנסיות, משום דכתי' (ישעיהו כד, טו) על כן באורים כבדו ה', ומתרגמינן על כן בפנסיא יקרו ה'. ודרשו חז"ל ולקדוש ה' מכובד זה יום הכפורים, והואיל ואין בו לא אכילה ולא שתיה, כבדהו בכסות נקיה ובכל מיני כיבוד. ומטעם זה נהגו להציע בבית הכנסת ביום הכפורים בגדים נאים.
וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסת יום הכפורים וביציאתו, כדגרסי' במכילתא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש, יכול בתשעה, ת"ל בערב, אי בערב יכול משתחשך, ת"ל בתשעה. הא כיצד, מתחיל ומתענה מבעוד יום, מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין, ת"ל מערב עד ערב. וזמן התוספת הוא קרוב לבין השמשות. שהוא קרוב לשקיעת החמה. ושיערו חז"ל ואמרו שזמן בין השמשות מהלך חצי מיל ורביע מיל קודם יציאת הכוכבים. הרוצה להוסיף מחול על הקדש, מזמן התוספת שהוא קרוב לבין השמשות, הרשות בידו, ובלבד שיהיה זמן בין השמשות מבואר וידוע, כדי שישבות מעט קודם לבין השמשות. וההפרש שבין זמן התוספת לבין השמשות הוא שבין השמשות ספק יום ספק לילה, אם עשה מלאכה או אכל או שתה, בין בבין השמשות שבכניסת יום הכפורים בין בבין השמשות של יציאתו. בזמן שבית המקדש קיים היה מביא אשם תלוי, ואם עבר ועשה מלאכה או אכל או שתה בשתיהן, הרי זה חייב בכרת. ממה נפשך, אם בין השמשות לילה חייב כרת, מפני שעשה מלאכה או אכל או שתה בליל יום הכפורים, ואם בין השמשות יום חייב כרת, מפני שעשה מלאכה או אכל או שתה ביום הכפורים, עשה מלאכה או אכל או שתה בזמן התוספת, הוא עובר על איסור, ואינו חייב כרת, מפני שאמ' הכתוב בעצם היום הזה, ומפרש בעצם שאינו חייב אלא על עצומו של יום.
טעם הענויים. אמ' קרא בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם, וענוי מתפרש לעניינים הרבה. יש ענוי בעבודה קשה, ויש ענוי בהליכת דרכים, שנא' (תהלים קב, כד) ענה בדרך כחי, ויש ענוי בבית האסורים, שנא' (תהלים קה, יח) ענו בכבל רגלו, ויש ענוי לאשה אם יבא עליה איש שלא ברצונה, שנא' (איכה ה, יא) נשים בציון ענו. אבל בכאן לא צוה על אחד מאלו שאלו הן ענויי הגוף, ולא צוונו [אלא] על ענויי הנפש, שנא' ( ויקרא טז, כט) תענו את נפשותיכם. וענוי הנפש ברעב, שנא' (ישעיהו נח, י) ונפש נענה תשביע, הא למדנו שענוי הנפש היא ברעב. וגרסי' במס' יומא, משום ר' ישמעאל אמרו, נאמר כאן תענו את נפשותיכם, ונאמר להלן ויענך וירעיבך, מה להלן רעבון, אף ענוי האמור כאן רעבון. וגרסי' במדרש כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא, דברים שיש בהן אבוד נפש, ואיזו זו, זו אכילה ושתיה. ועוד למדנו מתענו את נפשותיכם, אמ' תענו ולא אמר תצומו, מלמד שבא להוסיף ענוי אחר עם הרעבון. וכלל הכתוב עם ענוי הרעב ענויים אחרים, והם רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה. דתנן יום הכפורים אסור באכילה ובשתיה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה. ומפרש בגמ' היינו ענוין כנגד מי, אמ' רב חסדא, כנגד חמשה ענויין שבתורה, והם שנים בפרשת אחרי מות, ושנים בפר' אמור אל הכהנים, ואחד בפרשת פנחס. ומקשי' בגמ' הני חמשה הוו, ואנן שיתא תנן. לא קשיא, שתיה בכלל אכילה היא, שנא' (דברים יד, כו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת, ויין ושכר אע"פ ששותין אותן, אמרן הכתוב בכלל אכילה.
רחיצה וסיכה דאיקרי ענוי מנא לן. סיכה, דכתי' (דניאל י, ג) לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי. ונאמר בדניאל מן היום אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך וגו'. למדנו רחיצה מסיכה, ורחצת וסכת.
נעילת הסנדל דאיקרי ענוי מנא לן. דכתי' (שמואל ב טו, ל) ודוד עולה במעלה הזתים עולה ובוכה וראש לו חפוי והוא הולך יחף. ואמ' שלמה לאביתר. וכי התענית בכל אשר התענה אבי. פי' כשהיה דוד בורח מאבשלום היה עולה הוא וכל גדודיו עולים במעלה הזתים, ומכלל שדוד היה יחף, יראה שכולם היו הולכים יחפים, והיה עם דוד אביתר, ואמ' לו שלמה, וכי התענית בכל אשר התענה אבי, ר"ל שעלית עמו במעלה הזתים יחף. הא למדנו שההולך יחף הוא מתענה.
שיעור אכילה שחייבין עליה כרת ביום הכפורים הוא ככותבת הגסה וכגרעינתה. ובלבד שלא יהא בין הכותבת ובין הגרעינה חלל כלל, אלא שתהיה הכותבת דבוקה לגרעינתה, והוא פחות מכביצה. לא שנא אוכלין המותרין או אוכלין האסורין, כגון פגול או נותר או טמא או נבלה או טרפה. וכל האוכלין מצטרפין לכשעור, ואפי' מלח שעל הבשר וציר שעל הירק מצטרף עמו להשלים השיעור, אבל אין מצטרפין משקין לאוכלין ולא אוכלין למשקין. ואינו חייב כרת על האכילה, אלא אם אכל הכותבת בכדי אכילת פרס. פי' שאכלה בבת אחת, או שיאכל קמצתה ויאכל מיד השאר, ולא נתעכב בין אכילה ראשונה לשנייה, כדי אכילת פרס שהוא ארבעה ביצים. אבל אם אכל מקצתה ושהה כדי אכילת פרס, ואחר כך אכל השאר, אין אכילתו מצטרפת לכותבת, ואינו חייב כרת. אבל אכילה גסה בערב יום הכפורים ובעוד יום, והיה שבע וקץ ברוב האכילה שאכל, וחזר ואכל קודם שיתאכל המזון במעיו, אינו חייב כרת, מפני שאכילה אחרונה שאכל כשהוא שבע ענוי הוא לו. אכל עלי הקנים ולולבי גפנים שלבלבו קודם ראש השנה [פטור, דעץ בעלמא נינהו, אבל לבלבו אחר ראש השנה] רכים הם עדיין, וחשבי אוכל, וחייב כס פלפלין או זנגבילא יבישתא פטור. דלאו חזו לאכילה, ואם הם רטיבי חייב, דחזו לאכילה.
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות עוברה שהריחה מאכל, ואם אין מטעימין אותה מעט איפשר שתסתכן היא או העובר. לוחשין באזנה שהיום יום הכפורים, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מאכילין אותה. דתניא עוברה שהריחה מאכילין אותה עד שתשוב נפשה. ואם הריחה דבר האסור, בין ביום הכפורים בין בשאר הימים, מאכילין אותה הימנו. דתניא ת"ר עוברה שהריחה בשר קדש או בשר חזיר, תוחבין לה כוש ברוטב, אם נתיישבה דעתה מוטב, ואם לאו מביאין לה שומן עצמו, שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים. וכל אדם שהריח מאכל ונשתנו פניו, מסוכן הוא אם לא יתנו לו ממנו, ומותר ליתן לו. וגרסי' במ' יומא ירושלמי בפרק יום הכפורים, שתי עוברות באו לפני ר' טרפון ביום הכפורים. שלח לגבן שני תלמידים. אמ' לון, אמרון לון צומא רבא הוא. אמרו לקדמאה ושכך, וקרוי עילו מבטן אמו אלי אתה ואמרו לתניינא ולא שכך, וקרוי עילוי זורו רשעים מרחם.
יולדת תוך שלשה ימים לא תתענה כלל. משלשה ועד שבעה, אם אמרה צריכה אני, נותנין לה כמו לחולה, מכאן ואילך היא נשאר[ת] ככל אדם.
חולה שספק מסוכן ספק אינו מסוכן, אם יש שם רופא בקי שאומר אם לא יתנו לו איפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פי הרופא, כ"ש אם אמר הרופא אם לא יתנו לו ימות. ואם אין שם רופא, מאכילין את החולה על פי עצמו, שהואיל והודיעוהו שהוא יום הכפורים והוא שואל לאכל, אין צריך לדקדק יותר. אמ' החולה שצריך לאכול, אפי' מאה רופאים [אומרים] אינו צריך, מאכילין אותו על פי עצמו, שלב יודע מרת נפשו. ואם הוא רופא אחר עמו אומרים אינו צריך, לא יתנו לו עד שיהו שנים כנגד שנים. הוא ואחד עמו אומרים שצריך, או שנים אומרים צריך, אפי' מאה אומרים שאינו צריך, ואפי' הוא עצמו אומר עמהם שאינו צריך, נותנין לו, שאין הולכין בסכנת נפשות אחר רוב דעות, אלא כיון ששנים אומרים מאכילין אותו. אמ' החולה איני צריך, והרופא מסופק, יתנו לו, אבל אם אמ' הרופא אינו צריך, והחולה מסופק, אין נותנין לו. חולה שאכל ביום הכפורים באחד מאלו התנאים, אם נתיישבה דעתו בענין שיוכל לברך, היה אומר הרא"ש ז"ל שצריך להזכיר של יום הכפורים בברכת המזון, ואומר יעלה ויבא בבונה ירושלם.
מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה. מפני שהם מאירים את העינים. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר ראו עתה כי אורו עיני כי טעמתי דבש מעט הזה. ומאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואפי' דבר איסור מאכילין אותו, אם אין כאן דבר של היתר. ואם יש שני מינין אסורין, אחד חמור ואחד קל, מאכילין אותו הקל תחלה. אם נתיישבה דעתו והאירו עיניו, מוטב, ואם לאו, מאכילין אותו דבר החמור. פי' בולמוס חלישות שימצא את האדם לפעמים, ויחשכו עיניו, וכמעט לא ישאר בו כח, ורפואתו האכילה.
אין מענין את הקטנים. דתנן התינוקות אין מענין אותן ביום הכפורים, אבל מחנכין אותם קודם לשנה וקודם לשנתיים, כדי שיהיו רגילין במצות. ומפרש בגמ' אחר משא ומתן הרבה שעשו בדבר, ואמרו מחנכין התינוקות כדי להרגילם במצות ומונעין מהם מאכל שעה אחת או יותר, כיצד, אם רגילין לאכול בשתי שעות מאכילין אותן בשלשה, היו רגילין בשלשה מאכילין אותן בארבעה. ופסקו התוספות ואמרו, תינוק הבריא מחנכין אותו לשעות בשנת עשר ובשנת אחת עשרה, ובשנת שלש עשרה משלים מן התורה. והתינוקת שממהרת ליחשב גדולה שנה אחת קודם, הבריאה מחנכין אותה לעשות בשנת תשעה ועשרה, ומשלמת מדרבנן בשנת אחת עשרה ושנים עשרה, ומשלמת מן התורה בשנת שלש עשרה. וכדרך שמחנכין אותן באכילה, כך מחנכין אותן ברחיצה ובסיכה.
שיעור שתיה שחייבין עליה כרת ביום הכפורים מלא מלוגמיו. דתנן האוכל ביום הכפורים ככותבת הגסה כמוה וכגרעינה והשותה מלא מלוגמיו חייב. פי' מלא מלוגמיו, שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות רביעית. וכל המשקין מצטרפין לשיעור זה. כיצד, שתה יין פחות מן השיעור, ואחר כך מיד שתה מים או שאר משקין, מצטרפין לשיעור. וכן כל שאר משקין הראויין לשתייה, ושיעור צירופן בכדי שתייה רביעית. והראב"ד ז"ל אמר שצירוף שתייה הוא כמו שיעור אכילה, שהוא בכדי אכילת פרס. אכל פחות מככותבת, ושתה פחות ממלא מלוגמיו, אע"פ שאינו חייב כרת, איסור הוא עושה ומכין אותו מכת מרדות. דא"ר יוחנן חצי שיעור איסור מן התורה, דכיון דחזי לאצטרופי איסורא קא אכיל. אם נסתפקו בחולה אם מאכילין ואם משקין אותו או לא, מאכילין אותו פחות מהשיעור, וממתין יותר מן השיעור, ומאכילין אותו ומשקין אותו פעם אחרת פחות מן השיעור, וממתין יותר מן השיעור. וכן הולכין ועושין עד שתתיישב נפשו ואינו בא לידי ספק איסור כרת. שתה משקין שאינן ראויין לשתייה, כגון ציר או מורייס או חומץ חי, פטור אבל אסור, שתה חומץ מזוג, חייב. אדם בריא שלא רצה להתענות ביום הכפורים, בית דין כופין אותו, שנא' (ויקרא כג, כט) כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה וגו'. תעונה כתי', ולא תתענה. פי' שאם לא יתענה מדעתו, שמענין אותו על כרחו. ושאר הענויים, שהן רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה, אם עשאן או אחת מהן, אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.
רחיצה כיצד. דתניא אסור לרחוץ ביום הכפורים, מקצת גופו כגופו, ואפי' להושיט אצבעו במים, בין בחמין בין בצונן. ואם היה מלוכלך בטיט או בצואה, רוחץ כדרכו ואינו חושש, שלא אסרו אלא רחיצה של תענוג. אם כן בבקר, דסתם ידיו מלוכלכות, מותר לרוחצם. וכן בכל היום, אחר שעשה צרכיו וקינח, או שהטיל מים ושפשף בידו, ובלבד שלא ירחוץ אלא מקום הצריך, כגון ראשי אצבעותיו ולא כל היד. מדיחה האשה ידה האחת במים ונותנת פת לתינוק, במקום שרוח רעה שורה על הפת כשנותנין אותה לתינוק בלא נטילת ידים. וכתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל באורח חיים והאידנא אין אותה רוח רעה מצויה בינינו. יכול אדם לשרות מטפחת במים מערב יום הכפורים ועושין אותן כמין כלים נגבים, פי' שסוחט אותה מן המים בערב יום הכפורים, למחר מעבירה על גבי עיניו. דתניא מטפחת היתה לו לר' יהושע בן לוי, ערב תשעה באב היה שורה אותה במים ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב יום הכפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים גנובין, מפני שאסור לסחוט אותן ביום הכפורים. ולמחר מעבירה על גבי עיניו. וגרסי' בירושלמי ביום הכפורים רוחץ את ידיו ומקנח במפה ומעביר את המפה על פניו.
ומותר לעבור בנהר לדבר מצוה, או להקביל פני רב או פני אביו או מפני שהוא גדול ממנו בחכמה, אם יש ביניהם מים יכול לעבור על צוארו במים בהליכה ובחזרה, ובלבד שיעשה שנוי, כגון שלא יוציא ידו משפת חלוקו, ולא יבא לידי סחיטה. ההולך לשמור פירותיו, מותר לעבור במים בהליכה ואסור בחזרה. המלך והכלה ירחצו את פניהם, דברי ר' אליעזר, וחכמים אוסרין, ונקראת כלה כל שלשים. [ורב יצחק ן' גיאת ז"ל] פסק כחכמים ור' יצחק אלפאסי ז"ל [פסק כרבי אליעזר]. והסכים עמו הרא"ש ז"ל. ומותר להצטנן בטיט, אע"פ שיש בו קצת לחות, אבל אם יש בו לחות הרבה, שאם יניח ידיו עליו תעלה בה הלחות, ואם ידבקנה בידו האחרת תדבק הלחות בידו האחת לידו השנית, אסור. ומותר להצטנן בכל מיני מימי פירות ובכל מיני כלים, כדגרסינן במ' יומא רב יהודה מצטנן בקרא, פי' דלעת, רבה מצטנן בינוקא, פי' כלי חרש שנבלע בו המים, ויש אוסרין להצטנן בכלי חרש אפי' רקים, לפי שבולעין הרבה מן המים, ושמצטנן בהן פולטן מה שבלעו. וחשיב כמו רחיצה. ואסור להצטנן בכלי מלא מים, ואפי' לא היה הכלי מלא מים אלא שהיו בו מים מקצת, גזירה שמא ישפך מן המים על גופו. וכ"ש שהוא אסור אם הכלי של כסף או של חרס, של כסף שמא ישתפך הכלי, מפני שהוא חלק וישפכנו המים על גופו, ושל חרס, שמא ינטפו המים מן הכלי לחוץ על גופו. דתניא מאני דקוניא דכספא משום דמזדבי, מאני דפחרא משום דמשחלי.
סיכה. דתניא אסור לסוך מקצת גופו ככל גופו. ואם הוא חולה של סכנה, הרי זה סך כדרכו, לדברי הכל, שאין לך דבר שעומד לפני פיקוח נפש. יש לו חטטין בראשו סך כדרכו, אבל בירושלמי אוסר כל עיקר. כדגרסי' התם בין סיכה של תענוג בין סיכה שאינה של תענוג. אסור. והמחמיר הרי זה משובח.
נעילת הסנדל. סנדל של עור שאני. ומותר לנעול בתי שוקים של צמר או של פשתן, ומותר לנעול סנדל של עץ, ואם היו בו רצועות של עור חופה אותן בבגד. כדגרסי' במ' יומא, רבה בר רב הונא כריך סודרא אכרעיה ונפיק. אמ' רב יצחק בר רב נחמן אני ראיתי את ר' יהושע בן לוי בסנדל של שעם ביום הכפורים. פי' שעם, שעושים ממנו החבלים והקפופות. ובמקום סכנה מותר לנעול את הסנדל, דאמ' שמואל כל שהוא מחמת סכנת עקרב מותר. ושנינו והחיה תנעול את הסנדל, ופירשו בגמ' שמותר לנעול החיה את הסנדל ביום הכפורים אם הוא תוך שלשים יום ללידתה, מפני הסכנה, כדי שלא תזיק אותה הצנה. ואין נועלין הסנדל לתינוקות ביום הכפורים, אבל רחיצה וסיכה מותרת לקטנים שבהן, וצהלו פניהן ופרין ורבין.
תשמיש המטה לא התירו חז"ל ביום הכפורים כלל, בשום פנים בעולם.
כל המלאכות האסורות לעשות בשבת אסור לעשותן ביום הכפורים. ואין הפרש בין שבת ליום הכפורים אלא בענין העונש בלבד. שכל דבר שחייב עליו סקילה בשבת, חייב עליו כרת ביום הכפורים. דתנן אין בין שבת ליום הכפורים אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי כרת. ולפיקוח נפש, כל מי שמחללין עליו את השבת מחללין עליו את יום הכפורים, וכל מי שאין מחללין עליו את השבת אין מחללין עליו את יום הכפורים. וגרסי' במ' יומא בפרק יום הכפורים, החושש מטילין לו סם במעה, ומי שנפלה עליו מפולת מפקחין עליו. וגרסי' במ' חולין בפרק ראשון, השוחט בשבת וביום הכפורים, אע"פ שמתחייב בנפשו, שחיטתו כשרה. הרי השוה איסור בשבת כמו ביום הכפורים, ואין ביניהם הפרש אלא בעונש. כמו שכתבתי.
תפלת ערבית. הולכין לבית הכנסת, ומוציא ש"צ ספר תורה, ועומד בפתח ההיכל, ומברך בא"י אמ"ה שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. והתקינו לאומרו שליח צבור בבית הכנסת ושלא לאומרו יחיד. ואין מברכין על הכוס, מפני שכבר גמר כל אחד בלבבו להתענות, ואם יברך על הכוס אינו רשאי לטעום את היין, ונמצאת ברכה לבטלה. ואומר כל נדרי שלשה פעמים, ואין לו עקר מן התלמוד. אלא הגאונים התקינו לאומרו כמו שהוא כתוב במחזורים, אבל רבינו סעדיה גאון התקין אותו בענין אחר וזה נוסחו. כל נדרי וחרמי ואסרי ושבועי וקונמי שנדרנו שהחרמנו ושאסרנו ושנשבענו ושקיימנו על נפשותינו מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים שבא עלינו לטובה, בכל חזרנו ובאנו לפני אבינו שבשמים. אם נדר נדרנו אין כאן נדר, אם חרם החרמנו אין כאן חרם, אם איסר איסרנו אין כאן איסר, אם שבועה נשבענו אין כאן שבועה, אם קיום קיימנו על נפשותינו אין כאן קיום. בטל הנדר מעיקרו, בטל החרם מעיקרו, בטל האיסור מעיקרו, בטלה השבועה מעיקרה, בטל הקיום מעיקרו, אין כאן לא נדר, ולא חרם, ולא איסר, ולא שבועה, ולא קיום. יש כאן מחילה וסליחה וכפרה, כדכתי' (במדבר טו, כו) ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה. וחוזר ש"צ ספר תורה להיכל.
ונהגו ב"ד שקודם שיתפללו תפלת ערבית שיהו מתירין לכל העבריינין, כדי להתפלל עמהם, ואפי' אם לא יבקשו העבריינין להתיר להם. דאמ' ר' שמעון חסידא, כל תענית צבור שאין בו מפושעי ישראל לא שמיה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתו' עם סמני הקטורת שהיה מכפר על בני ישראל. ואומרים בזה הלשון, בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינין. ואומר ש"צ והוא רחום, וקרית שמע בברכותיה, וחותם ופרוש. ואם חל להיות בשבת, אומר ושמרו בני ישראל את השבת. ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין אבות, זכרנו לחיים. וגבורות, מי כמוך אב הרחמן, וקדושת השם, לדור ודור המליכו לאל, ובכן, ובכן, ובכן, ובכן, ותמלוך, קדוש אתה, וחותם המלך הקדוש. אתה בחרתנו, מחול לעונותינו, יעלה ויבא, מלוך על כל העולם כלו, והשיאנו, וחותם בא"י מוחל וסולח לעונות עמו ישראל מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואם חל להיות בשבת מזכיר אותו באמצע ובחתימה. רצה, ומודים, ושים שלום, וכתוב לחיים, שים שלום, ובספר חיים, עד המברך את עמו ישראל בשלום אמן. ואומר וידוי, מה נאמר לפניך, על חטא ועל חטאים סקילה, כי אתה סולחן לישראל, אלהי עד שלא נוצרתי, ואומר קדיש עד למעלה. ואם חל להיות בשבת, אומר ויכלו. וחוזר ש"צ תפלת מגן אבות וכו', ומתחיל סליחות דרחמי ופזמונים שתקנו [ל]ליל יום הכפורים. ואומר סליחות על הסדר הזה. מתחיל ואומר פסוקים של כפרה ושל רחמים, ואומר מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו וכו' עד כי לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך כי על רחמיך הרבים. ואומר אל מלך יושב, ויעבר, רחמנא, ויעבור, אנשי אמונה, אל מלך, תמהנו מרעות, אל מלך. חטאנו צורנו, עננו אבינו עננו, אל רחום שמך, ה' עשה למען שמך, אלהינו שבשמים, ויעבר. אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, וידוי, אשמנו מכל עם, וידוי, לעינינו עשקו עמלינו, וידוי, ואומר מה נאמר לפניך, על חטאי', על חטאים, סקילה, אדיר ונאור, קדיש תתקבל, תענו ותעתרו מן השמים. ומתחילין ואומרים אשרי האיש וכו', למה רגשו גויים וכו', מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום וכו', למנצח בנגינות, מזמור לדוד בקראי, ואומר קדיש יהא שלמא.
וצריך אדם לפנות מחשבתו בכל יום הכפורים מכל מחשבות רעות ומכל הרהורים רעים, המביאים את האדם לידי חלומות רעים ולידי טומאה, כדי שיהיה גופו קדוש ביום הכפורים וכדי שלא יראה קרי ליטמא בו. דתניא הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה, מפני שמראים לו שלא קבלו תעניתו, כעבד שמוזג כוס לרבו ושופך לו הקיתון על פניו. ואם עלתה לו שנה, מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ויראה זרע ויאריך ימים, שודאי יש לו זכיות הרבה.
ביום הכפורים נהגו קצת חסידים לעמוד על רגליהם בבית הכנסת כל היום, משמתחילין אשר יצר עד שמתחילין תפלת ערבית זכר לכהנים בעבודה. שעבודת הכהנים במקדש מצותה מעומד, שנא', לעמוד לשרת בשם ה'. ויש להם סמך מפרקי ר' אליעזר, כדגרסינן התם, ראה סמאל שלא מצא עון לישראל ביום הכפורים, אמר לפני הב"ה, רבונו של עולם, יש לך עם אחד כמלאכי השרת, מה מלאכי השרת יחיפי רגל, אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם לא אכילה ולא שתייה, כך ישראל אין להם לא אכילה ולא שתייה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת אין להם ישיבה (ביום הכפורים), כך ישראל אין להם ישיבה ביום הכפורים, מה מלאכי השרת שלום מתווך ביניהם, כך ישראל שלום מתווך ביניהם ביום הכפורים, מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, כך ישראל נקיים מכל חטא ביום הכפורים. והב"ה שומע עדות הקטיגור על ישראל ורוצה בתפלתם של ישראל ומכפר עונותם, שנא' (משלי טז, ז) ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ומכפר על המזבח ועל המקדש ועל כל עם הקהל למקטון ועד גדול, שנא' (ויקרא טז, לג) וכפר את מקדש הקדש ואת אוהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר, וכתי' (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. בן בתירא אומר, ארבעים יום עשה משה בהר, דורש בדברי תורה וחוקר באותיותיה, ולאחר ארבעים יום לקח את התורה וירד בעשור לחדש, ביום הכפורים, והנחילה לישראל לחוק עולם, שנא' (ויקרא טז, לד) והיתה זאת לכם לחוקת עולם. [ר'] זכריה אומר קראו בתורה ומצאו שכתו' בה ועניתם את נפשותיכם, ובו ביום העבירו שופר בכל המחנה שיצומו כל העם מאיש ועד אשה. ואילולי יום הכפורים לא היה העולם עומד, שיום הכפורים מכפר על העונות החמורות והקלות, שנא' (ויקרא טז, ל) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. מחטאתיכם אין כתיב כאן, אלא מכל חטאתיכם, חמורות וקלות.
תפלת שחרית. פותח מאה ברכות וזמירות של שבת עד ואראהו בישועתי. ואומר תפלה לדוד שמעה ה' צדק וכו', לדוד אליך ה' נפשי אשא, לדוד ברכי נפשי את ה', ברכי נפשי את ה', לדוד משכיל אשרי נשוי פשע, למנצח מזמור לדוד בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, למנצח מזמור לדוד שיר לך דומיה תהלה, למנצח לבני קרח מזמור רצית ה' ארצך, תפלה לדוד הטה ה' אזנך ענני, שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי, שיר המעלות אליך נשאתי את עיני, שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו, שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה', הללויה הללו את שם ה', מזמור שירו לה' שיר חדש, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. ואומר ברוך שאמר וזמירות של חול כמו בשבת, ומתפללין תפלת ערבית, וחוזר שליח צבור התפלה. ונהגו לומר ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו, אלהים אל מי אמשילך אדמך? עד לנערץ בסוד קדושים רבה. ואומר קדושה אתה קדוש וכו' עד לפני ה' תטהרו. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו אל תעש עמנו כלה, וידוי אשמנו, וידוי גדול, לעינינו עשקו, וידוי מה נאמר לפניך יושב מרום עד ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח, אדיר ונאור, עד אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. וחוזר ואומר אלהינו ואלהי אבותינו יעלה ויבא ומשלים התפלה. ואומר קודם ובספר חיים ואתם הדברים, קדיש תתקבל, תענו ותעתרו. ואומר פזמונים ופיוטים מן המחזור. ואומר סליחות על הסדר שכתבתי בתפלת ערבית. ואומר קדיש תתקבל, אתה הראת לדעת. ומוציא שני ספרים, וקורא באחד בששה בפרשת אחרי מות, מתחלת הפרשה עד ויעש כאשר צוה ה' את משה. ואם חל להיות בשבת, קורין אותה שבעה. וקורא המפטיר בספר השני בפרשת פנחס, מן ובעשור לחדש השביעי הזה עד ומנחתם ונסכיהם. ומפטירין ואמר סולו סולו. ואומר אשרי, ברוך ה' אשר נתן מנוחה, ימלוך ה' לעולם, מזמור לדוד הבו לה' וכו'. ומחזיר הספרים ואומר קדיש עד למעלה, ומתפללין מוסף. וצריך שיתפללו מוסף קודם שיחול עת תפלת מנחה, שאם חל עת תפלת מנחה ועדיין לא התפללו מוסף, צריכין להתפלל מנחה קודם, ונמצאו התפלות שלא על הסדר. ועל זה אמרו ז"ל המתפלל תפלת המוספין אחר שבע, עליו הכתוב אומר נוגי ממועד אספתי ממך היו.
תפלת מוסף כמו תפלת שחרית, אלא שאומרין אחר אתה בחרתנו, אלהינו ואלהי אבותינו מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו ואין אנו יכולין להקריב לפניך קרבן ולא כהן גדול שיכפר בעדנו. מפני שעבודת יום הכפורים אינה אלא בכהן גדול. וכשמגיעין לכמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך, אומר עלינו לשבח, עד ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו, ומשלימין כתפלת השחר. וחוזר שליח צבור התפלה עד מחיה המתים, ואומר ובכן נקדישך מלך, במרומי ערץ, ובכן ולך תעלה קדושה כי אתה אלהינו, ארץ התמוטטה עד אל נערץ בסוד קדושים רבה. ואומר כתר, אתה קדוש, עד ופי יגיד תהלתך. ואומר אלהינו ואלהי אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך ישראל, עד ורחמתי את אשר ארחם. ואמר ארוממך חזקי וחלקי, אערוך מדברי דתי, אתה כוננת, וסדר עבודה, אלהינו ואלהי אבותינו תאיר אורנו עד תשמע ותושיע. ואומר יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתהא שנה זו וכו', עד ורחמתי את אשר ארחם. ואומר ובכן מה נהדר כהן גדול, אשרי עין, ובכן היה לאין מחמד כל עין, שמם הר ציון, אלהינו ואלהי אבותינו מחול לעונותינו וכו', והוידויים, ומשלים התפלה כסדר שחרית. ואומר קדיש תתקבל, תענו ותעתרו. ואומר פזמונים וסליחות עד עת תפלת מנחה, ואומר קדיש תתקבל יהא שלמא.
תפלת מנחה. אומר ש"צ אשרי וסדר קדושה, ואומר קדיש עד למעלה, ואני תפלתי. ומוציא ספר תורה, וקורין בו שלשה גברי, כהן ולוי ומפטיר בפרשת אחרי מות, מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הפרשה. והתקינו רז"ל לקרות בפרשת עריות ביום הכפורים, כדי להודיע לרבים, וכל מי שיש בידו חטא עם אחת מהן, יפרוש ממנה ויתודה ויתכפר לו. וגרסי' במדרש אמרו ישראל לפני הב"ה, רבון העולמים, אתה הזהרתנו שלא לגלות ערוה, אף אתה יהי רצון מלפניך שלא תגלה ערותנו, וכסה את בושתנו וכלימתנו, וכפר לנו. ומפטירין ויהי דבר ה' אל יונה בן אמתי לאמר. ומחזירין ספר תורה, ומתפללין כתפלת שחרית, וחוזר ש"צ התפלה על סדר שאמר בשחרית, אלא בענין הפזמונים כל אחד לפי מקומו. ואין אומרים ברכת כהנים במנחה, מפני שתפלת נעילה לפניו. ואם חל להיות בשבת אומר צדקתך. ואחר שישלים ש"צ התפלה אומר סליחות ומרבה בתחנונים, שתפלת המנחה חביבה לפני הב"ה, כמו שכתבתי למעלה בתפלת החול. ואומר סליחות ופיוטים עד שיחול זמן נעילה.
תפלת נעילה. זמנה סמוך לשקיעת החמה, כשהיא השמש בראשי האילנות, כדגרסי' במ' יומא כדהוי שמשי ברישי דקלי, פי' כשהשמש קרובה לערב ולא תראה אלא בראש אילן גבוה, כגון דקל וכיוצא בו. וגרסינן בירושלמי מאי נעילה, א"ר יוחנן נעילת שערי היכל, שהיו סוגרין אותו קרוב לשקיעת החמה. וצריך ליזהר שלא יאחר להתפלל אותה בלילה, אלא בענין שיסיימו אותה עם צאת הכוכבים. וכשיגיע זמנה מתפללין מיד כתפלת מנחה, אלא שאומרים במקום כתבנו לחיים חתמנו לחיים, ובמקום וכתוב לחיים וחתום לחיים, ובמקום נזכר ונכתב נזכר ונחתם. ומשלימין התפלה עד הלא הנסתרות והנגלות אתה יודע. ואומרים מה אנו מה חיינו וכו'. אתה הבדלת אנוש מראש וכו', כי אתה סולחן עד סוף התפלה. וכתב הר' יעקב ז"ל בן הרא"ש ז"ל באורח חיים, שאומר קודם תפלה אשרי וקדיש, ורב עמרם גאון ז"ל כתב שאומר אשרי ובא לציון ע"כ. ולא נהגו בטולייטולה לומר לא אשרי ולא ובא ולציון, אלא אומר ש"צ בקול רם, כדי להזכיר את הצבור, חתמנו לחיים, וחתום לחיים, נזכר ונחתם, מה אנו, ומתפללין מיד, וחוזר ש"צ התפלה, ואומר כתר, ואומר סליחות ווידויים באמצע התפלה כסדר מנחה. ואומר מה אנו עד ומבלעדיך אין לנו מוחל וסולח, ואומר אדיר ונאור, ומשלים התפלה. ואומר ברכת כהנים, ואתם הדבקים, ובמקום היום תכתבנו לחיים, היום תחתמנו לחיים. ואומר קדיש, תענו ותעתרו.
תפלת ערבית. מתפללין תפלת ערבית, שאין תפלת נעילה פוטרת תפלת ערבית. ואומר הבדלה בחונן הדעת, ואומר קדיש תתקבל, ונוטל כוס של יין ונר שהיה דולק מליל יום הכפורים, שחמור נר של מוצאי יום הכפורים מנר של מוצאי שבת, שאין מברכין במוצאי יום הכפורים על האור היוצא מן העצים ומן האבנים, פי' שהוציאוהו עתה, ואם הודלק ביום הכפורים בהיתר לחולה, יכולין לברך עליו. כך כתב הר' יעקב ז"ל באורח חיים. נראה שמותר לברך על נר שהודלק מנר אחר ששבת ביום הכפורים. ומברך בורא פרי הגפן, ובורא מאורי האש, והמבדיל בין קדש לחול, וכו', ואין מברכין על הבשמים. ותוקעין בשופר, תקיעה שברים תרועה תקיעה, סימן תשר"ת, כדי לערבב השטן. מפני שאין רשות לשטן להשטין ביום הכפורים, תוקעין במוצאי יום הכפורים, כדי לערבבו, שלא ישטין הואיל ועבר יום הכפורים. כדגרסי' במ' יומא וכל השנה יש רשות לשטן להשטין, לבד מיומי דכפורי דלית ליה רשותא, שנא' (זכריה ג, ב) יגער ה' בך השטן. השטן בגימטריא שס"ד, הוי כמנין ימות החמה חסר חד, שהוא יומא דכפורי. ויש אומרים שתוקעין זכר ליובל, שנא' (ויקרא כה, ט) ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם. ואחר שתוקעין אומר ש"צ בקול רם, לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך וכו'. ואם חל להיות בשבת, אומר אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי. ואומר סדר קדושה והבדלה והקדיש.