לעולם ישתדל אדם לישא בת טובים, ממשפחה הגונה וכשרה, שלא יצא ערעור עליה מעולם. ואל יתכוין ליופיה אלא לכשרון פעליה, שנא' (משלי לא, ל) שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל, ביראת שמים הוא מהלל [את] האשה ולא ביופיה, שאין טוב אשה יפה וסרת טעם. ואין היופי המשובח באשה בפניה אלא במעשיה הנאים והנכוחים, כדי שתהא צנועה וכשרה וצדקת ויהיו בניה כשרים וצדיקים. ואמ' החכם אל תקח אשה לא לעושר ולא ליופי, כי יופי האשה הוא צניעותה וכשרותה היא עושרה, ולפי מעשיה ירבו מהלליה, אם טובים הם, ולפי מעלליה ירבו מקלליה, אם רעים הם. ואמ' בחר בת מיוחסים ובת מעשים, ואל תקח אשה לעושרה, פן תחשוב אותך עבד לה, ואשה משכלת ענייה טובה מאשת פתייה עשירה, כי הענייה תבנה ביתה במעלליה הטובים. והאולת בידיה תהרסנו, דכתי' (משלי יד, א) חכמות נשים בנתה ביתה ואולת בידיה תהרסנו. כדגרסינן בפרק אלו עוברין בפסח, ת"ר לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם מת או גולה מובטח לו שבניו תלמידי חכמים, ולא בת עמי הארץ, שאם מת או גולה בניו עמי הארץ. משל לבת תלמיד חכם ענבי הגפן בענבי הגפן, דבר נאה ומתקבל, ובת עמי הארץ כענבי הגפן בענבי הסנה, דבר כעור ואין מתקבל. ולעולם הבן דומה לזרע אמו, מפני שהאשה היא סבה למציאות הבן, והאיש הוא סבה למציאות האשה. כדגרסי' בב"ר מעשה בחסיד אחד, שהיה נשוי לחסידה אחת, ולא העמידו בנים זה מזה. אמרו, אין אנו מועילין להב"ה כלום. עמדו וגרשו זה את זה. הלך הוא ונשא לרשעה אחת ועשה אותו רשע, והיא נשאת לרשע אחד ועשתה אותו צדיק. הוי שהבן מן האשה.
וגרסי' בויקרא רבה הזכר מן הנקבה והנקבה מן הזכר. הזכר מן הנקבה מנין, דכתי' (דברי הימים א ד, יח) ואשתו היהודיה ילדה לו את חור, ואומר ופילגשו ושמה ראומה ותלד גם היא את טבח ואת גחם ואת תחש ואת מעכה, ואומר אשה כי תזריע וילדה זכר. אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה. והנקבה מן האיש מנין, דכתי' (בראשית כב, כג) ובתואל ילד את רבקה, ואומר ואת דינה בתו, ואומר ושם בת אשר סרח. ולפיכך כשאדם עושה שלא כדין מקללין לאמו, מפני שהיתה סבה למציאותו, שנא' (שמואל א כ, ל) בן נעות המרדות הלא ידעתי כי בוחר אתה בבן ישי לבשתך ולבושת ערות אמך. וכל חטאות שאדם [חוטא], כולן תלויין באמו. כדגרסי' במ' כלה פעם אחת היו זקנים יושבים, ועברו עליהם שני תינוקות, אחד גלה ראשו ואחד כסה ראשו. על זה שגלה ראשו ר' יהושע אומר ממזר, ר' אליעזר אומר בר הנדה, ר' עקיבא אומר ממזר ובר הנדה. אמרו לו לר' עקיבא, היאך מלאך לבך לחלוק על דברי חביריך. אמ' להם, אני אקיימנו. הלך אצל אמו של אותו תינוק ומצאה שהיא מוכרת קטנית בשוק. אמ' לה, בתי, אם תאמרי לי דבר שאני שואלך, אני אביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו, השבעה לי. היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו. אמ' לה, בנך זה מה טבו. אמרה לו, כשנכנסתי לחופה הייתי נדה, ופירש ממני בעלי, ובעלני שושביני, והיה לי זה הבן ממנו. ונמצא אותו תינוק ממזר ובר הנדה.
וגרסי' במ' סנהדרין משא אשר יסרתו אמו. א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מלמד שכפפתו אמו ומאחתו על העמוד, ואמרה לו, מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי. מה ברי, הכל יודעין שאביך ירא שמים היה, ועכשו יאמרו אמו גרמה. ומה בר בטני, כל נשים של בית אביך כיון שמתעברות שוב אין נזקקות לו, ואני דחקתי עצמי ונכנסתי, כדי שיהיה לי בן מלובן ומזורז. ומה בר נדרי, כל נשים של בית אביך היו נודרות ואומרות יהא לנו בן למלכות, ואני נדרתי ואמרתי, יהא לי בן מלובן ומזורז והגון לנביאות.
ת"ר ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדול הדור, לא מצא בת גדולי הדור, בת ראשי כנסיות, לא מצא ישא בת גבאי צדקה, לא מצא ישא בת מלמדי תינוקות, ולא בת עם הארץ, מפני שהם שקץ ונשותיהם שקץ. ושנינו במסכת תעניות אל תתן עיניך בנוי, אלא תתן עיניך במשפחה. שאם היא ממשפחה נאה וכשרה, מובטח לך שתהיה גם היא כשרה, כשאר נשי משפחתה. וכל אשה שהיא מזרע כשר לעולם תלד זרע כשר כאבותיה, שנא' (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם וגו', וכל אשה שהיא מזרע פסול לעולם תלד זרע פסול, שנא' (תהלים עח, ח) ולא יהיו כאבותם דור סורר ומורה.
וגרסינן במדבר סיני רבה אלהים מושיב יחידים ביתה, הנושא אשה ההגונה לו, הב"ה עושה אותם בתים. ואין יחיד אלא לשון גדולה, שנא' (יחזקאל לג, כד) אחד היה אברהם, ואומר ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. והוא מוציא מהם בנים בעלי תורה, אוסרים ומכשירים. הוי מוציא אסירים בכושרות. אבל מי שנושא אשה שאינה הוגנת לו, יוצאים מהם בנים עמי הארץ, הה"ד שכנו צחיחה. ואין צחיחה אלא לשון צמא, כדא' צחה צמא, שהן צמאין לדברי תורה, דכא' לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דבר ה'. וגרסי' במדרש תלים אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות וגו', קשה הזיווג לפני הב"ה כיציאת מצרים וכקריעת ים סוף. ד"א אלהים מושיב יחידים ביתה, יושב ודן אותם, ומביא זה ממקומו וזה ממקומו, ומושיבן בבית אחד. מוציא אסירים בכושרות, שהוא מוציאן מבתיהם אסורים על כרחם ומזוגם. בכושרות, אם אינם זוכים בוכים, ואם זוכין משוררים. בכושרות, בכי ושירות, זה נושא אשה שאינה הגונה לו ובוכה, וזה נושא אשה שהיא הגונה לו ומשורר.
וגרסי' באבות דר' נתן ר' עקיבא אומר, כל הנושא אשה שאינה הגונה לו עובר על שני מצות עשה ועל שני מצות לא תעשה. שני מצות לא תעשה, א' לא תקום ולא תטור, ב' לא תשנא את אחיך בלבבך. ושני מצות עשה, א' ואהבת לרעך כמוך, ב' וחי אחיך עמך. פי' אם אינה הגונה, יקוץ בה וישמור לה איבה בלבו, ויושב וממתין ומצפה אימתי תמות, ויסתלק ממנה וישנא אותה, ונמצא עובר על שני מצות לא תעשה, לא תקום ולא תטור ולא תשנא, ועל שני מצות עשה, ואהבת לרעך כמוך, מאחר שהוא שונא אותה היאך יקיים בה מצות ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, הואיל והוא שונא אותה יגרשנה ולא יקים בה מצות וחי אחיך עמך. נמצא עובר על ארבע מצות אלו. ולא ישא לא לשם יופי ולא לשם ממון, ואם נשא סופו לגרשה. אם לשם יופי, כשתהיה תמיד אצלו, תשבע עינו ממנה ויקוץ בה ותהיה בעיניו לזרה וימאסנה. ומעשה אמנון ותמר יוכיח. ואם לשם ממון, הממון כולה ואבד וישאר המום כנגדו, ויבקש לסלקו ואינו יכול.
וגרסינן במדרש כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה אשדוד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר. עזה מלשון עזים, ר"ל הנושא אשה שקרובותיה עזים ואלמים, וכוונתו להתחזק בהם על הבריות, לסוף אם תסתלק מהם חזקתם יסתלק גם הוא מן האשה, שנא' (צפניה ב, ד) עזובה תהיה. ושנו חכמים, כל אהבה שהיא תלויה בדבר אין סופה להתקיים, כשיבטל הדבר בטלה האהבה. ואשקלון לשממה, מלשון שקלים. ר"ל הנושא אשה לשם ממון סופו בא לידי עניות, הוי ואשקלון לשממה. אשדוד בצהרים יגרשוה, מלשון אש דוד. ר"ל הנושא אשה לשם חשק סופו שבע ממנה ויקוץ בה ויגרשנה, הוי אשדוד בצהרים יגרשוה. ועקרון תעקר. ר"ל הנושא עקרה או זקנה, או אשה שאינה ראויה לילד, עוקר זרעו.
אמ' רבה בר רב אחא אמר רב אדא, כל הנושא אשה לשם ממון הויין לו בנים שאינם מהוגנים, שנא' (הושע ה, ז) בה' בגדו כי בנים זרים ילדו עתה יאכלם חדש את חלקיהם. שמא תאמר חלקו ולא חלקה, ת"ל את חלקיהם. ושמא תאמר לזמן מרובה, ת"ל יאכלם חדש. מאי משמע חדש, אמ' רב נחמן, חדש נכנס וחדש יוצא וממונם אבד. וגרסי' במ' קדושין בפ' עשרה יוחסין, אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, בשעה שהב"ה מעיד על השבטים אינו מעיד עליו, שנא' (תהלים קכב, ד) ששם עלו שבטים שבטי יה עדות. אמ' רבה בר בר חנה אמ' רב אדא, כל הנושא אשה שאינה הוגנת לו, מעלה עליו הכתוב כאלו חרשו לכל העולם כלו וזרעו מלח, שנאמר ואלה העולים מתל מלח תל חרשא כרוב אדון ואמר ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם.
וגרסי' במדרש תלים ואלה העולים מתל מלח וגו', אלו בני ישראל שנתערבו בגויים, ולא יכלו להגיד בית אבותם. לפיכך נקרא מקומן תל מלח תל חרשא, שהיו ראויים שתחרש ארצם עליהם. וכשישראל מתערבים בגויים הב"ה נוטש אותם, שנא' (ישעיהו ב, ו) כי נטשת עמך בית יעקב [כי מלאו מקדם] ועוננים כפלשתים ובילדי נכרים יספיקו. כרוב אדן ואמר. כרוב, אלו המלאכים, שנקראים כרובים. אמ' הב"ה, אני אמרתי שיהיו ישראל לפני כמלאכים והם המירו את קדושתן. אדן, אני אמרתי שיהיו אדונים בעולם לאומות העולם והם המירו את כבודן. כל כך, למה, לפי שנתערבו באומות העולם, [שנא'] ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם, אם מישראל המה. כיצד היה המעשה. גרסי' בב"ר א"ר אסא, כשעלו ישראל מבבל בימי עזרא עלו עמהם נשיהם, ומפני החמה והצנה והיגון והדאגה נתפחמו פניהן של נשים, והניחו אותן אנשיהם והשיאו להם נשים נכריות. והיו נשיהם מקיפין את המזבח ובוכות. והוא שהנביא אומר, וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה [וגו'], ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך, ומאחר שחמסת אותה ונטלת יופיה ממנה אתה משלחה. והנושא את הגויה מטנף קדושתו באומות העולם, שנא' (זכריה ג, ג) ויהושע היה לבוש בגדים צואים, אלו בניו שנשאו נשים נכריות, דכתי' (עזרא י, יח) וימצא מן הכהנים אשר הושיבו נשים נכריות מבני ישוע בן יהוצדק. ר' אליעזר אומר, כל הבא על הגויה כאלו נתחתן לע"ז, דכתיב (מלאכי ב, יא) כי חלל יהודה קדש ה' [אשר אהב] ובעל בת אל נכר. וכי יש לאל נכר בת, אלא זה הבא על גויה.
וגרסינן בפ' אלו הן הנשרפין כי חלל יהודה קדש ה' ובעל בת אל נכר, זה מי שהוא זונה, שנא' (דברים כג, יח) לא תהיה קדשה. ובעל בת נכר, זה הבא על הגויה. וכתיב (מלאכי ב, יב) יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה. אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים ולא עונה בתלמידים, ואם כהן הוא לא יהיה לו מגיש מנחה לה' צבאות. ולכל העבריינין לא נתנו רז"ל רשות להרוג אותן עד שיעידו בב"ד, אלא לבא על הגויה. דתניא הבא על הגויה קנאין פוגעין בו. אמ' רב חסדא, הבא לימלך אין מורין לו. פי' קנאי שיראה לעבריין בועל את הגויה, אם בא לב"ד לשאול אם הורג אותו ואם לאו, אין מורין לו להורגו, אבל אם הרגו מעצמו, פטור. ואפי' הכי, אין לו רשות לקנאי להרוג לבועל אלא בשעת מעשה, כפנחס לזמרי, אבל אם פורש והרגו, נהרג עליו. ולא עוד אלא שאם פורש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, נהפך זמרי והרגו לפנחס, לא נהרג עליו, שהרי רודף הוא. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. הלך שבטו של שמעון אצל זמרי, ואמרו לו, הן נידונין דיני נפשות ואתה יושב ושותק. מה עשה, עמד וקבץ ארבעה ועשרים אלף מישראל והלך אצל כזבי בת נשיא מדין. אמ' לה, השמיעי לי. אמרה לו בת מלך היא, וכך צוה אביה שלא תשמע אלא לגדול שבהם. אמ' לה אף הוא נשיא שבט הוא. מיד תפשה בבלוריתה והביאה אצל משה. אמ' לו, בן עמרם, זו אסורה או מותרת, א"ת אסורה, בת יתרו מי התירה לך. נתעלמה ממנו הלכה. וגעו כלם בבכיה. והיינו דכתיב (במדבר כה, ו) והמה בוכים. מיד וירא פנחס בן אלעזר וגו'. מה ראה. ראה מעשה ונזכר הלכה. אמ' לו, אחי אבי אבא, לא כך למדתנו מהר סיני, הבועל ארמית קנאין פוגעין בו. ר' יצחק נפחא אמר, ראה שבא מלאך והשחית בעם, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. א"ר יוחנן, ששה נסים נעשו לפנחס באותו מעשה. אחד, שהיה לזמרי לפרוש ולא פירש, ואחד, שהיה לו לדבר ולא דבר, ואחד, שכיוון זכרותו של איש ונקבותה של אשה, ואחד, שלא נשמטו מן הרומח, ואחד, שהגביה את המשקוף ובא וחבטן לפני המקום. אמ', רבונו של עולם, על אלה יפלו ארבעה ועשרים אלף מישראל. והיינו דכתי' (תהלים קו, ל) ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. א"ר אלעזר, ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל, שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדוחפו. אמ' להם הב"ה, הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא, משיב חמה בן [משיב] חמה הוא. התחילו השבטים מבזין אותו, ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לע"ז, והרג נשיא מישראל. מיד בא הכתו' ויחסו, דכתיב (במדבר כה, יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. אמ' הב"ה למשה, לך והקדים לו שלום, שנא' (במדבר כה, יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, וראויה כפרה זו שתהא מכפרת לעולם. אמ' רב נחמן אמר רב, מאי דכתי' (משלי ל, לא) זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו, ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע, כמנין זרזיר, והמתין לו פנחס עד שתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו. במתניתא תאנא ששים, עד שנעשה כביצה מוזרת והיא היתה כערוגה מלאה מים. אמ' רב כהנא, ומושבה בית סאה. תאני רב יוסף, קבר שלה אמה. אמ' רב ששת, לא כזבי שמה, אלא שולנאי בת בלק, ולמה נקרא שמה כזבי, שכזבה כאביה. א"ר יוחנן, חמשה שמות יש לו, זמרי, בן סלוא, שאול, בן הכנענית, שלומיאל. זמרי, שנעשה כביצה מוזרת. בן סלוא, שהסליא עון משפחתו. שאול, על שהשאיל עצמו לע"ז. בן הכנענית, על שעשה מעשה כנען. ומה שמו, שלומיאל בן צורי שדי.
והבא על הגויה נופל עמה בגיהנם. כדגרסי' בב"ר ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה, בעולם הזה, ולהיות עמה, בעולם הבא. ומעמה אתה למד שהיא קשורה בו ככלב. ואית דאמ' מהכא, ילפתו ארחות דרכם יעלו בתוהו ויאבדו, שמלפפתו ומוליכתו לאבדון. והבא על הגויה עובר על ארבע עבירות, נדה, שפחה, גויה, זונה. סימן נשג"ז. ויש אומרים, כל ארורי משנה תורה כולם נאמרו על הבא על הגויה. כיצד. כתי' (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. אם תאמר שע"ז היא עצמה, אין זה עונשו שיתארר בלבד, אלא זה המוליד בן מן הגויה, שגורם לבנו לעבוד עבודה זרה. וכיוצא בו ארור מקלה אביו ואמו, זה המוליד בן הגוי, שגורם לבנו להקל את אביו. וכן משגה עור, וכן כל היוצא בהם. ולא עוד אלא שגורם גלות לישראל. כדגרסי' במ' סנהדרין בפ' כהן גדול, א"ר יצחק, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, בא גבריאל ונעץ קנה בים, והעלה הים שרטון. פירוש שעלה קרקע הים באותו מקום ועליו נברא כרך גדול של רומי.
ארבעה דברים טובים עשו אנשי הגולה שהושיבו נשים נכריות. א' גרשו את נשיהם וכפו את יצרם. ב' רחקו את בניהם ועשו אותן כממזרים, שנא' (עזרא י, ג) ועתה נכרות ברית לאלהינו להוציא כל הנשים הנכריות והנולד מהן. ג' והקריבו קרבן אשם על כל ביאה וביאה, שנא' (עזרא י, יט) ויתנו ידם להוציא את נשיהם ואשמים איל צאן על אשמתם. על אשמותם לא נאמר, אלא על אשמתם, על כל אחת ואחת. ד' והתודו לפני הב"ה על עונותיהם, שנאמר ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו בה' ונושב נשים נכריות וגו'. באותה שעה נעשו מבני העולם הבא, שכן כתיב (עזרא י ב) מבני עילם. ולא עוד אלא שנשקלו כעזרא הסופר, שנא' (עזרא י, טז) ויבדלו עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. אינו אומר ואנשים ראשי אבות, אלא עזרא הסופר אנשים ראשי אבות. מלמד, שנשקלין כעזרא.
בשלשה מקומות חשבו אומות העולם על ישראל שנתערבו באומות, והיו מבקשים להטותם, ובשלשתן סמכן הב"ה. במצרים היו אומרים, אם בהם שלטו המצרים לשעבדן, כ"ש ששלטו בנשותיהן. באותה שעה העיד עליהם הב"ה שהן בני אבותיהם. היכן. שנא' (ויקרא כד, י) ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי. מכיון שפירסם אותו בלבד, ידענו שלא נחשדו השאר. שנייה, בערבות מואב. לפי שכתוב וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. היו הגויים חושדין לישראל שנתערבו במואב, ובא הב"ה ויחס את אבותם, דסמיך לזה שאו את ראש כל עדת בני ישראל. ולא עוד אלא ששיתף שמו הב"ה בכל משפחה ומשפחה מהן, דכתי' (במדבר כו, ה) לחנוך משפחת החנוכי לפלוא משפחת הפלואי. ה"א בתחלת התיבה ויו"ד בסוף התיבה, שהוא יה. שלישית, בימי עזרא. לפי שנשאו מקצתן נשים נכריות, בא הכתוב והעיד עליהן שהוציאו את כלן ולא נשתיירה מהן אחת, שנא' (עזרא י, יז) ויכלו בכל וגו'.
וגרסי' בפרק קמא דסוטה דרש ר' עקיבא, בשכר נשים צדקניות שהיו במצרים נגאלו אבותינו משם. שבשעה שהיו יוצאות לשאוב מים, היה מזמין להם הב"ה דגים קטנים בבגדיהם ובכדיהם, ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדרות, אחת של מים ואחת של דגים, ונוטלות והולכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותם וסכות אותם ומאכילות ומשקות אותם, שנאמר אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ. בשכר ששכבו עם בעליהן בין שפתים, זכו לבזת מצרים. וכיון שמתעברות באות לבתיהן, וכשמגיע זמנן לילד באות לשדה ויולדות, שנא' (שיר השירים ח, ה) תחת התפוח עוררתיך שמה חבלתך אמך ושמה חבלה ילדתך. והב"ה יורד משמי מרום ומשפר אותם ומנקר אותם, כאשה המשפרת לילד, שנא' (יחזקאל טז, ד) ביום הולדת אותך לא כרת שרך וגו', וכתי' (יחזקאל טז, ו) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי, וכתי' (יחזקאל טז, ח) ואראך והנה עתך עת דודים ואפרוש כנפי עליך וגו', ומלקט להם שני עגילים, אחד של דבש ואחד של שמן, שנא' (דברים לב, יג) ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וכיון שהכירו בהם מצרים, היו באים להורגם, ונעשה להם נס ונבלעין במקומן. והיו המצריים מביאים שוורים וחורשים על גביהן, שנא' (תהלים קכט, ג) על גבי חרשו חורשים וגו'. ולאחר שהיו הולכין המצריים היו מבצבצין ועולים כעשב השדה, שנא' (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', וכיון שגדלים היו באין עדרים עדרים אל בתיהם, שנא' (יחזקאל טז, ז) ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים וגו'. ובשעה שנגלה עליהם הב"ה על ישראל בים, הם הכירוהו תחלה, שנא' (שמות טו, ב) זה אלי ואנוהו.
שלשה ברחו מן העבירה, שנים מהן אנשים, ושיתף הב"ה שמו בשמן, ואשה אחת, שקלה הב"ה כשרה ורבקה ורחל ולאה. שני אנשים, והן יוסף ופלטי בן ליש. יוסף ברח מן העבירה ולא עבר עם אשת פוטיפר, שנא' (בראשית לט, י) ולא שמע אליה יוסף לשכב אצלה להיות עמה. ושיתף הב"ה שמו בשם יוסף, שנאמר עדות ביהוסף שמו, יה מעיד בו שלא עבר עבירה. פלטי, לפי שנתייחדה עמו מיכל, דכתיב (שמואל א כה, מד) ושאול נתן את [מיכל] בתו לפלטי בן ליש וגו', והעיד עליו הב"ה שלא נגע בה, שנא' (שמואל ב ג, טו) וישלח איש בושת ויקחה מעם פלטיאל בן ליש. מתחלה נקרא פלטי, ועכשו פלטיאל, אני מעיד בו שלא עבר עבירה. אשה אחת, ושקלה הכתו' כשרה ורבקה ורחל ולאה, ואיזו זו, זו יעל. ביעל כתי' (שופטים ה, כד) מנשים באוהל תבורך, ובשרה כתי' (בראשית יח, ט) איה שרה אשתך ויאמר הנה באוהל, וברבקה כתי' (בראשית כד, סז) ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וברחל ובלאה כתיב (בראשית לא, לג) ויבא לבן באהל רחל ובאהל לאה.
ר' יהודה בן גמליאל אומר, שתי אומות, אחת קדמה את ישראל בחרב ואחת קדמה את ישראל בעבירה. אדום קדמו את ישראל בחרב, שנא' (במדבר כ, יח) ויאמר אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך, וכתיב (במדבר כ, כ) ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה. מה הב"ה אומר להם לישראל, לא תתעב אדומי. מואב קדמו את ישראל בעבירה, דכתיב (במדבר כה, א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות את בנות מואב. מה הב"ה אומר להם לישראל, לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'. נמצאת אומר קשה המחטיא את חבירו בדבר עבירה ממי שהורגו בחרב.