דרוש למילה
ושם הדרוש הזה ברית שלום וראיתי להסמיכו אחר דרושי הזיווג בהיות שתכלית הזיווג הוא לקיים זאת המצוה
מסכת נדרים פ"ג דל"א ע"ב גדולה מילה שכל המצות שעשה אאע"ה לא נקרא שלם עד שמל. ראוי לשים לבבפסוק ויהי אברם בן תשעים שנה כו' ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים דקשה למה נראה אליו בשם שדי כשבא לדבר עמו ע"ע המילה ולא בשם אחר מהשמות ומהר"י אברבנאל ז"ל פי' ששם שדי מורה שהוא תקיף ומשבר כח המערכות ולפי שאברהם לא היה ראוי להוליד כפי מזלו ועכשיו בענין המילה היה מבטל המזל והמערכה להוליד ליצחק לכן נראה לו בשם שדי:
ובזה יובן טעם שתלה הכתוב מהולים שבמדבר ושבמצרים ע"י יהושע אע"פ שגם משה ואהרן נתעסקו עמהם כאומרם ז"ל במדרש חזית בפ' עד שהמלך במסיבו וז"ל המאמר ויהי בחצי הלילה אמרו לו למשה רבינו תן לנו מה נאכל א"ל כך א"ל הקב"ה וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו עמדו ומלו עבדיהם והיה נפשם תוה לאכול א"ל תן לנו לאכול א"ל כל ערל לא יאכל בו מיד כ"א ואחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו מי מלן ר' ברכיה אמר משה מהל ואהרן פרע ויהושע היה משקה וי"א יהושע היה מוהל ואהרן פורע ומשה היה משקה הרי מבואר מכאן שעל ידי שלשתם נמולו ולמה כלה הדבר ביהושע שנאמר אשר מל יהושע:
אמנם הוא אשר דברנו שבהיות שביהושע ניתוסף היו"ד משדי אשר עם היו"ד נשלם שם שדי בגופו של אדם לזה תולה המהולים בו שהמהולים נשלמים בשם שדי עם המילה שהיא היו"ד עי"ל בעבור היותו מזרעו של יוסף שלא פגם במילה לכן תולה המהולים ביהושע שאחר שאדם מל מתיש כח הקליפה כמ"ש החסיד בעל מנורת המאור בדל"ב משם הרב מורה צדק שכתב בסוף ספרו בטעמי המצות פמ"ט וכן המילה אצלי אחד מטעמיה למעט תאות המשגל ולהחליש זה האבר כפי היכולת עד שיתמעט במעשה זה עכ"ל ולכן היות המילה סיבה להתיש כח הקליפה כדי שלא יבא האדם לפגמה תולה הענין ביהושע הבא מיוסף שלא פגם במילה. אבל בענין המאמר שהזכרתי ראוי לשים לב בספקות הנופלות בו. ראשונה י"ל דלמה מיד בתחילת הדבור לא אמר משה כל ערל לא יאכל בו אלא אמר להם בתחילה ומלתה אותו אז יאכל בו עד שסברו שהעבדים דוקא היו צריכים למול ולא הם ומלו את עבדיהם והוצרך אח"כ לפרש כל ערל לא יאכל בו שיבינו שגם כנגדם היה מדבר. ספק ב' שמאחר שראו שהעבדים הוצרכו למול כדי שיוכלו לאכול איך לא הבינו שגם הם היו צריכים למול כדי שיוכלו לאכול מאחר שהערלה היה מעכב האכילה. ספק ג' איך מלו בלילה שהרי דרשו ז"ל ביום השמיני ביום ולא בלילה. ספק ד' להבין על מה בא הי"א דיהושע היה מוהל ואהרן פורע ומשה משקה. ספק ה' מאחר שהיו ערלים איך מלו עבדיהם ובניהם שהרי דרשו ז"ל המל ימול המל ימול. ספק ה' מה שמקשים העולם דמאחר שאמר שנתן כל אחד איש חרבו על ירכו ומל עצמו מה שואל מי מלן שהרי הם עצמן מלו:
אמנם נראה לפרש בהיתר אלו הספקות דמרע"ה לא רצה לקרותם ערלים ולכן לא אמר להם בפירוש כל ערל לא יאכל בו שלא להזכיר סרחונם שהיו ערלים ותלה הסרחון והפיסול בעבדים ואמר וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו והם יבינו מעצמן שגם הם היו צריכים למול מאחר שהערלה מעכב האכילה בראותם שהעבדים לא יכלו לאכול על היותם ערלים והם לקחו החלוקה בדרך אחר וסברו שהדבר תלוי בכונה להיותם מכוונים אל המצוה ובעבדים דלא שייך כונה וגם בקטנים צריכים מילה כמו שמפורש במדרש פ' בא שמלו לעבדיהם ולבניהם ולכן עמדו ומלו עבדיהם וגם בניהם בהיותם שוללי הכונות אמנם הם היו יכולים לאכול בהיותם מכוונים אל המצוה בלבד אף שהיו ערלים וכיון שלא הבינו ולא מלו עצמן אז הוכרח לומר להם בפי' כל ערל לא יאכל בו וקראם ערלים אף שבתחלה רצה להסתיר זה הדבור והותר בזה ספק א' וב'. ובהתר ספק ג' י"ל שכיון שהיו אנוסים מסבת הרעב וקרובים לסכנה והיו מוכרחים לאכול הקרבן הוכרחו למול עצמן בלילה והותר בזה ספק ג'. ובהתר ספק ד' י"ל שבהיות שאין המצוה נקראת כי אם על שם גומרה וידוע שגמר מצות המילה היא הפריעה משום דמל ולא פרע כאלו לא מל וגמר הפריעה היא המציצה וההשקאה ולכן בא הי"א לומר שמשה שהיה גדול מכלם היה משקה שהוא תכלית המצוה ואהרן שהיה גדול מיהושע היה פורע ויהושע היה מוהל שהוא תחילת המצוה. אמנם כפי סברא ראשונה היו נותנים יותר מעלה ליהושע ממשה ואיך יעלה על הדעת שמרע"ה היה מניח מלעשות עיקר גודל המצוה והותר ספק ד'. עי"ל שתלוי מחלוקת זה בפלוגתא דאיתא בגמרא אם חולקים כבוד לתלמיד בפני הרב או אין חולקין מ"ד משה היה מוהל סובר כמ"ד חולקין ולכן חלק כבוד ליהושע תלמידו שישקה שהוא תכלית המצוה ומ"ד יהושע היה מוהל סובר כמ"ד אין חולקין. ובהתר ספק ה' שמקשין שמאחר שמלו עצמן איך שואל מי מלן נראה דאין הכרע לומר ממ"ש שכל אחד מל עצמו שמלו ממש בידם את עצמן ולא ע"י אחרים אלא הכונה לומר כל אחד נטל חרבו על ירכו ומל עצמו כלומר ע"י המוהל כדרך שאומרים פלוני מל את בנו והמוהל מל אותו או ד"מ שאומרים המלך נצח המלחמה שבהיות הוא הסבה תולה הדבר בו ג"כ בנ"ז בהיותם הם סבה אע"פ שמשה ואהרן ויהושע מלן תולה בהם המעשה והותר בזה ספק ה' וו'. עי"ל בהתר ספק א' שאם היה אומר להם מיד שימולו לא היו חוששים אח"כ על עבדיהם למלותם כדי למהר לאכול לכן הזהירם תחלה על העבדים:
ונחזור לענייננו הראשון ששם שדי חקוק בגופו של אדם והמילה היא היו"ד אשר עם זה יובן מאמר חז"ל שאברהם אבינו יושב בפתח גהינם וכל איש שפגם יותר מדאי מעביר עליו ערלות התינוקות ומחפה מילתו ומשליכו לגהינם וראוי לשים לב דמה צורך לדבר זה לכסות המילה שמאחר שפגם למה אינו משליכו לגהינם מיד:
אמנם הוא אשר דברנו ונקדים קודם מ"ש הרמב"ם בפ"ו מה' יסודי התורה וז"ל כתב אלף למ"ד מאלהים יו"ד ה"א מהויה אינו נמחק אבל הכותב שי"ן דל"ת משדי ה"ז נמחק ט"כ וטעמא משום ששי"ן דל"ת אינו שם בחיסרון היו"ד שנשאר שד ולכן בהיות בגופו חקוק שם שדי אם היה משליכו אברהם עם השם שלם שהוא שם שדי שחקוק בגופו של אדם גהינם לא היה שולט עליהם בהיות השם של שדי עליו והוא מן השמות שאינן נמחקים ואיך היה רשות לגיהנם למוחקו ולכן מכסה המילה שהיא היו"ד ונשאר שד והרי אם כתב שי"ן דל"ת משדי הרי נמחק משום שנשאר שד שאינו שם ולא חצי השם ובזה שמעתי משם קדוש א' מדבר שזהו כונת רז"ל בגמרא ר' פ' שהיה בשעת הזיווג עם אשתו כאלו כפהו שד דלמה אמרו שד ולא שם אחר של מזיק אמנם הוא אשר דברנו דשם שדי רשום בגופו של אדם ובהסרת היו"ד נשאר שד ובשעת המעשה מכסה היו"ד ולא נשאר לחוץ כי אם שד לכן אמר כאלו כפהו שד ודוק ונכון:
ובזה יובן מאמר רז"ל בפ' התכלת דמ"ג ע"ב ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה בפתחיהן ועליהן אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה שעמד ערום אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה כיון שנזכר במילה שבבשרו נתיישבה דעתו ואחר שיצא אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד על המילה שניתנה בשמינית ראב"י אומר כל מי שיש לו תפילין בזרועו ותפילין בראשו ומזוזה בפתחו הכל בחזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם עכל"ה וי"ל דלמה נצטער דהע"ה כשהיה במרחץ בלא מצות שהרי באותה שעה היה פטור מהמצות בהיותו במקום מטונף שאין ראוי לקיימם ב' דלמה אמר שירה על מצות מילה יותר משאר מצות ג' דלמה נזכר מהמילה ולא ממצות הפאה ד' וכי בדבר הדבוק עם האדם שייך שכחה שאומר כיון שנזכר חמישי דהול"ל כיון שנזכר במילה נתישב דעתו מהו במילה שבבשרו שבודאי שבבשרו היה ו' דלא אמר על השמיני כלישנא דקרא וביום השמיני ימול כו' אלא על השמינית:
אמנם בהתר אלו הספקות צריך להקדים הקדמה והוא מ"ש ז"ל עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה והם הגורמים להחטיא לאדם ובהיות לולא הקדוש ב"ה אשר ברחמיו עוזר לאדם להצילו מיצרו לא היה יכול לו וטרם מכה ציץ רפואה פרח ונתן מצות תפילין שבזרוע הבאים נגד הלב להתיש כחו ומצות תפילין שבראש אשר הם נגד העינים כדכתיב והיו לטוטפות בין עיניכם כדי להגין לאדם מראיית העינים וגם הציצית הוא כחשן מכסה ומגן על הלב באופן שבהיות האדם מסובב ממצות אלו אין עבירה באה על ידו וא"ת תינח ביום שהוא מסובב במצות אלו יכול להציל א"ע מן היצר אמנם בהיותו שוכב על משכבו בלילה ויבא יצרו לנצחו מה יעשה מאחר שהוא ערום מאלו המצות המגיעות לאדם ע"ז שמעתי מהקדוש המקובל האלהי האר"י ז"ל שכל מי שיצרו תקפו עליו בלילה יקום ויניח ידו על שם שדי שבמזוזה ויכוון שבסוף אותיות מילוי יצר הם אותיות שדי וכשיכוון שבאותיות יצר כלול שם שדי ינצל מהחטא ובזה נוכל לומר דזה רמז הפסוק באיוב סימן כ"ב והיה שדי בצריך וכסף תועפות לך כלומר כשתכלול שם שדי בצריך ר"ל ביצרך שבמלת יצר כלול שם שדי אז וכסף תועפות לך כסף לשון נכספה ותועפות תעיפה כלומר כוסף יצרך תעוף ממך באופן שגם בלילה שאין האדם מסובב בציצית ותפילין המצילין ומגינין לו מהיצר יכול להציל בכונה זאת של שם שדי ובזה יבא היטב ענין דהע"ה שכיון שנכנס למרחץ וראה עצמו ערום ממצות אלו המגינין לו מיצרו נתיירא מאד אולי יצרו הרודף להחטיאו היה יכול עמו בבית המרחץ לפוגמו עם איזה מחשבה פגומה בהיותו ערום מהמצות המצילין מהעבירה וכיון שנזכר במילה שבבשרו אשר היא יו"ד של שדי הרשום בגוף האדם נתיישב דעתו בזכרו כונת הרב מהאר"י ז"ל שבאותיות שדי כלול יצר כדפרישית ובהכוון הפונה הזאת ינצל מן היצר אף שאינו מסובב עם אותם המצות ועם זה הותר ספק א' ובספק ב' שאמר שירה עליה דוקא בהיותה מסוגלת להצילו מהיצר ובהתר ספק ג' שאמר כיון שנזכר כלומר נזכר אל הכונה שבאותיות יצר כלול שם שדי. ובהתר ספק ד' דלמה לא נזכר מענין הפאה שלעולם נזכר ממנה אמנם לא נתיישב עמה בהיות שאינה מסוגלת להנצל מיצר הרע. ובהתר ספק ה' באומרו במילה שבבשרו יובן באומרם ז"ל במדרש תהלים ד"י ע"ב י"ג נולדו מהולים אדם שת חנוך נח שם תרח יעקב משה יוסף שמואל דוד ישעיה ירמיה ע"כ ולכן דוד שנולד מהול מבטן ומהריון אמר במילה שבבשרו שלעולם היה המילה בבשרו משעת יצירתו ולא כשאר בני אדם שבא להם מיום השמיני והלאה והותר ס' ה' ובהיות מצות המזוזה מסוגלת גם היא לינצל מהיצר כדפי' לכן לא אמר על השמיני אלא על השמינית רמז שהיא סמוכה לאחרות כלומר היא מצוה שמינית מסוגלת מאותם ז' המצות דהיינו ציצית ומזוזה ותפילין משום שבמילה יש סגולה אחרת בכוון בשם שדי כדפי' ונכון ודוק והותר ספק ו'. ובזה יובן מאמר חז"ל בנדרים פ"ג דל"ב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי שבעבור המילה שמים וארץ קיימים דקשה דמה שייכות יש זה עם זה אמנם יובן עם האמור שבאדם רשום שם שדי וידוע שהקב"ה נקרא שדי על שאמר לעולמו די ונמצא ששמים וארץ שנבראו יחד כדחז"ל נשלמו בשם שדי ולכן בקיום מצות המילה ששם שם שדי שמים וארץ מתקיימים שנשתכללו בשם שדי ונכון ודו"ק:
ועם זה נבין הפסוק גם כי אלך בגי צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי הכוונה במה שאמרנו שרשום באדם שם שדי דעל זה הוצרך א"א ע"ה להעביר עליהם ערלת התינוקות כדי להסתיר היו"ד כדי שישלוט עליהם גהינם באופן שבעבור שיש באדם שם שדי אין גהינם קולטתו ולזה אמר גם כי אלך בגיא צלמות שהוא גהינם לא אירא רע כלומר איני מתיירא שישלוט עלי אשו של גהינם לפי שאתה עמדי כלו' שמך רשום עמדי בגופי:
(א"ה הש"ח ס"ט עיין בלקוטי שושנים שבס' קרנים להרב המקובל כמהר"ש מאוסטרפולי ז"ל דפוס אמשטרדם בסוף הספר וראיתי להעתיקו בכאן לפי שיש שינוי וז"ל איתא בפליאה דר"ג קארו תת"ן חדרים יש כמנין תכל"ת ובאלו חדרים צריך לילך אפי' צדיק גמור לתקן ולהעלות נשמות של רשעים כמבואר בזוהר בכמה מקומות והנה כאשר בא הצדיק לתת"ן חדרים אינו צריך לפחוד מן המזיקין כי תק"ף חדרים אינם תוקפא דדינא וממילא נשארים ר"ע חדרים וכשמם כן הם שהם רע ואם היו הצדיקים ההולכים שם בלא שמירה אזי היה יכול להיות שהיו נזוקין מגרדיני נמוסין טהירין אזי הולך מלאך אחד ושמו יהושע ובידו שעוה וכותב על מצחו השם הנקרא את"ה ואז אפילו הולכין באלו ר"ע חדרים אין שטן ואין פגע רע ולדעתי זה הסוד גלה לנו דהע"ה תהלים כ"ג גם כי אלך בגי"א צלמו"ת בתק"ף לא אירא רע רזא דמילתא גי"א צלמו"ת גימ' תק"ף ר"ל גם כי אלך בגי"א צלמו"ת בתק"ף חדרים מן תת"ן שהם אינם תוקפא דדינא וממילא נשארים ר"ע מ"מ לא אירא רע מאותן ר"ע חדרים כי את"ה עמדי ר"ל השם של אתה עמדי שכתוב על מצח הצדיק ומי כותבו ומפרש ע"מדי ש"בטך ו"משענתך ה"מה ר"ת אותיות שעוה ולמפרע דהיינו ע"מדי ש"בטך ו"משענתך ה"מה י"נחמוני ר"ת יהושע ר"ל שהוא כותבם והענין פלא שהכל מרומז בקרא והאל יכפר בעדי עכ"ל ז"ל ועיין להרב הגדול מהר"י אזולאי ז"ל בס' דבש לפי שהביא ג"כ הלשון הנז"ל וכתב עוד שבס' רפדוני בתפוחים דכ"ה יש מעט תוספת כי בתק"ף חדרים אין פחד כי יש להם בושה מת"ח ומזקנים אנשי מעשה כו' ע"ש):
אמנם שמעתי משם המפרשים ז"ל שיש במדרש כשאדם מת יש ממונה שרואה אותו אם הוא מנוקה מכל חטא רושם במצחו אותיות את"ה וכשגהינם רואה אותו בסימן זה אין קולט אותו ואם הוא רשע רושם במצחו אותיות א"ת ואז גהינם קולטתו ע"כ. ולא ידעתי טעם הסימן ואולם הוא כדרך תי"ו תמות כו' וזהו כונת דוד באומרו גם כי אלך בגיא צלמות שהוא גהינם לא אירא רע משום שאותיות אתה רשומה עמדי עכ"ל:
ובזה נוכל לומר ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי ונקדים לפרש מתחילת המזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וחז"ל הקשו קינה מבעי ליה אלא אמר מזמור שלא היה עבד או ממזר מי שקם עליו כו' אמנם נ"ל לומר שאמר שירה על שמצא מקום לברוח ולא נפל בידו שהיה ממיתו כפי מה שיעצוהו ולזה אמר לדוד וטעם המזמור היה בברחו כלומר על מה שמצא מקום לברוח מפני אבשלום בנו:
ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי רבים אומרים לנפשי כו' ואתה ה' מגן בעדי כו' הכונה ידוע שמנהג העולם הוא שבעוד שהאדם עומד בגדולה ברוב עושר ותענוגים שידה ושידות הכל מתקנאים בו ומבקשים שפלותו או מסיבת קנאה או מסיבת יראה שלא ישלוט עליהם בזדון ובחזקה אבל אם גלגל הדבר שירד זה מגדולתו עוד אין חושבים בו ואדרבה אפי' אויביו מרחמים עליו משום שכיון שנתבטל הסבה נתבטל המסובב. אמנם דהע"ה היה מתרעם שלא נהגו עמו כדרך מנהג העולם כדפי' אמר ה' מה רבו צרי עם אבשלום אשר כפל צרותי ועם כל זה שרבו צרי וצרותי וכבר באתי בגדר השפלות עם כל זה רבים ונכבדים קמים עלי אשר לא כדת משום שאין דרך העולם כן כדפרישית ומה אומרים הרבים הללו הקמים עלי אומרים לנפשי אין ישועתה לו לדוד עוד ומביאים ראיה לדבריהם ואומרים ראו איך אין ישועתה לו משום שהוא באלהים סלה ובראות שלעולם פוגע עמו מדת הדין אינו אלא מצד רוע נפשו ואינם יודעים שאתה ה' בהיותך בעל הרחמים אדרבה עם היסורים שאתה מביא עלי אתה מגן בעדי לנקותי מכל חטא ופשע ולהרים ראשי ונמצא שהיסורים הם כבודי ומרים ראשי לעה"ב:
עוד י"ל רבים אומרים לנפשי כלומר כת הכופרים הקמים עלי מה אומרים אין ישועתה לו לדוד וכל ימיו מכאובים והוא מסבת כי באלהים סלה ובהיותו דבוק באלהים והולך בדרכיו זהו הטעם שבאים עליו רבות צרות. עוד י"ל שהוא דרך תמיה שהיו מתמיהים עליו באומרם וכי מאחר שאין ישועתה למה הוא באלהים סלה:
אך יש לדקדק שהיה מן הראוי לומר רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לה שמלת לו אינה מתיישבת כל כך אמנם נראה שבהיות שיש רשע ורע לו ויש צדיק ורע לו וטעם הרשע ורע לו משום דאין בידו שום מצוה לאכול וצדיק ורע כדי לנקותו מאיזה חטא שבידו אמנם הרשע ורע לו בראותו לצדיק ורע לו סובר שבעבור היותו משולל משום מצוה יש לו רע באופן שמעצמו דן לאחרים לזה אמר דוד רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו כלומר מביאים ראיה מעצמן ואומר כל א' מנפשי אני יודע שאין ישועתה לו לדוד שהרי בעבור היות נפשי מגואלה יש לי רע ובודאי שגם דוד כמוני בהיות יש לו יסורין וזהו אומרו רבים אומרים לנפשי ר"ל בעבור נפשי אני דן לדוד שאין ישועתה לו שהרי באלהים סלה שמדת הדין פוגע בו סלה ואינם יודעים הרשעים הללו ההפרש שביני לבינם שהרע שיש בהם הוא בעבור היותה רקנים מכל מצוה והיסורים שבי הם לנקותני מאיזה עון והוא סבה שאתה ה' מגן בעדי כלומר והוא סבה שאותיות אתה רשומות במצחי כדי שיהיו מגו בעדי שלא ישלוט בי גהינם כמו שפירשנו שלמי שהוא צדיק מרשמים במצחו אותיות אתה:
ונחזור לעניננו דשם שדי חקוק בגופי של אדם אשר עם זה הבא נבא למאמר הנצב בפתח הדרוש גדולה מצות מילה שמי לנו גדול כאברהם שקיים כל המצות ולא נקרא שלם עד שמל דקשה דאיך מוכיח מכאן שמצות המילה גדולה בעבור שנקרא אברהם שלם עליה דנימא שהטעם שנקרא שלם הוא בעבור שעמה השלים כל המצות ואם ה"נ שאם היה מקיים כל המצות ובכללם מצות המילה והיה חסר מצוה אחרת שגם אז לא היה נקרא שלם כי אם בקיום אותה מצוה:
אמנם אחרי עורי נקפו זאת אין זאת אלא תורה כלומר אחרי היותי עור ובשר נקפו עלי חיוב זאת שהיא התורה ונמצא שבעבור בשרי על היותי ב"ו שבאתי בזה העולם לקיים התורה יש לי פנים שאחזה אלוה כמדובר:
ועוד י"ל כדחז"ל דאונקלוס הגר היה לומד ולא היה עולה בידו כלום עד שאמרו לו שהיה הטעם בעבור שלא היה מהול דכתיב מגיד דבריו ליעקב גו' לא עשה כן לכל גוי ונמצא שכל מי שאינו מהול אין התורה מתקיימת בידו וא"כ שפיר מביא ראיה שגדולה מילה בהיותה היא סבה ללמוד תורה ועשיית המצות דקודם המילה הכל כלא חשיב:
עוד י"ל שבהיות שכל המצות הם מוכנות לאדם לכל עת שירצה לעשותם מה שאין כן המילה שכיון שעשה אותה פעם אחת שוב אינו יכול לקיימה בעצמו דמזההטעם הניחה אברהם אע"ה ולא קיימה מדעתו עד שבא לו הצווי מאת הקב"ה להיות עליה מצווה ועושה לפי שאם היה מקיימה לא היה יכול לעשותה אח"כ בצווי כמו שפי' כן המפרשים ז"ל נמצינו למדין שגדלה מעלת המילה בהיותה מצוה מיוחדת מכל המצות כדפרשי' וא"כ אם היה מקיים כל המצות ובכללם מצות מילה והיה נשאר מצוה אחרת לקיימה אח"כ לא בעבור אותה מצוה היה נקרא שלם בקיומו אותה בצווי מאחר שהיא מצוה שהיה יכול לקיימה אף בלי צווי ולא היה מאבד כלום משום שאח"כ היה יכול לחזור ולקיימה בצווי משא"כ המילה ועכשיו כונת בעל המאמר להביא ראיה שגדולה מצות המילה שלא יש אדם מקיים המצות כאברהם ועם כל זה לא נקרא שלם עד שמל כלומר ולמה קיים כל המצות והניח זאת בעבור מעלתה כדפרישית באופן שגדולה מילה מכל שאר המצות שהניחה לבסוף להיות שלם בקיום אותה בצווי מה שלא היה שלם אם היה מקיימה בלא צווי בהיות שלא היה יכול לקיימה בצווי ונמצא שלמדנו שהיא מצוה מעילה מיוחדת ונפרדת מכל המצות ודו"ק:
עוד י"ל דבשלמא אם אאע"ה היה מצווה על המצות והיה חסר מלקיים אפילו מצוה קלה לא היה ראוי לקרותו שלם משום שלא קיים בשלימות צווי יתבר' בהיות שחסר מלקיים מצוה קלה אבל בראותו שקיים כל המצות בלי שום צווי היה מהראוי שיקרא שלם אע"פ שהיה חסר מאיזה מצות וכל שכן שקיים כולם חסר אחת ועכ"ז אנו רואים שבעבור חסרון המילה לא קראו שלם נמלא שהמילה גרמה לו באופן שגדולה מצות מילה מכל המצות ולעולם שאם היה מקיים כל המצות ובכללם מצות המילה והיה חסר מצוה אחרת היה נקרא שלם אע"פ שהיה חסר איזה מצוה בהיותו אינו מצווה ועושה שראוי להחזיק לו טובה ע"מ שעשה בלי צווי:
ונחזור לענייננו שעל ידי המילה נשלם שם שדי בגופו של אדם ובזה הותר הספק אשר בתחילת הדרוש דלמה נראה לו הקב"ה לאברהם בשם שדי כשבא לצוותו על ענין המילה אבל בהיות שעם המילה לא היה נשלם שם שדי בגופו לכן נראה אליו באל שדי ובזכות המילה יגאלנו ה' אמן ובזה יובן מאמר כשאמר שלמה הע"ה אני ארבה עלתה יו"ד משום שזהו גורם שנשא נשים נכריות ונגע במילה שהיא היו"ד בילה"א:
אליהו בכמה"ר שלמה אברהם הכהן האתמרי
השמטה לדרוש המילה (דרוש ג') לענ"ד יש לפרש מאמר זה ע"פ מאמר חז"ל אמר הקדוש ברוך הוא אם ישראל מקבלים בריתי כאלו מקבלים אלהותי ואם אין מקבלים בריתי אין מקבלים אלהותי ע"כ וצריך להבין איך תלוי זה בזה. ולכאורה יש לומר כיון שע"י התורה ישראל משיגים אלהותו יתברך כדאיתא ברעיא מהימנא פרשת פנחס (דף ר"ל) וז"ל קב"ה איהו סתים בסתרי התורה במה אשתמודע במצות כו' וידוע שכל איש ישראל שאינו מהול אינו יכול ללמוד תורה כמו שהוכיחו ז"ל מפסוק מגיד דבריו ליעקב וגו' וכיון שאינו יכול ללמוד תורה ע"כ לא יכול להכיר אלהותו יתברך כיון שהוא מצווה על המילה ואינו מקיימה ולזה תלה קבלת אלהותו ית' אצל ישראל על ענין המילה. וכמו שהפריד הקדוש ברוך הוא בין ישראל לעמים בכל התורה. כן הפריד אותם גם במצות מילה. ובעל ספר הפליאה הקשה למה לא הפריד הקב"ה את ישראל מן האומות בשארי סימני הגוף או בצורת הפנים. ואנחנו רואים כי כל בני אדם תואר אחד ופרצוף אחד להם. ושני תירוצים לזה. א) אולי ירצה איזה מהאומות להתגייר. לא יכול מחמת כי יהי' משונה מכל ישראל. ע"כ עשה הקב"ה תבנית אחד לכל בני אדם. ב) אם היו ישראל נפרדים מהאומות בפרצופיהם היו אומרים שיש שתי רשויות. לכן ברא לכולם פרצוף א' ותבנית אחד. והבדילם רק במצות התורה ובתוכם גם במצות מילה. וע"י המילה נטהרו ישראל מטומאות מצרים כמו שנאמר מי יתן טהור מטמא. וכיון דאתא לידן הפסוק הזה נ"ל לפרשו עם מ"ש הר"ן ז"ל דמ"ש ז"ל הכם שאסר אין חברו רשאי להתיר הוא דוקא יחיד ביחיד וזהו אמרם אין חברו רשאי להתיר אבל אם רבו שנים על יחיד שאסר יכולים להתירו. א"ה הש"ח ס"ט סברת הר"ן הלזו שמביא מרן הקדוש המחבר ז"ל כעת חפשתיה ולא מצאתיה זולת היכא דהאחרון הוא גדול מן הראשון דיכול להתיר וכתב דכן נ"ל להלכה אבל לא למעשה ע"ש בפ"ק דע"ז וזהו נראה שרמז פה מי יתן טהור מטמא. כלומר מי שרוצה ליתן טהור היינו להוציא טהור מדבר שטמא חברו לא אחד. אינו יכול אחד להתירו בעבור שאחד שאסר אין אחד יכול להתירו רק צריך ב' נגד אחד. עי"ל דידוע שכשהדור חייב ח"ו למען חסדיו הרבי' כדי שלא לכלות' מעל פני האדמה לוקח אחד מיוחד שבדור ומכפר עליהם ומטהר אותם מטומאת' וזהו הרמז פה מי יתן את הדור טהור ממה שהיה טמא לא אחד שהוא הצדיק האחד המיוחד. אשר בעבורו מכפר הקב"ה על הדור: