Morality; Restoring the Common Good in Divided Times, INTRODUCTION Cultural Climate Change

חברה חופשית היא הישג מוסרי.

במערב, לאורך חמישים השנים האחרונות, אמת זאת נשכחה, נזנחה או הוכחשה. ומשום כך, הדמוקרטיה הליברלית נמצאת היום בסכנה.

לקיומו של חופש חברתי אין די בכלכלת שוק ובמדינה דמוקרטית־ליברלית. דרוש לו רכיב שלישי: מוסר, דאגה לטובתם של אחרים, מחויבות פעילה לצדק ולחמלה, נכונות לשאול לא רק מה נכון וטוב לי אלא גם מה נכון וטוב לכולנו־ביחד. עניינו הוא ״לנו״, לא ״לי״; ״אנחנו״, לא ״אני״.

אם נתמקד ב״אני״ ונאבד את ה״אנחנו״, אם נפעל על פי האינטרס העצמי בלי מחויבות לטוב המשותף, אם נתמקד בהערכה העצמית ונאבד את האכפתיות לזולת, נאבד הרבה יותר מכך. אומות יחדלו להיות חבָרות ויהיו לאוסף של קבוצות־זהות. נאבד את הרגשת האחריות המשותפת שלנו, ובמקומה נגלה תרבות של תחרות בהתקרבנות. בעידן של אפשרויות חסרות תקדים, אנשים ירגישו פגיעים ובודדים.

השוק יהיה חסר רחמים. הפוליטיקה תהיה מוליכת שולל, פלגנית, מסוכסכת וקיצונית. אנשים ירגישו חרדה, אי־ודאות, פחד, תוקפנות, ערעור, ניתוק וניכור. הם יתרכזו בקידום עצמי במקום בדבר האחד שייתן להם אושר בר־קיימא: שיפור חייהם של אחרים. הם יהיו, בהשוואה לבני הדורות הקודמים, עשירים בכסף אך מרוששים רגשית. החופש עצמו יהיה נתון לאיום מן הימין הקיצוני ומן השמאל הקיצוני: הראשון חולם על תור זהב שלא היה מעולם, והאחר על אוטופיה שלעולם לא תהיה.

הדמוקרטיה הליברלית נתונה בסיכון בבריטניה, באירופה ובארצות הברית. וכך גם כל מה שהדמוקרטיות מייצגות — החופש, כבוד האדם, החמלה והזכויות. החברות המתקדמות ביותר בהיסטוריה מבחינה טכנולוגית שכחו רק את זאת: איננו מכונות, אלא אנשים, ואנשים שורדים על ידי כך שהם דואגים זה לזה ולא רק מתחרים זה בזה. כלכלת השוק והפוליטיקה הליברלית ייכשלו אם לא תבצר אותן הכרה מוסרית המציבה במקום הראשון את האנושיות המשותפת לנו. הפערים הכלכליים יגדלו. הפוליטיקה תמשיך לאכזב אותנו. תבוא גאות של כעס וטינה, והניסיון ההיסטורי לימדנו כי זהו אות של סכנה לעתיד החופש.

אנו חווים עכשיו את מקבילתו התרבותית של שינוי אקלים. רק אם נכיר בכך נבין את הדברים המוזרים הקורים במאה ה־21 בתחומי הפוליטיקה והכלכלה, את הידרדרות אמות המידה הציבוריות של האמת ושל השיח, ואת האיום על חופש הדיבור באוניברסיטאות בבריטניה ובאמריקה. שינוי זה הוא גם תשתיתן של תופעות אישיות יותר כגון בדידות, דיכאון ושימוש בסמים. כל הדברים הללו קשורים זה לזה. זיהוי הבעיה הוא הצעד הראשון לפתרונה.

* * *
אזהרות בדבר האיום על הדמוקרטיה הליברלית נשמעות היום מפי מנהיגים פוליטיים. ב־8 בנובמבר 2019, במלאות שלושים שנה לנפילת חומת ברלין, הזהירה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל כי ״הערכים שאירופה מיוסדת עליהם — חופש, דמוקרטיה, שוויון, שלטון החוק, זכויות האדם — אינם מובנים מאליהם בשום אופן״. ימים אחדים קודם לכן אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון כי אנו חווים ״מוות מוחי של נאט״ו״. אירופה, אמר, ניצבת ״על פי תהום״. סמוך לאחר מכן, ב־13 בנובמבר, דיברה בלונדון הילרי קלינטון על חברוֹת הפרלמנט העוזבות את הפוליטיקה בגלל איומים וגידופים שהן מקבלות מקיצונים. בריטניה, הזהירה, נמצאת אולי ״בדרך אל הסמכותנות, שהיא הדרך לפשיזם״.¹The Times, 14 November 2019. אישוש לחרדות אלו בא מפיו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין ביוני 2019, שהצהיר כי ״הליברליזם מיושן״.²Financial Times, 27 June 2019. ימינו אינם זמנים נורמליים.

לפני שלושים שנה, עם התמוטטות הקומוניזם וקץ המלחמה הקרה, נראה היה כי המערב נמצא בסיפור אחר לגמרי. קראו לו ״קץ ההיסטוריה״, ודומה היה שהשוק החופשי והדמוקרטיה הליברלית יכבשו את העולם בקלות ובהדרגה. בכל מקום חשקו הכול בעושר שהשוק מייצר ובחופש שהליברליזם מקנה. לזמן מה נראו הדברים כתחזית סבירה. אך כיום נראה המערב בעיני יריביו תשוּש ושחוּק, חלוּש וקרוּע.

קשה שלא־להרגיש בשנים האחרונות כי דברים מוזרים וחסרי תקדים קורים. העולם לא התנהל בנחת במסלולו המורגל. הזירה הבין־לאומית נותרה בלי שיווי משקל מאז 11 בספטמבר 2001. הכלכלה הגלובלית טרם התגבשה מאז הלם המשבר של 2007–2008. הזינוק בהתמכרויות לסמים ולמשככי כאבים בארה״ב ובבריטניה מלמד שבחייהם של רבים לא הכול כשורה. הטון בדיון הציבורי, בפוליטיקה ובאקדמיה כאחד, נעשה זועם ומתנגח משהיה. השתנות עמוקה ומערערת מתחוללת במאה שלנו, אך קשה לשים את האצבע על מוקדה. בעידן של עודף מידע, כאשר החדשות המציפות אותנו מגיעות בפרוסות דקות ומנותקות ובמקטעי־קול קצוצים למשעי, גוברת אצלנו התחושה שאיננו יודעים היכן אנחנו. מכאן עלולות להתפתח תחושות של אין־אונים, חרדה ופחד, ותשוקה נואשת למצוא אנשים שיגשרו לנו על הפער.

* * *
אחד התסמינים החשובים של תמורה תרבותית זו הוא שינוי פניה של הפוליטיקה. מאז משאל העם על הברקזיט, ההיפרדות מהאיחוד האירופי, ב־2016, החיים הפוליטיים בבריטניה מכווצים רוב הזמן לכדי פארסה כושלת של התנגחות בין הכן והלא, בין הקשה לרך, בין ההסכם לאין־הסכם. הממשלה מתקשה להציג חזית אחידה, ואילו מפלגת האופוזיציה הראשית מפגינה חוסר רצון או חוסר יכולת להתעמת עם הנוכחות המתועדת של האנטישמיות בשורותיה. שתי התופעות הללו מגלמות נקודות שפל חדשות בהיסטוריה הפוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה.

במערב אירופה התאפיינה התקופה במהומות אלימות: בצרפת, בגרמניה, באיטליה, בספרד ובשוודיה. משקיף ותיק על הפוליטיקה הצרפתית, העיתונאי הבריטי ג׳ון ליצ׳פילד, כתב על מהומות ״האפודים הצהובים״ בפריז ב־2018–2019 כי מימיו לא ראה ״הרס זדוני רב כל כך... כזאת שנאה אקראית והיסטרית המופנית לא רק אל השוטרים אלא גם אל קודשיה של הרפובליקה הצרפתית כגון שער הניצחון״. ההשתוללות, אמר, ״הייתה יותר ממחאה אלימה, יותר ממהומות; היא הגיעה לכדי התקוממות ואפילו אל סף מלחמת אזרחים״.³Guardian, 3 December 2018.

שלושים סופרים, היסטוריונים וחתני פרס נובל, בהם סיימון שאמה, איאן מקיואן וסלמן רושדי, פרסמו בינואר 2019 מנשר המזהיר כי ״אירופה כרעיון מתמוטטת לנגד עינינו״. הם דיברו על ״הכוחות הפופוליסטיים השוטפים על פני היבשת״. האידיאל האירופי, אמרו, ״נותר כיום הכוח היחיד שביכולתו להדוף את סימניה החדשים של הטוטליטריות המקימה לתחייה מצוקות ישנות מתקופות אפלות״.⁴Guardian, 25 January 2019.

בארצות הברית הבחירות לנשיאות ב־2016 היו מן המקוטבות ביותר הזכורות. על פי סקר רויטרס/איפסוס, 15 אחוזים מהאמריקנים הפסיקו לדבר עם קרוב משפחה או חבר קרוב בגלל הבחירות. שני הצדדים נקטו דמוניזציה. זו הייתה דוגמה מובהקת לסוג הפוליטיקה שהמזרחן המנוח ברנרד לואיס תמצת במילים ״אני צודק. אתה טועה. לך לעזאזל״. כעבור שנתיים וחצי כתבה ב׳וול סטריט ג׳ורנל׳‏ פגי נונאן, מן הרהוטות בפרשנים הפוליטיים בארה״ב, כי ״אנשים גאים עכשיו במרירות שלהם״. הקיטוב, כתבה, מזין את עצמו, ומחריף עוד ועוד: ״אמריקה אינה מפחיתה את מספר הבודדים, הכועסים והמנוכרים, אלא מייצרת עוד ועוד שכמותם מדי יום״.⁵Wall Street Journal, 28 March 2019.

מונח אחד חוזר וצף בתיאורים רבים של הפוליטיקה החדשה: פופוליזם. המונח אינו קל להגדרה, ולפעמים הוא נשלף כלאחר יד, כעלבון ולא כתיאור מדויק. ועדיין אפשר לומר שבדרך כלל משמש המונח לתיאור צורת־פוליטיקה המתרחשת כאשר אנשים מתרשמים כי נוצרים פערים בלתי־מתקבלים על הדעת בעושר ובהזדמנויות, כשהם מזהים מתקפה על הערכים שלהם מצד אוונגרד פנימי או מצד גורמים מבחוץ, כשהם מרגישים שהאליטות הממסדיות פועלות נגדם ולא־למענם, והממשלה אינה נותנת מענה לבעיותיהם. הדבר יוצר רצון במנהיגים חזקים, ואדישות־מה כלפי ההליך הדמוקרטי. מחקר משנת 2017 על עליית הפופוליזם במדינות מפותחות גדולות הראה ששיעור ההצבעה למפלגות פופוליסטיות נמצא בשיא שלא הגיע אליו מאז שנות השלושים, בעקבות עלייה חדה שהחלה ב־2013.⁶‘Populism: The Phenomenon’, Bridgewater Associates, 22 March 2017.

ברחבי העולם המערבי צנח האמון במוסדות הציבוריים ובמנהיגים, הקיצוניות הפוליטית גברה, והממשלות לא הצליחו לתת מענה לבעיות יסוד כגון שינוי האקלים ותחלואי־הכלכלה הגלובלית. תופעה חדשה צצה: ״פוליטיקת הזהויות״ — דהיינו פעילות פוליטית המתמקדת לא באומה כמכלול אלא בסדרה של מיעוטים מגדירי־עצמם, המעוררת עליה פוליטיקת־נגד פופוליסטית בשמה של אוכלוסיית הרוב המותקפת והנרגזת המרגישה שהאליטות מרחיקות אותה ומתעלמות ממנה מרוב דאגה למיעוטים.

בתוך כך ניזוקו עקרונות היסוד של השיח הפוליטי, עד כדי קריסת האמון ההדדי. השימוש המניפולטיבי במדיה החברתית, הסילופים שזכו לכינויים ״פוסט־אמת״, ״עובדות אלטרנטיביות״ ו״חדשות כזב״, וכריית הנתונים האישיים למטרות שאין הם מיועדים להן — כל אלה מובילים להתפשטותה של ציניות כלפי התהליך הפוליטי. עצם ריבוים של ספרים בעלי כותרות כגון ״המוות המוזר של אירופה״, ״כיצד גוועות דמוקרטיות״, ״נסיגת הליברליזם המערבי״ או ״התאבדות המערב״ מלמד כי פרשנים רבים מאוד הגיעו למסקנה שהחירות עצמה, כפי שהכרנוה במאות הקודמות, מצויה בסכנה.

״דה מורליזציה, דקדנס, דלדול דמוגרפי, דיס־אינטגרציה, דיס־פונקציונליות, דעיכה״ — במילות ד׳‏ אלו מתאר עורך הפייננשל טיימס לשעבר ביל אֶמוט את מצבו של המערב היום בעיניהם של בני־מערב רבים כמו גם בעיניהם של בוזי המערב.⁷Bill Emmett, The Fate of the West, Profile, 2017, 207. או כמו הבדיחה היהודית הידועה על מברק שהגיע: ״תתחילו לדאוג. פרטים בהמשך״.

* * *
סדרה נוספת של תופעות נוגעת לאושר האישי, או ליתר דיוק להיעדרו. רמת החיים של רובנו במערב הגיעה לגבהים שאבותינו לא שיערו. יש לנו גישה לסחורות מכל מקום בעולם כמעט, והן משונעות עד פתח ביתנו. יש לנו מבחר רחב מאי־פעם, אנו יכולים בקלות לנסוע להנאתנו ברחבי תבל, ואנו נהנים מחופש אישי רב מזה שהיה בכל דור מן הדורות. האינטרנט והרשתות החברתיות הביאו את העולם אלינו, ואותנו אל העולם. אנו מחזיקים בכף ידנו עוצמת־חישוב רבה מזו שנמצאה במכונים מדעיים שלמים אך לפני חמישים שנה. מעולם לא הייתה לנו גישה נרחבת כל כך לידע. מעולם לא היה לנו מגע מיידי יותר עם אנשים מסביב לעולם. מבחינות רבות, זהו עולם שאבותינו יכלו רק לחלום עליו. עוני, רעב, בערוּת, מות ילדים, כל אלה הופחתו בהצלחה מסחררת. תוחלת החיים גדלה במאה האחרונה בשנתיים־שלוש מדי עשור. למראית־עין, לא יכולנו להיות במצב טוב מזה.

אך יש סימנים המלמדים שלא כך הוא. למשל, בארה״ב מתו מצריכת יתר של סמים בשנת 2017 יותר מ־70,200 איש — כפליים מהשיעור השנתי עשור קודם לכן, ופי שלושה מכפי שהיה עוד עשור לאחור. בתחום הזה אמריקה מובילה בעולם. שיעורי המוות ממנת יתר גבוהים שם כמעט פי ארבעה מאלו שב־17 מדינות עשירות אחרות, ולראשונה זה שנים רבות תוחלת החיים בארה״ב יורדת. האלכוהול הורג יותר אנשים, ויותר צעירים, מבעבר. שיעורי ההתאבדות עלו בשליש במהלך פחות מעשרים שנה.

בבריטניה דוח משנת 2018 חשף כי מספר בני החמישים ומעלה שטופלו בבתי חולים בגלל מנת יתר של סם עלה פי ארבעה ויותר בתוך עשור אחד: מ־1,380 ל־7,800. החדשות הטובות הן ירידה בת 6 אחוזים במספר הצעירים שנזקקו לטיפול. ועדיין, לשימוש בסמים בקרב מבוגרים יש השפעה על האוכלוסייה הצעירה משום שילדים קטנים רבים מגויסים בידי כנופיות סמים להפצת קוקאין והרואין.⁸The Times, 29 December 2018.

שימוש בסמים נקשר תכופות בתופעה רווחת יותר, דיכאון, ושיעור הדיכאון בקרב מתבגרים אמריקנים עולה אף הוא במהירות. בסקר עדכני של מכון פיו אמרו 70 אחוז מהנשאלים בני ה־13 עד 17 כי חרדה ודיכאון הם בעיות רציניות בקרב בני גילם. כשנתבקשו לדרג את צרותיו של דורם, דירגו הפרעות אלו בראש.⁹‘Most U.S. Teens See Anxiety and Depression as a Major Problem Among Their Peers’, Pew Research Center, 20 February 2019. 13 אחוז מהמתבגרים האמריקנים אמרו, בסקר משנת 2013, כי הם חוו בשנה החולפת לפחות מקרה אחד של דיכאון קשה, לעומת 8 אחוזים רק עשור אחד קודם לכן: עלייה בת 59 אחוז.¹⁰‘A Growing Number of American Teenagers – Particularly Girls – are Facing Depression’, Pew Research Center, 12 July 2019. מעבר לאוקיינוס, דוח של האגודה למען הילד בבריטניה משנת 2018 העלה נתון מבהיל ולפיו־20 אחוז מבנות ה־14 בבריטניה פגעו בעצמן במכוון בשנה החולפת.¹¹‘The Good Childhood Report 2018’, The Children’s Society, August 2018.

ג׳ין טווינג׳, ממשתתפות סדרת הרדיו שלי בבי־בי־סי על מוסר, כתבה ב־2018 מחקר מקיף על דור ה־i, כפי שהיא מכנה את ילידי 1995 ואילך. היא מתעדת בו עלייה דרמטית בשיעור ההתאבדויות, ניסיונות ההתאבדות ומחלות הדיכאון בקרב בני־עשרה אמריקנים, לצד צניחה דרמטית לא פחות בשביעות־הרצון מהחיים על פי דיווח עצמי. דומה כי זהו דור חרד מאוד; בני דור ה־i, היא אומרת, ״מבוהלים, אולי אפילו מבועתים״. הם ״בה בָּעֵת הדור הבטוח ביותר מבחינה פיזית, והשברירי ביותר מבחינה נפשית״.¹²Jean Twenge, iGen: Why Today’s Super-Connected Kids Are Growing Up Less Rebellious, More Tolerant, Less Happy – and Completely Unprepared for Adulthood, Atria, 2017, 312.

מציאות זו היא תעלומה — ויותר מכך. היא מעוררת שאלות יסוד על מגמת פניו של המערב הדמוקרטי־ליברלי בעל כלכלת השוק. ניצחנו כנראה בקרב על החיים ועל החירות, אבל בקשת האושר עדיין חומקת מידנו. אנו ממשיכים לרדוף אחריו, אבל הוא רץ מהר מאיתנו.

* * *
ממד שלישי בתעוקת זמננו נוגע לכלכלת האי־שוויון. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפער המתרחב בהתמדה בין שכר המנהלים לשכר היתר. כך, למשל, בשנת 2018 השתכר מנכ״ל דיסני, בוב אייגר, סך 65.6 מיליון דולר. הדבר הכעיס את אביגיל דיסני, נכדתו של רוי ונכדניתו של וולט דיסני. היא כינתה זאת ״חוסר הגינות עירום״. שכר זה היה גדול פי 1,424 מהשכר החציוני של עובדי דיסני. הגיע הזמן, אמרה, ״להתריע באוזני האנשים והנשים המובילים אותנו... על הנכונות שלנו להניח לאנשים עמלים לצלול לעומק שעה שהמנהלים הבכירים לוקחים לביתם סכומי כסף שערורייתיים״. היא יודעת, הוסיפה, שאין לצפות מדירקטוריונים לפעול בכיוון זה, מפני שהם ״כמעט תמיד מורכבים ממנכ״לים, מנכ״לים לשעבר ואנשים המשתוקקים להיות מנכ״לים״.¹³Sunday Times, 28 April 2019.

מגמה זו, שבלטה לעין בימי המשבר הפיננסי של 2007–2008, מתקיימת זה שנים רבות. בשנת 1965 עמד יחס המשכורות בין מנהלים בכירים לעובדים מהשורה בארה״ב על 20:1. כיום היחס הוא 312:1.¹⁴‘CEO compensation surged in 2017’, The Economic Policy Institute, August 2008. הדבר היה צורם פחות לו היו מנהלים אלה יזמים שהקימו עסק במו ידיהם, סיכנו את כספם והשקיעו את חסכונותיהם. אך הם אינם כאלה. הם מסכנים רק את כספם של בעלי המניות ואת עתידם של עובדיהם. קשה להימלט מהמסקנה שאליטה קטנה של מנהלים, חברי דירקטוריונים ובעלי אחזקות גדולות הרשו לַדבר לקרות במקום שתתקיים חלוקה הוגנת יותר של רווחי החברה.

אך עניין זה הוא רק חלק מבעיה נרחבת הרבה יותר: הנתק בין הכלכלה לחברה, שגדל ככל שהייצור והסחר נעשו גלובליים. בכלכלה מקומית הצמיחה מביאה בדרך כלל ברכה למדינה כולה, אף כי הרווחים אינם מחולקים בשווה. לא כך הוא כאשר אפשר להוציא את הייצור במיקור־חוץ למדינות באזור אחר בעולם שהשכר בהן נמוך כגון דרום־מזרח אסיה. הדבר גורם תכופות לריכוז הפעילות הכלכלית במערב לאזורי סחר אורבניים; אזורים עצומים, כגון אזורי מכרות וייצור לשעבר, נותרים טרף לנחשלות ולקיפוח, עם שיעורים גבוהים של אבטלה, שימוש בסמים ופשע, הון חברתי נמוך, בתי ספר חלשים, ומיעוט הזדמנויות לילדים הגדלים בהם.

אפילו קליפורניה, פסגת החלום האמריקני בשנות השישים, סובלת. היא מתמודדת כיום עם משבר חריף של חוסר בית: אף כי מתגוררת בה שמינית מאוכלוסיית ארה״ב, נמצאים בה רבע מחסרי־הבית. שורר בה ריבוד כלכלי קיצוני: עשירי־על מעמק הסיליקון ומתעשיית הבידור, מעמד ביניים של פקידי מדינה, אקדמאים ואנשי תקשורת, ובתחתית מצויים אלה שג׳רלד בייקר מה׳טיימס׳‏ הלונדוני מכנה ״עבדים מודרניים״, שיש להם ״מעט נכסים, שום חלק משלהם בכלכלה, והודות למחירי הדיור הבלתי־אפשריים, ניידות מוגבלת״.¹⁵The Times, 14 November 2019. האוטופיה הייתה לדיסטופיה.

כלכלן קרן המטבע הבין־לאומית לשעבר רגוראם רג׳אן טוען בספרו ׳העמוד השלישי׳‏ (2019) כי רשתות הקשרים, היחסים, הערכים והנורמות, הקושרות אותנו איש לזולתו, נקרעות לגזרים בידי החדשנות הטכנולוגית. התוצאה היא האי־נחת החברתית, האלימות והפופוליזם שעינינו רואות. רג׳אן גורס כי השווקים צריכים לשוב ולכונן את זיקתם אל רשת היחסים האנושיים ולהיעשות לכלכליים־חברתיים, כלומר לדאוג לא רק לרווחים אלא גם להשלכות החברתיות.

לשימוש הגובר בבינה מלאכותית תהיה השפעה רבה על התעסוקה. ההערכות העדכניות מדברות על פגיעה ב־20 עד 50 אחוז מהמשרות. איננו יודעים אם מספר שווה של מקומות עבודה ייווצר, או שהאבטלה תעלה, או שהמערכת תתאים את עצמה בדרך זו או אחרת כגון קיצור יום העבודה. אך כלכלות המערב נמצאות על סיפה של תמורה רבתי, שיסודה בהתפתחויות הטכנולוגיות. טיפשי יהיה לחשוב שצמיחה כלכלית יכולה להתקיים לעצמה, כפעולה מופשטת של מירוב רווחים, בלי שתינתן הדעת על בני האדם ועל הקהילות שהם חיים בהן.

* * *
תופעה רביעית היא המתקפה נגד חופש הדיבור המתחוללת באוניברסיטאות בבריטניה ובצפון אמריקה, ובאשפתה חיצים כגון מושגי המרחב הבטוח, אזהרות הטריגר, המיקרו־אגרסיות ותרבות הביטולים, שנועדו כולם להגביל או לאסור ביטוי רגשות העלולים לפגוע בכמה סטודנטים, גם אם האיסור פוגע ברבים אחרים. שלטון האספסוף דוחק עוד ועוד מפניו את מה שנחשב עד כה למשימתה המקודשת של האוניברסיטה — החיפוש המשותף אחר האמת. הרעיון שהשקפות מסוימות, ואנשים המחזיקים בהן, צריכים להיות מושתקים רק מפני שהם עשויים להרגיז מישהו — רעיון שקנה אחיזה בחוגים אקדמיים רבים כיום — הוא מזעזע. זוהי האי־סובלנות החדשה.

במהלך שנת 2019 נדהמתי לראות כיצד נשללת מאחד ממשתתפי סדרת הרדיו שלי על מוסר, הפסיכולוג הקנדי ג׳ורדן פיטרסון, מלגת מחקר בבית הספר לתיאולוגיה באוניברסיטת קיימברידג׳, משום שצולם ליד אדם שלבש חולצה עם הדפס מעליב. פיטרסון לא נראה מתייחס למסר שעל החולצה, ודאי לא מאמץ אותו; הצילום נעשה אחרי הרצאה, מאות אנשים שילמו כדי להצטלם איתו, והוא הקדיש לכל אחד מהם רק כמה שניות. האם, תהיתי, יש בבית הספר לתיאולוגיה מקום לערכים כגון אמונה, אמת, צדק, נדיבות וסליחה? האם מוסד נוצרי זה שמע על המימרה ״אל תשפטו פן תישפטו״? האם אברהם, משה, עמוס או ירמיהו, שחלקו איש־איש על החוכמה־המקובלת של תקופתו, היו מצליחים להשמיע את קולם בעולם של צנזורה מצמיתה כל כך?

זו רק דוגמה אחת לבעיה נרחבת הרבה יותר. בתחקיר מגזין ׳סְפַּייקד׳‏ משנת 2017 נמצא כי מתוך 115 האוניברסיטאות ואיגודי הסטודנטים בבריטניה, 63.5 אחוז מגבילים ״באופן חמור״ את חופש הדיבור, ועוד 30 אחוז ״מגבילים במידת מה״. פעיל זכויות האדם וחופש הדיבור פיטר טאצ׳ל אמר על ממצאי התחקיר: ״האוניברסיטאות היו מבצרים של דיבור חופשי ודיון פתוח. כפי שמראה דוח זה, הן מסייגות כיום את הדיבור החופשי בעוד ועוד גדרות וגדרים, כדי כך שהוא חדל להיות חופשי״.¹⁶Independent, 13 February 2017.

דוח של מכון המחקר הבריטי ׳פוליסי אקסצ׳יינג׳׳‏ מנובמבר 2019 הראה כי רוב הסטודנטים תמכו בחרם על ג׳ורדן פיטרסון (41 אחוז) ועל הפמיניסטית ז׳רמן גריר (44 אחוז) אשר ביקורה באוניברסיטה הקים עליו מחאה על רקע היותה ״טרנספובית״ כביכול. כ־40 אחוז מהסטודנטים דיווחו שחשו אי־נוחות לבטא בקול דעות מנוגדות לאלו של סטודנטים אחרים. הדוח הזהיר כי במקום שהאוניברסיטאות בבריטניה תהיינה ״מרחבים של דיון רציני וגילוי חופשי״, הן ״מוחנקות בתרבות של קונפורמיות״.¹⁷Thomas Simpson and Eric Kaufmann, Academic Freedom in the UK, Policy Exchange, 2019.

אף כי על גבי הקשת הפוליטית מצויים סטודנטים ואוניברסיטאות אלה בקצה אחד, ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין בקצה האחר, דומה כי הם מתקרבים להשקפתו כי הליברליזם — שחופש הביטוי הוא מעמודי התווך שלו — התיישן. רק מי שאין לו ידע היסטורי על מה שהתחולל באוניברסיטאות בצרפת ובגרמניה בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת לא יבין כי זהו צעד ראשון בשביל היורד תהומה.

ציד המכשפות בקמפוסים הוא רק תופעה אחת מתוך פקעת של תופעות חדשות השוחקות את הסובלנות ואת האמת. לנגד עינינו קמו הביוש הפומבי ומשפטי השדה, עתה באמצעות קמפיינים בתקשורת החברתית. ישנו הפוסט־אמת, המונח שקנה לו שביתה בימי מערכת הבחירות לנשיאות ארה״ב ב־2016, ואותת כי הדבקות בעובדות פחותה במעלתה מתמרון הלכי הרוח. הנימוס הבסיסי נעלם מהשיח הציבורי. התקשורת החברתית נתנה לכל אדם קול, אך תכופות זהו קול צרחה. כל אלה מערערים את תחושת השייכות לקהילה אחת, מבקשת דעת, שחבריה נוהגים כבוד זה בזה.

* * *
כל התופעות הללו, ועוד אחרות שאדון בהן בספר, מצטרפות יחדיו לא במקרה. אלו הן תוצאות מרובות של תמורת־יסוד יחידה באתוס של המערב. לשינוי האקלים יש גורמים רבים ותסמינים רבים: גזי חממה, פליטות גז רעיל, אובדן יערות הגשם, עליית פני הים, המסת הקרחונים וכיפות הקרח בקטבים, התרבות אירועי מזג אוויר קיצוני, היכחדות מיני בעלי חיים וצמחים וסכנת הכחדה למינים רבים נוספים. תופעות אלו, שונות ככל שתהיינה, שייכות כולן לתופעה אחת: ההתחממות הגלובלית.

על אותה דרך, הפוליטיקה הפלגנית, הכלכלה נטולת ההוגנות, אובדן הפתיחות באוניברסיטאות והעלייה בדיכאון ובשימוש בסמים כולן תוצאה של מה שאני מכנה שינוי האקלים התרבותי. אלו הן ההשלכות ארוכות הטווח של ניסוי חסר תקדים שתפס אחיזה ברחבי המערב לפני כיובל שנים: המעבר מ״אנחנו״ ל״אני״.

בכל הארצות ובכל התרבויות יש שלושה מוסדות בסיסיים. ישנה הכלכלה, שעניינה יצירת העושר וחלוקתו. ישנה המדינה, שעניינה הלגיטימציה של הכוח וחלוקתו. וישנה מערכת המוסר, שהיא קולה של החברה בתוך היחיד; ה״אנחנו״ בתוך ה״אני״; הטוב המשותף אשר מגביל את המרוץ שלנו אחר הרווח האישי ומכוון אותו. זהו הקול האומר ״לא״ ל״אני״ היחידי למען ה״אנחנו״ הקיבוצי. יש הקוראים לו מצפון. פרויד קרא־לו סופר־אגו, על־אני. אחרים מדברים על מנהג ומסורת ומתכוונים אליו. ועוד אחרים קוראים לו החוק הטבעי. אנשים רבים במערב דיברו עליו כ״רצון הא־ל״ ו״דבר הא־ל״.

המוסר, יהיה מקורו אשר יהיה, הוא המאפשר לנו להסתדר זה עם זה בלי להזדקק עד אין־קץ לכלכלה או לפוליטיקה. לפעמים אנו רוצים לגרום לאחרים לעשות דבר מה שאנו רוצים או צריכים שהם יעשו. אנחנו יכולים לשלם להם כדי שיעשו זאת: זוהי הכלכלה. אנחנו יכולים גם להכריחם לעשות זאת: זאת הפוליטיקה, המדינה. אבל אנחנו יכולים גם לשכנע אותם לעשות זאת כי הם ואנחנו שייכים לאותה מסגרת של ערכים ואחריות, כללים וקודים, סייגים ומנהגים, מידות־טובות ומגבלות. זהו המוסר.

המוסר הוא אשר מרחיב את מבטנו אל מעבר לעצמי ולחשקיו. הוא מעמיד אותנו בתוך סדר חברתי משותף. המוסר נסב תמיד על גוף ראשון רבים. ״החברה״, אמר השופט הבריטי הברון פטריק דֶוולין, ״משמעה קהילה של תפיסות; בלי תפיסות משותפות לגבי פוליטיקה, ערכי מוסר ואתיקה, שום חברה אינה יכולה להתקיים״.¹⁸Patrick Devlin, The Enforcement of Morals, Oxford University Press, 1965, 10. החברה מושתתת על מוסר משותף. אף כי ניטשה ערער על השקפה זאת עוד בשנות השמונים של המאה ה־19, היא הוסיפה למשול בדעת הקהל עד שנות השישים של המאה העשרים. להיות חלק מהחברה פירושן היה להיות מְחֻבְרָת, להפנים את הנורמות של האנשים שסביבך, לפעול למען טובתם של אחרים ולא רק למען טובתך שלך. ההנחה הייתה שתנאי לכך שאדם יהיה הוא־עצמו הוא שהוא יהיה חלק מדבר גדול ממנו.

המוסר משיג דבר הקרוב לגֶדֶר נֵס, דבר חיוני להצלחתה וחירותה של האנושות. הוא יוצר אמון. אם אנו שייכים לאותה קהילת מוסר, אנו יכולים לפעול יחד בלי לחשוש כל הזמן מפני אלימות, בגידה, ניצול או מרמה. ככל שקשרי הקהילה איתנים כן חזק כוחו של האמון — וכן גדולים ההישגים שאנו יכולים להגיע אליהם יחד.

הכלכלן פרידריך האייק היטיב לנסח זאת. ״אנו מבינים איש את רעהו ומסתדרים איש עם רעהו״, כתב, ״אנו יכולים לפעול בהצלחה לפי תוכניותינו, שכן רוב האנשים הנמנים עם הציביליזציה שלנו פועלים בדרך כלל בהתאם לדפוסי התנהגות לא מודעים״ שהם ״פרי הרגלים ומסורות מקובלים״. בלי הרגלים אלה של הלב ושל המעשה, היו הדברים שאנו יכולים לעשות יחד מוגבלים עד מאוד. החופש, הוא כותב, מעולם לא פעל ״בלי אמונות מוסריות מושרשות כהלכה״, ו״אפשר להסתפק במזער הכפייה בלבד רק במקום שבו אפשר לצפות מאנשים שיקבלו על עצמם בדרך כלל לנהוג לפי עקרונות מסוימים״.¹⁹פרידריך האייק, חוקת החירות, מאנגלית: אהרן אמיר, ירושלים: שלם, תשע״ג, עמ׳ 64.

המוסר חיוני לחופש. לכך כיוון ג׳ון לוק כאשר הנגיד בין החירות, החופש לעשות את הראוי, לבין ההפקרות, החופש לעשות את המתחשק. לכך אותת גם אדם סמית כאשר, לפני שכתב את ׳עושר העמים׳, כתב את ׳תיאוריה של הרגשות המוסריים׳. על כך דיבר גם ג׳ורג׳‏ וושינגטון כשאמר, ״את זכויות האדם אפשר להבטיח רק בתוך עם בעל מידות־טובות״; ובנג׳מין פרנקלין כשאמר ״רק עם בעל מידות־טובות מסוגל לחופש״; ותומס ג׳פרסון, באומרו ״אומה, באשר היא חֶברה, יוצרת אדם מוסרי, וכל אחד מבני האומה אחראי באופן אישי לחֶברה שלו״. אם יאבד המוסר, לא ירחק היום ותאבד החירות.

כך מקובל היה לאורך מאות שנים. איך השתנה הדבר? תחילה ברעיונות מופשטים למדי. לאורך מאות שנים התפתחה הגות על טבע היחיד והעצמי, החל מימי הרפורמציה במאה ה־16, המשך בנאורות של המאה ה־18, וכלה בשיא ברדיקליות בת המאה ה־19 של קירקגור וניטשה. אחר כך, משנות השלושים עד שנות השישים של המאה העשרים, פעלו האקזיסטנציאליסטים בצרפת והאֵמוטיביסטים בבריטניה ובארה״ב. הללו טענו כי אין בנמצא מערכת מוסר אובייקטיבית, אלא רק בחירות פרטיות המבוססות על רגשות סובייקטיביים. ועדיין רעיונות חדשים אלה לא עקרו את ההנחה שהחברה בנויה על יסודות של מוסר משותף.

משנות השישים ואילך, זה השתנה. ראשונה באה המהפכה הליברלית: אין זה מתפקידו של החוק לאכוף מוסר משותף. המוסר פינה את מקומו לאוטונומיה, שבה המגבלה היחידה היא־לא־להזיק לאחרים. בשלב הבא, בשנות השמונים, באה המהפכה הכלכלית: התערבות המדינה במשק צריכה להיות מזערית. ואז, בשנות התשעים ובקצב גובר במאה הנוכחית, באה המהפכה הטכנולוגית: האינטרנט, המחשבים הניידים, הסמארטפונים, והשפעתם הרבה על הכלכלה הגלובלית ועל אופן התקשורת שלנו עם הזולת. המדיה החברתית, במיוחד, שינתה את טבעו של המפגש הבין־אישי.

המשותף לכל ההתפתחויות הללו, שהן נוטות להציב בלב חיי המוסר לא את החברה אלא את העצמי. אין הכוונה חלילה שהאנשים נעשו לא מוסריים או א־מוסריים. ברור שלא. אנחנו מתחשבים באחרים. אנחנו מתנדבים. אנחנו נותנים צדקה. אנחנו מבטאים חמלה. אנחנו בעלי חוש מוסרי. אבל אוצר המילים המוסרי שלנו הפך למצבור של מושגים ורעיונות חדשים: אוטונומיה, אינדיבידואליות, אותנטיות, ביטוי עצמי, מימוש עצמי, הערכה עצמית.

לגוגל יש כלי חיפוש, Ngram, המודד את תכיפות היקרותן של מילים מבוקשות בטקסטים שהודפסו בתקופה היסטורית נתונה. בבדיקה בכלי זה מצאנו כי מילים שהיו שכיחות בעבר נעשו נדירות יותר מאז שנות השישים; בפרט המילים ״כבוד״, ״סמכות״, ״חובה״, ״ראוי״ ו״מצפון״. הצניחה העיקרית אירעה בין השנים 1960 ו־2000; מאז, כמה מן המילים התאוששו מעט. אך במקביל חלו שינויי מגמה נוספים, דרמטיים פחות. המילה remorse נדחקת מפני המילה regret; שתי המילים מובנן ״חרטה״, אך הראשונה מבטאת תחושת חטא ורצון בכפרה והשנייה מבטאת צער פשוט יותר על שאדם לא עשה אחרת. המילה ״בושה״ נעשתה נפוצה יותר מהמילה ״אשמה״. אחד הממצאים המאלפים היה שבעוד הדיבור על ״אחריות״ נותר יציב פחות או יותר, נסיקה חדה נרשמה מאז 1960 בשימוש במילה ״זכויות״. אנחנו עדיין חושבים על מוסר, אבל מהססים לבטא אשמה, אחריות או רצון בכפרה.

* * *
התהליך הזה, בחלקו הנכבד, מושתת להערכתי על החלתו השגויה של עיקרון כלכלי על תחום המוסר. כוונתי לעקרון מיקור־החוץ. שורשיו מגיעים לעקרון חלוקת העבודה של אדם סמית ולתיאוריית היתרון היחסי של דייוויד ריקרדו. על פי תיאוריה זו, גם אם ראובן עושה כל עבודה שהיא היטב משמעון, עדיין כדאי לשניהם שראובן יעסוק במלאכה שהוא טוב בה במיוחד, וכך יעשה גם שמעון, ושניהם ימכרו זה לזה את התוצרים והשירותים שלהם. השאלה היא: האם יש גבולות? האם יש דברים שאי־אפשר, או לא ראוי, כי נוציא־למיקור חוץ?

דוגמה אחת אירעה בשנים שלפני הקריסה הפיננסית של 2007–2008. הבנקים התחילו לייצא סיכונים, דהיינו להלוות הרבה מעבר ליכולותיהם, מתוך הנחה שמחירי הנדל״ן יוסיפו לעלות עד בלי קץ, או, חשוב מכך, שאם הם יצנחו זו תהיה הבעיה של מישהו אחר, לא שלהם. הקריסה הוכיחה כי במערכת פיננסית שקשרי הגומלין בה מרובים אי־אפשר לייצא סיכונים בהיקף כזה. לא רק שהדבר אינו מגן על הבנק מהסיכון שנטל — הוא גם מסתיר ממנו את המתרחש, עד שהשעה מאוחרת מדי והאסון כבר בלתי־נמנע.

עוד דוגמה מהעת האחרונה, שכמעט אין מבחינים בה, היא מיקור־החוץ של הזיכרון. כוח זיכרונם של הטלפונים החכמים והמחשבים הניידים גדל והולך — אך באותה שעה כוח הזיכרון שלנו ושל ילדינו מתכווץ. למה לטרוח לזכור משהו אם אפשר לחפש אותו בגוגל או בוויקיפדיה ולמצוא בשבריר שנייה? אלא שיש כאן בלבול בין היסטוריה לזיכרון, שאינם היינו הך כלל. ההיסטוריה היא תשובה לשאלה מה קרה; הזיכרון הוא תשובה לשאלה מי אני. ההיסטוריה כוללת עובדות; הזיכרון — זהוּת. ההיסטוריה עוסקת במה שקרה לאחרים, לא־לי. הזיכרון הוא הסיפור שלי, העבר שעשה אותי למי שאני, המורשת שאני הוא השומר שלה אשר יעבירנה לדורות הבאים. בלי זיכרון אין זהות, ובלי זהות אנו רק אבק על קליפתו של האין־סוף.

דבר דומה אירע למוסר. כשהגעתי ללימודי תואר שני באוניברסיטת קיימברידג׳, בשלהי שנות השישים, הקורס בפילוסופיה נקרא ״מדעי המוסר״, ללמדך שכמו מדעי הטבע גם המוסר הוא אובייקטיבי, ריאלי, חלק מהעולם החיצוני. אך מייד גיליתי שכמעט איש אינו מאמין בכך עוד. המוסר נתפס כלא יותר מביטוי של רגש, או תחושה סובייקטיבית, או אינטואיציה פרטית, או בחירה אוטונומית. הוא מה שאני בוחר שהוא יהיה. בעיניי נראה הדבר פחות כציוויליזציה ויותר כהתפרקותה של ציוויליזציה.

התוצאה הייתה שמערכת המוסר פורקה לשתיים, בחירות מוסריות לעומת ההשלכות שלהן, ונמסרה במיקור־חוץ לידי שתי הצלעות האחרות במשולש החברתי: השוק והמדינה.

הבחירות המוסריות הועברו לשוק. השוק נותן לנו אפשרויות בחירה, והמוסר הוא רק סדרה של אפשרויות כאלו, שבהן לטוב ולרע אין משמעות מעבר להשׂבעתו, או הרעבתו, של היצר. על ידי כך, קשה לנו יותר ויותר להבין מדוע יש דברים שאף כי אנו רוצים ומסוגלים ורשאים־משפטית לעשותם, עלינו להימנע מכך מפני שהם מְעַוולים, מבזים, מפרים־אמונים או משפילים את הזולת, ובקיצור לא־אתיים. האתיקה הופחתה לכדי כלכלה.

זאת באשר לבחירות שלנו עצמן. ואילו ההשלכות של בחירות אלו הועברו למדינה, שוב במיקור־חוץ. בחירות גרועות בחיים מובילות לתוצאות גרועות: מערכות יחסים כושלות, ילדים מוזנחים, מחלות דיכאון, חיים מבוזבזים. בכל אלה מצופה עתה כי הממשלה תטפל. הנישואים אינם מועלים עוד על נס כקשר מקודש בין איש לאישה, והמדינה אמורה ליטול אחריות על כל תוצאה שלילית שתהיה לערעור זה במעמד המשפחה. הרווחה נמסרה במיקור־חוץ אל רשויות הממשלה, ויש פחות צורך בהתנדבות קהילתית מקומית. אשר למצפון, שלא מזמן עוד מילא תפקיד מכריע בחיי המוסר — אותו אפשר למקר החוצה אל רשויות האסדרה, הרגולטורים הממשלתיים למיניהם. כך, משהפכה הבחירה המוסרית לתהליך מעין־כלכלי, הועברו התוצאות של הכרעות אלו לידיה של הפוליטיקה.

כל זה נעשה מתוך כוונות נאצלות — אך בהתעלמות מאחד הלקחים החשובים ביותר שלימדונו מלחמות הדת במאות ה־16 וה־17, והולדתו של החופש בעקבות זאת. חברה חופשית היא הישג מוסרי, והיא נבנית על ידינו ועל ידי הרגלי החשיבה, הדיבור וההתנהגות שלנו. אי־אפשר להוציא את המוסר למיקור־חוץ, מפני שהוא תלוי בכל אחד מאיתנו. בלי איפוק עצמי, בלי היכולת להשעות את סיפוק הדחפים, ובלי הרגלי הלב והמעשה שאנו מכנים מידות־טובות, נאבד לבסוף את החופש שלנו.

* * *
לניסוי הארוך שהחל בשנות השישים היו גורמים רבים. התשישות בעקבות שתי מלחמות העולם; מדינת הרווחה על מערכות הבריאות, הפנסיה והקצבאות שלה; צמיחתה של תרבות נוער מובחנת; המצאת הגלולה והמהפכה המינית. זו הייתה התלכדות יוצאת דופן של גורמים רבים שהובילה את ההמונים לידי אמונה כי הם עומדים על סף חופשת קיץ אין־סופית של התנסויות, הנאות וחטאים קטנים שהחשבון עליהם לא יוגש. כל מי שחווה את שנות השישים לא ישכח אותן.

אלא שעכשיו משלמים ילדינו ונכדינו את מחיר נטישתו של הקוד המוסרי המשותף: חברה מפולגת, פוליטיקה בלתי־מתפקדת, שיעור גבוה של התמכרויות והתאבדויות, פערים כלכליים גואים, אובדן הכבוד לאמת ולדרכים המקובלות לחשיבה משותפת, ויתר תחלואי־החברה בת זמננו.

כשהמוסר נמסר לשוק או למדינה ניטל מן החברָה הערך ונותרות לה רק מערכות. ובמערכות אין די. השוק והמדינה עניינם ההון והשלטון, והם לברכה רבה לבעלי ההון ולאנשי השלטון, אך לא תמיד לעניים ולרחוקים מהצלחת. העשירים והחזקים ישתמשו בכוחם לנצל את היתר — כספית, פוליטית, וכפי שרואות עינינו מאז עליית תנועת מי־טו, גם מינית. תוקידידס מספר לנו שהאתונאים אמרו למליאנים, ״החזקים יעשו את אשר הם רוצים לעשות, והחלשים יסבלו את אשר הם צריכים לסבול״. לא פעם נדמה כי כך הוא גם היום.

כאשר אין מוסר משותף, אין חברה. יש רק תת־קבוצות, והפוליטיקה נעשית משום כך לפוליטיקת זהויות. באין אידיאלים משותפים, רבים מגיעים למסקנה כי הדרך הטובה ביותר לשכנע היא־לפגוע בחולקים עליהם באמצעות מתקפות אד־הומינם. התוצאה היא פילוג, ציניות והתרסקות האמון. העולם מתפצל כך בין האנשים שכמונו לאנשים שאינם כמונו, ומושג הטוב המשותף יורד מהפרק. כשה״אני״ מקבל עדיפות על פני ה״אנחנו״, מתערערות מערכות היחסים: נישואים, משפחות, קהילות, שכונות, קהלי מתפללים, אגודות צדקה, אזורי מגורים, וחברות שלמות.

התבררה, באורח מצמרר, צדקתה של התובנה שניסח אמיל דירקהיים בעשור האחרון של המאה ה־19: שכאשר שוררת בחברה אנוֹמיה, קרי היעדר קוד מוסרי משותף, מתרבים בה מקרי ההתאבדות. אנו זקוקים למבנה, לסדר, שידריך אותנו בעולם שבלעדיו הוא כאוס. בלי מבנה כזה, שאדם לומד במודע או סופג שלא מדעת, אי־אפשר לחיות. ברור שהתפרקות המבנה המנחה הזה, הקוד המוסרי המשותף, היא מן הגורמים לזינוק במקרי הדיכאון, התסמינים הקשורים לדחק, ההתמכרות לסמים ולאלכוהול, וההתאבדויות וניסיונות ההתאבדות בעיקר אצל צעירים ובפרט בקרב נערות.

הסיבה לכך שאי־אפשר להעביר את המוסר אל השוק או המדינה היא שהללו פועלים על פי עקרונות אחרים לחלוטין. קל להבין זאת בעזרת ניסוי מחשבה. דמיינו שיש לכם אלף שקל, והחלטתם לחלוק אותם עם תשעה אנשים אחרים. נשארה לכם אם כן עשירית ממה שהיה לכם תחילה. דמיינו עתה שיש לכם 100 אחוז ממניות חברה, והחלטתם לחלק 90 אחוז ממנה עם תשעה אחרים; נשארה לכם, גם במקרה זה, עשירית השליטה שהייתה לכם קודם. הון ושלטון פועלים על פי עיקרון של חלוקה. ככל שאנו חולקים עם אחרים, יש לנו פחות.

ועכשיו, דמיינו שיש לכם מידה מסוימת של השפעה, או של חברוּת, או של ידע, או של אהבה, והחלטתם לחלוק אותה עם עוד תשעה אנשים. חלקתם — אך יש לכם לא פחות ממה שהיה. אולי אפילו יש לכם יותר. זאת מפני שה״סחורות״ הללו הן טובין חברתיים: טובין המתקיימים באמצעות חלוקה. יש להם ממד מוסרי או רוחני, ותכונה נדירה: ככל שנחלוק אותם עם אחרים, יהיה לנו יותר.

מן הטעם הזה, השוק והמדינה, זירות הפעולה של הכלכלה ושל הפוליטיקה, הם זירות של תחרות — ואילו המוסר הוא זירה של שיתוף פעולה. חברה שיש בה רק תחרות, ושיתוף הפעולה בה מוגבל מאוד, תהיה מחוספסת וחסרת רחמים, עם פרָסים מנצנצים למצליחים ובלי שום נחמה לכושלים. היא תהיה סביבה מעוטת אמון, שלעורכי דין יש בה תפקיד מרכזי, ואילו לבִטחתו של איש ברעהו תפקיד זעום.

חברה עם קוד מוסרי משותף חזק היא סביבה עתירת אמון, שבה המצליחים נותנים דוגמה של דאגה לנחשלים אחריהם — ובעצם, מדברים עליהם לא כעל נחשלים או מפסידנים אלא כעל אזרחים־אחים. חברות עתירות אמון הן אלו שבהן ״אנחנו״ מצטלצל בקול רם יותר מ״אני״, מנכ״לים דואגים לכל סגל העובדים ולא רק לעצמם, פוליטיקאים פועלים למען טובת הכלל, ובייחוד למען נידחי החברה וקשי היום, ואנשים החווים מצוקה מוצאים נחמה בקהילה ולא מושארים להתמודד עם הקשיים לבדם. עלינו לשקם את תחושת ה״כולנו יחד״.

* * *
אין זה ספר של פסימיזם תרבותי. אני מלא תקווה לעתיד. שניים מהמשתתפים בסדרת הרדיו שלי על מוסר, דייוויד ברוּקס וג׳ין טווינג׳, ציינו שדור ה־Z, ילידי 1995 ואילך, מוסריים ואלטרואיסטים יותר מבני הדורות שקדמו להם, דור ה־X והמילניאלים. בהקלטת התוכניות הללו רוננו את ליבי המפגשים עם מתבגרים מארבעה בתי ספר תיכון בריטיים, שבהם דנו באתגרים המוסריים של זמננו; אף כי המשתתפים הבוגרים היו מגדולי המומחים בתחום בעולם, בני הנוער התגלו כמסמר הסדרה. הם היו רציניים, נבונים ומעמיקי חשוב. חיפושי גוגל Ngram שלנו הראו כי השימוש בשפה מוסרית עולה בהדרגה מאז מפנה האלף. ניסיוני האישי כמרצה בבריטניה ובארה״ב משכנע אותי כי אכן בשנים האחרונות יש התעניינות כנה בשיקומה של מסגרת מוסרית שתדריכנו לנוכח האתגרים הכבירים העומדים בפנינו, משינוי האקלים דרך הבינה המלאכותית עבור בהגירה ההמונית ועד הפערים הכלכליים. מדינות ג׳י 7 התחייבו לעסוק בכלכלת אימפקט, תפיסה עסקית המשקללת לצד הרווחים גם את ההשפעה החברתית (אומַר עליה משהו בפרק האחרון). אלה הם אותות לטובה.

יש סבורים שאובדן המסגרת המוסרית המשותפת אינו בר תיקון. ישנם אפילו שדיברו על נסיגה אל ימי הביניים.²⁰מקינטאייר, מעבר למידה הטובה, עמ׳ 290. לודוויג ויטגנשטיין אמר שמאמץ מכוון להציל מסורת פגועה דומה לניסיון לתקן בידיים קורי עכביש קרועים. אינני שותף לתפיסות הללו.

אפשר למצוא את התקווה בפרק מרתק בספרו של סטיבן פינקר ׳האינסטינקט הלשוני׳. הוא מספר על הבלשנים שחקרו את שפת ״אנגלית פידג׳ין״: תערובת של אנגלית ושפות ילידיות שונות בדרום האוקיינוס השקט, ששימשה עבדים שקובצו לשם יחדיו מכמה ארצות (כך, למשל, הנסיך הבריטי פיליפ נהנה לגלות בביקור בגיניאה החדשה שהוא מכונה שם ״בנאדם שייך גברת מלכה״). בשפות פידג׳ין יש מילים אך אין דקדוק ואין תחביר. הבלשנים גילו להפתעתם שילדיהם של דוברי פידג׳ין יוצרים שפה משלהם, קריאול: פידג׳ין עם דקדוק. הוריהם נושלו מלשונם, אך הם, מבלי דעת, המציאו שפה.²¹סטיבן פינקר, האינסטינקט הלשוני: כיצד המוח יוצר שפה, מאנגלית: מאירה טורצקי, ירושלים: שלם, תשע״ב, עמ׳ 12–40.

בטבע ובאנושות קיים מנעד מדהים של כוחות לריפוי מה שנפגע ולתיקון מה שנשבר. כוחות אלו טמונים בחיים עצמם, ביצירתיותם ובכושר ההתחדשות שלהם. זהו הבסיס האמפירי לתקווה. הטבע מעדיף מינים המסוגלים להשתקם, וההיסטוריה מבכּרת תרבויות המסוגלות לכך.

פעם, בבדיקה רפואית תקופתית, העמיד אותי הרופא על הליכון כושר. ״מה אתה מודד?״, שאלתי אותו, ״באיזו מהירות אני מסוגל ללכת, או במשך כמה זמן?״.

״לא זה ולא זה״, ענה. ״אני רוצה למדוד כמה זמן דרוש לך לייצב את הדופק אחרי שאתה מפסיק ללכת״. הבנתי שבריאותנו מתבטאת לא בכך שאיננו חולים אף פעם, אלא בכך שאנו מתאוששים ממחלות בקלות.

כדי לאושש את החופש הליברלי־דמוקרטי יהיה צורך להדגיש את האחריות ולא רק את הזכויות, את הערכים המשותפים ולא רק את הבחירות האישיות, את הדאגה לאחרים לצד הדאגה לעצמנו, ואת מתן המקום לא רק לאינטרס האישי אלא גם לטוב המשותף. המוסר הוא מאפיין יסוד של הסביבה האנושית שלנו. הוא חשוב כמו השוק וכמו המדינה אך אינו ניתן למסירה לא־לזה ולא־לזו. המוסר נותן לתחרות על ההון ועל השלטון פנים אנושיות. הוא גאולתנו מן הבדידות.

במעבר מפוליטיקה של ״אני״ לפוליטיקה של ״אנחנו״, אנו שבים ומגלים אמיתות משַנות חיים ונוגדות אינטואיציה: שאומה חזקה כאשר היא דואגת לחלשים בתוכה, מתעשרת כשהיא דואגת לעניים, מתחסנת מתוך דאגתה לפגיעים. אם חשוב לנו עתיד הדמוקרטיה, חובתנו להחיות את תפיסת המוסר המשותף הקושרת אותנו זה לזה בעבותות של חמלה ואכפתיוּת הדדיוֹת. אין חירות בלי מוסר, אין חופש בלי אחריות, ואין ״אני״ בר קיימא בלי ״אנחנו״ אֵיתן.