בפסוק ואמר פרעה לבני ישראל נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. ולהבין נקדים מה דאיתא בגמ' קרא עליה רבי זירא מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה ולכאורה הבנה הלא מצינו תורה לחוד ותפלה לחוד אמנם יתפרש ע"ד מה שקדם לנו כמה פעמים שלא כל אדם זוכה לדבורים מקושרים להוציא דיבור לפני אלהים בתפלה בשלימות במילוי הארה עליונה להיות הקול ודבור מקושרים למחשבה ובינה בלתי מחשבות מעורבות מהבלי עולם כ"א בהקדם לו מחסום לפיו ושומר פיו בעסקו בעניני עוה"ז מדריגות התחתונים לעשות הכל בהתקשרות להכניס החכמה והמדע אל כל פרטי עובדותיו המוכרח בהם שבלתי אפשרי זולתם להבין גם בהם רמיזא דחכמתא להעלות משם אותיות התורה וגם בשמעו איזה דיבור אפילו דיבור איש לרעהו מצרכי פרנסתם עכ"ז המשכיל יכול לשמוע בהם דברי תורה וחכמה לעורר לבו בקרבו בודאי לא לחנם אירע לו כזאת לשמוע דברים אלו מסתמא יש שם קול הקורא פנו דרך לה' ואל יפנה אל מדעתו להפריד א"ע ח"ו מדביקות הבורא ואז טוב לו בבאו לעמוד לפני האדון ה' בתפלה מוציא אותיות וצירופי תיבות במחשבה טהורה ונקיה בלי שום טרחא ויגיעה והכל בעבור ששמר פיו ולשונו טרם עמדו להתפלל ונמצא מאין לו מ"ז באמצע תפלה ולהיפך אותן אנשים שכחי אלקים מלוח לבם אשר לא ידעו ולא יבינו אל פועל ה' לשמוע מכל דבר ד"ת וליקח לבחינתם התעוררת לעבודת אל וגם לא ידעו להזהר לכפול שמירתם בעוסקיהם בעניני הגשמיות וארציות מעשיהם זר בלי התקשרות ודביקות הבורא ב"ה ממילא נגרר אחרי מחשבותיו הבהמיות אשר לא זרו מתאות לבם כשיצאו לפעלם ולעבודתם עדי ערב לבבם זה להם מלא ממחשבות תערובות חוץ לכן גם כשמוציאים דבורים בתפלה עוד לא זרו מתאוותם ורעיונם סליקו לבלבלם ולטרדם מבית ומבחוץ ועתה בין תבין דברי הגמרא קרי עליה רבי זירא מסיר אזנו משמוע תורה כל מי שלא ישכיל להתקדש ולהטהר ברעיוניו בצור עשהו לשמוע מכל דבר בעולם מדיבור איש לרעהו ישמע רק ד"ת ומוסר ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא לדבק באל זהו נקרא מסיר אזנו משמוע תורה אז גם תפלתו תועבה כי בודאי לבו מלא ממ"ז והבלי עולם והם הם הטורדים ומבלבלים אותו מלהוציא דיבור בשלימות במילוי הארה מקדמת המחשבה ובינה מול. זה בא הרמז בתורתינו הקדושה ואמר פרעה כבר רמזנו למעלה מה דאיתא בזוהר והקול נשמע בית פרעה הרומז לבינה ששם נתפרעים ונתגלים אורות עליונים אמר לבני ישראל על בני ישראל ובחינתה נבוכים הם בארץ כלומר בהעדר תבונתם לדעת איך להזהר בעניני ארציות לכוון מחשבתם בפנימיות הדברים להעלות אותיות התורה המלובשים בהם ואדרבא המה נבוכים בארציות ולהוטים ובהולים אחר הבלי עולם למלאות תאות לבם הבהמיות ונשארים שקועה לשם ראשם ורובם זאת הגורמת שאין להם דיבורים בשלימות בעת התפלה כמבואר וזהו שגמר אומר סגר עליהם המדבר היינו הדיבור של תורה ותפלה סגור ומסוגר בפניהם ועל כן לא ירים ראש ויד ורגל בהתלהבות בתורה ותפלה ופרטי הדיבורים סגור ומסוגר בפיהם ולכן עצה היעוצה שיתקדש וידבק רעיוניו אפילו במלאכתו בחוץ בצור עשהו ותנצל נפשו מדלוק אחריו מחשבות המעורבות ואם לאו נאמר בכתוב וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם והיינו בחי' פרעה של כל אחד מישראל שיש לו פרעה שלו העומד נגדו ואינו רוצה שיתכבד שמו יתברך על ידו וצופה תמיד להמיתו מדביקת אל חי ותחלה רודף אחריו במעשה בחוץ מענייני צרכי הגשמי המוכרח לאדם וכמעשהו בחוץ כך מעשהו בפנים בגשתו אל התורה והעבודה זו תפלה רודף גם כן לבלבל רעיוניו ומחשבותיו הטהורים והכל בעבור זאת שלא ידע להזהר ולשמור בעסקו בחיצונים להתקדש ולטהר מחשבותיו וזהו וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם כי ממילא נתחזק אצלו המ"ז כמדובר ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' כלומר כמתרעם ואומר מה שהיה ראוי שיתכבד שמי באמצעות ישראל והתקדשם אל התורה והעבודה מעוצם הכרתם את גדולתו ורוממותו רק ממאור התורה ועתה בהעדר השכל והמדע לדעת אותי צריך אני לשלוח פרעה לקרב את לבם אל התורה והעבודה וזהו ואכבדה בפרעה ובכל חילו ופירש"י כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד וידעו מצרים כלומר אותן האנשים שאין להם התפשטות השכל נקרא מיצר ים החכמה וידעו גם המצרים כי אני ה' כלומר באמצעות הכביד לב פרעה כמדובר נודע ביהודה אלקים ובאמת הם הם הגורמים ככה למיעוט הכרתם והשגתם רוממות גדלות אלהות ממאור התורה על דרך שביארנו למעלה שאמר דוד המלך ע"ה גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך ולא לראות נפלאות מד"א ודו"ק ותבין:
בפסוק ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם ויראו מאוד ויצעקו בני ישראל אל ה' ופרש"י תפסו אומנות אבותם באברהם הוא אומר אל המקום וכו' ביצחק לשוח בשדה ביעקב ויפגע במקום יובן ע"ד שביארנו למעלה הנאמר אצל מרע"ה וירא והנה הסנה בוער באש ויאמר אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה ע"ש וקיצור הדברים אשר בכל עת וזמן יש בחינת סנה בהיות שאין לו לאדם התעוררת והתלהבות אש של גבוה בתורה ותפלה מטריח לבוראו לשלוח לו מעיקים בחי' סנה לקרבו לעורר בלבו התלהבת ואשיות אל עבודת האל ואולם בעבור זאת שאינו יכול להרים א"ע בהתלהבות כי אם באמצעות סנה כל עוד שלא שלם ברעיוניו באשיות הבורא צריך לשלוח לו בחי' סנה אחר עד בואו על תכלית המכוון ולזה הבין מש"ר ותמה מאוד וירא והנה הסנה בוער באש כלומר באשיות והתלהבות של גבוה בוער שם בחי' הסנה להוציא דבורים בהתלהבות אש ויאמר אסורה נא ואראה מדוע לא יבער הסנה לפטור ממנו מכל וכל שכיון שכבר עשה שליחותו וקרבו אל התורה והעבודה אמנם כיון שאינו יכול להתעורר ולהתלהב עצמו כ"א באמצעות הסנה אזי אפילו כשחלף והלך לו זה הסנה עדיין עומד נגדו סנה אחר לנסוע אחריו לקרבו ולכוין מלאכתו לשמים באשיות והתלהבות כיון שאינו יכול להרים א"ע במאור התורה כ"א באמצעות הסנה וזהו שנרמז בכאן ופרעה הקריב כלומר להיות שכל עצמם לא קרבו אל עבודת בוראם כ"א באמצעות פרעה שהקריב את לבם לאביהן שבשמים כמדובר ע"כ וישאו בני ישראל את עיניהם והבינו והשכילו והנה מצרים נוסע אחריהם תמיד לקרבם אל שלימות העבודה כמדובר ויראו מאוד ליתן עצות לנפשם איך לפטור ממנו ועיקר העצה ויצעקו בני ישראל אל ה' דייקא נתנו לנפשם לצעוק אל ה' בהתעוררות ואשיות מעוצם ההכרה את שם העצם הוי"ה ב"ה שהיוה כל הויות ושמו נורא מאוד וראוי לעבדו ביראה ובאהבה שלא באמצעות מעיק נזכר ולזה פירש"י תפשו אומנות אבותם אברהם יצחק ויעקב שהכירו את בוראם שלא באמצעות הסיבות כ"א להיות הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו ודו"ק:
בפסוק ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ופי' רש"י מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה יעשה להם ניסים והוציאו תופים ממצרים. להבין נראה להקדים מה דאיתא בזוהר ע"פ הצור תמים פעלו ופי' אתהפיך הצור לפעלו דתמים כי הצור מורה על בחי' דין מדות הגבורה והמים מורה מדת הרחמים מדת יעקב הנקרא איש תמים כמ"ש והוא מסיבות מתהפך לפעלם ודרש ג"כ בזוהר לפעלם דבני נשא הוא יתברך מתהפך מכסא דין לכסא רחמים והכלל הכל תולה בהתעוררות התחתונים ככה גורמים פעולות הסיבות אליו יתברך להתנהג עם באי עולם לערך התעוררותם אם טוב ואם רע ח"ו ומעידה תורתינו הקדושה על מרים הנביאה לרוב צדקתה עמדה לה ותקח את התוף נוטריקון הצור "תמים "פעלו לקחה זאת בידה ובכחה לגרום בכשרין פעולתה הטובים שתתהפך "הצור "לפעלו ד"תמים לעשות עמהם נסים ונפלאות וכאשר חכמים הגידו בזכות נשים צדקניות יצא ישראל ממצרים לזה גמר אומר ותצאן כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות ולמדה כל הנשים כשרון פעולותיה הטובים להיות לבם בטוח בחסדי אל לעשות מהם נסים ונפלאות להפוך מדת הדין למדת רחמים. וזהו ותצאן כל הנשים אחריה כושר מדותיה הטובים בתופים ובמחולות ושפיר פירש"י בתופים ובמחולות מובטחות היו צדקניות שבדור שהקב"ה עושה להם ניסים רמז להנ"ל שהלכו אחריה וכושר מדותיה לבטוח בחסדי אל שיהפך הצור לפעלו דתמים ולזה גמר רש"י ברלבריו והוציאו תופים ממצרים כמדובר בזכות נשים צדקניות נגאלו ודו"ק:
בפסוק ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ופירש"י הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות וכו' לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם ולכאורה קשה לאיזה טעם הסיען משה בע"כ אדרבא והם יקחו את הזהב והכסף הלא מצינו לחז"ל שנתעוררו ודרשו ע"פ דבר נא באזני העם אמרי דבי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה אמר לו הקב"ה למשה בבקשה ממך לך ואמור להם. בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם וכלפי דברי רבי ינאי צריך הבנה האיך הסיען בעל כרחם מביזת הים אדרבא הם יקחו כל מה שלבם חפץ ויתקיים הבטחתו יתברך ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והנראה כי באמת דבר גדול רמז רש"י בדבריו הנעימים להורות נתן בלבם של בני ישראל עבודת הבורא ואיך יתנהגו בעניני התפלה וכבר קדם לנו הדיבור מה שאמר דוד המע"ה ובאלוה אדלג שור וביארנו על דרך המשל ע"ש מלך א' היה לו ארמון גדול ומפואר ובו כמה היכלות זה לפנים מזה ויש כמה גווני בני אדם הרוצים לגשת לפנים משתנים ים בענין וגו' אמנם כת המובחרת שאינם מרגישים מטובות הנאות עצמם כלום כ"א רצונם לראוית כבוד המלך בעצמו ובבואם לפנים מן החדר אפילו בראותם כל מחמד עיניהם מדברים נפלאים ונוראים אשר עין לא ראתה מעולם עכ"ז אינה חשובה וספונה לפניהם למאומה נגד תענוג הגדול תענוג כל התענוגים וכל עצמו ומגמתו לראות כבוד המלך בעצמו וזה אמר דהמע"ה ובאלוה אדלג שור בשביל אלוה שאני משתוקק בכל מאמצי כוחי לראות המלך בעצמו ולא להתענג מדברים פחותים המקיפים את המלך לכן אדלג שור משמעו לשון הסתכלות אינם חשובים וספונים לפני לכלום להיות נשאר שקוע בבחי' ההסתכלות להתענג מזה עיין למעלה מזה. והנה זה נאמר מאנשים כאלה שמתענגים מהסתכלות פרושי התורה או תפלה אין זה עבודה של גבוה כי התורה ותפלה וכל מעשי המצות לאו ליהנות ניתנו כ"א הכל לצורך גבוה לבנות קומת השכינה ותיקון מדות הקדושים כאשר נודע להמבינים והמשכילים ולא לצורך הנאות עצמם להתענג מהם להיות שהוא נאה דורש ונאה מקיים וכדומה מרבות בני עמינו המתענגים מבחי' עבודתם וידעו נאמנה שאין זה עבודה של כלום וגם ראיתי רבים וכן שלימים בהתרמי לפעמים שמתפללים ומוציאים דיבורים בתפלה בהרמת קול ותנועות האיברים בדו"ר וכשתתבונן עליו כל עצמו ומגמתו הניס את עבדיו ואת מקנהו וכל קנינו אל הבתים המה צירופי תיבות ואותיות שמוציא בתפלתו שאל יחסר מאומה מהם להיטיב לו ולכל השייך אצלו ומאת הבורא שכוח לוח לבו וכי רק בשביל הנאתו תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה תקוני התפלה רק לשאול אוכל לנפשו וכדומה וזה היראה שיש לו בתוך תפלתו שירא שמא יגרום החטא ויקח ממנו כל אשר יש לו נמצא ירא א"ע ולא מפני הבורא וכן בענין האהבה גם כן הענין כך ובאמת אין זה עבודה של כלום כי בהעדרו מאשה ובנים וקנין כסף וזהב בטל גם כן היראה והאהבה מלפניו כי מה יקח אצלו כיון שהוא חסר וביתו ריקן מכל טוב ואיתא בגמרא תבא מאירה לאיש אשר אשתו ואנשי ביתו מקרין לו את ההלל ידוע האדם בחי' דכר אל עובדותיו והמה בחי' נוקבא לערכו להיותם שהם מקבלים הארה ממנו כפי חכמתו ועוצם השגתו להתנהג בעובדותיו לעשותם בהתקשרות ודביקות אל להכניס בהם החכמה כאשר הארכנו מזה במ"א ומי שאין תבונה בו ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא לעורר לבבי מצד פעולותיו יתברך הנפעלים בעולם אזי צריך הבורא ב"ה לשלוח לו סיבות ומאורעות ממיני פורעניות וכדומה וכמבואר למעלה בכדי שיכיר נפלאותיו ואח"כ יודה לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם הרבה בפועל ואזי נותן לבו ונפשו לעובדו ולהללו בלב שלם על חסדיו שהטיב אתו עמו וזהו מאמרם תבוא מארה לאדם שאשתו ואנשי ביתו הכנוי לעינדותיו ומקריותיו הנקרא בחינת אשה ובנים כל ימי חיים חיותו הם הגורמים לו את השבח וההלל וזה מקרין לו את ההלל ובאמת אין זה נחשב למאומה כ"א צריך האדם לקרות הלל ושבח מעוצם השגתו את רוממות אלהות והתלבשותו באמצעות פעולותיו בלקחו משם רמיזא דחכמתא בזה מעלה משם אותיות התורה ונ"ק המלובשים שם וזהו עיקר ביזת מצרים כמאז שהוציאו כל טוב מצרים עד שנתרוקנה כמצולה שאין בה דגים והם דברי ר' ינאי אין נא אלא לשון בקשה שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק וכו' וכבר ביארנו למעלה שהכל מורה על טוב ארץ מצרים שתתרוקן מכל טוב ואל ישארו אחריהם ברכה בכדי שאל יצטרכו שנית לבוא למיצר ים ע"ש. ומעתה נחזור לביאור אשר לפנינו ויסע משה את ישראל מים סוף וכבר נודע שבחי' הדיבור כינוי לים סוף סופא דכל דרגין מדות המלכות והכוונה בחי' הדעת של כל אחד ואחד מישראל נקרא משה והוא המסיע את האדם מדבורים פחותים וגרועים לבלתי יתפלל רק עבור צורך הנאות עצמו כי אם מעמידו על דרך הטוב והנכון להתפלל רחמים ותחנונים לפני המקום מקומו של עולם עבור השכינה ולזה פירש"י שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות ירצה אותן האנשים שהמה עדיין במיצר ים החכמה לא ידעו ולא יבינו אל פעולת ה' להשכיל נפלאותיו ורוממות עוצם אלהותו יתברך וע"כ מוציאים דיבור לפני אלקים רק לטובות הנאות עצמם ולא לצורך גבוה וזהו מעטרים סוסיהם המה בחינת האותיות שנקראים סוסים ושואלים עם אלו האותיות פרנסתם להרבות הון מכסף וזהב ואבנים טובות ושכחי אלקים להתפלל עבור צורך גבוה ובאמת ידוע מכל הספרים שהעבודה הוא צורך גבוה ולא צורך עצמו ולזה הסיען משה הוא הדעת בעל כרחם מדבורים אלו ורצונו להביאם להוציא לפני אלהים דבורים אמיתיים עבור תיקון השכינה ועולמות עליונים שזהו עיקר עבודת האדם וגמר אומר הכתוב ויצאו אל מדבר שור ואיתא בזוהר אסתכלותא שם כלומר הסיען בעל כרחן מים סוף בחי' דבור סופא דכל דרגין כמדובר והוציאם למדבר שור דבורים גבוהים ורמים שיכלו להסתכל משם מראש העולם ועד סופו וע"ד ששמעתי בשם הבעש"ט זללה"ה שפי' צהר תעשה לתיבה לעשות צהר מן התיבה של תורה ותפלה לראות ולהסתכל עמה מראש העולם ועד סופו וזהו ויצאו אל מדבר שור אסתכלותא שם כמדובר ודו"ק
בפסוק ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו והיתה משנה על אשר ילקטו יום יום וכתיב וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו וכתיב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי. להבין ענין מקראי קודש אלו שישנה בכל אדם ובכל זמן כי כבר קדם לנו מן הידוע שיש שני בחי' בעבודת הבורא ב"ה בחי' אחת שאין לו לב לדעת לעבוד את הבורא ב"ה כי אם בעת עוסקו בתורה או בתפלה ובעת עוסקו במעשה המצות אכן תיכף שהולך לעסוק בצרכי ההכרחי מצרכי גופו שא"א זולתם כגון אכילה ושתיה ושאר צרכיותיו של אדם המוכרח בהם אזי הוא איש בער ולא ידע איך לקשור מחשבתו לרוממת אלהותו לבלתי יהיה נפרד מדביקות הבורא ב"ה אפילו בעניני הגשמיות ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא לדעת ולהבין שאין דבר בעולם שלא יהיה מלובש שם אורות עליונים אותיות התורה והכתוב רומז לזה לכו לחמו בלחמי ירצה לצוות בטוב באזהרה לאישים המשכילים אופן עבודתם עבודת גבוה להעלות ולהגביה אותיות התורה אפילו מאכילה הגשמי ולחם הגשמי וכאשר ביארתי במ"א פי' הפ' לעת האוכל גשי הלום ונתעוררו אין הלום אלא מלכות כלומר אפילו בעת יאכל את לחמו ויתר פרטי מאכל שלחנו גשי משם היום הוא איברי השכינה השוכנת במדריגות התחתונים וזהו לכו לחמו בלחמי אותיות התורה נקרא לחם המלובשים בלחם הגשמי שהאדם אוכל וזהו לחמו בלחמי ולהיות שהכל מורה על לחם הרוחני המלובש בלחם הגשמי לכן אמר הכתוב בלחמי ולכאורה יש לדקדק מהראוי לומר לכו לחמו בלחם סתם ועתה שכתוב בלחמי משמעו לשון הוה שהוא נצחי תמיד תאכלו בלחמי ועינינו הרואות כל מה שהאדם אוכל מן הלחם הולך וחסר עד שלא נשאר מאומה מן הלחם ואיך יתכן לומר בלחמי משמע לחם הנצחי שאינו נחסר לעולם אמנם כלפי דברינו יתפרש ענין נאה כי באמת תורת ה' תמימה עומדת לעד וכל מה שהאדם לומד בה וממשמש בה מוצא לו טעם חדש ופושטת ורווחת ושפיר שייך לומר על לחמה של תורה לכו לחמו בלחמי כלומר כל עוד שתלחמו בתורתי עודנה תמימה ועומדת לעד והבן. והנה מי שעובד את הקב"ה ע"ד הנזכר ומעלה אותיות התורה מבחי' ארציות זה נקרא לחם מן הארץ כי לחם מורה צירופי אותיות התורה שהמשכיל מעלה האותיות מארציות ועושה צירופים וזהו לחם מן הארץ תורה שמוציא מן הארציות ומי שעוסק בתורה ותפלה ולקח לעצמו התעוררת ומתלהב בקרבו לעבודתו יתברך זה נקרא לחם מן השמים היינו אותיות שעושה עמהם צירופים בשכליות וזהו לחם מן השמים והנה ידוע מספרים שקדושת שבת תולה בימות החול וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת בגשתו אל עבודת הקודש פנימה זו תפלה הכל תולה בבחינת עוסקיהו במעשהו בחוץ בעניני גשמיותו כי על כל אלה יאותה ליראי ה' ולחושבי שמו להשפיע מקדושת שבת דבר יום ביומו בששת ימי החול להיות זהירין ונשמרין מכל דבר רע לעבוד עבודתם הכל בקדושה וטהרה ודביקות הבורא ועיקר הדבר לקשור מחשבתו לרוממות אלהות בכל פרטי עניניו ואפילו דבור איש אל רעהו ובכל שעה ורגע ישכיל לדעת איך להתנהג א"ע בעבודת הבורא ב"ה לערך מדותיו יתברך השולטת כי אינו דומה יום אחד לחבירו ומה שצריך לתקן ביום אחד אינו יכול לתקן ביום ב' ואפילו הדיבורים שנדברים ביום א' אינם שוים בשיעוריהן ובתיקונם לבחי' דיבורים הנדברים ביום אחר וביארנו במקום אחר ביאור הכתוב קול קורא במדבר פנו דרך ה' ירצה שבכל דבור אפילו שהמוני עם מדברים גם משם קורא קול פנו דרך עבודה לה' שיגיע צד הנאה לבורא ב"ה כאשר בא ביאורה בכמה מקומות והמשכיל על דבר ימצא טוב וצריך האדם להאמין באמונה שלימה שהכל בהשגחה פרטיות מבורא עולם שאירע לו לשמוע דברים אלו דייקא ביום זה ולא ביום אחר כי עת לכל זמן ועת לכל חפץ ולא לחנם שולח לו הקב"ה לשמוע עתה אלו הדיבורים ולא ביום אחר ולא לאיש אחר כי אליו נוגע הדבר לתקנם בעת הזאת ולא לזולתו ותן לבך ולהשכיל אלו הדברים. ומעתה תבין ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כמדובר ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו ולכאורה תיבת דבר מיותר ומהראוי לכתוב לחם יום ביומו אמנם לפי דרכינו יתפרש שפיר ויצאו העם ולקטו דבר לשון דבור יום ביומו כלומר שלקטו כל בחי' הדבורים הנדברים בהם בהשכיל לב איך להעלותם ביום העליון כי ידוע אשר כל בחי' יום מקבל חיות והארה מיומו העליון ששת ימי בראשית וזהו דבר יום ביומו שלקטו בששת ימי המעשה דבורים בכל יום ויום לערך בחינתו ומדרגתו להעלות ביום העליון ולקחו לעצמם רמיזא דחכמתא איך לעבוד את ה' עם אלו הדבורים כי זהו תכלית עבודת האדם בעוה"ז לעשות פרטי מעשיו הכל בהתקשרות ודביקות אל אפילו מעניני גשמיות ולכן מלביש הבורא ב"ה לשם אותיות התורה וזהו שרומז הכתוב למען אנסנו הילך בתורתי אם לא ודאי כאן הוא מקום הנסיון כי כל זמן שהוא עוסק בתורה ותפלה ומעשה המצות אין חדוש כ"כ כשהולך בתורתו ית' לאפוקי בעוסקו בצרכי גשמיות המוכרח בהם וגם שם לבו דבק באל ולוקח לעצמו רמיזא דחכמתא אזי מעלתו גדולה וגורם תוספת תענוג למעלה וגם אליו יגיע צד הנאה וזהו שרומז הכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו כי נודע מספרים בהגיע עת מנחה של יום הששי אז הוא עת וזמן עליות העולמות ויש עליה אז לכל התפלות של ימי החול וגם לכל הדבורים והאותיות שעסק עמהם בצרכי גופניות ובודאי עשה איזה צירופים בחיצוניות רוצים עליה על ידו בעת הזאת בעמדו להתפלל בתפלת מנחה של ערב שבת קודש להעלותם לשורשם למרום שבתם בעת הזאת זמן עליות כל העולמות והכל ע"י נענוע אותיות התפלה שמוציא עתה בדחילו ורחימו ומי שחלק לו אלקים בבינה ויש לו התפשטות השכל והמדע יכול לדעת ולהבין אופן תיקונם איך להעלותם למקומם הרמתה מן המחשבות זרות הבאים עתה באמצע התפלה מכיר בהם שהם הם האותיות שנפלו מחמתו לחיצונים בששת ימי המעשה ועושה עתה צירופי אותיות בקדושה ונותן מחמת זה את רוחו ונפשו לתקן פרטי פעולותיו שפעל ועשה כל ימי החול ולזה בא הרמז והיה ביום הששי ונודע כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה ושמחה זו מה עושה בכאן אמנם כלפי דברינו הנאמרים באמת יש שמחה גדולה לפניו יתברך בהיות להם לאישים הישראלים ביום הששי לעת המנחה והכינו א"ת היינו כלליות האלף בי"ת מאל"ף ועד תי"ו מה שעשו צירופים בגשמיות והכינו א"ת אשר יביאו מששת ימי המעשה להכינם ולהעלותם למקומם הרמה אשר היו שם אהלם בתחלה כמו שנאמר הנני ממטיר לכם לחם המורה צירופי אותיות מן השמים כינוי לחכמה מקום הגבוה ונמצא גורם שמחה לפניו יתברך וגם לאלו האותיות שעסק עמהם אפילו לצורכי גופו ולכן כתיב והיה משנה על אשר ילקטו יום יום כי בהיות לבבם זה להם לדעת איך להעלותו ממדריגות התחתונים מדבורי המון עם אזי בודאי יש להם להאותיות יתרון שאת ויתרון עוז וזהו עצם תענוגו יתברך ובודאי הן המה משנה על אשר ילקטו יום יום מאותיות התורה והמצות כי בהעלות אותיות אלו גורמים תוספות תענוג אליו יתברך ובודאי המה משנה כמדובר:
או יאמר הכתוב מתמיה ואומר הנני ממטיר לכם לחם מן השמים כמבואר מורה על אותיות המלובשים במדריגות התחתונים כגון אכילה ושתיה ומו"מ ודביר איש אל רעהו וכדומה בכולם ישנה בחינת אותיות התורה הנמשכים מן השמים ועכ"ז ויצא העם המה פחותי הערך שכיחי אלקים ולקטו דבר יום כל הדבורים שנדברים בכל יום לוקטים ביומו דייקא הכל לצורך עצמו ומאת ה' שכוח לוח לבם אשר בזה תולה עיקר עבודת האדם בעוה"ז וזהו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא ואין לך שטות גדול מזה כי אם כן מעשיהם לרדוף יומם ולילה אחרי טרדת נפשם הלא ככל הגוים בית ישראל המה הרודפים גם כן יומם ולילה ולא זרו מתאות לבם ומבלים ימים ושנים בפרנסתם ומעלות ישראל ביתרון אור ויתרון שאת על זולת העמים שאפילו בבחי' ארציותם וצרכיותם הגשמיות גם שם יש התלבשות אותיות התורה ויוכלין לדבק נפשם ברוממות אלהותו יתברך וכזה יש לרמוז בדבריהם מה שאמרו ארץ ישראל גבוה: מכל הארצות כלומר אפילו ארציות של עם ישראל גם שם יש בחי' עבודה אל הבורא ב"ה וכמאמרינו למעלה לא נגרע מעבודתכם דבר ע"ש לא כן זולת עמים וזהי ארץ ישראל גבוה בערכה מכל הארצות כמדובר ואומר הכתוב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו כלומר נגד אנשים הפחותים אשר לא ידעו ולא יבינו לעשות מעשיהם בהתקשרות כל ימי החול עכ"פ מי יתן והיה לבבם זה להם ביום הששי יתקנו עכ"פ מה שעוותו כל ימי המעשה שאז זמן עליות העולמות ויתכן לתקן ואם לא עכשיו אימתי וזהו והיה משנה על אשר ילקטו יום יום כמבואר והנה איתא בספרים שהאדם צריך לקשור את עצמו בעת עומדו להתפלל עם כל הנבראים וחיות ועופות וצמחים ודוממים וביארנו למעלה בפ' נח אופני בחי' ההתקשרות אל כל הנבראים ושם ביארנו פ"ה ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל וגו' והיה לך ולהם לאכלה ושם רמז אזהרה לצדיק נח איש צדיק הי' בדורו וכן בכל דור ודור יש צדיק יסוד עולם קח לך בחי' לעורר לבך לעשות יחודים בעולמות עליונים כי נודע לשון זווג מתיחס בלשון אכילה וזהו מכל מאכל אשר יאכל מכל דבר בעולם שיוכלין לגרום יחודים בעולמות עליונים ותועלת המגיע בעשות ככה נרמז בכתוב והיה לך ולהם לאכלה פירוש מדברים שתגרום על ידי מחשבתך הטהורה הורדת השפע וברכה עליונה וגם להם להדברים שנתעוררת ליקח מהם רמיזא דחכמתא לעורר לבך לעבודת אל תגרום ג"כ הורדת השפע והארה עוד יותר מקדמותם סוף דבר הכל נשמע אשר כל אחד ואחד מישראל לפי עוצם הדרתו והשגתו כמו כן יכול לעשות ולגרום באמצעות כשרון פעולותיו יחודים למעלה ולהעלות האותיות מכל הנבראים שנבראו עם אותיות התורה למרום שבתם וגורם ג"כ הארה למדריגות אלו. אמנם לא נאמר כל הנזכר כ"א מאיש משכיל וירא אלקים אשר עבודתו באמת ובתמים וכל מאמצי כחו ומגמתו בפרטי עובדותיו שיגיע צד הנאה להבורא ברוך הוא ואיש אשר אלה לו יכול באמת ללקוט אותיות התורה מכל דבר בעולם ואפילו מדבור איש אל רעהו לאפוקי מי שאין לו התפשטות השכל לא יתכן לו כזה ומי יתן והיה למיעוט ערכו עכ"פ יכול לדבק א"ע עם אותיות התורה בשעת הלמוד או בתפלה כאשר ביארנו במקום אחר פ"ה דרשו מעל ספר ה' ע"ש והכלל כל אחד אינו חייב כי אם לפי שיעורו וקט שכלו ככה יתאמץ בעבודת הבורא כל ימי המעשה ויתכן לו אח"כ ביום הששי והכינו א"ת אשר יביאו כמדובר ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים ולא לצורך הנאות עצמו וזהו הנרמז בכתוב וימדו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר כלומר אחד המרבה ליקוט אותיות כי יש לו התפשטות השכל ואחד הממעיט ללקוט במיעוט הכרתו והממעיט לא החסיר בשביל זו בעבודת הבורא ב"ה כי רחמנא לבא בעי ובלבד שיכוין את לבו לשמים באמת ובלב שלם וזהו שרמז הכתוב. איש לפי אכלו לקטו ירצה לפי עוצם השגתו לעשות יחודים למעלה כמו כן יתכן לו ללקוט אותיות מכל המדריגות להעלותן לשורשם וכל הנ"ל נאמר מאיש תם וירא אלקים הנותן את לבו ורוחו ונפשו לקשור החכמה אל פרטי עובדותיו לבלתי יפר מחשבתו מרוממות אלהות אפילו שעה אחת לאפוקי המון עם ההולכים בשוקים וברחובות ולא זרו מתאותם הבהמיות אזי כמעשהו בחול הבהול להוט להרבות הון מהבל ומלא לבו ממחשבות מעורבות מצרכי גשמיות כמוהו גם כן מעשהו בשבת אפילו כשרוצה להתפלל ולהוציא דבור לפני אלהים אין תפלתו עולה לו כהוגן כי מ"ז ששקוע בהם כל ששת ימי המעשה באים נגד פניו לבלבל מחשבותיו והמה אותיות וצירופים שעשה בחיצוניות רוצים עתה עליה על ידי נענוע אותיות אלו של תפלה ואיש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת לא די שאינו יכול ללקוט אותיות בעצמו שעשה צירופים בחיצונים להפכם ולעשות צירופים בקדושה ואף גם זאת כשנופל לו במחשבתו מ"ז מעובדותיו הבהמיות שעסק בימי החול נשאר השוטה שקוע לשם ראשו ורובו ומתחיל לחשוב עתה שטות שחשב בראשונה ואינו פועל כלום ולזה רומז הכתוב ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו ונודע כל מקום שנאמר ויהי אינו אלא לשון צער וכלפי דברינו הנאמרים הוא צער ודאי אשר כל ימי המעשה פנו אל מדעתם ושכיחי אלקים כ"א ביום הז' יצאו מן העם הם פחותי הערך המכונים בשם עם שלא טרחו בע"ש מה יאכלו בשבת ורוצים לחזור בתשובה להפוך צירופיהם שנעשו מחמתם בחיצונים ובאמת לא יכלו ללקוט אותיות ולא מצאו את ידם ורגלם לדעת איך לתקן וללקוט אותיות להפכם לצרופים טובים ואדרבא המ"ז מושכת אותם למטה ונשארים שקועים שם כבראשונה וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת אינו יכול לברר האותיות ולהעלות נ"ק אשר עתה במנחת ע"ש קודש ועת וזמן עליות עולמות כמוזכר למעלה ולכן כתיב ויהי לשון צער ואין לך צער גדול מזה אשר אין להם עוד עת וזמן לתקן ששת ימי המעשה כ"א בעת הזאת עת עליות העולמות ומחשבות בני אדם אם טוב ואם רע עתה היא זמן תיקונם ועלייתם ולזה אמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי כי באמת הכל תולה בכפול השמרתו בעת עוסקו במלאכתו לעשות הכל ע"פ התורה ומצות כמבואר והנה איתא בכתבי האר"י זלה"ה שפירש ע"פ שירו לה' שיר חדש אשר בשבת נאמר שיר חדש כי אין בו בירורי נצוצות כ"א בששת ימי המעשה ע"י ל"ט מלאכות והנה ידוע אשר עיקר אופן ברורם באמצעות המלאכות תולה הכל לפי רוב ההשגה והתלהבות הבורא שהאדם מכניס בהם החכמה והמדע ולוקח לבחי' עצמו רמיזא דחכמתא אפילו מעסק הגשמי ובחכמה אתברירא והמלאכות המה שונים זה מזה ובכל בחי' המלאכה יכול האדם לעורר נפשו לדבק מחשבתו להשיג אורות עליונים וכאשר חכמים הגידו מלאכה שהיתה במקדש חשובה אב מלאכה ואם לאו אינה חשובה אב מלאכה אלא תולדה ולא לחנם תולה אב מלאכה למלאכת המשכן מורה היות שכולם יש להם שורש במקום עליונה כמו שאנו אומרים מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית וכיון שבא המשכיל על בחינת החכמה המלובש בפרטי המעשים הנפעלים בעולם מעורר דבורים להוציא לפני אלקים בתורה ותפלה בדחילו ורחימו וזה עיקר בחי' הברורים והעלאות נצוצין קדושין ואז משלים רצון הקדמון להחזיר מחשבה הנאצלה לכוון זה להשיג עליון מהתחתון וכמו שהוא בשורש ככה נתפשט בהנבראים כולם וניתן ביד האדם להעלות למעלת קדשם וזה עיקר היחוד והעליה של כל המדרגות. ולהבינך את הענין עתה דע לך משל לאדם שחשב ועלה ברצונו לעשות איזה דבר נמצא תיכף שעלה במחשבתו והתעורר לדבר אזי התעוררות עביד תנועה נמצא נפרד ממנו מחשבה זו לאיזה צורך עד עשותו ועד הקימו מזימות לבו שתצא מחשבה הנאצלה מכח אל הפועל ואחר גמר המעשה וכבר עשהו כאשר עלתה במחשבתו ונאצלה לכוון זה ממילא חזר המחשבה לקדמותה ונתיחדה לשורשה הראשון מקומה הרמתה נשמע מכל הנ"ל מי האיש הירא ותמים במעשיו ושפע אלהי השופע עליו תמיד לעשות מעשהו הכל בחכמה ותבונה בהתקשרות הבורא ב"ה אזי אפילו בבחי' גשמיות גם שם גורם יחודים ומברר נ"ק וכל זה בימות החול שאז שייך ברורי נ"ק משא"כ ביום השבת שאין שייך בו ברורים היינו ליקח לעצמו בחי' התעוררות עבודה לעורר לבו בקרבו אל התורה ועבודה מעובדות הגשמיות כגון ל"ט מלאכות ותולדותיהן ואם נפשך לדעת א"כ במה יתכן לו לאדם לעורר לבו לעבודת הבורא כיון שאין אז ברורים אמנם מי שחלק לו אלהים הבינה נפשו יודעת מאד להמציא בבחינתו התעוררות והתלהבות ממאור התורה ותפלה שמתפלל כראוי והיא מלמדת לאדם דעת לגרום אותן הפעולות שהיה יכול לעשות ולגרום ע"י השגתו והתעוררתו מבחינת הל"ט מלאכות ורמיזתם ואפשר לרמוז את האמור במה שיסד הפייטן בזמירות שבת אסור מצוא חפץ עשות דרכים פירוש שביום השבת אסור לעשות יחודים וזווגים מחפצים הגשמיות לעשות דרכים מטעם דרך גבר כ"א אהגה בתורת אל ותחכמיני איך להתנהג את עצמו בעבודת הבורא שלא באמצעות ברורי ניצוצין כ"א ע"י תורה ותפלה ודו"ק:
הלצה בדבריהם המקיים שלש סעודות בשבת ניצול מחבלי משיח כי הנה יש בנ"א שיושבים בעת שלש סעודות כשאומרים דברי תורה ולאפס השגתם שאינם מבינים את הנאמר להם ולכן כמשא כבד היא בעיניהם לשמוע מה שאין האוזן יכול לשמוע ולהבין וטוב להם יותר לשמוע דברי שטות משמוע דברים שאין מתקבל על לוח לבם כי עינים להם ולא יראו אזנים להם ולא ישמעו והנה מצינו אשר חכמים הגידו בעת שיבא משיח תהיה ג"כ כענין זה שהוא יאמר תורה בפני העם ואותן האנשים שלא יבינו ולא ישכילו לדעת תורתו צער וחבלים יאחזמו וזה אצלם גודל צער חבלי משיח אמנם אותן שסבלו צער זה מקודם בואו באופן המוזכר שיושבים בעת שלש סעודות במסיבה תלמידי חכמים אשר אמת יהגה חיכם דברי עתיק ולבם לא נכון עמם להבין דברים היוצאים מן הלב להכניס בלבם ופרט לפעמים צריכין לסבול זמן מה להתעכב שם ומחמת חסרון הבנתם מצערים את נפשם לפטור ולצאת החוצה בודאי אהני להו זה הצער בעת שיבא משיח ויאמר תורה הגם שלא יבינו עכ"ז אין הצער וחבלים גדולה אצלם כל כך להיות שכבר הורגלו בזה קודם בואו בעת שלש סעודות וזהו המקיים שלש סעודות כמוזכר הפעולה שניצל מחבלי משיח כנאמר וק"ל:
בפסוק ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה ופירש"י והלא חסר למ"ד יום וכו' אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן ולהבין נראה בהקדם מה דאיתא כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו ולכאורה יש לתמוה והלא עינינו הרואות רובם ככולם יש אנשים שאומרים פרשת המן בכל יום ויום ועל הרוב ביתם ריקם וחסרים מכל טוב ואפילו מזון סעודה אחת ומוכרח לומר שאינו תולה באמירה לחוד והנכון כי מי שיש בו מדעת קונו לבבו יבין אשר בכל דור ודור עדיין יש בחינת מן לכל אחד ואחד מישראל כפי בחינתו ועוצם הכרתו טועם טעם מן בפרטי מאכליו וזה לך האות דברי רש"י העוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו טעם מן להבינך את הענין כי הנה אופן היותם מועיל בבטחון על האלהים שישליך את נפשו ומאודו וכל אשר לו וסיבת טרפו ודי מחסורו כי לא יגמר להשיגם אלא כמו שקדם ברצון הקב"ה שהוא הנכון לעניניו ואל יחשוב כי פרנסתו מעותד לו על סיבה ידועה ובהעדר יחסר כל בו כ"א תבטח נפשו באלהים יתברך ובהיות כן יכול להתמיד בתדירי בעבודת הבורא בלי הפסק מסיבת פגעי הזמנים בהשתדלות הבאת מזונותיו ואל ישגיח מאומה מהיכן יזדמן לו פרנסתו וטרפו כאשר עינינו הרואות עתה בדור הזה דור לא הכין לבם אל התורה והעבודה נרפים הם נרפים ומתרשלים מן העבודה רובם כמו כולם אם יאמר להם המוכיח בשער למה אתם מתרשלים ונרפים מתורה ותפלה ועד מתי בחשיכה התהלכו ולא אור ופנו אל מדעתם ומחשבותם מלחשוב מרוממות אלהות ית' וענייני עבודתו יתברך אזי פוערים פיהם לבלי חק ומזון זה הגורמת טרידת נפשם יומם ולילה עד שיגיעו די פרנסתם וסיפוקם ולכל אשר אתם מאשה ובנים ועיקר הטענה אשר קשה מזונותיו של אדם ורגיל בפיהם כי אין לחם יורד מן השמים ע"כ ראיתי להראות פני סכלותם וטעותם נגד פניהם ותשובתם כתובה בצדם גלוי ומפורסם אשר כבר היה לעולמים עת כזאת שירד לחם מן השמים ואיך מוציאים דבור של שקר וכזב לומר שאין לחם יורד משמים עד להטריח ולהטרד נפשם לרדוף כקורא בהרים אחרי מזונותם ובאמת מיעוט ערכם וחסרון בטחונם בהאלהים גורם ככה וידעו נאמנה בהכינם את לבם לבטוח אליו יתברך בשלימות בודאי דרכו יתברך להטיב לנבראיו ומזונותיהם מוכן ומעותד לפניהם בכל שעה ורגע ואין שום תירוץ בעולם לפטור א"ע מחמת זה מן התורה והעבודה והנה מצינו כשהוכיח ירמיה הנביא ללמוד לדורו דרך הנכון והמועיל אופני יושר הבטחון בהאלהים פתח דברו יאיר הדור אתם ראו ונתעוררו חז"ל ודרשו באומר אליהם מדוע סרה לבכם מהתמדת עבודת הבורא בתורה והם אומרים נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה מהיכן נתפרנס לזה השיב להם טעותם וסכלותם נגד פניהם ואמר הדור אתם ראוי וכאשר חכמים הגידו הוציא להם צנצנת המן ואמר ראו במה נתפרנסו אבותיכם במדבר ונראה לפרש דברי חכמים ורמיזתם אפשר שכיוונו במאמרם הוציא להם צנצנת הרי כי באמת בהעדר החכמה והמדע לדעת ולהבין איך שהתורה היא תמידיות וישנה בכל אדם ובכל וממילא ראוי להיות מצד הסברא אמונה תקוע בקרב לב כל ישראל שגם עתה עודנה לא נפסק ענין הורדת המן ולכל או"א מישראל יורד מן כפי ערך בחינתו וטרפו וזהו די פרנסתו מאיזה סבה שהוא מפרנס א"ע עם אשתו ובניו ואולם בעבור זאת אשר לבם לא נכון עמם ואין להם חלק בבינה המה עדיין במיצר ים החכמה בלי התפשטות הדעת ונדמה בעיניהם כאלו חכמתם עמדה להם וכל או"א אומר חכמתי עמדה לי להתעשר וכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וסובר בהעדר סבת מסבותיו שהשיג מחכמתם די מחסורו היה מת ברעב ואיך לא יעטו כמעיל בשתם לתלות הכל בסבות ולעוז במעוז השתדלותו להגיע מחוז חפצו ולא מאת ה' היתה זאת והנה ביארנו במקום אחר מאמרם ז"ל אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה ולכאורה יש לתמוה וכי בעלילה באו חכמי התלמוד על בני אדם להכביד עול משאם לא די שהמה חסירי לחם ומזונותיהם מצומצמים ואין מה לאכול אלא אפילו ממיעוט הנשאר די חיותו גם מזה יעשה צדקה ולא ישאיר לעצמו כלום להחיות את נפשו אמנם דבר גדול רמזו בדבריהם וביארנו במ"א לשני פנים והצורך לענינינו פה. היינו אם רואה שמזונותיו מצומצמים יתן דעתו להשכיל על דבר על מה הגיע ככה והלא מדרך הטוב להיטיב לנבראיו ולמה יגרע על כן יתלה החסרון בעצמו להיות שקלקל את דרכו הטוב וקפח פרנסתו מלקבל רוב השפעה כיון שאין מי לקבל כי האדם צריך לתקן מלא קומתו להיות כלי מוכשר ומוכן לקבל השפעתו ית' ולהשרות בקרבו אלהותו יתברך והיינו כשמחזק בעצמו הבטחון בה' בלב שלם לא ברוח רמיה ומעתה תבין דבריהם אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים עצה היעוצה ראשית הכל נתנו חכמים ליתן עצות לנפשו והיינו שיתחזק במדות הבטחון בכל מאמצי כחו שיתן צדקה אפילו ממיעוט הנשאר גם מזה יבזבז וישליך יהבו על ה' כי הוא יודע לתקן עניינו יותר ממנו ולכן אל ישגיח על שלא השאיר אחריו ברכה בתוך ביתו וריקם מכל כ"א לבו בטוח באל שימלא חסרונו וממילא בהכשר מעשיו ותיקון חסרון בטחונו נעשה כלי מוכן ומוכשר לקבל שפע וברכה עליונה הנשפע תמיד ואפשר שלזה כיוונו במאמרם כל האומר פרשת המן ובאופן שהאמירה יהיה לגבוה לעורר לבו להתחזק בעצמו בחי' הבטחון עד שידמה בנפשו בכל יום ויום בלתי אפשרי לטעום אפילו טעימה קטנה ואפילו במוכן ומזומן בתוך ביתו לא נחשב בעיניו כ"א ממתין עד שינתן מבי מלכא כאשר מאז אוכלי המן היה ג' סוגי אנשים אותן האנשים שלבם שלם בבטחון בהורדת המן זכו ונפל המן אצלם בלי שום טרחא ובינונים בתוך המחנה כפי ערך בטחונם גרמו לעצמם קצת טרחא להטרד להביא טרפם לביתם וחסירי מהימנותא הרחק מהמחנה להטרידם בטרחא יתירה והכל לערך בטחונם וככה ראוי לכל בר דעת לברור לו חלק יפה להחזיק בעצמו מדות הבטחון והיינו באמירה לגבוה פרשת המן באופן המבואר ולהיות שמתחזק אצלו הבטחון אז נעשה כלי מוכשר ומוכן לקבל ויבטח שלא יחסרו מזונותיו לעולם כי מדרכו הטוב להטיב לנבראיו כמבואר ויותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק והחסרון מפאת המקבלים דור לא הכין לבם בבטחון אליו יתברך ואחר שמחזק אצלו הבטחון אז לא יחסר כל בו מחסדי אל העודפות על בני אדם נמצא נשמע מהנ"ל שהכל תולה בהתפשטות דעתו של אדם כמוהו טועם בכל יום תמיד טעם מן כאשר מאז כן עתה. ועתה נחזור לענין ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה ופירש"י והלא חסר וגו' אלא מגיד שהעוגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן הוא הדבר אשר דברתי כלומר סיבת טרפם ומזונם המכונה בשם עוגות שהוציאו ישראל בעוצם הכרתם ובטחונם ממיצר ים החכמה להשכיל ולהבין שלא פסק עדיין וישנה גם עתה יורד להם לכל או"א מישראל בחי' טרפו ומזונו מן השמים כמאז בדור המדבר כן עתה בכל דור ודור ובהיות האמונה תקוע בלב אזי ממילא טעמו גם עתה טעם מן ועיין בפרשת בהעלותך שם ביאורה בארוכה וזהו ג"כ מאמרם ז"ל הוציא להם צנצנת המן ואמר ראו במה נתפרנסו אבותיכם במדבר והכוונה למיעוט הכרתם לא ידעו ולא יבינו שענין הורדת המן לא נפסק לעולם וכמאז כן עתה ממטיר הקב"ה לחם מן השמים לכל או"א מישראל לערך בחינתו ובטחונו באלהים כמבואר וכראות ירמיה הנביא ע"ה דור לא הכין לבם ולא נאמנה את אל רוחם וחכמתם אצלם במיצר באומרם נניח מלאכתינו ונעסוק בתורה. מהיכן נתפרנס כ"ז מורא גודל השקעתם במיצר ים החכמה המבואר ע"כ הוציא להם צנצנת המן מן המיצר להורותם ולהבינם בטוב טעם ענינו בעין השכל שעדיין ישנם בכל אדם ובכל זמן כמדובר ומעתה תשכיל להבין הרמז בתורתינו הקדושה המלמדת לאדם דעת ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן משה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם והכוונה להורות דרכי עבודה ענין בחי' המן איך לא נפסק וישנה בכל אדם ובכל זמן בעבר והוה ועתיד אם יש בהם מדעת קונם טועמים טעם מן מדור לדור עד ביאת הגואל בהיות הכרתם חזקה ולבם בטח באל ולזה גמר אומר והנח אותו לפני ה' כלומר שכל עצמו של בחי' המן תולה בלבות בני אדם כאשר הם לפני ה' תמיד כמבואר וזהו למשמרת לדורותיכם כנ"ל והאל הטוב ישימנו מהבוטחים אליו באמת ונכונה אמן נצח סלה ועד: