מושג החסד שבתורה
הבאנו לעיל את דברי הרמב"ן על הפסוק: "זה ספר תולדות אדם", כי תולדות האדם זהו ספר התורה. ולכאורה הרי תולדות אלה באו להם לקדמוני הדורות מכוח שכלם הם, מתוך חכמת האדם, ואיך אנחנו מקיימים אותם בתור תורת ה׳ שניתנה למשה בחורב. אלא שקדמוני הדורות כיונו בתולדותיהם ובמעשיהם לדעת העליונה ולחכמת ה׳ ולא לפי מושגי הפילוסופיה האנושית, ומשום כך נתהוו כחלק מתורת ה׳. תולדות אלה נמסרו למשה בחורב ביחד עם שאר חלקי התורה וגם עליהם נאמר: "זכרו תורת משה עבדי".
וכמו תולדות האדם כן גם מעשי האבות היו מכוונים לחכמת ה׳ ולדרכי ה׳ והם נהפכו לעיקרי התורה שמשה כתב מפי ה׳, עד שחז"ל אמרו: "לעולם חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב", כלומר שהם תכלית כל התורה.
והנה עיקר תולדות האדם ומעשי האבות התבטאו בפעולות החסד, אשר הן היוו תורת החיים שלהן ונקבעה לתורת ה׳ לכל הדורות. את התורה הזאת, תורת החסד, למדו מעצם הבריאה. בכל הבריאה מתגלה חסד ה׳ כדברי הכתובים: "עולם חסד יבנה" (תהלים פט): "חסד ה׳ מלאה הארץ" (שם לג) "חסד ה׳ מעולם ועד עולם" (שם קג) ועוד ועוד. ומתוך דרכי ה׳ בבריאה למדו קדמוני הדורות ואבות העולם את תורת החסד ועסקו בה כל חייהם.
ה׳ המציא לאדם הראשון עולם של חסד, כדברי הכתוב: "כל שתה תחת רגליו, צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים, ודגי הים וכו׳" (תהלים ח). וממנו למד גם הוא לעשות מעשי חסד עם כל הנבראים ולהשגיח עליהם. ואף על פי שנצטוה במצוה אחת בלבד: "ויצו ה׳ אלהים", הרי זוהי משמעותה של אותה המצוה, כי אם יכיר את הבורא, שמתגלה בעולם על ידי מדת החסד והרחמים, ילך בדרכיו ויעשה חסד (ראה בראשית רבה ח, שמלאכי השרת קיטרגו על בריאת האדם וחסד אמר שיברא מפני שהוא גומל חסדים).
וכן עסק נח בחסד בזה ששימש את כל הנבראים שהיו מצויים אתו בתיבה, כפי שהאריכו בזה חז"ל (ראה לעיל במאמר "דקות התביעה בקצה השלמות"). וגם הוא למד את תורת החסד מהקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד. ומנוח למד אברהם אבינו בקל וחומר. אמרו חז"ל: "כשאמר אברהם למלכי צדק (שהוא שם בן נח) כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שעשינו שם. אמר לו: ומה צדקה עשיתם בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף. לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו אילולי שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים ומכיון שעשו צדקה יצאו, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אותה שעה: ׳ויטע אשל בבאר שבע׳, אכילה שתיה לויה" (ילקוט תהלים לז). וגם ביעקב אבינו מצינו שעשה חסד עם כל הברואים ואף עם הגויים כדברי הכתוב: "ויחן את פני העיר" (בראשית לג). ואמרו חז"ל: "מטבע תיקן להם וכו׳ שווקים תיקן להם וכו׳ מרחצאות תיקן להם" (שבת לג).
במעשי חסד אלה מיצו האבות את תכליתם ואת תורת חייהם.
ולא עוד אלא שתורת חסד שלהם עוד יפה מתורה שלנו. אמרו חז״ל: ״יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא״ (בראשית רבה ס:ח). ולכאורה היאך יתכן דבר זה ששיחתם של עבדי האבות יפה יותר מהתורה, אלא ששיחתם התבטאה במעשי חסד כי לא רק מעשיהם היו של חסד אלא כל שיחותיהם שדיברו וחזרו ושנו היוו דברי תורה במסכת החסד. ולא דברי תורה סתם כי אם עמקי התורה והחכמה. חז״ל אמרו: ״דמשק אליעזר - אמר ר׳ אליעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים״ (יומא כח). הלשון דולה נופלת על הוצאה ממעמקים, כדברי החכם: ״מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה״ (משלי כה). חכמתו של אברהם היתה עמוקה בתוך כליותיו, כפי שאמרו חז״ל: ״זימן הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה״ (אבות דרבי נתן לג). ומתוך מעמקי כליותיו היה דולה אליעזר. ומה היתה חכמתו של אברהם? חכמת החסד. הרי שתורת החסד שלהם היא חכמה עמוקה מאד. ושהיא יפה מתורתם של בנים.
ובאמת מתבטאה כל צורת התורה שלנו בחסד, כדברי חז״ל: ״תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״ (סוטה יד.). כשם שרצונו של הקדוש ברוך הוא בבריאה משתקף במעשי חסד, כן גם בתורה מתגלה רצונו בחסד. ובזכות החסד קיים כל העולם כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט). אמנם שנינו: ״על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים״ (אבות א), אבל כאמור, צורת כל הדברים, הן של התורה והן של העבודה, הוא החסד והוא היסוד העיקרי שעליו מושתת העולם. ואי אפשר לומר אחרת, כי לכאורה היאך היה קיים העולם לפני מתן תורה ובנין בית המקדש? אלא בעל כרחנו שהיה קיים על החסד שהיא תמציתה ותכליתה של התורה והעבודה.1ראה אבות דרבי נתן ד: ״העולם לא נברא אלא בחסד, שנאמר (תהלים פט) ׳כי אמרתי עולם חסר יבנה וכו׳׳. פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל, אמר לו: בני! אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזו? זו גמילות חסד, שנאמר (הושע ו), ׳כי חסד הפצתי ולא זבחי׳״.
ב. אולם בדרכי ה׳ כתוב: ״כל אורחות ה׳ חסד ואמת״ (שם כה), כלומר חסד ה׳ קשור באמת. לא כל מה שנראה לעינינו כמעשה חסד הוא חסד אמת, כי רק חסד הנובע ממדת האמת ראוי להיקרא חסד. ומשום כך אומר המקרא: ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״ כי שתי המדות קשורות זו בזו. אין אמת בלי חסד ואין חסד בלי אמת.2ראה חז״ל עבודה זרה יז: ״כל העוסק בתורה בלבד (בלי גמילות חסרים כנ״ל) דומה למי שאין לו אלוה, שנאמר: ׳״וימים רבים בישראל ללא אלהי אמת׳״ (דברי הימים ב טו); וראה חז״ל (תנהומא וירא א) ״׳כל ארחות ה׳ חסד ואמת׳ – הקדמתי חסר לאמת״. וחסדו של אברהם אבינו היה קשור באמת.
מסופר בתורה כי אברהם ישב כחום היום לאחר שהקדוש ברוך הוא הוציא את החמה מנרתיקה וחכה לאורחים. לכאורה היה אברהם פטור ממצות הכנסת אורחים, משום שהיה חולה אנוש, ביום השלישי למילתו, שהוא הזמן המסוכן ביותר. וגם לא היתה אפשרות כלל שיבואו אורחים בחום כזה שהיה דומה לגיהנום, ולפי מושגי השכל האנושי לא היה כאן כל מקום למעשי חסד. ולא עוד אלא שאברהם שלח את אליעזר עבדו לחפש אורחים והביא לו תשובה שאין אורחים. אבל אברהם אמר: ״לית הימנותא בעבדי״ ויצא בעצמו (ראה בבא מציעא פו:). אברהם למד את מדת החסד מדרכי הקדוש ברוך הוא וידע כי ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ (תהלים קלג), אין שום מקום פנוי מחסד הקדוש ברוך הוא ואף בגיהנום זה יש מקום לחסד. ולכן ישב אברהם פתח האוהל וחיכה לאורחים כי היה בטוח שיזדמנו לו מעשי חסד. ואף אם אין כל אפשרות שילכו עובדי דרך בחום כזה, הבין אברהם שבודאי יבוא שינוי הטבע שתיוצר כעין דרך חדשה למעשה חסד בתוך אותו הגיהנום, וה׳ יברא ברואים מיוחדים שיוכל להיטיב עמהם, ואברהם השתוקק ללכת בזה בדרכי הקדוש ברוך הוא. כשם שהכין הקדוש ברוך הוא את כל הבריאה לפני שהיה אדם בעולם ואחר כך יצר את האדם שיקבל את חסד הבריאה (ראה סנהדרין לח), כך השתוקק אברהם ללכת בדרכי ה׳ לעשות חסד לפני שעוד היה עם מי להיטיב ורצה שיווצרו ברואים שיוכל לבצע עליהם את מדת טובו וחסדו. (ראה לעיל במאמר ״מעשי אבות״).
ואמנם יצא מגיהנום זה חסד לשעה ולדורות, לעולם הבא ולעתיד לבוא, כי שלח ה׳ מלאכים ושינה את טבעם שאכלו ממש, כפי דעה אחת, כדי שאברהם יוכל לגמול אתם חסד, ומכל פעולה שעשה אברהם עם המלאכים יצאה ממנה טובה לישראל לכל הדורות ואף לעתיד לבוא. אמרו חז״ל: ״בשכר ׳חמאה וחלב׳ זכו למן; בשכר ׳והוא עומד עליהם׳ - זכו לעמוד הענן; בשכר ׳יוקח נא מעט מים׳ - זכו לבארה של מרים״ (בבא מציעא פו:). ולא עוד, אלא ש״כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו״ (שם), כלומר שבזכות חסדו של אברהם למלאכים, טיפל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בבניו וגמל להם חסד למעלה מדרך הטבע. ועוד, שבזכות זו יפרע להם הקדוש ברוך הוא גם לעתיד לבוא (ראה ילקוט בראשית יח). הרי שהגיהנום הזה שה׳ הוציא חמה מנרתיקה, נהפך לגן עדן ומשם דוקא זכו אבותינו במדבר לאכול את המן, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, כדכתיב ״לחם אבירים אכל איש״ (תהלים עח, וראה יומא עה), ונעשו להם נסים בצאתם ממצרים ועוד יזכו לנפלאות גם להבא.
ומנין בא אברהם לידי הכרה זו? משום שהכיר את דרכי ה׳ ואת מדת טובו וקבל מושגים אחרים בחסד והוא ידע שאין מקום פנוי מחסד ה׳, ואף אם אין למי להיטיב ואף בגיהנום עצמו. ובאמת כבר אמרו חז״ל: ״׳וירא ה׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳. ׳טוב׳ - זה גן עדן: ׳מאד׳ - זה גיהנום״ (ילקוט בראשית טז). הרי שעל הגיהנום נאמר טוב מאד, כי גם הוא כולו חסד ה׳. ועוד אמרו חז״ל: ״אלו בני האדם העוברים על רצונו של הקדוש ברוך הוא וכו׳ ומצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו: רבונו של עולם: יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת ויפה תיקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים״ (עירובין יט). אף הרשעים הנמצאים בגיהנום ורואים את אכזריות הדין בכל תקפה, מכירים את החסד של ה׳ שבתוך הגיהנום עצמו, שהרי יש להם שם קשר עם ה׳ שהוא נפרע מהם ויש בזה משום חסד רב, והם משבחים את הדין היפה, ועוד מקדימים את המלה ״יפה״ ל״דנת״. וזוהי כוונת הכתוב: ״הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו״, כי טוב ה׳ מתבטא בזה כי חסדו הוא לעולם, בכל מקרה ובכל מקום, לרבות הגיהנום. אין מציאות שאין בה חסד ה׳.
נמצא, איפוא, שאין משמעות החסד לפי המושגים שאנו מתארים לנו, במעשים הנראים לנו לטובים, אלא שהחסד קשור באמת ואף במעשים הנראים לנו כאכזרים ואף בסבלי הגיהנום הקשים ביותר, אם הם לפי מדת האמת הרי יש בהם חסד ה׳, ודוקא על כגון דא נאמר: ״טוב מאד״.
ומתוך מושגים אלה בחסד הכיר אברהם שגם ציווי ה׳ על מעשה העקידה נובע ממדת החסד. לכאורה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו׳ והעלהו שם לעולה״ (בראשית כב), היה צריך אברהם לראות בזה נגוד לחסד ולהשיב: ״אתמול אמרת לי: ׳כי ביצחק יקרא לך זרע׳ ועכשיו אתה אומר: ׳והעלהו שם לעולה׳״ (ירושלמי תענית ב:ד). הרי כל מטרתו של אברהם היתה לעשות חסד בעולם ושבנו יצחק ימשיך אחריו במדה זו, שזו תכלית הבריאה, ואם יעלה את יצחק לעולה, הלא תיבטל כל תכניתו ותיפסק מדת החסד בעולם. אבל אברהם שהכיר את דרכי ה׳, ידע שאין החסד נערך לפי מושגי בני האדם, ואף במעשה העקידה שנראה כמעשה אכזרי וכסותר את תכליתו במעשי החסד, גם בו יתגלה חסד ה׳, כי כשם שיצא חסד בגיהנום, יצא חסד מכל פעולה ומכל מאורע, ואברהם השכים בבקר והזדרז לקיים מצות ה׳.
ומשום כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לאחר מעשה העקידה: ״עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״, ולא אמר לו: ״עתה ידעתי כי חסיד אתה״, למרות שמדתו של אברהם היתה החסד כי חסדו של אברהם לא היתה לפי מושגי בני האדם כי אם חסד המשולב באמת, חסד הקשור בהכרת ה׳ וביראת ה׳. אברהם למד את דרכי החסד, כאמור, מדרכי ה׳ יתברך המתגלות בבריאה, וחסד ה׳ נובע מחכמה, כי ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ ו״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, כלומר שהחסד הוא חכמה. ואין חכמה אלא יראה, כדברי הכתוב: ״ראשית חכמה יראת ה׳״. הוי אומר, שיראה וחסד היינו הך, אין חסד בלי יראה ואין יראה בלי חסד. אם האדם הוא ירא ה׳, הוא הולך בדרכי ה׳ ועושה חסד, ואם אינו עושה חסד חסר לו ביראה.
ואמנם מפורש בדברי חז״ל שיראת אברהם התבטאה בחסד. איתא במדרש (שמות רבה א) ״ותיראנה המילדות את האלהים וגו׳״- ״קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמו שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳. אמרו: אברהם אבינו ע״ה פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילם אלא להרוג אותם? אנו נחייה אותם״. הרי שהמיילדות פירשו את יראת ה׳ של אברהם במעשי חסד שלו וממנו למדו גם הן לירא את ה׳ במעשי חסד.3ראה עוד חז"ל (זוהר במדבר קמה): "וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו" (תהלים קג) – "כמה גדולה היראה לפני הקדוש ברוך הוא שבכלל היראה ענוה ובכלל ענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא, ישנו בכולם ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות".
ומכאן נבין גם פרשת סדום. כתוב בתורה: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד" (בראשית יג). והנה מבואר שהיו לקויים במדת החסד, כדברי הכתוב: "הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז). ובכל זאת מתארת אותם התורה כ"רעים וחטאים לה׳". הרי שיראה וחסד היינו הך, ואם היו לקויים במדת החסד, הם ממילא לקויים גם ביראת ה׳ ונקראים רעים וחטאים לה׳ מאד.
ומשם אנו גם למדים שמשמעות החסד אינם לפי המושגים שלנו. הכתוב אומר שהתביעה על סדום היתה שלמרות שהיתה גאון שבעת לחם ושרויה בשלוה לא החזיקה יד עני ואביון, כלומר שביחס למצב היותם שבעים ושלוים לא מילאו את חובתם להחזיק את העניים. משמע שאף אם היו מחזיקים יד עני ואביון, אבל לא בשיעור הראוי לפי ערך עשירותם ושלותם,4ראה רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ו׳ הל׳ ח׳ שהחזקת יד עני ואביון זו היא המעלה השמינית, המעלה הגדולה ביותר בצדקה. ויש בזה אריכות דברים בשיחות אחרות. יש בהם רשעות סדום וראויים הם לגזר הדין של הפיכתם וחורבנם. אמנם כפי שמשמע מדברי חז"ל רחוקים היו אנשי סדום לגמרי מחסד וצדקה, אבל הכתוב בא להדגיש שבעוון זה בלבד שלא עשו צדקה לפי ערך מצבם די היה להרשיעם ולשחתם מן העולם. וכעין זה פירש על אותו פסוק ר׳ יונה בספר "שערי תשובה" (ג:טו) כי "מצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה׳ מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועוות הדין וגילוי עריות, ועם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון ביטול הצדקות".
הרי יש לנו מושג חדש בחסד, עד כמה מגיעה בזה חובתו של האדם שאף אם הוא עוסק בחסד אבל אם חסרה לו בזה השלימות בהתאם לשיעור שהוא חייב בו, יש בכך השחתה רבה המביאה לידי השמדה מן העולם.
וכן אנו מוצאים להיפך, לצד החיוב, שמעשה חסד עלול לשנות את גזר דינו של האדם ולהפוך את כל מדריגתו. אנו קוראים באיכה (ד:ו): ״ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים״. הרי שעוון ישראל גדל מחטאת סדום והם היו ראויים להיהפך כמו סדום ועמורה. והגמרא (סנהדרין קד) שואלת: ״וכי משוא פנים יש בדבר (כלומר, הואיל וישראל רעים יותר מסדום, למה לא נהפכו כסדום, רש״י)? ואמר רבא אמר רבי יוחנן: מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאילו בסדום כתוב: ׳הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם וכו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה וגו׳״, ואילו בירושלים כתוב: ׳ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהם היו לברות למו׳״. ומבואר במדרש רבה (איכה ד): ״כיצד? היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה ובנה (ראה שם המפרשים) יום אחד כיון שמת בנה של שכנתה, היתה נוטלת אותו ככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בישלו ילדיהם למצוות״. ומשום זה מסיים הכתוב: ״לא חלו בה ידים״ (ראה רש״י מדר׳ בראשית כח).
רואים אנו מכאן שאף שבני ישראל ירדו למדריגה כזו שהיו גרועים יותר מסדום והיו ראויים שתבוא עליהם מהפיכת סדום כרגע, ובכל זאת משום שנתגלתה בהם מדת חסד שהיתה אשה מוסרת ככרה לחברתה כדי לנחם אותה באבלה, ואם כי לכאורה נראה מעשה זה כאכזריות, שחטפה את הככר מפי בעלה ובנה, עד שהכתוב מתאר אותו בצורה חמורה כזו ״שבישלו ילדיהן״, אבל מכיון שאכזריות זו מהולה בחסד שיש בה ממדת אברהם אבינו, נהפכה עליהם הגזירה ולא הושחתה כסדום, והכתוב אומר עליהם: ״לא חלו בה ידים״, ומפרש ר׳ יוסי, אמר הקדוש ברוך הוא ״לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי״ (שם). וזכותם מגיעה עד לידי כך שבניגוד לאנשי סדום - הם ודורותיהם אחריהם ממשיכים את קיומם עד היום, ועוד יזכו להביא חיים לכל אנשי תבל ויצא מהם משיח שיגאל את האנושיות ויתקנו את כל העולם במלכות שדי.
הרי לנו שבחסד הקשור באמת תלוי קיום העולם, כי מצד אחד אם בסדום חסרה מדת החסד במדריגותיה הגדולות, שאינה לפי ממדי האמת, נקראים ״רעים וחטאים לה׳ מאד״ ונהפכו ונשמדו מן העולם; ומצד שני אם בישראל נמצאה נקודה של חסד שיש בה ממדת האמת, שהיא ממדותיו של אברהם אבינו, אף כשהיו רעים וחטאים יותר מסדום, ניצלו מן הפורעניות וזכו לחיי עולם להם ולכל ברואי תבל.
ומכאן אנו גם למדים שאין החסד נערך לפי המושגים שלנו, כי מקור החסד בחכמה וביראה, ויש שאף שלעינינו נראה איזה מעשה כחסד אין זה אלא אכזריות ועושיהם הם רעים וחטאים לה׳ מאד; ויש להפך שמעשה שנראה לנו כאכזריות, מוצאת בו הנבואה זיקה לחסד שתלויות בו זכויות רבות, והוא מביא חיים לכל הדורות עד עולם.
וכה הם דברי הנביא: "הוי האומרים לרע טוב וטוב רע" (ישעיה ה). יש שאין בני האדם מבחינים ורע נראה להם כטוב וטוב לרע, כי אין מקורו של טוב רק בחכמה ויראה ואם אין המעשים נובעים מחכמה ויראה אף אם נראים לנו כטובים אינם אלא רע. אין בחינת הטוב אלא זה שהוא מכוון אל האמת, חסד של אברהם אבינו.
היוצא מדברינו שחיב האדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי" שעלינו לעשות חסד בבחינת החסד של אברהם אבינו שהתדמה בו למדות ה׳ יתברך, שיעשה חסד אף אם לא ידרשו בני האדם ממנו ואף בזמן שאין זקוקים לאותו חסד כי כך חסד הבורא, ושהחסד יהיה לא לפי מושגי בני האדם כי אם לפי מושגי היראה. ומכאן עוד, שעיקר החסד הוא במעשים רוחניים, כי זו היתה גם עיקר פעולתו של אברהם אבינו, כדברי הכתוב "ואת הנפש אשר עשו בחרן", שעשה נפשות לה׳, וגם בזה שהאכילם והשקם היתה עיקר מטרתו לחנכם במצוות, כפי שהיה אומר להם בשעה שעמדו לברכו: "וכי משלי אכלתם, והלא ממי שלו כל העולם כולו אכלתם. הודו וברכו ושבחו למי שאמר והיה העולם" (ראה ילקוט בראשית כא). זו הצורה האמיתית של חסד ואיו לך חסד גדול מזה.
וחסד זה נתון בראש ובראשונה בידי לומדי תורה, כי יש אפשרות לכל אחד לסייע לחבירו בלימוד ואין לך נדבה גדולה מזו. ואל יאמר הגדול האיך אלמוד עם קטן ממנו, כי גם הקדוש ברוך הוא עושה חסד עם ברואיו הקטנים ביותר. ואם אנו רואים עוולה אצל חברינו אסור לנו להתעלם ולחשוב שאין זה מענינינו ואין לנו לצער אותו, כי זוהי מדת החסד להיטיב עם כל אחד ברוחניות. ולהיפך אם אדם יעלים עיניו ולא ירצה לגרום לו עגמת נפש, אין זו הטבה כי אם אכזריות גדולה, כפי שהתבאר לעיל, אלא עלינו לכוון מעשינו במדת החסד לפי מושגיו האמיתיים שיהיו בבחינת אורחות חסד ואמת.