ובעזרת כאילות רגלי משוה, נתחיל סדר ואתה תצוה:
ואתה תצו"ה בגימט' נשי"ם צו"ה, מכאן חיוב הדלקה לנשים:
ורוחב חמשים בחמשים וסמיך לי' אתה תצוה וגו' להעלות נר וגו' רמז לגובה חמשים אמה למנורות בית השואבה כדאיתא בסוכה:
ואתה תצוה, רמז לעשות נחש נחושת, כי ה' פעמים נחש בבראשית וכנגדן ה' פעמים נחושת לעיל בפרשה ועלה קאמר ואתה תצוה, וכן מזה בידך חסר ה' לרמוז על היפוך מטה לנחש הוזכר ה' פעמים, תימה למה לא נזכר משה בכל אלה הפרשיות, וי"ל מכיון שאליו היתה ראוי' הכהונה וניטלה הימנו מאמרו שלח נא ביד תשלח ונתנה לאהרן לכן לא נזכר שמו על כל השייך לכהן:
להעלות נר, חסר ו' כתיב לומר כי ו' נרות שאין עולין ונוטין כלפי מעלה רק השביעי האמצעי לבד והנך נוטין מול פניו:
יערך אותו אהרן ובניו, וקשה למה נזכר אהרן לבדו בסוף אמור, וי"ל שמתחלה היו בניו מדליקין וכשמתו נדב ואביהוא לא הניח עוד בניו לילך שמה יחידים זולתו, מהר"ר משה:
מערב עד בוקר, פירש"י תן לה מדתה וכו', וקשה והא כתיב מערב עד בוקר כלומר שתהא דולקת מערב עד בוקר ואיך א"כ תהא המדה שוה ומכוונת ללילות ארוכות וקצרות, וי"ל דלפי הלילות עשו הפתילות דקות או גסות באופן שדלקה תמיד בשוה מערב עד בוקר מצומצם, פרי עץ חיים:
ואתה הקרב אליך וגו', וקשה מה צריך נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר בשמותיהם הלא כבר נאמר בניו סתם, וי"ל דלמעוטי פנחס אתא ואפי' למ"ד כבר נתכהן פנחס בא לומר שעיקר עבודה באלו:
מצנפת, הך של כ"ג קרוי מצנפת מפני שלא הי' יכול להולמה מפני הציץ אלא שצנפה מלמעלה צניפה בעלמא ושל כהן הדיוט קרוי מגבעות מלשון גביעים שהי' הולמו לגמרי ונתקבל הראש תוך בית קבולם ואף דאיהו נמי לא הי' יכול להולמו לגמרי מלפניו מפני התפילין מ"מ מאחוריו הולמתו שפיר, ואלו בכהן גדול אף מאחוריו לא, מפני פתיל תכלת של הציץ:
פתוחי חותם צ"ע שבבית שני לא הי' שמיר במה נחקקו:
חש"ן המשפ"ט, בגימט' דמכפ"ר הרהו"ר ל"ב:
א"ת האורי"ם וא"ת התומי"ם בגימט' ש"ם ב"ן שבעי"ם ושתי"ם אורים ותומים גימט' הד"א או"ר ישרא"ל:
ופעמוני זהב, פירש"י זגין עם ענבלין שבתוכן, וקשה דפעמון מלשון ותפעם הוא שפועם ומקשקש מבפנים לבד, ואונקלוס תירגם זגין דמשמע החיצון לבד שהרי מחרצן ועד זג תירגם מפורצנין ועד עיצורין דהיינו שמתרגם על זג שהוא הוא העוצר את המשקה והגרעינין, וכדמשמע בנזיר, מהר"ר יעקב:
(ונ"ל דודאי פעמון הוא לשון ותפעם רוחו, אבל מ"מ ביותר יפול השם הזה על החיצון הסובב דהוא הזג, וזה לו שם עצם כי בו נודע הפעימה שמשמיע קולו מאריך בו, כענין קולו כפעמון, שמכח שהעינבל מכה ופועם עליו הוא משמיע קול ומאריכו, משא"כ בעינבל עצמו, אבל מ"מ גם על שם זה לא יקרא פעמון כי אם בהיות העינבל עמו, ומטעם זה יפה דיבר רש"י שכתב זגין עם עינבלין שבתוכן שבזולת זה גם החיצון לא יקרא פעמון ולא נודע בו פעימה א"כ אם נאמר פעמון שיפול על השמעת קול של החיצון, ע"כ יכלול שניהם, והתרגום שתירגם ללשונו, תירגם זג, בעבור שבלשונו הוא שם מיוחד בעצם לחיצון לבדו, כנודע מקרא דמחרצן ועד זג, והרי עיקר שם פעמון ג"כ על החיצון, רק שכשקוראין אותו כן בהכרח נכלל גם העינבל כנז', וק"ל):
ובצאתו ולא ימות, פירש"י הא אם יכנס מחוסר אחד מהבגדים וכו', וקשה למה לי ולא ימות הא ידעינן לי' מדרשינן אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וממילא הוו זרים לעבודה וזר ששימש במיתה, מהר"ר יעקב:
וי"ל דההוא כתיב בארבע בגדים אשר כ"ג והדיוט שוין בם, אבל בהני ד' יתירים דכ"ג ה"א למצוה בעלמא נינהו ולא מיתה להכי אצטריך (ולי נראה דל"ק כלל דהכא לכניסה בעלמא בלי שימוש ידבר ויקבע בו מיתה:
צי"ץ, בגימט' ק"ץ כענין שכתוב ועליו יציץ נזרו:
וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו, מהאי קרא ילפינן בפ"ב דזבחים בזמן שבגדיהם עליהם וכו' וזר ששימש במיתה וכו', וקשה להר"ר יעקב למה לי תיפוק לי' דכתיב בהדיא מיתה מויהיו על אהרן ועל בניו בגשתם אל המזבח ולא ימותו, וי"ל אי מההוא הו"א אם חסרים כולם כמשמעות אין בגדיהם עליהם וכמשמעות לשון רבים דויהיו על אהרן וגו' דמשמע אם לא יהיו וכו' לכן כתיב מיותר אהרן ובניו בחד מינייהו דהיינו באבנט לבד לומר שאף אם חסר א' מהם, מצאתי:
והיה" המזבח" קדש" קדשים", ס"ת משח"ה, כי היו מושחין אותו כמין כ' יונית, וכן המלכים לומר כי לה' המלוכה (ולכן כל הרמז בס"ת ומהופך למפרע כי ד"ז יהי' לעתיד ולבסוף באחרית הימים כדכתיב ועלו מושיעים וגו' והיתה לה' המלוכה דהיינו כשאז יהפך אל עמים וגו' לכן הרמז בהפוך ובסוף):
תשרף באש מחוץ למחנה, פירש"י לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו וקשה דבפ' בהעלותך כתיב דפר של לוים נשרף והרי הוא חטאת חיצונה, וי"ל דפנימית היתה גם היא, מכיון שהלוים הביאוהו לחטא ע"ז כפירש"י לקמן בבהעלותך:
ולקחת את האיל השני וגו', כאן בציווי כתיב בי' הזאה תחלה על אהרן ובניו ובגדיהם אף משמן המשחה והדם, ואח"כ הקטר החלבים, ותימה דבפ' צו בעשייתו כתיב ההקטר תחלה קודם הזאת דם ושמן המשחה, ואיך יתכן ששינה משה ועשה בהיפך, מרבי:
(וי"ל דודאי דעת הקב"ה היתה גם בציווי שתהי' הזאת דם ושמן המשחה באחרונה, ועמד משה אל אמתת דבריו ודעתו מדכתיב בהזאה וקדש הוא ובגדיו וגו' בלשון עבר, שרצה שבהזאה זאת כבר תהי' קדושתן נגמרת ונשלמה, שיהי' הכל כבר נעשה, וא"כ ע"כ צריך להיות ההקטר מקודם דזולת זה לא הי' עדיין קרבנם וקדושתן שלמה כבדיני כל הקרבנות כולם ופשוט הוא, ואעפ"כ הוכרח ציווי ההזאה עליהם להיות תיכף אחר וזרקת את הדם על המזבח סביב, כדי ללמדו להועיל שזריקה זו בדם על המזבח צריכה להיות באופן שלא ייבש וישקע בכדי שאחר ההקטר יוכל ליקח ממנו להזאה, ולכן חזר הכתוב והבין את שמועתו במאמר וקדש הוא ובגדיו וגו' כנז' שלא יובן שבאמת תהי' ההזאה אחר הזריקה על המזבח רק שבאמת יהי' ההקטר תחלה כנז', ולכן לקמן בעשיה כתיב ג"כ באחרונה ויקדש את אהרן ואת בגדיו וגו' ובלשון הוה שמאחר שגם ההקטר כבר נעשה נתהות עתה בהזאה זאת כל קדושתם כולה ונגמרה בשלימות):
ונסך רביעית ההין יין פירש"י לספלים לאפוקי ויין לנסך רביעית ההין דבפ' שלח שהוא למשה להקרבה, וכדכתיב והקריב המקריב וגו', מהר"ר יעקב:
(והיינו דלא כדעת רש"י שם וצ"ע במס' סוכה):
פתח אהל מועד כנגד הפתח, ובשעה שהוא פתוח מהר"ר יעקב: