שער הראשון מפנות דתנו ושרשיה מפנות הפ"א בחיר"ק והוא מלשון אבן פנה שהיא האבן החזקה הנתונה בפנת הבית להחזיק שני הכתלים והוא קיום הבנין דוגמת היסוד וכבר בארנו בההקדמה ענין שורש ויסוד ועל מה הונחו שניהם בענין הדת:
לא יתכן לו מעשה אף שיעשה מעשים טובים אין מעשיו נכונים ומבונים על בסיס וכן שיהיו שלמים ומתקיימים: even if he does good deeds, his acts will not be correct and built on a foundation, nor will they be whole and enduring...
ולא תתקיים לו אמונה שום אמונה משארי אמונות הדת לא תתקיים אצלו שאם אין יסוד כל הבנין נהרס: ... and if there is no foundation, the entire building will eventually collapse
נעשה ונשמע ושמעת ישראל בתחלה הביא לראיה מפסוק נעשה ונשמע לפי שהוא פתח דברי אבותינו בקבלת התורה אך לפי שיש פתחון פה לבעלי דינים לפרשו על שמיעת האוזן כלו' נעשה מה שכבר שמענו ונשמע עוד ממנו ית' מצות אחרות וכן פשט המשמעות בלשון חז"ל מסיפור דברי המין דקדמיתו פומייכו לאודנייכו לכן הביאו פסוק ושמעת ישראל ששם נאמר על המצות ששמעו כבר שקודם זה נאמר כמה פעמים אשר צוה ה' אלהיכם וע"כ צריך לפרשו לשון אמונה וקבלת הדבר:
בלב שלם בסתר ובגלוי בא לפרש מה שאמר בכל לבבך שמלת כל מורה על השלמות וז"א בלב שלם וענין השלמות בזה שיהיו סתרו וגלויו שוין:
ותאמין בם כו' היינו האמונה בכלל המצות שהם נתונים מאת ה' מן השמים:
הידיעה והעשיה כלומר שבתלמוד וגרסא יש בו ידיעה בלב ומעשה בפועל שעקימת שפתיו ומבטא לשונו הם המעשה:
שאם לא יהיה לך בן כו' בא לפרש מלות ודברת בם שהם לכאורה אך למותר שאחר שאמר ושננתם לבניך בודאי אי אפשר לשינון בזולת דבור לכן מפרש דלצדדין קתני שאם יהיו לך בנים תשננם לבניך ואם אין לך בנים אזי ודברת בם בעצמך שלא תדמה שהבן הוא עילת קריאתך פי' סבת קריאתך בפה כלומר שאחר שהעיקר הוא הידיעה בלב א"כ צורך הקריאה בפה איננה נצרכת רק בהודעתו לבנים לז"א שגם בפני עצמו צריך להגות בפה ולשון:
שאין נמנע מן הלב כו' אין בהם מניעה בשום זמן ובשום מקום:
מחוייב מצות הלבבות תדיר שם בהקדמה דבר מענין חיוב מצות הלבבות וביאר שם שחיובם תדיר:
ולא יפנה לבבו לא יהיה לבבו פנוי מזכרון אלהים:
שויתי ה' לנגדי תמיד ואמר כי קרוב כו' בתחלה הביא ראיהשהזכירה בלב צריכה להיות תדיר ואח"כ הביא ראיה ששינון הפה גורם לזכירה בלב ממה שנא' בפיך ובלבבך ולכן הקדום הפסוק מתהלים על הפסוק שבתורה:
שיש בו מעשה בלבד ואע"פ שאמרנו מצות צריכות כונה זה אינו רק בתחלת עשיתן צריך לכוין שהוא מתחיל לעשות מצוה לשם ציווי הבורא ית' ולצאת בה ידי חובת המצות אמנם כל משך זמן קיומה אינו צריך שום כונה והגע עצמך וכי האדם היושב בסוכה ולבוש ציצית יחשוב כל היום בכונת הציצית והסוכה ואע"פ שנדון דידן הוא בתפילין וכבר אמרו אסור להסיח דעת מתפילין כבר פי' רבי' אשר ז"ל שהמכוון בזה שיזהר משחוק וקלות ראש משא"כ בת"ת שהלמוד זולת הבנת הלב אינו ענין כלל ואעפ"י שאמרו ליגמר אינש והדר ליסבר הכונה שילמד בתחלה בהבנה שטחיית ואח"כ יעמיק אמנם בלתי הבנה כלל כבר אמרו המושלים שהוא כגוף בלא נשמה:
בחקי זכרון כו' החוק והנימוס הראוי להיות בין אוהבים נאמנים דהיינו שיזכרו תמיד איש את רעהו והכונה שם באהבת ה' את ישראל עמו ותשוקתם אליו:
כחותם על לבך כחותם על זרועך הזכיר בו לב וזרוע שתהיה אהבתם תקוע בלב ונראית בפועל המעשה שהמעשה מיוחס לזרוע כמ"ש חשף ה' את זרוע קדשו:
ואמר צרור המור הפסוק הראשון נאמר על אהבת ה' את ישראל בלב ובפועל כביכול ופסוק זה נאמר על אהבת ישראל את יוצרם יתברך ופרט בזה ג"כ ב' החלוקות כי צרור המור הוא דבר הנראה לעינים ועל אהבה בלב אמר בין שדי ילין שהלב הוא בין השדים וכן פירשו המפרשים ואמר באהבת ה' את עמו הלב ואח"כ המעשה ובאהבת ישראל אותו ית' הפך הסדר לפי שבטבע האנושית התנועות החיצוניות מעוררות המחשבה הפנימית כידוע:
ושם אותם שלשה מה ששם שלשה זכרונות דהיינו תפלה של יד ושל ראש ומזוזה:
והרביעי שנאהבהו והחמישי שנאהב אותו בלב שלם אע"פ שהאהבה הסתמית היא בכלל האהבה שבלב שלם אעפ"כ פרט אותם לב' חלוקות כמו שנמנו מציאות השם ואחדותו לב' עיקרים אע"פ שבכלל אחדותו מציאותו לפי שדרך בני אדם לילך בהדרגה ממעלה הפחותה אל היתרה לכן נמנו לשתים: