סומין. עבה"ט בשם שבו"י דאם הדיינים רואים ע"י בתי עינים כשרים הם כו' וכן העתיק דברי השבו"י אלו הגאון רע"ק איגר ז"ל בגליון הש"ע שלו. וע' בא"ח סי' תכ"ו בבה"ט סק"א בענין הרואה לבנה מתוך מראה של זכוכית ומ"ש בש"ת שם (ועיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ"ב ע"ד דיין א' אשר אזנו אחת כבדה משמוע מרחוק אי כשר להצטרף לחליצה או לא מחמ' דכתיב לפניהם משמע שהקריא' יהיה באזני הדיינים אפשר בעינן שמועה יפה ועוד אפשר דהוה מום והשיב דאין כאן שום חשש דלפניהם אין בו משמעות יותר מאילו הוה כתיב כנגדם וכשם שנגדם לא משמע שמיעה כדמוכח בריש חגיגה ה"נ לפניהם ועוד לו יהיבנ' דבעי שמיעה מ"מ מוכח בחגיגה שם דכל ששומע אפי' בכובד שומע מקרי וע"כ פשוט דמטעם זה אין לפוסלו לצירוף חליצה אפילו הי' כן בב' אזנים. ומטעם מום הן אמת דנלע"ד בסנהדרין פסלי' אפילו מומין דלא פסלי בכהנים לעבודה מ"מ בעי' עכ"פ שם מום בעולם בלוי או בכהן אבל מה שאינו מום כלל לא שמענו ואע"ג דפקח שנתחרש הוה מום היינו שנתחרש כ"כ שאילו הי' נולד כך לא הי' מדבר אבל כבדו אפי' ב' אזניו איננו מום מכ"ש אזן א' והבו דלא לוסיף עלה והדיין הזה כשר וישר ע"ש: ושם בסי' צ"ג אודות צורב' מרבנן דנקטע לו חצי אבר מהפרק העליון של אגודל אם מותר לצרפו לחליצה והאריך שם בטעם הדבר למה מקפידים שלא יהיה שום מום בדייני חליצה כמ"ש הרמ"א כאן ובד"מ כשם מהרי"ח וכן גבי דייני גט כמ"ש בס"ג שלישי אות ג' וכן בעדי הגט בסי' ק"ל ס"א בהגה והעלה דעיקר הקפידא הוא רק על דייני גט משום דכדיני נפשות דמי כמבואר בשלהי יבמות אלא דמהרי"ל גזר עדי הגט אטו דייני גט כיון דאפשר בעדים אחרים וה"נ גזר מהרי"ח בדייני חליצה אטו דייני גט כו' (עמ"ש בסג"ר אות ט') וכתב בנדון השאלה ודאי דזה הוה מום אע"ג דמבואר מלשון הרמב"ם פ"ח מביאת מקדש ה' י"א והלכה י"ג דאם חסר פרק א' מפרקי אצבע אינו מום עד שיחסר אצבע כולו מ"מ חסר חצי פרק ונשאר חציו גרע טפי דה"ל שבר בעצם מעצמות שבגלוי דה"ל מום בפ"ע ועוד נראה דהרמב"ם איירי בנברא חסר אבל בנוטל אפילו פרק א' פסול בכהנים וסנהדרין כו' ומסיים אמנם כ"ז לפי הבנת רמ"א בלשון מהרי"ח וכ"כ בלבוש וס"ח שבכנה"ג דמשמע שכל מום פוסל אבל לולא כן ראוי לשמוע דברי דיין א' כו' שאמר לי שכוונת מהרי"ח אמומי עין וכל שום מום לא יהי' בעין שלהם אבל בשאר אברים אין קפידא והיות כי אפילו לפי הבנת רמ"א וע"פ מה שפירשתי בטעמא דמלתא ליכא אלא גזרה לגזרה ע"כ המיקל וסומך עצמו על פירושו של הדיין הנ"ל ומכשור בע"מ בגופו' להיות משנים הנוספים בחליצה לא הפסיד ובלבד שלא יהיה שום מום בעיני' שהוא קרוב לדאוריי' בדייני חליצה גופייהו עכ"ד ע"ש):
באחת מעיניהם. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"א במי שהי' לו בילדותו דק בעינו ונחתך ע"י רופא מומחה ונשאר ממנו רושם קצת אבל הוא רואה בו ומבדיל המראות בעין הזה ופשיטא שיכול לראות הרוק אם הוא כשר להיות אחד מג' דייני החליצה והביא דברי התוספ' ביבמות ק"א פסק ר"ת דסומא באחת מעיניו כשר לחליצה כו' ותמה עליהם וגם הביא דברי רש"ל בי"ש ר"פ מ"ח שתמה ג"כ על התוספות ודעתו להחמיר אפילו בסומא בא' מעיניו ואפילו בדיעבד להצריכה חליצה אחרת אם החלוץ לפנינו. וכתב דנראה ג"כ ראי' מירוש' פ' בן סורר דלעיני ממעט אפי' סומא בא' מעיניו. מעתה מי יוכל להקל להתיר סומא בא' מעיניו להיות אחד ממסדרי חליצה אך בנדון השאלה י"ל שאינו סומא לגמרי אפילו בא' מעיניו אלא שנשאר דק קטן אין בו חשש והגם כי מדברי יש"ש הנ"ל יש ללמוד להחמיר בזה באמת דבריו תמוהים מה שרוצה לדמות חליצה לנגעים. וגם תשובת מהר"ם מינץ שרצה להחמיר בחליצה בכל המומין לדעתי הוא נגד סוגיא דיבמות שם דמפורש דלא פסלי בהו מומין ולכן נלע"ד במקום דלא שכיחי לומדים אין להחמיר לפסול צורבא מרבנן לחליצה בשביל איזה מום שבעיניו אם עכ"פ רואה הוא גם בעין שבו המום ובפרט אם הוא דיין קבוע ואין זה כבוד התורה לביישו ולהושיב אחר במקומו עכ"ד ע"ש. ועיין בס' קרבן נתנאל ס"פ מ"ח שהאריך לתמוה על רש"ל להנ"ל ומסיק דהעיקר כמו שסידר ר"י מרגליות בס"ח שלו דסומא באחת מעיניו לא יחלוץ ובדיעבד כשרה החליצה ע"ש.
ונוהגין שגם השנים כו'. עיין בפ"ז סק"ד שכ' דלפי מנהגינו דאנו קובעים מקום בין מנחה למעריב והקהל ממתינים בתפילת מעריב עד שיבאו הדיינים אם הוא בענין שאין הנוספים מוכנים שם א"צ להטריח הצבור ולבקש אחריהם כיון שמצד עיקרא דמלתא אין בהם צורך בעת ההיא כו' ונראה דאם יש רק א' מן הנוספים נתפרדה חבילתו והוי כא' מן השוק ע"ש.
בערב יום שלפני החליצה. ע' בפי' ס"ח שכתב בשם מהר"י מברונא דמותר לקבוע מקום בלילה דאין כאן משום תחילת דין אלא כבונה מקום להיות מזומן לב"ד ע"ש ועיין בס' ישועות יעקב סק"ה שהביא דהרש"ל ביש"ש חולק ע"ז וכתב דזה הוי כמו תחילת דין וגם מדהתירו לקבוע מקום בע"ש אם החליצה ביום א' אף שהוא רחוק מיום החליצה משום דלא אפשר ולא אמרינן שיקבעו המקום בליל מוצאי שבת ע"ש. ועיין בס' בית מאיר הביא ג"כ דברי יש"ש אלו וכתב עליו ולע"ד מבואר נמי הכי בסדר החליצה להרי"ף שדקדק לכתוב בריש צריכים ב"ד למקבע דוכתא ביממא. ומשמיעתו נמי בו ביום עכ"ל:
מערב שבת. עבה"ט ועיין בס' כרם שלמה בשו"ת שבסוף הספר סי' צ"א שכ' אם אירע לקבוע מקום בע"ש בין השמשות דמותר משום דלא גזרו שבות בין השמשות ובפרט היכא דאיכא חשש עגון ע"ש: וכ"כ בפ"מ א"ח סי' של"ט בא"א סק"ג ע"ש:
לא תאכל כו'. ע' בפי' ס"ח סעיף י"ח שכ' וטעם הדבר נתבאר בסה"ת משום דבפרק אע"פ אמרי' דרמונים מרבים הרוק כו' ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קמ"ג שתמה על זה דלא נתבאר שם כלל דרמונים מרבים רוק להאוכל רק נתבאר שמרבים רוק למי שרואה אחר אוכל ואינו אוכל ע"ש וכן תמה ע"ז בחידושי הגהות לטור אות י"ב ע"ש וגם בביאור הגר"א ז"ל:
ולא שוטה. עבה"ט בשם מהרי"ט. ושם בתשובה ההיא כתב דלא אמרו בגמ' עד שיכוונו שניהם אלא למעוטי חליצה מוטעת כו' אבל היכא דסברי לי' וסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו אינו צריך שיהי' בכוונת הלב באותו שעה ע"ש ובתשו' ח"צ סי' א' השיג על ראיות מהרי"ו בזה. וע' בס' קצות החושן ס"ס ער"ה שכתב דבחידושי הרמב"ן יבמות דף ק"ז גבי חליצת חרש מבואר להדיא כדברי מוהרי"ט ע"ש. ועיין בתשו' שבו"י ח"ג ס"ס קל"ז שכ' וז"ל וע"ד שהוא נוטה לטפשות כבר הוזכר עובדא דא בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' י"ו ואע"פ שאינו מבין ענין הדברים כדרך שאר העם כיון שיוכל לומר על לאו לאו ועל הן הן כשר לחליצה וכן נעשה מעשה בפה לפניהגאון מהר"ר גבריאל ז"ל וכן עיקר עכ"ל:
שידעו אם יבם זה. כתב בס' ישועות יעקב וז"ל ויש לי מקום עיון אם אין עדים שהוא גדול האחין וא"א לעמוד על הבירור ולהמתין יש חשש שיתבטל החליצה מעיקרו ונלע"ד לסעוד על אמירתו בזה וכ"ש כשהחולץ לפנינו אין לו אשה ויכול להיות שהשני יש לו אשה ובזה כתבו הפוסקים דאף דק"ל חליצת גדול עדיפא אם הגדול יש לו אשה והקטן אין לו בודאי חליצת קטן עדיפא ויש כאן ס"ס שמא זה הוא גדול האחין ואת"ל שיש גדול ממנו שמא יש לו אשה וחליצת זה שלפנינו עדיף אף אם הוא קטן עכ"ל:
אטר רגל עבה"ט מ"ש לידע אם הוא אטר מעבירין אותו לפי תומו כו' ע' במס' בכורות דמ"ה ע"ב פרש"י אטר ברגל כשמהלך עוקר רגל השמאל תחילה מה שאין דרך בני אדם כך עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תנינא ס"ס קנ"ה שכ' וז"ל ואטר מקרי שע"פ רוב עוקר שמאל תחילה אבל אם ע"פ רוב עוקר ימין עכ"פ אינו אטר ולא גרע משולט בפני רגליו שחולץ רק בימין עכ"ל. ועיין בס' זכור לאברהם אות ח' שכ' בשם חכם א' דכן נוהגין בירושלים לבודקו בדרך זו דבאיזה רגל שמתחיל להלוך הוא המיומן אלא שאם נפל איזה ספק בבדיקה זו נוהגין לבודקו ע"י שאומרים לו שיכה בכותל ברגלו ואותו הרגל שמכה הוא הימין עוד בודקים אותו ע"י עלית והרגל שעולה תחילה הוא הימין וכן בדולג שדולג ע"ג קרקע הרגל שלמעלה הוא הימין וכן בלבישת מנעליו ע"ש: ועיין בס' כרם שלמה הביא בשם ס' פחד יצחק שכ' לראות אם היבם אטר רגל תעשה כדברי בעל גינת ורדים שכ' וז"ל אדם שעומד ורגליו מכוונות ורוצה לזוז ולילך ממקומו אל מלפניו אז הוא מתחיל לילך ברגל המיומנת לו ואם התחיל לילך ברגל שמאל נודע שהוא אטר רגל. אבל אם רוצה לילך לצד ימינו אז ע"כ הוא מתחיל ברגל שמאל לפי שהיא מרוחקות יותר ואם ירצה לילך לצד שמאל. אף שהוא אטר הוא מתחיל ברגל ימין ולכן לענין בדיקת החולץ צריך שיעמידוהו ורגליו מכוונות ומיושרות ויאמרו לו שילך מכנגד פניו ולהלאה ולא לצד שמאל ופעם אחת הושיבו החולץ על הספסל פניו קדמה והדיינים היו יושבים לצד ימין וקראו שיבא אצלם והתחיל להלוך ברגל שמאל פעם ושתים ובאו לידי ספק אז גליתי להם דעתי והעמידוהו נגד פניהם והתחיל להלך ברגל ימין פעם אחר פעם. וטוב לבדקו קודם קשירת מנעל החליצה לפי שע"י הקשר וההידוק תש כח הרגל ואפשר שיקדים להלך ברגל שמאל עכ"ל (ועיין בתשו' ח"ס ת"ב סי' צ"א שכ' דאין ספק אילו חלץ לה ולא ניסוהו בהילוכו והלך מלפנינו וא"א לבדוק אחריו דודאי חליצתו נשרה לכ"ע דסומכין על הרוב דרובא דאינשי אינם אטרים וכמו בשוחט ששחט והלך ולא בדקנוהו דמתירין הבהמה משום רוב מצוין א"ש מומחין הן כו' ע"ש) ומ"ש הבה"ט מעשה הי' באטר רגל כו' עד עיין בחוט השני סי' כ"ח. דבר' התשובה הזאת הבאתי קצת באריכות לעיל בה"ח ס"ק כ"ד וע"ש עוד:
שמותר לישא אותה. עיין בספר קרבן נתנאל פמ"ח אות מ"ה ואות נ"ד שכתב בשם יש"ש דעכשיו שיש תקנת רגמ"ה אם הוא נשוי אין אומרים לו כך אם תרצה לייבם יבם דהוי כחוכא וטלולא מאחר שהכל יודעין שאין יכולין להתיר לו ע"ש:
וילך לפני הדיינין. עיין בתשו' חוט השני ס"ס כ"ח ע"ש בזה:
והיבה והיבמה עומדים. כתב בס' בית מאיר וז"ל ע' בתוס' זבחים ד' י"ו בד"ה מיושב שכתבו דיכול ת"ח לישב כמו בדין. וצ"ע כי לא משמע הכי מהפוסקים י"ל אחרי שכבר מוכרח להיות כבודו נדחה ע"י הרקיקה אף בעמידה נדחה עכ"ל:
יבמתו אליו. עבה"ט שכ' ויאמר ראש הב"ד לחבריו שיראו כו' כן הוא בס"ח של מהר"ם אות פ"ב וכן מבואר מדברי הב"ש לעיל בה"ח ס"ק ט"ל במ"ס שם ודדרשה דרבא דדיינים צריכים לראות הרוק אינו אלא אסמכתא ולעיני הזקנים קאי על חליצת המנעל כו' ע"ש אך בס' ב"מ שם סל"ח תמה על הב"ש וכתב שם וז"ל וכן גוף הדין שהוציא מפי' התוס' דלעיני קאי על החליצה ומשמע מזה דצרכ' הדינים למיחזי עכ"פ החלוצה לא מצאתי בהפוסקים זולת בס"ח בקצרה משמע הכי וכן מפורש בס"ח של מהר"מ סי' פ"ב ונענ"ד אינו אלא חומרא לצאת משמעות פשטי' דקרא עכ"ל ע"ש:
ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותגביהנו. עיין בתשו' נו"ב סי' צ"ד הביא בשם רב אחד שרצה לחדש דבר במנהג החליצה אשר מעולם מנהג ישראל אחר התרת הקשרים של המנעל עם הקרסים האשה מגבהת תחילה רגל היבם בשמאלה ובימינה שולפת המנעל כמבואר בטור ובש"ע ובסדר החליצה ואמר הרב הנ"ל כיון שאמרו ביבמות האי מאן דחליץ צריך למדחסי' לכרעי' ולהרי"ף והרמב"ם יש קפידא אפי' דיעבד אי לא דחסי' א"כ איך אפשר שבשעת עיקר החליצה לא יהי' רגלו דחיס וע"כ אי אפשר לומר שתגביה הרגל כלל. וכל מקום שנזכר הגבהת הרגל הכוונה עם השמטת המנעל מעל הרגל בזה עצמו מגבהת קצת הרגל שאי אפשר להשמטת המנעל אם לא שבשעת השמטה יוגבה קצת הרגל למעלה (היינו העקב ושאר חלק הרגל ישאר דבוק בקרקע ע' בסוף התשוב' שם) וגם הביא ראי' מדברי מהר"י מרגליות בס"ח בד"מ שכ' ואח"כ תוחבת בידה תחת עקיבו ותופסת בעקב המנעל כו' ולשון תחיבה ל"ש אלא במקום דחוק מכלל שהעקב עדיין דחיס בארעא וגם הביא ראי' מדברי הרא"ש ונ"י שכתבו הטעם דצריך למידחס כרעי' משום דלפעמים מנעל ב"ד גדול ממדת רגלו ונראה כיוצא מאליו אם לא שידחוק רגלו בקרקע מעט. ומעתה אם בשעה שחולצת מוגבה הרגל באויר אכתי נראה כיוצא מאליו א"ו שאין כאן שום הגבהה בפני עצמו אלא חליצת הנעל היא עצמה הגבהת הרגל שהרי היא תוחבת ידה תחת עקיבו לתפוס בעקב המנעל לשמטו וממילא מוגבה הרגל קצת ומ"ש בטור ותתפוס רגלו כו' ר"ל בעוד הרגל בארץ תופסת ואוחזת בו שלא ינוד לשעת חליצה אנה ואנה ומ"ש בש"ע בס"ח ותתפוס רגלו בידה השמאלית ותגביהנו כו' הך ותתפוס ג"כ ר"ל אחיזה בלבד ולא הגבהה והוא סיומא דמלתא ומ"ש ותגביהנו מן הארץ אלמטה קאי ותגביהנו מן הארץ ותשמוט המנעל מן העקב וגם תחלוץ כל המנעל בידה הימנית. ונמצא שהגבהת הרגל בימין הוא. וממילא הוא חוזר לפירושו בשיטתו שהגבהה הוא ע"י השמטת המנעל וכן פי' דברי הס"ח בקצרה מהרב מהר"מ אות פ"ג עכ"ד הרב הנ"ל. והוא ז"ל האריך לסתום דבריו ומתחלה סתר פירושו בטור וש"ע: וגם כתב דמ"ש הרא"ש ונ"י דצריך לדחוס משום דנראה כיוצא מאליו אין הכונה שיטעו שהמנעל עתה יצא מאליו ולא היא חלצתו אלא הכוונה שיהא כיכר שהיא טורח עצמה למצות חליצה (ע' בראש ונ"י מבואר להדיא כן) והטרחה הוא הגבהת הרגל והוא דומה לטעם מנהג שלנו שזורקת המנעל לאחר החליצה לארץ והיינו שיהא ניכר שחלצתו רק למצוה שלא יאמרו שצריכה לנעל הזה. ומה שהביא הרב הנ"ל ראי' מדברי ר"י מרגליות מלשון ותוחבת ידה הנה בד"מ אחר שהביא דברי מרגליות בזה הביא סתירת דבריו בצדו משאר הפוסקים. ושוב האריך ליתן תרי טעמי דמסתברי על עיקר מצות הדחיסה וממילא יהא נסתר דברי הרב הנ"ל. טעם א' כלפי שאמרה תורה וחלצה נעלו ולא בארה לנו מה נקרא חליצת הנעל לכן כל מה שדרך בני אדם לעשות בעת חליצת נעליהם צריכה היבמה לעשות בעצמה להיבם בלי סיוע היבם בא' מהם וכיון שדרך העולם בעת ששולפים נעליהם מגביה הרגל מעל הארץ לכן קודם החליצה צריך שיהא רגלו דחיס כדי שתגביה היא הרגל בידי' ותעשה בעצמה כל מעשה חליצה מתחילה ועד סוף ולכן אי לא דחיס רגלו קודם החליצה א"כ רגלו מוגבהת ע"י היבם בעצמו וכבר עשה הוא התחלת החליצה ולכך פסול כשם שפסל מרן המחבר בסי' קס"ט סל"ג בהתיר הוא הקשר וחלצה היא. ולפ"ז אדרבא לאלו הפוסלים בלא דחיס אין הפי' שבשעת חליצה יהי' דחיס רק קודם החליצה וכל המוסיף לומר שלא תגביה הרגל כלל גורע מצות חליצה. טעם ב' על הדחיסה כדי שישמש שימוש של נעל להגן מקושי הקרקע ולפ"ז ג"כ לא בעינן דדחיס בשעת חליצה רק שאחר לבישת הנעל יהא דחיס לכרעי' ובזה אם דחים רגע אחת אין קפידא שוב אם יגביה ויאחז הרגל באויר שכבר שם נעל עליו ושוב הוסיף ידו לבאר כי ענין זה דהגבהת הרגל נאמר בגמרא ורי"ף ורמב"ם ורא"ש כי זהו פירוש של איטלע לה רגלך והאריך בזה ע"ש: עוד האריך שם בענין המבואר בטור ובש"ע שתגביה רגלו בידה השמאלית (לפי פירושו הנ"ל מלת ותתפוס) ובס"ח של מהר"י מינץ כתב שהגבהת הרגל יהי' ג"כ בימינו לפי טעם א' המבואר לעיל למצות הדחיסה כדי שתגביה אחר כך היא בעצמה הרגל ותעשה כל מעשה חליצה א"כ כיון שזה ממעשה החליצה מהראוי שתגביה הרגל בימינה ואח"כ תאחזנו בשמאל וזהו טעמו של מהר"י מינץ אך בד"מ הביא סוף דברי מהר"י מינץ שם ולא הביא תחילת דבריו שתגביה רגלו בימינה מכלל דלא חש לדבריו בזה וסמך על מהרי"ל והטור. וגם לטעמו של הרא"ש הנ"ל לדחיסה כדי שתטרח והגבהת הרגל הוא עצמו הטרחה כמבואר לעיל אין קפידא אם תגביה בשמאלה ע"ש. ושם בראש התשובה הביא ג"כ דברי מהרש"ל ביש"ש פ' מ"ח ר"ס ט' שכ' ומגבהת קצת רגלו בימין כו' וכתב ע"ז וז"ל והנה גם דברי רש"ל לכאורה הם כדברי מהר"י מינץ שגם הגבהת הרגל יהי' בימין ואח"כ נדבר מזה מה שנלע"ד בדעת רש"ל עכ"ל. ולא נמצא שם כלל בכל התשובה סתירת פירוש זה רק בסוף התשובה שם סתר דברי הרב הנ"ל שרצה להביא ראיה מדברי רש"ל אלו שכ' קצת רגלו וע"ז כתב דאין ר"ל מקצת הרגל דהיינו העקב אלא ר"ל שתגביה קצת לא הגבה למעלה הרבה א"ש. אבל בענין ימין לא נזכר שם וגם א"א לפרש באופן אחר דברי רש"ל הללו ובודאי הוא סובר כדברי מהר"י מינץ ולכן לענ"ד צ"ע מדוע אין אנו חוששין כלל לדברי הגאונים אלו מהר"י מינץ ורש"ל ז"ל שתהא הגבהה ביד ימינה ואח"כ תאחזנו בשמאלה אחרי שכ' בתשו' נו"ב שם שזהו פשוט שבדברי מי שמבואר שתגביה בימין קפידא יש בדבר דוקא ימין כמו שיש קפידא בחליצת מנעל לדעת הירושלמי אבל בדברי מי שמבואר שתגביה בשמאל אין הכונה דוקא בשמאל דבודאי אין השמאל עדיף מימין אלא הכוונה אף בשמאל והרצון באיזה יד שתרצה תגביה עכ"ל מעתה הי' ראוי לחוש ולהחמיר כמו שמחמירין בחליצה בשאר דברים לצאת כל הדיעות. ובפרט שגם מלשון הטור וש"ע אין הכרח כ"כ שגם ההגבהה תהי' בשמאל אם לא לפי פירושו של הנו"ב ז"ל במלת ותתפוס. והרי מדברו הב"ח אות י"ט שהבאתי לעיל בה"ח ס"ק כ"ו מבואר להדיא שמפרש הך ותתפוס היינו אחוזה בלבד ולא לצורך הגבהה אלא כדי שלא ינוד ויזוז הרגל בשעה שתשמיט המנעל מן העקב (ולפי דבריו ניחא ג"כ למה בשמאל והלא בודאי ימין עדיף וכמ"ש הנו"ב הנ"ל אך כיון שזאת האחיזה היא בעת ששומטת המנעל מן העקב בימינה ממילא א"א לה לאחוז הרגל כ"א בשמאלה) וא"כ ממילא אפשר לומר דהגבהה הוא בימין וביותר דהא כל עיקר ענין הגבהת הרגל מקורה מהסמ"ק עשין קפ"ה ושם לא נזכר יד שמאל כלל וצ"ע:
ומשלכת המנעל בארץ ע' בפי' ס"ח סעי' ע"ד טעם לזה בשם מהר"י מברונא. ועיין בביאור רבינו הגר"א ז"ל ס"ק פ"ב שכ' דהוא מנהג קדמונים וכמ"ש בזוהר ריש חקת ובעי לבטשא לי' לההוא נעל בארעא לאחזאה כו' ע"ש:
וצריכין הדיינים. ע' בפי' ס"ח סעי' ע"ח שכ' ומשמע לי דפשיטא שהיבם צריך לראותו כו' ומיהו אפשר שאין היבם צריך שיראה כשיצא הרוק מפיה אלא כשיבא לפניו סגי כו' ועב"ש לעיל בה"ח ס"ק מ"ח שכ' דלדעת הרמב"ם והראב"ך צריך היבם לראות הרוק לכתחלה (ובס"ק ט"ל כתב הב"ש דכן משמע בתוס') ודעת הנ"י דאין צריך לראות הרקיקה והוא כתב דנראה להחמיר לכתחילה ע"ש. גם הב"ח אות כ"ג האריך בזה ומסיים וז"ל הלכך לכתחלה צריך להזהיר לחולץ שיהא נותן דעתו לראות את הרוק והכי נקטינן עכ"ל:
והטעם מדאמרי' בפ' כיסוי הדם כו' שם לא נמצא לשון זה וכפי הנראה ט"ס הוא וצ"ל בב"ר (והוא שם בפרשה מ"ג אך בשינוי קצת) וכן איתא בסוף סדר חליצה של מהר"י מינץ ז"ל.