א. על נושא זה של אחדות החופש (שהוא יסוד האפשרי) וההכרח שביסוד ההוויה כותב הרב קוק בכמה מקומות:
במה שהעצמות האלוהית זורחת בקירוב גדול אין לומר טבע כלל, אפילו טבע רוחני מוחלט.
ולכן אין באח"פ [– אוזן, חוטם, פה] בחינות עיגולים רק יושר לבד... החפץ החופשי העליון, המבוע של הרצון המוחלט.
בההוויה עצמה לכל צורותיה נכרים בה סימני ההכרח, מצד המקוריות העליונה של העצמות, וסימני החופש, מצד שגופה של המציאות הרי הוא חידוש רצוני, כלומר דבר שלול מההכרח.
אמנם גם הנחת ההכרה על המציאות מצד צורת ההכרח ודאי בחופש גמור הוא, שהיא אחת מצורות החידוש. אבל החופש עצמו מדריך להיות חותם ההכרח ניכר בהוויה, ובתוכיותה חותם החופש, המתגלה ביסוד הרצוני שבמציאות...
ואין ההכרח הכרח, כי אם ענין נעלה בכל מרצון.
(אורות הקודש ח"ג, עמ' כה-כו)
מה שמישב את הדעת הוא יסוד האושר שבחופש, הצדק החופשי המלא, הטוב המוחלט, החופשי, שנוטה בחופשו אל הטוב הוא מחויב המציאות, וכל יחיד יכול להתעלות בעצם חופשו אל מקור החפץ הטוב... ולא תהיה שום הבדלה בינו לבין אלוהיו.
(שם ח"ב, עמ' שצה)
ב. כדוגמא טובה ליצירת ערכים דתיים חדשים אפשר להביא את הרב קוק, שביחסו לציונות, לחילוניות ולהשכלה, ואף ביחס לניטשה עצמו, היטיב, כידוע, לחשוף את הפוטנציאל הדתי שגלום בהם, ופיתח בהשראתם ערכים דתיים חדשים, שחלקם בעצם ישנים-נושנים.
כך למשל בקטע זה:
הביטול של התכנים המורגלים... בעניני הקדושה והאמונה, הם גורמים חידוש לטובה בעולם...
השינוי הבא ע"י הביטול הוא כעין רקב המוקדם להצמיחה הגרעינית... הרקבון משחרר הוא את כח החיים, הגנוז בנקודה המצערה של הגרעין, ואז יצא הכח בכל חופשו, ומוליד את ההפריה הנאדרה.
...וכיוצא בו נעשה באור הקודש, שלתכלית השתילה החדשה של כרם בית ישראל, באופן שיהיה אור הנבואה האמתית חוזר בסגולת האומה, מוכרחים הערכים המורגלים... שנתקיימו אחרי הפסק הנבואה להיות מטשטשים על ידי כח החוצפא שבעקבתא דמשיחא, ומכח הרקבון הזה יצא אור חדש ומאיר בשפעת נגהו, כעצם השמים לטוהר.
(שמונה קבצים, קובץ ח, רו. הודפס בשינויים
באוה"ק ח"א עמ' קנב. ההדגשות שלי)
כך הוא גם לגבי תורת-העצמיות שלו, המקבילה לדיבוריו של ניטשה על האמת הפנימית החופשית של האדם, שצריכה לעמוד במרכז הווייתו. ראה למשל: אוה"ק ח"א, עמ' קעו-קעח; שם ח"ג, עמ' קמ.
וכך הוא גם במשנתו המוסרית, ביחס למידת הגאווה, שאחרי שלילה מוחלטת של הפן הרע שבה מעלה הוא אותה לדרגה של מידה קדושה. ראה: מוסר-אביך, "מידות הראי"ה", גאוה, פסקאות כה-כז.