ראשית גוים עמלק. בעקבות המקובלים נתפס עמלק בספרי מהר"ל ובכתבי החסידים, ולא רק בהם, כראשית וכשורש המטפיסי של ה'סטרא-אחרא', הרוע בעולם. כך נתפרשה הסיבה לעונשו האכזרי, "מחה תמחה את זכר עמלק". עמלק הוא האנטיגון לייחוד הא-לוה, ואויבם המושבע והנצחי של נושאי אחדות זו, עם ישראל. מחייה זו נתפרשה כגילוי הייחוד האלוקי המתפרש בחסידות כ"ביטול היש", וכגילוי של "אין עוד מלבדו". עמלק שהינו שורש תפיסת העולם האובייקטואלית, כ"יש העומד בפני עצמו" יגיע לביטולו (– מחייתו) בכך שיתגלה שגם הפירוד הינו גילוי של האחדות, ושאין לפצל בין סובייקט לאובייקט או בין פנים לחוץ. זו הסיבה לתיאורים החסידיים המגוונים של עמלק כ'שורש השניות', כ'חוקר ומאמין בטבע', כ'שורש הספק', כ'הרגשת עצמו' (– מודעות עצמית עודפת) ועוד; תיאורים שהתבססו על מאמרי חז"ל שונים המובאים לקמן בדרושים, כמו: "אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זכרו של עמלק", "כל זמן שעמלק בעולם כאילו כנף מכסה על הפנים", וכן על מאמרי חז"ל הנסמכים על המגילה והמלמדים על הסתר הפנים שבו נמצאו ישראל והעולם בזמנה של אסתר: "אסתר מן התורה מנין? שנאמר: 'ואנוכי הסתר אסתיר פני'", הסתר ששורשו בחטא עץ-הדעת הקדמון: "המן מן התורה מנין? שנאמר: 'המן העץ' וגו'".
ניתן לומר, שעמלק התפרש כמעצב התודעה האנושית שהגיעה לשיאה בתודעה המודרנית, זו מפצלת בין גוף ונפש, בין פנים וחוץ ובין אובייקט לסובייקט. פיצול הכורה תהום בין הוודאות הפנימית של האמונה, לרפלקסיה הביקורתית והספקנית, ולמעשה חוסם את הדרך בפני האמונה. תודעה זו נחשבת כמקור הכפירה והספק המודרניים.
המן – לפי כתבים אלה – רוצה למלוך, להיות לבורא, למקור לעצמו ולאבד את מקומו הטבעי כנברא. רצון שלפי החסידות, הינו החטא הבסיסי של האנושות.
תיאורים אלה נתקשרו באופן טבעי למוטיבים הנוספים של פורים: שמחת פורים פורצת הגדרים, והשכרות "עד דלא ידע בין ארור לברוך", שהתפרשה כעמדה על-מוסרית, 'מעבר לטוב ולרע'. אך טבעי שהחסידות תקדיש מקום רב לבירור רעיונות הפורים ותעסוק בו רבות. הדבר בולט בכתבי ר' צדוק הכהן, שכבר נטען שמחצית מכתביו עוסקת בפורים, אך גם בכתבי אדמו"רים נוספים כמו בספרו של ר' לוי-יצחק מברדיצ'ב, קדושת הלוי, ובכתבי אדמו"רי חב"ד, רב העיסוק בפורים. השמחה, השתייה, התובנה של הייחוד האלוקי שהינו מעבר לטוב ולרע, ביטול הרצון, הינם ענינו של החסיד במשך השנה כולה וק"ו בפורים. כל השנה שותה הוא מעט, ובפורים 'עד דלא ידע', הותרה הרצועה ו"השתיה כדת אין אונס"; כל השנה מצווה הוא על השמחה, קל וחומר בפורים, אז השמחה שוברת כלים ופורצת גבולות.
נושא נוסף התופס מקום נרחב בספרות החסידית העוסקת בפורים הינו קבלת התורה ברצון בימי אסתר, המתבסס על המאמר המפורסם בגמרא "הדור קיבלוה בימי אחשוורוש". מאמר זה פותח דיון נרחב סביב היחס בין חירות לכפייה בתורה, וסביב חלקם של החכמים ביצירת תושבע"פ.
בדרושים לקמן שולטת באופן דומיננטי הגישה החסידית שחדרה אף לספרות ה'מתנגדית' ולזו של תנועת המוסר (כמו לספרו של הרב הוטנר פחד יצחק המובא גם הוא בדרושים). עם כל זה, וכמו בחוברת הדרושים הקודמת, ישנו צורך לתרגם דרושים חסידיים אלו ל"שפת זמננו". אחת ממטרותיי הינה לנסות ולעצב תוכן ממשי ורלוונטי למועדים ולזמנים האמורים להיות זמנים משמעותיים של התחדשות והעמקה ולאפיין כל חג באור ובצבע שלו. מכאן השילוב של רעיונות מודרניים בתוך המהלכים החסידיים, כדי לתרגם רעיונות חסידיים אלו לעולמנו.
אני תקווה שחוברת זו תענה על הצורך של הלומד וה'עובד' בספרות העוסקת בחגים ובזמנים שהיא רלוונטית לגביו. פנייתי ל'משכיל התורני', זה המעורה במקורות התורניים והחסידיים, אך גם יד לו בתרבות ובהשכלה כללית. ובעיקר, הוא בין אלה 'אשר קרבת ה' יחפצון', וכאמור מחפש דרכים שבאמצעותן יוטענו זמנים אלו משמעות דתית ממשית, ויביאו אותו למגע עמוק עם תשתיות קיומנו.
זאת ועוד, אני מוצא ב'שפה הקבלית' עוצמה פרשנית רבה ויכולת להנהיר תופעות תרבותיות רבות בזמננו, ולא עוד אלא שברבות מתופעות תרבותיות בנות הזמן אני רואה התגשמות ה'חזון הקבלי' המדבר על שבירת הכלים וזיכוכם כתנאי לגאולה, המתפרשת לא רק כגאולה לאומית, אלא כשינוי אונטולוגי של ה'יש העולמי'. השקפה זו באה לכלל ביטוי, מצומצם אמנם, בדרושים.
התורות החסידיות של פורים עוסקות בשאלות האנושיות התשתיתיות, אלו של המקרה והגורל, קונטינגנטיות הקיום וההשגחה האלוקית, ובלשון זמננו – שאלות הכובד והקלות של הקיום. לא בכדי קישרו חכמים, בדרשותיהם לשבת זכור, שאלות פורימיות אלה לשאלותיו של קהלת, החכם מכל אדם. הטראגיות של החכם המבין ש"יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט", ו"אין טוב לו לאדם כי אם לשמוח בכל עמלו", אך איננו מסוגל לכך, משום שאיננו יכול לשכוח את עצמו. מבטו הרפלקטיבי ובקורתו העצמית חוסמים בפניו את הדרך לסכלות המעט, וממילא לשמחה, והשכרות הינה האמצעי היחיד העומד לרשותו לקצת סכלות ולמעט שמחה. זהו הנושא של הדרוש הראשון המוקדש לשבת זכור.
שאר הדרושים מדורגים מהקל לכבד. עמלק מסמן מקריות, הפור הינו הגורל, והתנשאותו של המן הינה 'רצון לעוצמה'. לדעתי ישנו דמיון מפליא בין התיאור של המן בדא"ח (– דברי אלוקים חיים. כינוי לדרושים בספרות החב"דית) של אדמו"ר הזקן ר' שניאור-זלמן מלאדי לתפיסות הניטשיאניות של הרצון לעוצמה, ההתגברות על האנושי והיומרה ל'מעבר לטוב ורע' שהתפרשו כ'עד דלא ידע בין ארור לברוך'. בהקשר כזה מקבלת השמחה הפורימית צביון של 'שמחה דיוניסית', היונקת מפסימיות עמוקה של ביטול היש ופגימותו. "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר", אומרת אמרה חב"דית, "אך בינתיים כוס משקה ביד". הרושם הוא שהקריאה האובססיבית החסידית לשמחה ולהתגברות של 'נהפוך הוא', ל'איפכא מסתברא', נובעת ממלנכוליה עמוקה שלא פעם היא העומדת בבסיס הדתיות העמוקה. ראיות לכך אינן חסרות, ור"נ מברסלב הינו אולי הדוגמא המובהקת ביותר.
את החלק השני חותם ניתוח סיפור הפלטין של ר"נ מברסלב המפרש את הבדיחה כביטול היש. צחוקו אולי המריר קמעא של ר"נ מהדהד בסיפור הזה.
בחלק האחרון תורה וסיפור פורימיים, שנאמרו בנוסח ברסלבי, בעיצומו של יום.
האפילוג, המפרש את שאלת עם ישראל "היש ה' בקרבנו אם אין", שאלה שלדברי המדרש שיסתה את עמלק בישראל, מהווה סתירה לנאמר ברוב הדרושים (למעט הפרק על כתיבת המגילה). בעוד שלאורך הדרושים עמלק הינו ה'יש' שהמלחמה בו הינה באמצעות ה'אין', הטענה של האפילוג היא שישנו יש גבוה מה'אין', ה'יש האמיתי', ורק באמצעותו ניתן להתגבר על הספק העמלקי. יש זה לא נקנה באמצעות התבודדות, אלא דווקא בעזרת ה'אתה' והיחס אליו. אפילוג זה גם הוא בכלל ה'נהפוך הוא' הפורימי, אך הוא כבר פותח דיון חדש.
תודתי מעומק לב לאודיה צוריאלי שיגע וחקר ותיקן ואף הוסיף נופך משלו (נופך שהקורא חד העין יוכל ללא ספק להבחין בו, הן בתכניו והן בסגנונו). דרושים אלו נכתבו כרשימות קצרות, ואלמלא עמלו החרוץ לא היו יוצאים לאור.
אלו דרושים שאי אפשר להבינם על בורים בקריאה חטופה, ועל הקורא שרעיונות אלו מדברים אליו להשקיע יגיעה רבה, בעיקר 'יגיעת הנשמה', כדי לרדת לעומקם.
אני תפילה שאמרי ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, ויוסיפו אהבה יראה ושמחה בלב הקורא.
שג"ר
שבט תשס"ה