אם בחקותי תלכו וגו'. ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. דע כי הברכות והקללות הכתובות בתורה אינם על צד הגמול והעונש לבד רק הם טבעיות ממש כדמיון הזורע שקוצר שנאמר עובד אדמתו ישבע לחם (משלי יב יא) וההפך הפך כי השם הנכבד יתברך ויתעלה הנקרא בא"ד אליו יבואו כל מיני שפע ואצילות מרום מעלה דרך השם הגדול יתעלה ובו יתחברו הנחלים הנמשכים משלש עשרה מעלות הכת"ר ומל"ב נתיבות החכמ"ה ומחמשים שערי הבינ"ה ומע"ב גשרים אשר במים העליונים הנקראים מימי החסד ומן מ"ב מיני אש להבה מן הגבורה ומן שבעים ענפים שיש לקו האמצעי כלם באים ומתגלגלים דרך נצ"ח והו"ד ומתחברים ביסוד ומשם בארה היא כנסת ישראל ובהיות כל אלו המשכות שם אז יי' אחד ושמו אחד ייחוד שלם וכל העולם כלו מתברך משם וכל היצורים למיניהם מלאים כל טוב כי צינורות הדין מתמעטים וצינורות החסד מתרבים בסבת החסידים והצדיקים שבישראל שמהן מתפרנס הלב והלב מפרנסן כענין שנאמר גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה (משלי לא יב). ר"ל בעוד שהיא יונקת בעולם החיים. וזהו ענין כי כל הברכות שבתורה הם טבעיות אמנם כשבני אדם חוטאין אז מתמעטין צנורות החסד ומתרבין צנורות הדין ואז העולם כלו בצער ובחסרון וקשה מכלן כשמסתתמין צינורות העליונות לגמרי ונמשכות מצינורות חיצונות כחות רעות ומים הרעים אז הוא חורבן ארצות ועקירתם וגליות קשות וזהו ענין התוכחות הכתובות בתורה. סוף דבר כפי ההמשכה הבאה בכנסת ישראל כך באה למטה ולפיכך מתהפכת לכמה פעולות שונות להמית ולהחיות כפי הכח הנמשך לה מן המעלות שעליה וכפי מה שהיא מקבלת כך היא פועלת בנבראים כלם והכל במשפט אמת אין שם עולה ושכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. ולפי שהמדה הזאת מקבלת שפע מן המעלות שעליה נקראת לפעמים בשם אותה מעלה שמתמלאת ממנה באותו הזמן כיצד כשמדת הדין שלמעלה גומרת להמשיך להרוג ולאבד אף כנסת ישראל שהיא האוצר של מעלה לכל הדברים מתמלאת מאותו הדין החרוץ ופועלת וגומרת אותו הדין ונקרא אז גם היא אלהים. וזהו ויסרתי אתכם אף אני כמו שנבאר כי כשהשליח עושה שליחתו אז נקרא השליח בשם שולחו וכשמתמלאת רחמים בכח השם הגדול אז נקראת גם היא בשם המיוחד:
ובספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ה א'] כד איתנהיר נהירא דחיורא דעתיקא. <תרגום - כשהפנים דז"א מאיר בלבן מעתיקא>. חפייה ההוא חיורא על סומקא וכולא בנהירו אשתכח. <מכסה הלבן שבו על האדום והכל נמצא בהארה>. וכד תליין דינא בעלמא וחייבין סגיאו אשתכח סגירותא בכולא. <וכשהדינים תלויים בעולם והרשעים מתרבים נמצא סגירה בכל>. וסומקא אתפשט באנפין וחפיין כל חיורא. <והאדום מתפשט בפנים ומכסה כל הלבן>. וכדין כולא בדינא אשתכח. <ואז הכל נמצא בדין>. וכדין בגדי קנאה. <ולובש בגדי קנאה>. בגדי נקם תלבושת. <כנאמר "בגדי נקם תלבושת">. (ישעיה נט יז) וכולא בהאי תלייא בגווה. <והכל תלוי בזה>. וכמה מאריה תריסין מחכאן להני גווני מצפאן להני גווני. <וכמה בעלי מגינים מחכים לאלו גווני הפנים מצפים לאלו הגוונים>. כד נהירין גווני כל עלמין כלהו בחדו. <וכשהגוונים מאירים כל העולמות בשמחה>. בזימנא דנהיר חוורא כולא איתחזו בההוא גוונא. <בזמן שמאיר הלבן הכל נראים בגוון הזה>. וכד אתחזו בסומקא כולא אתחזו בההוא גוונא. <וכשנראה באדום הכל נראה בגוון ההוא>. ובתחלת הברכות הזכיר ירידת גשמים ואמרו רז"ל גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ שנאמר הרעיפו שמים ממעל וגו' (ישעיה מה ח) ר"ל כי בהתחברות חתן וכלה הברכה יורדת כלולה כמו שאמרו מיטרא בעלה דארעא. ואמרו עוד גדול יום הגשמים שאפילו ישועה פרה ורבה בו שנאמר תפתח ארץ ויפרו ישע (שם) והנה גשמים רומז אל אצילת השפע הבא מהקב"ה לשכינת עוזו ורז"ל רמזו ענין זה באמרם בעתם בלילי שבתות נתכוונו לעונת תלמידי חכמים והבן זה. ונתנה הארץ יבולה הרמז לארץ העליונה שמשם אצילות הברכה שנאמר טוב הארץ תאכלו (ישעיה א יט) ועץ השדה יתן פריו הרמז ליסוד עולם שנאמר והשענו תחת העץ ופירותיו הם הנשמות כד"א אני כברוש רענן ממני פריך נמצא (הושע יד ט) וכתב הרמב"ן ז"ל ועל דרך האמת הברכות האלו עוד הם ברכות שמים העליונים ואלו הברכות בתשלומין לא תהיין רק בהיות ישראל עושין רצון אביהם שבשמים ובנין שמים וארץ שלם על מתכונתו ואין בתורה ברכות שלימות כאלה שהם דברי הברית והתנאים שבין הקב"ה ובינינו ודע כי לא השיגו ישראל מעולם לברכות האלו בשלימותן לא הרבים ולא היחידים שבהן שלא עלתה זכותן לכך כמו שנאמר בדוד (מועד קטן טז ע"ב) והוא עורר חניתו על שמנה מאות חלל בפעם אחד והיה מצטער על המאתים יצאת בת קול ואמרה רק בדבר אוריה החתי ועל כן תמצא רז"ל שיזכירו הפסוקים האלו לעתיד לבא שאמרו מלמד שתינוק מישראל עתיד להיות משיח מושיע וכו' עתיד הקב"ה לטייל עם הצדיקים כי לא נתקיים אבל יתקיים עמנו בזמן השלימות עכ"ד הרב ז"ל:
והשיג לכם דיש את בציר ובציר וגו'. לפי מה שהתחלנו לפרש הברכות בסוד המרכבה עליונה יהיה פירוש דיש ובציר וזרע לג' אבות עליונים ופירוש דיש מלשון שאמרו רז"ל דש מבפנים ויזרה מבחוץ ורמז בו למדת החסד הנקרא אב ופירוש בציר למדת הגבורה כד"א יובב בן זרח מבצרה ומלת זרע תרמוז לתפארת ישראל שהוא זרע השלום וכן זרועות עולם ופירוש והשיג ירמוז כי בקיים ישראל רצון הקב"ה יתייחדו הכחות העליונים ונוכל לפרש מלת לכם לצרכיכם כמו היא לבדו יעשה לכם והרמז כי בשלמות המרכבה העליונה תתפשט הברכה לישראל כדאמר בספר הבהיר צדיקים וחסידים שיש בישראל שמרימין אותי על כל העולם בזכותיהם ומהם מתפרנס הלב והלב מפרנסן. ואכלתם לחמכם לשובע כבר בארתי בסוד לחם הפנים כי הלחם רמז ליסוד עולם וממנו שובע יוצא לעולם כי כל כהן המגיעו כפול אוכל ושבע. וישבתם לבטח בארצכם הזכיר הארץ העליונה אחרי היסוד ורמז במלת לבטח בהבטחה גדולה שלא תינק מכחות הטומאה והבן זה:
ונתתי שלום בארץ וגו'. כבר ידעת פירוש שלום וארץ והרמז שיהיה השלום מחובר בארץ העליונה וזהו הנקרא שלום בית והוא השלום השקול כנגד הכל. והשבתי חיה רעה מן הארץ רמז רמז גדול בכחות הטומאה הנשפעין מרוח מסאבא הנרמזת בחיה רעה לא ישלטו לטמא הארץ העליונה וזהו וחרב לא תעבור בארצכם כמה דאת אמר הוי חרב ליי' עד אנה לא תשקוטי (ירמיה מז ו) ענין אחר והשבתי חיה רעה מן הארץ שלא תקטרג כד"א וחית השדה השלמה לך (איוב ה כג): And I will give peace in the land, etc.: You already know the understanding of peace and the land. So the hint is that peace be connected in the supernal land, and that is what is called domestic peace (shalom bayit, literally, peace of the house), and it is the peace that is equivalent to everything. And I will remove evil beasts out of the land is hinting to a big hint about the forces of impurity which impact from the impure spirit that is hinted to by evil beasts — they will not dominate to defile the supernal land. And this is [the meaning of] neither shall the sword go through your land. It is like that which you say, O sword of the Lord, when will you be quiet at last. A different understanding: And I will remove evil beasts out of the land, so that they not prosecute, like that which you say, and the beasts of the field shall be at peace with you (Job 5:23).
ופניתי אליכם והפרתי אתכם וגו'. ופניתי מגזרת פנים והם פנים המאירים הפך והסתרתי פני מהם ובפנים האלו יפרו וירבו והברית הנזכר הוא יסוד עולם:
ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם. לפי הפשט קשה לפרשו כי איך יאמר לא תגעל נפשי אתכם בהיותינו מקיימין מצותיו והנה בהיותינו חוטאים אמר לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וכן המאוס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך (ירמיה יד יט) וכתב הרב הגדול ז"ל כי הענין הוא מסתרי התורה אמר שיתן משכנו בתוכינו והנפש אשר ממנו יבא המשכן לא תגעל אותנו ככלי שמגעילין אותו ברותחין אבל בכל עת יהיו בגדינו לבנים וחדשים כי הגעילה פליטה מלשון שורו עבר ולא יגעיל (איוב כא י') ואמר נפשי כדרך נשבע אלהים בנפשו (עמוס ו ח') והנביא אמר בתמיה אם בציון געלה נפשך שהיא עיר ואם בישראל והשלכת אותה מלפניך להיות כל בניה לבושים בגדים צואים נגעלים עכ"ל הרב ז"ל. ונראה כי כוונתו ז"ל היא כי השם הגדול אמר ונתתי וקורא משכני לבית דוד ונפשו לתשובה וידעת כי הנשמות מחצבן מן התשובה על דרך אמת ואמונה. והנה ההבטחה הזאת היא כדרך ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני (תהלים עג כג) ויהיו בגדינו חדשים ולבנים כמה דאת אמר ורוח חדשה אתן בקרבכם (יחזקאל יא יט) לא מן הדור שכבר בא ובספרי אמר בפסוק וגעלה נפשי אתכם רוח הקדש עולה למרום מרומים לוי גזר תענית בעא רחמי ולא אתא מטרא אמר לפניו רבונו של עולם עלית למרום ואינך משגיח על בניך פירש החכם רבי עזרא ז"ל סילקת רוח הקדש מן המקבלים ממך:
והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים וגו'. ר"ל שתהיה הנהגתי לכם מפורסמת כמלך מתהלך בקרב מחנהו מספיק להם כל צרכם והכוונה על השכינה שתשכון בישראל כדרך ותרועת מלך בו כתרגום ושכינת מלכהון ביניהון. וטעם ואשבור מוטות עולכם פירוש ביציאת מצרים. וטעם להפרכם את בריתי פירשתי בפסוק ואת בריתי הפר ושמא לזה רמז באמרו את כל המצות וידעת פירוש כל:
אף אני אעשה זאת וגו'. ונתתי פני בכם וגו'. פירוש הכתוב אף אני זא"ת אעשה לכם וידעת פירוש אנ"י ופירוש זאת. ואמרו רז"ל אף אני איני מדבר אלא באף אני אשר בניתי אני הורס ואשר נטעתי אני נותש אעשה זאת זו קשה לכם יותר מכלן ששמו הגדול הרי הוא עליכם כבעל חוב מידכם היתה זאת לכם וגו'. ובספר הבהיר אמר ר' רחומאי מאי דכתיב אף אני אלא הקב"ה אומר ויסרתי אתכם וכנסת ישראל אומרת אל תדמו שאני מבקש רחמים עליכם אלא אף אני אייסר אתכם לא די שאני אדון הדין אלא שאף אייסר. פירוש לא די שאני אדון הדין ע"י שליח כמו שעשה בסנחריב ע"י מלאך אלא אף אני כי ידי תהיה בכם. וכבר ידעת פירוש כנסת ישראל הנזכרת כאן ממקום אחר ומכאן תבין כל מלת אני הנזכר בפרשה. וטעם ונתתי פני בכם לפנים שאינן מאירות והרמז שתפגע בהן מדת הדין והתעורר על מלת מכלת ומדיבת חסרים ו':
ואם עד אלה לא תשמעו לי וגו'. כבר ידעת פירוש אלה בפרשת העגל. וטעם שבע על חטאתיכם יש מפרשים כי מלת שבע רומזת לשכינה הנקראת באר שבע ועל שהיא מקבלת מז' קצוות נקראת בת שבע והיא המדה הנתונה לדוד מששת ימי בראשית הנשארים אלא שאכלה פגה בסוד אדם וחטאו גם דוד לא המתין עד שיעברו שני הערלה אלא שאכלה בעוד ערלתה בה כענין שאמרו ז"ל אדם הראשון מושך בערלתו היה וכבר פירשתי. וידעת כי כשלקח דוד בת שבע עדיין היתה ברשות אוריה החתי והבן זה. אמנם לפי דעת רז"ל רמז במלת שבע על שבע קצוות הידועין והכוונה כי כל ההויות נהפכין לדין כמה דאת אמר ויהפך להם לאויב (ישעיה סג י') וכתיב כל מאורי אור בשמים אקדירם עליך (יחזקאל לב ח) וכן אמרו בספר הבהיר מאי שבע על חטאתיכם אלא אמרה כנסת ישראל ויסרתי אתכם ואותן שכתוב בהן שבע ביום הללתיך (תהלים קיט קסד') נתלוו אליה וענו ואמרו אף אנו שבע ואע"פ שבנו מי שממונה על הזכות ועל הטוב אף אנו נתהפך ונייסר למה מפני חטאתיכם ואם תשובו אלי אשובה אליכם דכתיב שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג ז') ואשוב לא נאמר אלא ואשובה אליכם עמכם ונבקש כלנו רחמים מן המלך ומה אמר המלך שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם (ירמיה ג כב) שובו והשיבו שובו ובקשו לאותן שבע שישובו עמכם הה"ד והשיבו אותן שאמר שבע על חטאתיכם. וכנגד ז' אלו אמרו רז"ל שיש ז' א"ב באיכה:
ושברתי את גאון עוזכם וגו'. מלת עוז ידועה גם מלת גאון כמה דאת אמר את גאון יעקב (תהלים מז ה). באמרו שמיכם כברזל וגו' רמז להפסק ההשפעה הפך ונתתי גשמיכם בעתם. ואולי יהיה פירוש ואת ארצכם כנחושה כענין קולה כנחש ילך (ירמיה מו כב). וטעם ותם לריק כחכם תבין מפסוק ועתה יגדל נא כח י"י והנה הוא כטעם ותפארתו ביד צר (תהלים עח סא). וטעם ולא תתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא יתן פריו הוא הפך ונתנה הארץ יבולה וכבר פירשתי. גם טעם והשלחתי בכם את חית השדה הפך והשבתי חיה רעה מן הארץ וזה טעם ושכלה אתכם כי תפגעם מדת הדין:
והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית וגו'. החרב הנזכר הוא חרב ליי' מלאה דם והרמז למדת הדין והיא הנוקמת נקם ברית שהפרידו בינה ובין הברית העליון ומכאן תבין כי כל המטמא חותמו של מקום בביאה אסורה ראוי לזה העונש וזהו פירוש והריקותי אחריכם חרב. וטעם ונתתם ביד אויב שלא יהיה מי שילמד עליכם זכות והאויב ידוע וטעם והשמותי אני את הארץ פירשתי בסוד ותטמא הארץ. וטעם ואתכם אזרה בגוים הטעם ועמכם והרמז לגלות השכינה וזהו ואסערם על כל הגוים אשר לא ידעום והארץ נשמה אחריהם וכן אשר שברתי את לבם הזונה אשר סר מעלי (יחזקאל ו ט') וזהו אף אני אלך עמם. וכתב הרב הגדול ז"ל ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון כי בבית ראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו שכן תראה בתוכחות שאמר אם בחוקותי תמאסו וגו' והזכיר בהם במות וחמנים וגלולים שהיו עובדי עבודה זרה והיו עושין כל הרעות והוא שאמר והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם יתרה בהם לסלק מהם מקדשו וקבול הקרבנות שהיו לו לרצון במקדש ההוא והעונשין עליהן חרב ורעב וחיה רעה וגלות ודבר כי כל זה היה שם כאשר אמר בספר ירמיה. ואמר בגלות אז תרצה הארץ את שבתותיה וגו' כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה שהיו שנות הגלות כשנים שבטלו השמטות וכן אמר הכתוב בגלות ההוא למלאות דבר יי' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאת שבעים שנה (ד"ה ב' לו כא) כן התרה בהם וכן הגיע אליהם אם כן דבר ברור הוא שעל הגלות ההוא דבר הכתוב והסתכל עוד בענין הגאולה שאינו מבטיח רק שיזכור ברית אבותינו ובזכירת הארץ לא שיסלח עונם ויוסיף אהבתם כקדם ולא שיאסוף את נדחיהם כי כן היה בעלותם מבבל שלא שבו רק יהודה ובנימין והלוים עמהם מעט ומקצת השבטים שגלו לבבל ושבו בעברות ודלות מלכי פרס וגם לא אמר שישובו בתשובה שלימה רק שיתודו עונם ועון אבותם ומצינו אנשי בית שני שעושין כן כמו שיתודה דניאל חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו וגו' (דניאל ט ה') וכתיב כי בחטאינו ובעונות אבותינו ירושלם ועמך לחרפה לכל סביבותינו (דניאל ט טז) וכן נחמיה התודה ועזרא אמר מלכינו שרינו כהנינו ואבותינו לא עשו תורתך (נחמיה ט לד) הרי כי כלם למדו מן התורה שיתודו עונם ועון אבותם וכל אלו דברים ברורים בברית הזאת כי הוא באמת ירמוז לגלות ראשון והגאולה ממנו אבל הברית שבמשנה תורה ירמוז לגלותינו זה שנגאל ממנו כי הסתכלנו תחלה שלא ירמוז שם קץ וקצב ולא הבטיח בגאולה רק תולה אותה בתשובה ולא הזכיר בעונות ההם שיעשו אשרים וחמנים ושיעבדו עבודה זרה כלל אבל אמר והיה אם לא תשמע לקול יי' אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו יאמר כי מפני שיעברו על קצת מצות שלא ישמרו לעשות את כלם יענשו וכך היה בבית שני שכן אמרו רז"ל בית ראשון מפני מה חרב מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ובית שני שאנו בקיאין בהם שהיו עוסקין בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם. ולא הזכיר שם המקדש וריח הניחח כאשר הזכיר כאן שלא היתה האש יורדת ואוכלת הקרבנות בבית שני כמו שהעידו רז"ל במסכת יומא ושם אמר בקללות ישא י"י עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר שבאו עם רומי הרחוקים מהם עליהם ואין כן בדברי הברית הזאת כי גלו לבבל ואשור שהם קרובים לארץ ונלחמים בהם תמיד וייחוס ישראל משם היתה ויודעים לשונם שנאמר דבר נא אל עבדיך ארמית כי שומעים אנחנו (מלכים ב' חי כו). וכן והפיצך יי' בעמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ הוא גלותינו היום שאנו מפוזרים מסוף העולם ועד סופו. והשיבך יי' מצרים באניות ובגלותינו זה היה שמילא טיטוס מהם ספינות וכן כתוב בספר רומיים. וכן מה שאמר שם בניך ובנותיך נתונים לעם אחר וגו' בנים ובנות תוליד וגו' זה היה בגלות שני שכן היו הרומיים מושלים בארצנו והיו לוקחים בתערובת הבנים והבנות כרצונם וכן בשבי בעל כרחם. וכן ועבדת את אויבך אשר ישלחנו יי' בך וגו' היא עבודתנו שעבדנו את הרומיים בארצנו ושריהם מושלים עלינו בארץ ומכבידים עלינו עול כבד ולוקחין גופינו וממונינו כאשר הוא ידוע. ועוד ראיה שאמר יוליך יי' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך וגו' כי הלך אגריפס המלך בסוף בית שני ברומא ועל הליכתו שם נחרב הבית ולא אמר הכתוב המלך אשר ימלוך עליך רק אשר תקים עליך ואסור היה להיות מלך על ישראל מדין תורה אבל הקימו עליהם הוא ואבותיו אשר לא כדת כמו שאמרו ז"ל במסכת סוטה וכל אלו רמזים כאלו יזכירו בפירוש גלותינו זה והגאולה בגלות ההוא השני גאולה שלימה מעולה על כלם ואמר והיה כי יבואו אליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו' וכל הענין ואח"כ אמר והטיבך והרבך מאבותיך שהיא הבטחה לכל ישראל לא לששית העם ושם הבטיח שיכרית ויגלה המגלים אותנו שנאמר ונתן יי' אלהיך את כל האלות האלה על אויבך ועל שונאך אשר רדפוך. והנה אויבך ושונאך רמז לשני האומות אשר ירדפו תמיד אחרינו ואלה הדברים יבטיחו בגאולה עתידה הבטחה שלימה יותר מכל חזיונות דניאל. וכן מה שאמר בכאן ושממו עליה אויביכם הוא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו שלא תמצא בכל היישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היא היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם. וכן אמרו רז"ל בספרי זו מדה טובה לישראל שלא יאמרו הואיל וגלינו מארצינו עכשיו אויבים מוצאים עליה נחת רוח תלמוד לומר ושממו עליה אויביכם שלא ימצאו עליה האויבים נחת רוח. והנה הברית הראשון אשר בפרשה הזאת הקב"ה כרת אותה כן היה שמו הגדול עמנו בבית ראשון והברית השני אשר בפרשת והיה כי תבא מפי משה רבינו ע"ה לסלק שכינתו לגמרי שלא היה בבית שני רק כבוד שמו שנאמר וארצה בו ואכבדה (חגי א ח') בתוספת ה"א רומז לה"א שנייה שבשם הגדול וכבר דרשו בו רז"ל דרש אחר גם כן רמז לחמשה דברים שהיה בית שני חסר וכו':
וזכרתי את בריתי יעקב וגו'. נכתב יעקוב מלא בוא"ו רמז כי בגאולה יתמלא יעקב מו' קצוות ויקבל תוספת ברכה מה שלא קבל בזמן הגלות שנאמר וישח אדם וישפל איש (ישעיה ב ט') וכתיב העניים והאביונים מבקשים מים ואין (ישעיה מא יז) וכתיב הכפירים שואגים לטרף (תהלים קד כא) וכתיב ויגזר על ימין ורעב (ישעיה ט יט) ואמרו רז"ל מיום שחרב בית המקדש לא הוגשמה רוח דרומית שנאמר ויגזור על ימין ורעב. והרמז הנה בזכירת האבות לשלשה אבות העליונים ומנאן מלמטה למעלה. והזכיר אחריהן והארץ אזכור רמז לדוד כד"א ברוך מרחם על הארץ וכן אמרו רז"ל ולמה הוא מזכיר זכות הארץ עמהם אמר ר' שמעון משל למלך שהיו לו ג' בנות ומינקת אחת מגדלתן כל זמן שהמלך שואל בשלום בנותיו שואל בשלום המינקת. והרמז לארץ העליונה ויהיה פירוש אזכור מן יי' זכרנו (תהלים קטו יב) וכן פירוש וזכרתי או יהיה פירושו מלשון אזכרה וכן נזכירה דודיך (שה"ש א ד') וזהו ויקנא יי' לארצו (יואל ב׳:י״ח חי') ר"ל קנא בעבור ארצו ובעבורה חמל על עמו כמה דאת אמר למעני למעני אעשה (ישעיה מח יא) ועל כן תקנו עשה למענך והזכיר שני פעמים למעני משום דכתיב ויתן לשבי עוזו ותפארתו ביד צר (תהלים עח סא):
ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. זהו שאמר הכתוב מי יתנך כאח לי יונק שדי אמי אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי (שה"ה ח א') אלה הם דברי הכבוד לשכינת עוזו שהוא מתאווה ומשתוקק להתחבר עמה כאח ותקבל יניקה ממקום יניקתו היא רוח אלהים חיים הנקראת אם ואם כן הוא כשאמצאך בחוץ ר"ל בגלות עם בניך אהיה דבק עמך לא יבוזו לי. והבן מלת אח כי כבר פירשתיו:
ספר הזוהר [האזינו רצ"ז ב'] ר' אלעזר פתח ואף גם זאת. <תרגום - רבי אלעזר פתח "ואף גם זאת">. זכאין אינון ישראל על שאר עמין. <אשריהם ישראל על כל שאר העמים>. דאע"ג דארגיזו קמיה מריהון קב"ה לא בעי לשבקא לון. <שאף על פי שהכעיסו לפני אדונם הקב"ה אינו רוצה לעזוב אותם>. דבכל אתר דגלו ביני עממיא קב"ה עמהון בגלותהון. <שבכל מקום שגלו בין העמים הקב"ה נמצא עמהם בגלות>. הה"ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם. <זה שכתוב "אף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם">. ר' אבא אמר ואף גם זאת. <רבי אבא אמר "אף גם זאת">. תא חזי כמה חביבותא דקב"ה לגבייהו דישראל. <בוא וראה כמה היא אהבת הקב"ה לישראל>. דאע"ג דגרמין למיגלי ביני עממיא לא שביק לון לעלמין. <שאע"פ שגרמו להיות בגלות בין העמים אינו עוזב אותם לעולם>. דלא תימא דאינון בלחודייהו בגלותא משתכחין. <ואל תאמר שהם בלבדם נמצאים בגלות>. אף גם זאת עמהם משתכחא. <אף גם זאת שזאת היא השכינה נמצאת עמהם>. הדא הוא דכתיב ואף גם זאת. <זה שכתוב "ואף גם זאת">. למלכא דארגיז על בריה וגזר עליה עונשא לאיתרחקא מיניה ולמיזל לארעא רחיקא. <משל למלך שכעס על בנו וגזר עליו עונש שיתרחק ממנו וילך לארץ רחוקה>. שמעת מטרוניתא ואמרה הואיל וברי אזיל לארעא רחיקא ושדי ליה מלכא מהיכליה אנא לא אשבוק ליה. <שמעה המלכה ואמרה כיון שבני הולך לארץ רחוקה והמלך השליחו מהיכלו אני לא אעזבנו>. או תרוונא ניתוב בהיכלא דמלכא או תרוונא ניתוב בארעא אחרא. <או שנינו יחד נחזור להיכל המלך או שנינו יחד נשב בארץ אחרת>. לזמנין פקיד מלכא על מטרוניתא וכו'. <לימים פקד המלך את המלכה ולא מצאה וכו'>. ובמדרש איכה אמרו רז"ל בפסוק ולבי דווי חטאו בלב ולקו בלב ומתנחמים בלב חטאו בלב ולבם שמו שמיר (זכריה ז יב). ולקו בלב ולבי דווי (איכה א כב) ומתנחמין בלב דברו על לב ירושלם (ישעיה מ ב') חטאו בראש נתנה ראש. ולקו בראש כל ראש לחלי (ישעיה א ה'). ומתנחמין בראש שנאמר ויי' בראשם (מיכה ב יג). חטאו בעין ומשקרות עינים (ישעיה ג טז). ולקו בעין עיני עיני יורדה מים (איכה א טז). ומתנחמין בעין כי עין בעין יראו (ישעיה ב ח'). חטאו באף והנם שולחים הזמורה אל אפם (יחזקאל ב יז). לקו באף אף אני אעשה. מתנחמין באף ואף גם זאת. חטאו בהוא כחשו ביי' ויאמרו לא הוא (ירמיה ה יב). לקו בהוא והוא נלחם בם (ישעיה סג י'). ומתנחמין בהוא אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא יב). חטאו בזה כי זה משה האיש. לקו בזה על זה היה דוה לבנו (איכה ה יז). מתנחמין בזה הנה אלהינו זה (ישעיה כה ט). נטה קו לא השיב ידו מבלע (איכה ב ח'). יש קו לטובה יש קו לרעה. לטובה וקו ינטה על ירושלם (זכריה א טז). לרעה נטה קו (איכה ב ח'). הבן כל זה המאמר היטב והתעורר עליו. ועתה אעירך על פסוק נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל (עמוס ה ב') ואף כי לפי הפשט הפסוק ההוא נאמר על מלכות עשרת השבטים. עוד יש לרז"ל בו ענין מופלא ואמרו משל למטרוניתא שגירשה המלך מהיכלו וכיון שעברה חמת המלך היא היתה שבה אל מקומה מאיליה פעם ופעמים ושלשה. לימים התנחם המלך עליה נשבע שלא תוסיף לבא כפעם בפעם אלא הוא בעצמו ילך אליה וישיבה בהיכלו כי שאר הפעמים חזרה מעצמה ולפיכך נתגרשה כיון שהמלך בעצמו החזירה לא מתגרש יותר זהו לא תוסיף קום מעצמה רק הקב"ה מקימה מעצמו שנאמר אקים את סוכת דוד הנפלת (עמוס ט יא) זהו בונה ירושלם יי' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמז ב') כי בבית ראשון ובבית שני נאמר אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו (תהלים קכז א'). כי נעשה ע"י אדם אמנם הבית שאנו מצפים שיהיה במהרה בימינו יהיה פעולת הקב"ה שנאמר בונה ירושלים יי' (תהלים קמז ב') וכתיב מקדש יי' כוננו ידיך ועל כן יתקיים לעד:
ובספר הזוהר [פנחס רכ"א א'] כד נפקו ישראל ממצרים בעא הקב"ה למיעבד לון בארעא כמלאכין קדישין לעילא. <תרגום - כאשר יצאו ישראל ממצרים רצה הקב"ה לעשות אותם בארץ כמלאכים הקדושים למעלה>. ובעא למיבני לון ביתא קדישא ולנחתא לה מגו שמיא רקיעין. <ורצה לבנות להם בית קדוש ולהורידו מתוך שמי השמים>. ולנטעא לון לישראל. <ולנטוע את ישראל בארץ>. נציבו קדישא. <נטע קדוש>. כגוונא דדיוקנא דלעילא. <כעין הצורה שלמעלה>. הה"ד תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת יי'. <זה שכתוב "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת יי">. בההוא דפעלת את ולא אחר. <באותו מקום שפעלת אתה ולא אחר>. אומנותא דקב"ה. <אומנותו של הקב"ה>. ומדארגיזו קמיה. <כיון שהכעיסו לפניו>. ביתא איתבני ע"י בר נש. <הבית נבנה על ידי אדם>. ובגין כך לא הוה ביה קיום. <ועל כן לא היה בו קיום נצחי>. ושלמה הוה ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים. <ושלמה היה יודע שמשום שזה הוא מעשה ידי אדם לא יתקיים>. ועל דא אמר אם יי' לא יבנה בית וגו'. <ועל כן אמר "אם יי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" (תהלים קכז א')>. דהא לית ביה קיומא. <כי אין לו קיום>. ועד כאן בניינא קדמאה דקב"ה לא הוה בארעא. <ועד עתה בנין הראשון של הקב"ה עוד לא היה בארץ>. דכתיב בונה ירושלים יי'. <שכתוב "בונה ירושלים יי">. איהו ולא אחרא. <הוא יבנה ולא אחר>. בניינא דא אנן מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא. <ולבנין זה אנו מחכים ולא לבנין בן אדם שאין לו קיום>. ואפילו קרתא דירושלים לא ליהוי אומנותא דבר נש. <ואפילו העיר ירושלים לא תהיה אומנתו של אדם>. דהא כתיב ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב. <כי כתוב "ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב" (זכריה ב ט')>. אי לקרתא כתיב הכי כל שכן ביתא דאיהו דיורא דליה. <אם בעיר כתוב כך כל שכן הבית שהוא משכן שלו>:
סליק ספר ויקרא: