פרשת קדושים
דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו. הזהירם שאל יטעו לצד הטומאה רק להדבק במקום הקדש זהו מאמר רבותינו ז"ל זו קדושת המצות וזהו כי קדוש אני יי' וכבר ידעת פירוש אני:
ספר הזוהר [קדושים פ"ב א'] איש אמו ואביו תיראו. <תרגום - "איש אביו ואמו תיראו">. תא חזי בשעתא דבר נש אתקדש לתתא באתתיה. <בוא וראה בשעה שהאדם מתקדש למטה באשתו>. כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דרעווא אשתכח וברכתא מזדמנה. <כמו החברים שמקדשים עצמם משבת לשבת בשעה שהרצון נמצא והברכה מוכנה>. כדין מתדבקין כולהו כחד נפשא דשבת בגופא דאזדמן בשבת. <אז מתדבקים הכל כאחד נפש השבת והגוף הנולד המזדמן בשבת>. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו. <ועל כן כתוב "איש אמו ואביו תיראו">. דאינון זיווגא חד לגופא. <בההיא שעתא לאתקדשא. <שהם זווג אחד בגוף באותה שעה שנתקדש>. ואת שבתותי תשמורו דאינון מזדמנן לנפשא בההוא גופא. <"ואת שבתותי תשמורו" שהם מזמינים הנפש לגוף ההוא>. ועל דא ואת שבתותי תשמורו. <ועל כן "את שבתותי תשמורו" (שמורה על שנים)>. דבר אחר ואת שבתותי תשמורו אזהרה לאינון דמחכאן לזווגייהו משבת לשבת. <דבר אחר "ואת שבתותי תשמורו" אזהרה לאלו המחכים לזווגם משבת ולשבת>. והא אוקימנא כמה דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי. <וכבר העמדנו כמו שכתוב "לסריסים אשר ישמרו את שבתותי ובחרו באשר חפצתי ומחזיקים בבריתי" (ישעיה נו ד)>. מאן סריסים אילין חברייא דמסרסי גרמייהו כל שאר יומין בגין למילעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. <מי אלו הסריסים אלו החברים שמסרסים עצמם כל שאר הימים כדי לעסוק בתורה והם מחכים משבת לשבת>. הה"ד אשר ישמרו כמה דאת אמר ואביו שמר את הדבר. <זה שכתוב "אשר ישמרו את שבתותי" כמו שאמר הכתוב "ואביו שמר את הדבר">. ובגיני כך ואת שבתותי תשמורו איש אמו ואביו תיראו. <ומשום זה כתוב "ואת שבתותי תשמורו איש ואביו תיראו">. דא גופא ואת שבתותי תשמורו דא נפשא וכולא מתדבק דא בדא. <זה אב ואם של הגוף "ואת שבתותי תשמורו" וזה אב ואם של הנפש והכל מתדבק זה בזה>. כבר פירשתי טעם קדימת אם לאב למורא ואב לאם לכבוד. ולפי מה שנראה כוונת רז"ל בספר הבהיר שבתותי רמז לזכור ושמור ועל כן לא אמר שבתי ומכאן תבין מאמר רז"ל שאמרו אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן אין כל אומה ולשון שולטת בהם והרמז לזכור ושמור ולפי זה יהיה אביו ואמו רמז לזרועות עולם ועל כן סמך אני יי' לזכור ושמור:
אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם וגו'. דע כי יש כח בחוש הראות לפעול הן לטוב הן לרע. ועל כן העין הרע מזיק. דוק ותשכח במספר העליות והירידות שעלה ושראה בלעם לישראל במספרם נאמרו למשה על ישראל והוא שנאמר ולא אביתי לשמוע לבלעם ויברך ברך אתכם ויצל אתכם מידו (יהושע כד י') ואציל אין כתיב כאן אלא ויצל זהו משה. וכן אם צדיק קלל והביט בעין הרע צריך צדיק אחר לעשות הפך מכל זה תוכל להבין כי יש כח בחושים לפעול לטוב והפך ועל כן הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לשלוח חוש הראות באלילים ואלהי מסכה כי הוא נותן מזון ליצר הרע המתפרנס משם כל שכן ליכנס בבתי עבודה זרה שאסור כי שם רוח הטומאה שורה וראיה מאליעזר עבד אברהם שלא רצה ליכנס בבית לבן עד שפינה הבית מעבודה זרה:
ובספר הזוהר [קדושים פ"ד א'] אל תפנו אל האלילים. <תרגום - "אל תפנו אל האלילים">. רבי אבא אמר אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בטעוות עממין ולא לאתהנאה מינייהו ולא לאיתרפאה מינייהו. <רבי אבא אמר אסור לאדם להסתכל בעבודות עבודה זרה ולא להנות מהן ולא להרפאות מהן>. וכל שכן לאסתכלא בהו דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא איצטריך. <כל שכן להסתכל בעבודה זרה שאסור לאדם להסתכל במקום שאינו צריך>. רבי אבא פתח ואמר פנה אלי וחנני תנה עוזך לעבדך. <רבי אבא פתח "פנה אלי וחנני עוזך לעבדך" (תהלים פו טז)>. וכי לא הוה ליה לקב"ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. <וכי לא היה לקב"ה אדם יפה בעולם כדוד שהוא אמר פנה אלי וחנני>. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב"ה והוא ממונה על כמה אכלוסין עילאין ומשיריין. <אלא כך למדנו דוד אחר יש לו לקב"ה והוא ממונה על כמה גדודים עליונים ומחנות>. וכד בעי קב"ה לרחמא עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין וחייס עלמא. <וכשרוצה הקב"ה לרחם על העולם הוא מסתכל בדוד הזה ומאיר לו פנים ומרחם על העולם>. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כולהו. <והיופי של הדוד הזה מאיר אל העולמות כולם>. רישא דגולגלותא דדהבא אתרקמת בשבע טכסיסי זייני דדהבא. <ראשו גולגולת של זהב הנרקמת בשבעה מיני טכסיסי זהב>. והא אוקמוה. <וכבר העמדנו>. וחביבותא דקב"ה לקבליה. <וחביבות הקב"ה לנגדו>. ומסגיאות רחימותא דיליה לגביה אמר ליה קב"ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה בגין דאינון שפירין בכולא. <ומרוב אהבתו אליו אמר לו הקב"ה שיחזיר עיניו לנגדו ויסתכל בו משום שהן יפות בכל>. הה"ד הסבי עיניך מנגדי. <כמו שאמר הכתוב "הסבי עיניך מנגדי" (שה"ש ו ה')>. דבשעתא דאילין עינין מסתכלין ביה בקב"ה כדין מתערין קסטרין דכל סיטרא בליביה ברחימותא עילאה. <כי בשעה שאלו העינים מסתכלים בו בקב"ה אז מתעוררים חיצי אהבה בכל צידי לבו באהבה עליונה>. ומסגיאות שלהובא דרחימו עילאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי. <וברוב השלהבת של האהבה העליונה אליו אמר "הסבי עיניך מנגדי">. אסחר עיניך לסטר אחרא דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. <דהיינו החזר עיניך ממני לצד אחר כי הם שורפים אותי בשלהבת אהבה>. ועל דא שפירא רחימותא דקודשא בריך הוא לאתדבקא ביה אמר דוד פנה אלי וחנני. <ועל כן יפה האהבה של הקב"ה להדבק בו אמר דוד "פנה אלי וחנני">:
וטעם לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ידוע לפי פשטו שנאמר ואליו הוא נושא את נפשו וגו' ועל דרך האמת יש לך לדעת ולהתבונן במה שהעירותיך כי ברית כרותה לשפתים וכל הצועק בדין מן השמים נזקקין לו והנה בבא הלילה שאז הוא ממשלת מדת הדין אם השכיר תובע עלבונו לפני השם יתעלה תפגע בו מדת הדין הממונה ליפרע מן החטאים:
ובספר הזוהר [קדושים פד' ב'] לא תלין פעולת שכיר אמאי. <תרגום - "לא תלין פעולת שכיר" למה>. אלא מקרא אחרינא אשתמע. <אלא מקרא אחר נשמע>. ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא וכו'. <שכתוב "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא">. אלא התם אזדהר דלא תתכניש בגינוי לעלמא עד דלא ימטי זמנך לאתכניש. <אלא שם הזהר שלא תאסף בשבילו מן העולם בטרם שיגיע זמנך להאסף>. כמה דאיתמר עד אשר לא תחשך השמש. <כמו שנאמר "עד לא תחשך השמש" (קהלת יב ב)>. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכינא אפילו מטון יומוי לאסתלקא מעלמא קב"ה אשלים לנפשיה ויהב ליה חיין יתירי. <מכאן למדתי דבר אחר מי שממלא נפש העני אפילו שמגיעים ימיו להסתלק מן העולם הקב"ה ממלא את נפשו ונותן לו יותר חיים>. ולא תלין פעולת שכיר. <"לא תלין פעולת שכיר">. תא חזי מאן דנטיל אגרא דמסכינא כאילו נטיל נפשיה דיליה ואינשי ביתיה. <בוא וראה מי שלוקח שכרו של העני הוא כאילו לוקח את נפשו ונפש אנשי ביתו>. איהו אזעיר נפשייהו וקב"ה אזעיר יומוי ואזעיר נפשו מההוא עלמא. <הוא המעיט את נפשם הקב"ה ממעט ימיו וממעט נפשו מהעולם>. דהא כל אינון הבלין דנפקו מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקי קמי קדוש ברוך הוא. <כי כל אלו ההבלים שיצאו מפיו של העני כל אותו היום כולם עולים לפני הקב"ה>. וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דבני ביתיה וקיימין באינון הבלין דפומיה. <ועומדים לפניו באלו ההבלים של פיו>. וכדין אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמה טבין ואפילו כמה עלמין כולהו מתעקרין מיניה ומסתלקין מיניה. . <ואז אפילו נגזר על אותו אדם כמה טובות ואפילו כמה עולמות כולם נעקרים ממנו ומסתלקים ממנו>. ולא עוד אלא דנפשיה לא סלקא. <ולא עוד אלא נפשו אינה עולה>. והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לישזבן מינייהו ומעלבונייהו. <והיינו שאמר רבי אבא הרחמן יצילנו מהם ומעלבונם>. ואוקמוה יכול ואפילו עשיר. <והעמידוהו יכול ואפילו עשיר הוא>. תלמוד לומר ואליו הוא נושא את נפשו. <תלמוד לומר "ואליו הוא נושא את נפשו">. דוקא ואפילו מכל בר נש כל שכן מסכנא. <הוא בדוקא, דהיינו אפילו מכל אדם וכל שכן עני>. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתליק מעבידתיה יהב ליה אגריה. <והיינו שהיה רב המנונא עושה כשהשכיר היה מסתלק מעבודתו היה נותן לו שכרו>. ואמר ליה טול נפשך דאפקדת גבאי אזיל פקדונך. <ואומר לו קח את נפשך שהפקדת בידי קח פקדונך>. ואפילו א"ל יהא בידך עד דבעינא לא הוה בעי. <ואפילו אמר לו השכיר יהיה שכרי בידך עד שאצטרכו לא היה רוצה>. אמר לפקדונך דגופא לא אתחזי דאתפקדא בידי כל שכן פקדונא דנפשא. <אמר הפקדון של גופך אינו ראוי להפקיד בידי כל שכן פקדון הנפש>. דהוא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב"ה. <כי הפקדון של הנפש לא ניתן אלא להקב"ה>. דכתיב בידך אפקיד רוחי. <שכתוב "בידך אפקיד רוחי">. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שרי. <שאל רבי חייא ובידי אחר שאינו בעליו מותר להפקיד שכרו>. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהב. <אמר לו אפילו בידי בעליו מותר להפקיד, אחר שכבר נתן לו שכרו בידו>. כתיב לא תלין פעולת שכיר וכתיב לא תבא עליו השמש. <כתוב "לא תלין פעולת שכיר" וכתוב "ולא תבוא עליו השמש">. אלא תא חזי לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא אחרא עילאה. <אלא בוא וראה אין לך יום ויום שאינו שולט עליו יום עליון אחר>. ואי הוא לא יהיב ליה נפשא דיליה כמאן דפגים ההוא יומא. <ואם הוא לא נתן לו הנפש שלו כמי שפוגם ליום ההוא>. ובגיני כך ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. <ומשום זה "ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש">. והאי דאיתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק. <וזה שנאמר לא תלין משום שנפשו לא עולה>. וסליק ההוא דמסכינא ואנשי ביתיה כמה דאיתמר. <ועולה אותו העני ואנשי ביתו כמו שאמרנו>. וטעם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט טעמו מפורש לעני ולגר תעזוב אותם כי פגעה בהם מדת הדין וצוה לתת להם הדברים הנעזבים במקום העוזבת אותן והם ילקטו וימלאו כריסן מהן הואיל והיא עזבה אותן ועל כן אמרו רז"ל שתים לקט שלש אינן לקט כי שתים הם זוגות ומשם פרנסתן עד יערה רוח ממרום:
לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול וגו'. כבר הודעתיך עוד בסוד הברכות והתפלה כמה גדול כח הדבור לפעול הן לטוב הן להפך כי האותיות ביוצאם מהפה עושות רושם באויר ופועלות למטה ואף כי לפי האמת אין הבדל בין חרש לאדם אחר יש ליתן טעם לפי הפשט כי החרש חסר ממנו כח הדבור והשמיעה והחסר מן הדבר מוכן לקבל היזק מן החוש החסר בו יותר ממקום אחר. <:
ובספר הזוהר [קדושים פ"ה א'] תא חזי מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואיכסיף ליה כאלו אושיד דמיה. <תרגום - בוא וראה מי שמקלל חבירו והוא נמצא לפניו וביזה אותו כאילו שפך דמו>. והא אוקמוה. <וכבר העמדנו>. והאי קרא דלאו חבריה עמה וההוא לייט ליה. <ומקרא זה מדבר שאין חברו לפניו והוא מקללו>. ההיא מלה סלקא. <דבור ההוא עולה>. ולית לך כל מלה ומלה דנפק מפומא דלא אית לה קלא. <שאין לך כל דבור ודבור שיוצא מפה האדם שאין לו קול>. וההוא קלא סליק לעילא. <והקול ההוא עולה למעלה>. וכמה קסטירין מתחברן עימיה דההוא קלא. <וכמה מלאכי חבלה מתחברים בקול הזה>. עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא כמה דאוקמוה. <עד שעולה ונתעורר המקום של תהום גדול כמו שהעמדנו>. וכמה מתערין עליה דההוא בר נש. <וכמה מהם מתעוררים על האדם>. ווי למאן דנפיק מלה בישא מפומיה והא אוקמוה. <אוי למי שהוציא דבור רע מפיו וכבר העמידוהו>. ולפני עור לא תתן מכשול. <"ולפני עור לא תתן מכשול">. אוקמוה במאן דגרים לאחרא למיחטי. <העמידוהו במי שגורם לאחר שיחטא>. ומאן דמחי לבריה רבה ולפני עור וכו'. <ומי שמכה לבנו הגדול ולפני עור וכו'>. מאן דלא מטי להוראה ואורי כמה דתנינן. <היינו מי שלא הגיע להוראה ומורה כמו שלמדנו>. כי רבים חללים הפילה. <"כי רבים חללים הפילה">. ועבר משום ולפני עור לא תתן מכשול בגין דכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. <וזה עבר "ולפני עור לא תתן מכשול" משום שמכשיל את חברו בהוראתו לעולם הבא>. דתנינן מאן דאזיל באורח מישור באורייתא ומאן דישתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקיה תדיר בעלמא דאתי. <שלמדנו מי שהולך בדרך הישר בתורה ומי שעוסק בתורה כראוי יש לו חלק תמיד לעולם הבא>. וההוא מלה דאורייתא דנפק מפומיה אזיל ושט בעלמא וסלקא לעילא. <כי הדבור של תורה שמוציא מפיו הולך ומשוטט בעולם ועולה למעלה>. וכמה עילאין וקדישין מתחברן בההוא מלה. <וכמה מלאכים עליונים וקדושים מתחברים בדבור ההוא>. וסליקא באורח מישור ואתעטרא בעטרא קדישא ואיתסיק בנהרא בעלמא דאתי דנגיד ונפיק מעדן. <ועולה בדרך ישר ומתעטר בעטרה קדושה ומזדכך בנהר של עולם הבא הנמשך ויוצא מעדן>. ואתקבל ביה ואשתאיב בגויה. <ומתקבל בו ונשאב בתוכו>. ואתנטע סחרניה דההוא נהרא אילנא עילאה. <והקב"ה נוטע סביב הנהר ההוא אילן עליון>. וכדין נגיד ונפיק נהורא עילאה ואתעטר בההוא בר נש כל יומא כמה דאיתמר. <ואז נמשך ויוצא אור עליון ומתעטר באותו אדם כל היום ההוא כמו שלמדנו>. ומאן דלעי באורייתא ולא ידע לאשתדלא ביה באורח מישור ההוא מלה סלקא וסטי אורחין. <ומי שלומד תורה ואינו עוסק בה בדרך הישר דיבור התורה ההוא עולה ונוטה מדרך הישר>. דלית מאן דאתחבר ביה כלא דחיין ליה לבר. <שאין מי שיתחבר בו והכל דוחים אותו לחוץ>. ואזיל ושט בעלמא ולא אשכח אתר. <והולך ומשוטט בעולם ולא מוצא מקום>. מאן גרים ליה האי ההוא דסטי ליה מאורח מישור. <מי גרם לו זה היינו אותו אדם שנטה מדרך הישר>. הה"ד ולפני עור לא תתן מכשול ובגיני כך ויראת מאלהיך אני יי'. <זה שכתוב "ולפני עור לא תתן מכשול ומשום זה כתוב "ויראת מאלהיך אני יי">. ומאן דתיאובתיה למילעי באורייתא ולא אשכח מאן דיליף ליה. <ומי שתשוקתו הוא לעסוק בתורה ואינו מוצא מי שילמד אותו>. והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה גמגמתא דלא ידע. <והוא באהבת התורה מדבר בה ומגמגם בה בגמגום שאינו יודע>. כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההוא מלה וקביל ליה ונטע ליה סחרניה דההוא נחלא. <כל דבור ודבור עולה והקב"ה שמח בדבור ההוא ומקבלו ונוטע אותו מסביב אותו הנחל>. ואתעביד מאינון מלין אילנין רברבין ואיתקרון ערבי נחל. <ונעשים מאלו הדבורים אילנות גדולים ונקראים ערבי נחל>. הה"ד באהבתה תשגה תמיד. <זה שכתוב "באהבתה תשגה תמיד">. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך. <ודוד המלך אמר "הורני יי' דרכך אהלך באמתך">. וכתיב נחני באורח מישור למען שוררי. <וכתוב "ונחני בארח מישור למען שוררי">. זכאין אינון ישראל דידעין אורחוי דאורייתא ומשתדלי ביה באורח מישור. <אשריהם ישראל היודעים דרכי התורה ועוסקים בה בדרך הישר>. דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא. <שהם נוטעים אילנות החיים למעלה>. ובגין כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. <ומשום זה כתוב "תורת אמת היתה בפיהו">. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. <וכי יש תורה שאינה אמת>. אין. <כן>. כגוונא דא דאורי. <כעין שהורנו>. מה דלא ידע ולאו איהו קשוט ודאי דאוליף מלה דלאו איהו אמת. <ומי שלא ידע ולא אמיתי ודאי מורה דבר שאינו אמת>. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. <ומשום זה כתוב "תורת אמת היתה בפיהו">. ועם כל דא מבעי ליה לאיניש למילף מיליה דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע. <ועם כל זה צריך האדם ללמוד תורה מכל אדם אפילו ממי שאינו יודע>. בגין דעל דא אתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע. <משום שעל ידי זה יתעורר בתורה ויבא ללמוד ממי שיודע>. ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא באורח קשוט. <ואחר כך יהיה נמצא שהלך בתורה בדרך אמת>. תא חזי ישתדל בר נש לעלמין בפקודי אורייתא אפילו עביד שלא לשמה. <בוא וראה יעסוק אדם לעולם בתורה ומצוותיה אפילו עושה שלא לשמה>. דמתוך שלא לשמה תהא לשמה. <שמתוך שלא לשמה בא לשמה>:
לא תעשו עול במשפט לא תשא פני דל וגו'. כבר ידעת כי המשפט הוא המכריע ראשון שנאמר משפט וצדקה ביעקב (תהלים צט ד). והזהיר שלא יטהו לצד העול. כענין שנאמר שויתי י"י לנגדי תמיד כי מימיני בל אמוט (תהלים טז ח). זהו נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה (תהלים לד יד). בעבור שהוא המכריע כדאמר בספר יצירה לשון חק מכריע בנתים. לא תשא פני דל. יתכן שירמוז לד' רבתי שבאחד והבן. בצדק תשפוט עמיתך. כענין צדק צדק תרדוף ושתף עמו המשפט שלא לקצץ בנטיעות. <:
ובספר הזוהר [קדושים פ"ה ב'] רבי יוסי פתח לא תעשו עול במשפט. <תרגום - רבי יוסי פתח "לא תעשו עול במשפט">. הא איתמר בפרשתא דא מלין עילאין ויקירין דאית ביה בפיקודי דאורייתא. <הרי למדנו שבפרשה זו יש בה דברים עליונים ויקרים שיש במצוות התורה>. תא חזי תרין דרגין אינון הכא משפט צדק. <בוא וראה שתי מדרגות הן כאן משפט וצדק>. מה בין האי להאי אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. <מה בין זו לזו אלא אחת רחמים ואחת דין וזו מתבשמת בזו>. כד איתער צדק דאין דינא דכולא כחדא דלית ביה רחמי ולא ותרנותא. <כאשר נתעורר צדק הוא דן דין לכל ביחד כי אין בו רחמים ולא ויתור>. וכד איתער משפט אית ביה רחמי. <וכאשר נתעורר משפט יש בו רחמים>. יכול יהא כולא דינא במשפט אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. <יכול שיהא כל הדין במשפט בא הכתוב ואמר "בצדק תשפוט עמתך">. מאי טעמא. <מה הטעם>. בגין דצדק לאו דאני לדא ושביק לדא אלא כולהו כחדא בשיקולא חד. <משום שצדק אינו דן לזה וסולח לזה אלא דן הכל ביחד בהשואה אחת>. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול. <כעין זה "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול">. אלא כולהו בשיקולא חד בצדק. <אלא הכל בהשואה אחת בצדק>. יכול יהא כולא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט. <יכול שיהיה כל הדין בצדק בלבד בא הכתוב ואמר "תשפוט">. דבעי לאתחברא כולהו כחדא ולא אשתכח דא בלא דא. <שצריכים לחבר אותם יחד שלא ימצא זה בלא זה>. והאי שלימו דדינא. <וזו היא שלמות הדין>. וכל כך למה. <וכל כך למה>. בגין דקב"ה שכיח תמן ובגין כך בעי לאשלמא דינא כגוונא דיליה ממש. <משום שהקב"ה נמצא שם ומשום זה צריכים להשלים הדין כמו שהוא ממש>. ותא חזי קב"ה שוי כורסייה דדינא בשעתא דדייני יתבי. <ובוא וראה הקב"ה משים כסא הדין בשעה שהדיינים יושבים>. הה"ד כונן למשפט כסאו. <זה שכתוב "כונן למשפט כסאו">. דמתמן אתתקן כורסייה דקב"ה. <ומשם מתתקן הכסא של הקב"ה>. ומאן אינון כורסייה אילין אינון צדק ומשפט. <ומי הוא הכסא שלו אלו הן צדק ומשפט>. הה"ד צדק ומשפט מכון כסאך. <זה שכתוב "צדק ומשפט מכון כסאך">. ומאן דדאין דינא בעמא בעי למידן בכורסייה דמלכא. <ומי שדן דין בעם צריך לדון בכסא המלך>. ואי פגים חד מינייהו כאילו פגים לכורסייה דמלכא. <ואם פוגם באחד מהם כאילו פוגם בכסא המלך>. וכדין קב"ה אסתלק מבינייהו ולא קאים בדינייהו. <ואז הקב"ה מסתלק מבין הדיינים ואינו קם בדין שלהם>. ומאי אמר עתה אקום יאמר יי'. <ומה אומר "עתה אקום יאמר יי">. ורוחא דקודשא אמר רומה על שמים אלהים. <ורוח הקדש אמר "רומה על השמים אלהים">:
וטעם ואהבת לרעך כמוך לפי פשוטו ידוע ובב"ר אמרו רבותינו זכרונם לברכה ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה אמר לו בן עזאי בדמות אלהים עשה אותו זה כלל גדול מזה שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חברי עמי הואיל ונתקללתי יתקלל חברי עמי. אמר רבי תנחומא אם עשית כן דע למי אתה מבזה והנה האוהב את חבירו הנעשה בצלם אלהים הוא אוהב הש"י ומכבדו:
את חוקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים וגו'. איסור הכלאים וטעמו נרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה בחולין אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל למעלה מכה אותו ואומר לו גדל הה"ד הידעת חוקות שמים (איוב לח לג) כי קודם בריאת העשבים והאילנות ברא כחם למעלה וכל כח משפיע לעשב שלו ובבא הטל מן השמים יורדים ניצוצות הכחות אל העשבים ויש בו כח מכל העשבים. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה שהטל יפה לעולם וכשנפסק מן האילנות ומן העשבים שפע הכחות של מעלה אז ייבשו ויבול עליהם ולפיכך יבשים הרבה אילנות ועשבים קודם זה. ואחרי שכל עשב נאצל מכח ידוע שיש במרכבה העליונה הזורע כלאים משנה סדרי בראשית אם יינק עשב שכחו גדול מעשב שכחו קטן מחריב העולם כי אין ראוי לינק רק מבת זוגו כדוגמה של מעלה. והנה המרכיב שני מינין כאלו יחשוב שלא השלים הקב"ה כל הצורך ויחפוץ הוא להוסיף בו בריות ויעזור בבריאות עולם. ובעירוב הזרעים משנה אדם סדר בראשית שנאמר בהן למינהו והוא מכחיש ומערבב הכחות העליונים אשר משם צוה להם השם את הברכה חיים עד העולם וזהו שנאמר את חקותי תשמורו ואמרו רבותינו זכרונם לברכה חוקים שחקקתי בהם את עולמי כי הצמחים כולם יסודותם בעליונים. וכבר ידעת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר חוקה גזירת מלך היא שאין רשות לאדם להרהר אחר מדותיו ואין הכוונה שלא יהיה טעם לדבר אלא שלא ישנה אדם חוקי יי' יתעלה כי הוא כמי שמחליף מטבעו של מלך מכמות שעשאו כך המחליף במינין ועושה כלאים בשום דבר מזייף מטבעו של מלך. ופירוש מילת שעטנז מצאתי לחכמי הקבלה שפירשו שיש שטן אחד ממונה על מי שלובש שעטנז ויכול להזיק והוא שטן ע"ז בצירוף אותיות שעטנז. והגוים שאינן יודעים לכוין במלה קורין לו שטאנס. ועל כן רשום בספר התורה שעטנז ג"ץ סימן התגין כדי להורות שהמתעסק בתורה נצול מהמקטרג ההוא שהוא מלאך המזיק שהוא שטן ע"ז ג"ץ צורר גדול לאדם יורד ומתעה עולה ומסטין נוטל רשות ונוטל נשמה. ויש מפרשים כי שעטנז דומה לשתי מדות שיש למעלה המקטרגים על ישראל והקב"ה הפרידן זה מזה שלא יתחברו לעולם להזכיר עונותיהן של ישראל. והנה הלובש שעטנז מחבר הכחות הללו לערבב תפלתן של ישראל ואמר כי כל הלובש שעטנז בתפלתו סנדלפון המלאך הקושר כתרים להקב"ה מתפלתן של ישראל אינו מקבל תפלתו עם שאר התפילות שנדמה לו ככומר עבודה זרה הנותן כח לרוח הטומאה:
וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו. שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כתב החכם רבי עזרא ז"ל וז"ל הטעם כי כחות האילן אינן נבדלין זה מזה עד שלשה שנים ומן הטעם הזה אמרו באשה פחותה מבת שלשה שנים ויום אחד כנותן אצבע בעין שעדיין אין בתוליה נגמרין עד לאחר שלשה שנים והן חוזרין לאחר מיכן ויום אחד שאמר באשה הוא כנגד השנה הרביעית שהיא מצות עשה להיות נטע רביעי עכ"ל ז"ל:
אמנם דעת חכמי הקבלה האחרונים וכן נראה דעת רבותינו זכרונם לברכה בספר הזוהר כי כל השלשה שנים הראשונים כחות הטומאה שולטין באילנות ולפיכך נקראין ערלה ופירותיהן נולדים מן הכח ההוא והנהנה מהן נהנה מכחות הטומאה הנקראת ערלה והכחות ההם נקראין לבעלי הקבלה קליפי אילן העליון. ושמעתי כי בתוך שלשה שנים ראשונים פועלין בעלי הכשפים פעולותיהן ומשלשה שנים והלאה נמשך על אותה הנטיעה כח אחד של קדושה והיא קדש הלולים. והבן אמרו להוסיף לכם תבואתה בה"א רומז לה' אחרונה של שם הבאה בשנה החמישית אחרי העדר כחות הערלה והטומאה השולטין וכבר ידעת בסוד העומר ושתי הלחם כי אלו הכחות ממשלתן בתחלה. וטעם להוסיף לכם הוא על כל ענין הנזכר למעלה כי אחרי קבלת כחות הטומאה חלקם בפירות הערלה ההולכים לאיבוד והסרתם מכרם השם יתעלה נטע שעשועיו ונתינת חלק למקום הקדושה עכ"פ תחול תוספת ברכה למטה כי בהתקן הצינורות העליונות ישפיעו למטה כענין שנאמר אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה (הושע ב כג). ומלת תענה כאילו יקראוה יושבי הארץ להשפיע להם ואמרו רבותינו זכרונם לברכה בספר הזוהר (בראשית י"ח א) תוקפא דרוחא מסאבא בכל אינון תוקפין ואינון רזא דערלה וכו'. <תרגום - התגברות רוח הטומאה בכל אלו רוחות עזים והם סוד הערלה>. ומן התורה אין המצוה הזאת נוהגת רק בארץ ישראל שנאמר וכי תבאו אל הארץ הטעם הוא כי הכחות הנזכרים הם סביב אילן העליון שנאמר זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וגו' (יחזקאל ה ה') וכתיב סביב רשעים יתהלכון (תהלים יב ט). ולפי דעת רבותינו ז"ל הלולים מלשון הלולא והרמז לזיווג כנסת ישראל להקב"ה:
ספר הזוהר [קדושים פ"ז א'] פתח רבי חייא ואמר וכי תבאו אל הארץ וכו'. <תרגום - אמר רבי חייא "כי תבאו אל הארץ" וכו'>. הא אוקמוה חבריא דהא אילנא לא עבד פירין אלא בארעא. <כבר העמידוהו החברים כי אילן אינו עושה פירות אלא בארץ>. וארעא אפיק לון ואחזי לההוא איבא לעלמא. <והארץ מוציאם ומראה פירות ההם לעולם>. וארעא עביד פירין מגו חילא אחרא דלעילא. <והארץ עושה פירות מכח אחר שלמעלה>. כמה דנוקבא לא עבדא פירי אלא מגו חילא דדכורא. <כמו שהנוקבא אינה עושה פירות אלא מכח הזכר>. וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין. <והפרי ההוא אינו נשלם במלואו עד שלש שנים>. וחילא לא איתפקידת עליה לעילא עד דאשתלים. <והכח שעליו לא נתמנה למעלה עד שנשלם>. ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. <ונתקנו יחד אז היא השלמות>. תא חזי נקבא עד תלת זמנין דאתעברה איבא במעהא לא אשתלים. <בוא וראה הנוקבא מטרם שנתעברה שלש פעמים פרי בטנה אינו נשלם>. עד לבתר תלת עידונין נוקבא אתקנא בההוא איבא ואיתבסמו כחדא. <אחר שלשה עבורים מתתקנת הנוקבא בפרי ההוא ומתבשמים יחד>. כדין ההוא איבא שלימותא דכולא ושפירא דכולא. <אז הפרי ההוא שלמות הכל ויופי הכל>. בתר דנפק. <אחר שיוצא>. עד תלת שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה. <שעד שלש שנים אין לא כח מלמעלה כי אז נשלם הגידול שלו>. ולוי אתידע מכולא תליתאה לאימיה דאיתתקנת ביה ואתבסמת ביה. <ושבט לוי נבחר מכל השבטים כי הוא שלישי לאמו שנתקנה בו ונתבשמה בו>. בתר תלת שנין איתפקדת עליה חילא עילאה דלעילא. <אחר שלש שנים נתמנה עליו כח עליון מלמעלה>. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים לי"י. <"ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי">. מאי קדש הלולים. <מהו קדש הלולים>. תושבחא לשבחא ליה לקב"ה. <תשבחות לשבח לקב"ה>. עד הכא מכאן ואילך רזא דמלה. <עד כאן לפי פשוטו מכאן ואילך נבאר סוד הדבר>. ובשנה הרביעית מזדווגא כנסת ישראל בקב"ה והלולא אחת אשתכח. <כי בשנה הרביעית מזדווגת כנסת ישראל עם הקב"ה ושמחה אחת נמצאת>. דכתיב קודש הלולים ליי' הילולא וחדוה בזיווגא חד. <שכתוב "קדש הלולים ליי" הילולה ושמחה בזיווג אחד>. מאי שנה רביעית. <מהו שנה רביעית>. דא קדוש ב"ה. <זהו הקב"ה>. ותנינן שנה רביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה דכורסייא. <ולמדנו שנה רביעית זו כנסת ישראל שהיא נמצאת רביעי לכסא>. ודא היא קדש הלולים. <וזהו קדש הלולים>. הילולא קידושא אישתכח דקב"ה איזדווג בהדה. <שמחה קדושה נמצאת שהקב"ה מזדווג בה>. וכדין חילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. <ואז נתמנו צבאות על העולם ועל כל דבר ודבר כראוי לו>. מיכאן ולהלן מתברכן כולהו ושרי למיכל. <מכאן ואילך מתברכים כולם ומותר לאכול פירות>. כולהו בשלימותא דכולא באשלמותא לעילא ותתא. <כי הכל נמצא בשלמות בשלמות של מעלה ושלמטה>. ועד לא אישתלים כולא מלעילא ומתתא אסיר למיכל מיניה. <ומטרם שנשלם הכל מלמעלה ומלמטה אסור לאכול ממנו>. ומאן דאכיל מיניה כמאן דלית ליה חולקא בקב"ה. <ומי שאוכל ממנו הוא כמי שאין לו חלק בקב"ה>. דההוא איבא בלא רשותא עילאה קדישא קיימא. <כי פרי ההוא עומד בלי רשות עליון קדוש>. דלא שרי עליה עד דאשתלים. <כי אינו שורה עליו עד שיהיה נשלם>. ובלא רשותא תתאה. <ובלי רשות תחתון>. דהא לא איתבסמת חילא דארעא ביה. <כי לא נתבשמה כח הארץ בו>. וההוא דאכיל מיניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא בתתאה. <ומי שאוכל ממנו מראה עצמו שאין לו חלק למעלה ולמטה>. ואי בריך עליה ברכה לבטלה היא. <ואם ברך עליו היא ברכה לבטלה>. דהא קב"ה עד כאן לא שרי עלויה ולית ליה ביה חולקא. <כי עד עתה הקב"ה אינו שורה עליו ואין לו חלק בו>. רחמנא לישיזבן מאינון דלא משגחין ליקרא דמריהון. <הרחמן יצילנו מאלו שאינם משגיחים על כבוד אדונם>. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי. <אשרי אלו הצדיקים בעולם הזה ובעולם הבא>. עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום. <עליהם כתוב "וארח צדיקים כאור נגה ואור עד נכון היום" (משלי ד׳:י״ח חי')>:
לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקניך. ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם וכתובת קעקע לא תתנו בכם אני יי'. אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. אלו הד' פסוקים טעם אחד להם. והוא על דרך הכלל שלא יטעה האדם וידבק אחר הפעולות הנשפעות ממדת הפחד והדין והזכיר תחלה לא תאכלו על הדם כי היא מעבודת השדים הנקבצים בהקטרת הדם כאשר פירשתי כי בדם הם מתקרבים והוא להם לריח ניחוח כי הדם הוא ממדת הדין והפחד והם נדבקים במינם והנה האוכל על הדם הוא אוכל מזבחיהם להתקרב אליהם לדעת מהן עתידות ונותן כח באותן הכחות וכדי שלא לידבק במדת הדין כי אם במדת רחמים אמר לא תאכלו על הדם. ואמר לא תנחשו רוצה לומר לא תטעו אחר פעולת נחש הקדמוני הנקרא רוח מסאבא ופעולותיו נקראים ניחוש כדאמר ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים ועל ידי השבעות ידועות הנקראים שם בטומאה מודיעים עתידות מאשר יבאו על האדם והטועה אחריהם הבורא סר מעליו ומניחו בידיהם וזהו מאמרם כל דקפיד קפדין בהדיה. ואחר מיתתו הכתות הנזכרות מתלוים עמו כמו שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו. ויש עוד מפרשים אזהרה שלא נעשה פעולת נחש הקדמוני שהטיל פגם בחוה העליונה. ויש מן המפרשים אחרונים שכתבו כי העובר על מצוה זו הנחש יהיה לבושו והבן זה ואם קבלה נקבל. לא תעוננו. מגזרת עונה כד"א אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. והזכיר אחרי כן איסור השחתת הפאות אחר שאסר לך להדבק בפעולות הנזכרים הזהירך שלא להשחית הכחות המיוחדין והנרמזים למדת החסד. וזהו סוד גדול מאד רמזתיו בפסוק בן פורת יוסף בסוד צורת האדם כי שערות האדם רומזים לכחות אלהיות שיש באדם העליון יש מהן אצילותן ממדת החסד ויש ממדת הדין ואותן אשר אצילותם ממדת החסד אסור להשחיתן וזהו סוד לא יקרחו קרחה בראשם כי היא אזהרה לכהנים הבאים ממדת החסד אמנם ללוים שהם ממדת הגבורה נאמר והעבירו תער על כל בשרם להחליש הכחות ההם הלא תראה כי הגוים אשר מדת הדין שופעת עליהם ובפרט לכומר עבודה זרה שרוח הטומאה שורה עליהם משחיתים הפאות בהקפת ראשם כי הם בזה כסומא בארובה וכן מנהגם גם בכתובת קעקע וכשתבין זה תדע טעם שאין הנשים חייבות בהקפת הראש כי הן דוגמת הלויים והבן זה. ונראה כי הכתוב מתאר השערות האחרים לכחות הדין שנאמר לחייו כערוגת הבשם מגדלות מרקחים שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר (שה"ש ה יג) וכתיב כחוט השני שפתותיך (שה"ש ד ג') כל אלו המקומות רומזים למדת הדין. ובלשון הזה כתב הר' אלעזר ז"ל בספר הנפש שערות הראש יונקים מן המוח כמו המלאכים מן הכבוד. ועתה אביא לך לשון רבותינו זכרונם לברכה בספר הזוהר וטעם המצוה הזאת ובתנאי שתדע מה שכתבתי לך בפרשת ויחי ואם לאו יזיק לך להביאך בדמיונות כוזבות:
בספר הזוהר [אדרא רבא קמ"א א'] תקונא שתיתאה נפיק שערא בחד חוטא סחרניה דדיקנא וההוא איקרי חד מחמש פאין ותלייא בחסד וברחמים ולא איבעי לחבלא האי חסד כמה דאתמר ובגין כך לא תשחית את פאת זקנך. <תרגום - התקון הששי השערות היוצאות כמו חוט אחד של שערות מסביב הדיקנא והוא הנקרא אחד מחמש פאות שבזקן התלויות בחסד ורחמים ולא צריכים להשחית חסד הזה כמו שלמדנו ומשום זה "לא תשחית פאת זקנך">:
[שם קל"ג ב'] קם ר' ייסא פתח ואמר כתיב וחסדי מאתך לא ימוש וכתיב ובחסד עולם רחמתיך. <תרגום - קם רבי ייסא פתח ואמר כתוב "וחסדי מאתך לא ימוש" (ישעיהו נ״ד:י׳') וכתוב "ובחסד עולם רחמתיך" (שם)>. הני קראי קשו אהדדי. <מקראות אלו קשים זה על זה>. ולא קשו דתנינא אית חסד ואית חסד. <ולא קשה כי למדנו יש חסד ויש חסד>. אית חסד דלבר ואית חסד דלגו חסד דלגו הא דאמרן דעתיק דעתקי והוא סטים בסיטרא דא דדיקנא דאיקרי פאת זקן. <יש חסד שמבחוץ ויש חסד שמבפנים הוא שאמרנו בעתיקא דעתיקין שהוא סתום בצד הזה של הדיקנא שנקרא פאת הזקן>. ולא בעי בר נש לחבלא האי סיטרא משום דאית חסד דלגו לגו דעתיק יומין. <שהאדם לא צריך להשחית צד הזה משום חסד הזה שבפנים של עתיק יומין>. ובגיני כך בכהן דלתתא כתיב לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו. <ומשום זה בכהן של מטה כתוב בו "לא יקרחה קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו">. מאי טעמא דלא לחבלא אורחא דהאי חסד עתיקא. <מהו הטעם הוא כדי שלא להשחית דרכיו של חסד דעתיק>. וכהן מסיטרא דא קא אתי. <כי הכהן בא מצד הזה>. ותאנא בצניעותא דספרא בכולא איצטריך האי חסד לאתרבאה ולמיבני ולא לקטעא ליה ולא אישתיצי מעלמא. <ולמדנו בספרא דצניעותא בכל אופן צריך החסד להתרבות ולהבנות ולא לקצץ אותו כי אינו כלה מן העולם>. והאי דכתיב וחסדי מאתך לא ימוש. <והיינו שכתוב "וחסדי מאתך לא ימוש">. חסד דעתיק יומין. <שהוא חסד דעתיק יומין>. ובחסד עולם חסד דאיקרי חסד עולם. <ובחסד עולם היינו חסד שנקרא חסד עולם>. ואיהו אחרא כדכתיב עולם חסד יבנה. <וזה הוא חסד אחר שבז"א שכתוב "אמרתי עולם חסד יבנה">. יש להוכיח מכאן כי הקפת כל הראש שמה הקפה:
ובמקום אחר מספר הזוהר [שם ק"מ ב'] אמר ותאנא האי אורחא דנפיק תחות תרין נוקבין. <תרגום - אמר ולמדנו האורח הזה יוצא מתחת ב' נקבי החוטם>. ושערין זעירין מלייא לההוא אורחא. <ושערות זעירות ממלאים האורח ההוא>. לא איקרי ההוא אורחא עובר על פשע. <ולא נקרא אורח ההוא "עובר על פשע">. דלית אתר לאיתעברא משום תרין גווני. <כי אין מקום להעביר הפשע משום שני טעמים>. חד משום שערי דמשתכחין בההוא אתר וההוא אתר קשיא לאתעברא. <אחד משום שערות הנמצאות באותו מקום ואותו מקום קשה מלהעביר שם חכמה>. וחד משום דנחית ההוא אורחא עד רישא דשפוון. <וטעם שני משום שיורד אותו אורח עד תחילת השפתיים>. וכתיב שפתותיו שושנים סומקין כוורדי. <שכתוב "שפתותיו שושנים" דהיינו אדומות כשושנים>. מור עובר סומקא תקיף והאי אורחא דהכא בתרי גווני גזים ולא חייס. <"מור עובר" היינו אדום קשה כי האורח הזה שבכאן בשני אופנים מפחיד ללא רחמים>. ומכאן מאן דבעי לאגזמא תרין זמנין בטש בידיה בההוא אורחא. <ומכאן מי שרוצה להפחיד מכה בידו שתי פעמים באורח הזה:
ובמקום אחר [שם קל"ג א'] כתב דברים שיורו בתחלת העיון הפך זה המאמר אמר שם מתחות תרין נוקבין נפיק חד אורחא ושערא אתפסק בההוא אורחא. <תרגום - מתחת שני הנקבים יוצא אורח אחד והשערות נפסקות באורח ההוא>. משום דכתיב ועובר על פשע. <משום שכתוב "ועובר על פשע">. והאי אורחא אתתקן לאעברא ביה. <ואותו אורח נתתקן להעביר בו רוח החכמה של החוטם>. ובגיני כך יתיב תחות תרין נוקביה חוטמא. <ומשום זה יושב אורח זה תחת שני נקבי החוטם>. האי אורחא ושערא אתפסק ולא אתרבי בהאי אורחא. <ובהוא אורח השערות נפסקות ולא גדלות באורח זה>. משום כובש עונות. <משום שכתוב "כובש עונות">. וכתיב עובר על פשע למיתן עברא עד פומא דיימר סלחתי. <וכתוב "עובר על פשע" כדי לתת מעבר עד הפה שיאמר "סלחתי">. הנך רואה הפך המאמר הראשון ולפי האמת יתיישב כי המאמר הראשון נאמר על מ"ד של מטה הנקרא זעיר אפין וזה האחרון נאמר על המדה הנקרא עתיקא קדישא וכן אמר שם זעיר אפין כד נחית אורחא מתחות נוקביה חוטמא כתיב ויחר אף יי' בם וילך. <תרגום - בזעיר אנפין כשיורד ההוא אורח מתחת נקבי החוטם כתוב "ויחר אך יי' בם וילך">. מאי וילך דנפיק רוחא מרוגזא דאינון נוקבין. <מהו וילך היינו שיוצא רוח של רוגז מאלו הנקבים>. ומאן דאישתכח קמיה אזיל ולא אשתכח. <ומי שנמצא לפניו הולך ואינו נמצא>. הה"ד כי רוח נשבה בו. <זה שכתוב "כי רוח יי' נשבה בו">. בההוא אורחא כתיב ועבר יי' לנגוף את מצרים. <בההוא אורח כתוב "ועבר יי' לנגוף את מצרים">. באריך אפין כתיב ועובר על פשע ורוח עברה ותטהרם הכא כתיב עובר על פשע. <ובאריך אנפין כתוב "ועובר על פשע" "ורוח עברה ותטהרם" וכאן כתוב "עובר על פשע">. ותבין זה ממה שהעירותיך למעלה בזכר ונקבה. ונרמז עוד באומרו לא תקיפו פאת ראשכם לראש של מעלה והרמז שלא ישים היקף וקצבה וגבול לקוצו של יו"ד של שם המיוחד והעובר על לאו זה ולא שב אמרו קצת מן המקובלים כי סופו להיות כומר לעבודה זרה בדרך שהלך בה מוליכין אותו השם יצילנו ברחמיו. וטעם ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם גם איסור כתובת קעקע תבין מפסוק ויתגודדו כמשפטם (מלכים א' חי כח) והבן אמרו כמשפטם ולא אמר כמנהגם רק כמשפטם והכוונה כפי מה שיחייב עבודתם שהיו עובדים למדת הפחד ע"י קציצה והיו חוקקים על עצמותם שם כחות הטומאה שהיו עובדים להם כענין ותהי עונתם על עצמותם (יחזקאל לב כז). ולשון קעקע הוא מלשון רז"ל מקעקע כל הבירה כולה והרי הוא סותר כחות הטהרה ומושך עליו רוח הטומאה. ואמר לנפש בעבור כי מדת הדין חלתה עליו די לו באבילות ממוצע ובפסוק לא תתגודדו נבאר יותר בגזירת האל. ואמר אני יי' וכבר ידעת פירוש אני. ואמר אחרי כן אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה ולפי הפשט סמך הזנות לעבודה זרה כי ענין אחד הוא ואמר ולא תזנה הארץ לסוד גדול כמו שפירשנו בפסוק ותטמא הארץ וזהו ומלאה הארץ זמה רמז לכחות הטומאה הנשפעין בה בסבת חטא בני אדם. ויש עוד לפרש אל תחלל את בתך היא כנסת ישראל בתו של אברהם אבינו ע"ה והזהיר שלא לחללה ולהזנותה והמשכיל יבין:
את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני יי':
ספר הבהיר שמור את יום השבת ההוא במדה שביעית נאמר דכתיב את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מאי ניהו מדה שביעית הוי אומר זה מדת טובו של הקב"ה ומאי טעמא אמר שבתותי ולא אמר שבתי משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אשה נאה וכל שבוע ושבוע מזמינה יום אחד להיות עמו והמלך יש לו בנים נאים ואהבם ואמר להם הואיל וכן הוא שמחו גם אתם ביום שמחתי כי אני בשלכם אני משתדל וגם אתם הדרו אותי. ומאי טעמא זכור ושמור זכור לזכר ושמור לכלה. ומאי טעמא ומקדשי תיראו שמרו עצמכם מן ההרהור כי מקדשי קדוש הוא למה כי אני יי' בכל צד. הכוונה היא שלא יקצצוה מן הבנין וזהו כי אני יי' בכל צד. אמנם מה שנראה לומר דעת הרב הגדול ז"ל כי באמרו שבתותי תשמורו רמז לשבת הגדול וסמך לו השמירה כענין נעוץ סופו בתחלתו להחביר כנסת ישראל לדודה. ואחר כן רמז למדת שמור. ואמר ומקדשי תיראו והנה כלל הכל ולזה אין מלאכת בית המקדש דוחה שבת והבן זה. ובתורת כהנים אמרו רז"ל כאן הזהיר על כל המצות רמזו שכל המצות בכלל שבת והמקדש וכבר הזכרתי זה בזכור ושמור:
וטעם אל תפנו אל האובות ידוע כי הם נשפעים מרוח הטומאה ועל כן סמכו לפסוקים של מעלה. <:
מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וגו'. לפי הפשט הוא כי יש תועלת גדולה בכבוד תלמידי חכמים ועוד אמרו רז"ל בספר הזוהר [קדושים פ"ז ב'] מפני שיבה תקום מפני שיבה דאורייתא תקום. <תרגום - "מפני שיבה תקום" היינו מפני שיבה דאוריתא תקום>. מכאן דבעי בר נש למיקם מקמי ספר תורה. <מכאן שצריך אדם לקום מפני ספר תורה>. והכי אמר ר' ייסא סבא כד הוה חמי ספר תורה הוה קם מיקמיה ואמר מפני שיבה תקום. <וכך אמר רבי ייסא סבא כשהיה רואה ספר תורה היה קם מפניו ואומר "מפני שיבה תקום">. כד הוה חמי חומש דאורייתא עבד ליה הדורא והוה אמר והדרת פני זקן. <כשהיה רואה חומש היה מהדרו בקימה ואומר "והדרת פני זקן">. כגוונא דא בעי בר נש למיקם בקיומיה לקמיה דת"ח. <כעין זה צריך האדם לקום מלא קומתו לפני תלמיד חכם>. בגין דאיהו קאים בקיומא עילאה קדישא. <משום שהוא נמצא בצורה הקדושה העליונה>. והדרת פני זקן דאיהו תלמיד בעלמא. <שכתוב "והדרת פני זקן" שהוא תלמיד בעולם>. ורבי שמעון הוה אמר מכאן רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה. <ורבי שמעון אמר מכאן רמז לתורה שבכתב ותורה שבעל פה>. ותו תני מפני שיבה אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק לשיבתא דייקום בקיומא טבא בעלמא. <ועוד למדנו מקרא זה "מפני שיבה" התורה מזהירה לאדם שלפני ביאתו לשיבה יקום בקיום טוב בעולם>. בגין דההוא הדורא ליה. <משום שזה הידור לו>. סוף יומוי ולית שבחא ליה לבר נש כד איהו סב ואיהו לא יכיל למהוי ביש. <אבל בסוף ימיו אין שבח לאדם כיון שהוא זקן ואינו יכול להיות רע>. אלא שבחא דיליה כדאיהו בתוקפיה והוא טב. <אלא שבחו הוא כשהוא בכחו והוא טוב>. ושלמה מלכא אמר גם במעלליו יתנכר נער. <ושלמה המלך אמר "גם במעלליו יתנכר נער">. כגוונא דא וזכור את בוראך בימי בחרותיך. <כעין זה כתוב "וזכור את בוראך בימי בחרותיך">. ומזה המאמר תבין טעם לדברי רז"ל את יי' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים כי הוא לכבוד השפע הנשפע מן החכמה והנאצל ממנה:
לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה. פשטו ידוע ונרמז בו עוד שהמשפט הוא המכריע בנתים לא תעשה בו עול כד"א נצור לשונך מרע (תהלים לד יד) כלומר שלא יטהו אל הרע והוא הנקרא שקל הקדש שהמאזנים העליונים תלוים בה הנקרא בפסוק שלאחר זה מאזני צדק. וידעת פירוש צדק ומשפט מפסוק צדק ומשפט מכון כסאך תהלים פט טו) והזכיר ד' פעמים צדק בפסוק זה כנגד הנקראים צדקות י"י:
ובספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ג ב'] רבי יוסי אומר טיפסא דשקלא באמצעיתא קיימא וסימן במדה במשקל ובמשורה. <תרגום - רבי יוסי אומר הלשון של המשקל עומד באמצע והסימן "במשקל במדה ובמשורה">. משקל לישנא דקיימא באמצעיתא ורזא דא שקל הקדש. <משקל פירושו שהלשון של המאזנים עומד באמצע וזה סוד "שקל הקדש">. ומאזנים ביה קיימין ואתקלו. <והמאזנים עומדים בו ונשקלים המוחין>. מאן דאתקלו ומאזנים. <מהו מאזנים שבו נשקלים המוחין>. דכתיב מאזני צדק. <הוא שכתוב "מאזני צדק" (דהיינו שהצדק נשקל בה)>. וכולהו קיימין במתקל שקל הקדש. <וכל המוחין עומדים במשקל שקל הקדש:
ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו כי מזרעו נתן למולך. כבר הודעתיך פירוש מלת אני. ומלת פני יש לפרש פנים של זעם והענין כי מדת הדין תחול עליו בעבודת המולך וכבר ידעת כי הוא עבודת האש והנה ענשו מדה כנגד מדה. אמנם הנראה מדעת הרמב"ן ז"ל כי הם פנים המאירים כי הוא מתעב את גאון יעקב בהקריבו את בניו למולך. ואמר למען טמא את מקדשי כי בית המקדש של מעלה מטמא בעבודת המולך. ולחלל את שם קדשי רמז לשם הגדול המתחלל בעבודה ההיא והבן הזכירו טומאה במקדש וחלול בשם קדשו וזהו מה שאמרו רז"ל אמר רבי חנינא כל הנהנה בעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית (משלי כח כד). אין אביו אלא הקב"ה שנאמר הלא הוא אביך קניך ואין אמו אלא כנסת ישראל. והטעם כי החפץ ביצירה שיברכו את ישראל בשמו הגדול כי משם קיום העולם והרמז לזה מה שנאמר באשת חיל תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה והבן זה מאד. ומטעם זה הזכיר אחר זה הענין איסור אוב וידעוני והעריות כי עבודה זרה נדמית בכל מקום לזנות והוא המקנא אם אותם שנולדו יזנו אחר עבודה זרה כטעם אשר יולדו לי כי היא האומנת:
וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו כתב הרב הגדול ז"ל על דרך האמת בעבור שאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי אני י"י אלהיכם ואמר אני י"י מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם שמו אם כן המקלל המשתתפים ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה עכ"ל ז"ל. ומכאן תבין טעם הכפל אביו ואמו קלל והרמז לד"פ (אולי דו פרצופין):
וטעם ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו. כבר רמזתי בפסוק ובכל בהמה לא תתן שכבתך ונתעוררו רז"ל בטעם מיתת הבהמה ואמרו אם חטא אדם בהמה מאי חטאה וכו'. ולפי דעת קצת חכמי הקבלה האחרונים יש טעם גדול במיתת הבהמה כמו שאני עתיד לכתוב בסוף הפרשה בגזרת האל. והזכיר אחרי כן והתקדשתם והייתם קדושים וגו' וכלל בזה הטעם לכל המצות הכתובות למעלה ולהיותינו קדושים כד"א והיה מחניך קדוש וזהו כי קדוש אני י"י אלהיכם ושלא לטעות אחר פעולות הגוים שנאמר ולא תלכו בחקות הגוי אשר אני משלח מפניכם כי את כל אלה עשו ואקוץ בם. הבן מלת אלה ותבין כי היו טועים אחרי הפעולות הנזכרות. וטעם אשר אני משלח ידעת פירוש אני כי הוא המשלח. וזהו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כמה דאת אמר כי חלק יי' עמו וכתיב כי שמך נקרא על עירך ועל עמך (דניאל ט יט) וכבר פירשתיו:
והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם וגו'. כבר הודעתיך סוד הבהמות הטהורות והטמאות וקצת מחכמי הקבלה האחרונים אומרים כי העובר על העריות סופו להתלבש בבהמה טמאה או בשקצים ורמשים ולזה רמז ולא תשקצו את נפשותיכם, ולכל הרמש שבודאי יוכל אדם לשקץ נפשו בהם וזהו ואקוץ בם. ואמרו בעונש הבא על חמותו כי סופו להתלבש בחסידה וחבריה יהרגוה. והבא על דודתו סופו להתלבש בגויה ותתגייר זהו דודתך כלומר שסופה לשוב לדתינו ולתורתינו. והבא על אשת אחיו סופו להתלבש בפרד שנאמר ועיר פרא אדם יולד (איוב יא יב) על שהפריד הבנין של מעלה. והבא על אשת איש יתגלגל בחמור זהו סוד כי תראה חמור שונאך עזוב תעזוב עמו. הבא על אשת דודו יתלבש באשה אשדודית. הבא על הבהמה יתגלגל בעטלף כי נתעטף בדבר עבירה. הבא על הזכר יתלבש בשפן או ארנבת כי הם זכרים ונקבות ושנה אחת באין עליו ושנה אחת יבא על אחרים. הבא על הגויה יתגלגל בקדשה יהודית שנאמר והייתם בקדשים. הבא על הנדה יבא בגויה המשמשות מטותיהן נידות כי כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו. הבא על כלתו יתגלגל בפרדה הבא על שתי אחיות יתגלגל בקדשה גויה שיבאו עליה שני אחין. הבא על אשת אביו יתגלגל בגמל זהו שנאמר גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי שארו זו שאר אביך הוא והנה הוא היה חצוף בעריות וסופו להיות צנוע כגמל. הבא על אמו יתגלגל בחמור נקבה וכולן דווקא אם לא שב בחייו. ואם קבלה נקבל. וענין אוב והידעוני פירשתיו וידוע בדברי רבותינו כי היו משביעין בשמות הטומאה ומטריחין את המתים ולכך אסור לעשות ויש אומרים כי מתלבש בהם רוח הטומאה ומדבר עתידות ששומעין מישיבה של מעלה אף כי הם חוץ ממחיצתו של הקב"ה ומשם קבל כח בלעם הרשע: