ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן וגו'. אף כי זה הסיפור לפי פשטו מובן נרמז לרבותינו זכרונם לברכה בו בספר הזוהר [זוהר ח"א י"ז א'] ענין מופלא וזהו לשונם בפרשת ויהי רקיע בתוך המים. <תרגום - "ויהי רקיע בתוך המים">. הכא רזא בפרט לאפרשא בין מיין עילאין לתתאין ורזא דשמאלא. <כאן הוא תיקון סוד בפרט להבדיל בין מים עליונים לתחתונים ובסוד השמאל>. ואתברי הכא מחלוקת בסיטרא דשמאלא דהא עד הכא רזא דימינא הוה והכא איהו רזא דשמאלא. <ונברא כאן מחלוקת בצד השמאל כי עד כאן סוד הימין היה וכאן הוא סוד השמאל>. ובגיני כך אסגיאו מחלוקת בין דא לימינא. <ומשום זה גברה המחלוקת בין צד זה לצד ימין>. ימינא איהו שלימו בכולא ובגיני כך בימינא כתיב ביה כולא דהא ביה תליא כל שלימו. <הימין הוא שלמות הכל ומשום זה כתוב הכל בימין כי בו תלוי כל השלמות>. כד איתער שמאלא איתער מחלוקת ובההוא מחלוקת אתתקף אשא ורוגזנא ונפק מיניה מההוא מחלוקת דאתער שמאלא גיהנם. <כאשר נתעורר שליטת השמאל נתעוררה המחלוקת ובאותה המחלוקת נתגבר אש וכעס ויצא מאותה מחלוקת הגיהנום>. וגיהנם בשמאלא איתער ואיתדבק. <והגיהנום נתעורר ונדבק בשמאל>. חכמתא דמשה בדא איסתכל ובעובדא דבראשית אשגח. <משה בחכמתו נסתכל בזה ובמעשה בראשית הסתכל>. בעובדא דבראשית הוה מחלוקת שמאלא בימינא ובההוא מחלוקת דאתער ביה שמאלא נפק ביה גיהנם ואדבק ביה. <במעשה בראשית היתה מחלוקת בין שמאל לימין ובמחלוקת ההיא שעורר אותה השמאל נברא בו הגיהנום ונתדבק בו בשמאל>. עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל ואפריש בינייהו ואפריש מחלוקת ואסכים לתרין סטרין. <עמוד האמצעי שהוא יום שלישי שהוא תפארת נכנס והפריד ביניהם והסיר את המחלוקת והסכים לשני הצדדים>. וגיהנם נחית לתתא ושמאלא אתכלל בימינא והוה שלים בכולא. <וגיהנום נפרד מהשמאל וירד למטה והשמאל נכלל בימין והיה הכל שלום>. כגוונא דא מחלוקת קרח באהרן שמאלא בימינא. <כעין זה היתה המחלוקת של קרח על אהרן השמאל חלק על הימין>. אסתכל משה בעובדא דבראשית אמר ליה אתחזי לאפרשא מחלוקת בין ימינא לשמאלא. <הסתכל משה במעשה בראשית ואמר לי ראוי להסיר המחלוקת בין ימין לשמאל>. אשתדל לאסכמא בינייהו ולא בעא שמאלא ואתתקף קרח בתקפיה. <השתדל משה להסכים ביניהם והשמאל לא רצה וקרח נתחזק על אהרן בגבורתו>. אמר ודאי גיהנם בתוקפא דמחלוקת דשמאלא אצטרך לאתדבקא. <אמר משה זה ודאי שבגבורת המחלוקת של השמאל צריך הגיהנום להתדבק>. הוא לא בעי לאתדבקא לעילא ולאתכללא בימינא. <הוא קרח לא רצה להתדבק למעלה להתכלל בימין>. ודאי יחות לתתא בתוקפא דרוגזא דיליה. <ודאי שהוא ירד למטה לגיהנום בתוקף הכעס שלו>. ועל דא לא בעא קרח לאסתכמא האי מחלוקת על ידא דמשה. <ועל כן לא רצה קרח שתתפשר המחלוקת על ידי משה>. בגין דלא הוה לשם שמים ולא חייש ליקרא דלעילא ואכחיש עובדא דבראשית. <משום שהמחלוקת שלו לא היתה לשם שמים ולא חשש לכבוד עליון והכחיש מעשה בראשית>. כיון דחמא משה דהוה מכחיש עובדא דבראשית ואיתדחא איהו לבר מיד ויחר למשה מאד. <כיון שראה משה שהוא מכחיש מעשה בראשית והוא נדחה לחוץ מהקדושה מיד "ויחר למשה מאד">. ויחר למשה על דאכחישו דלא אסכים איהו מחלוקת. <חרה לו למשה על שהכחיש אותו ולא נתן לא להכריע במחלוקת>. מאד על דאכחישו עובדא דבראשית בכולא אכחיש קרח לתתא ולעילא. <"מאד" שנאמר ויחר למשה מאד על שהכחיש מעשה בראשית בכל>. דכתיב אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על י"י. <שכתוב "אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח בהצותם על יי">. הא תתא ועילא ועל דא אתדבק במה דאיתחזי ליה. <הכחיש קרח למעלה בז"א ולמטה בנשמות הרי שהפגם שלו הגיע למעלה ולמטה ועל כן נתדבק קרח במה שראוי לו דהיינו בגיהנום>. מחלוקת דאתתקן כגוונא דלעילא וסליק ולא נחית ואתקיים באורח מישור מחלוקת דשמאי והלל. <מחלוקת שנתקנה כעין של מעלה שעולה ולא יורד ומתקיים באורח ישר זוהי מחלוקת של שמאי והלל>. וקודשא בריך הוא אפריש בינייהו ואסכים לון ודא הוה מחלוקת לשם שמים. <והקב"ה הבדיל ביניהם והסכים להם וזהו מחלוקת לשם שמים>. ושמים אפריש מחלוקת ועל מחלוקתא דא אתקיים עלמא. <והשמים שהוא ז"א מפריש מחלוקת זו ועל מחלוקת זו מתקיים העולם>. ודא הוה כגוונא דעובדא דבראשית. <וכך הוא כעין מעשה בראשית>. קרח בעובדא דבראשית אכחיש בכולא ופלוגתא דשמיא הוה ובעא לאכחשא מילי דאורייתא. <וקרח הכחיש כל מעשה בראשית והמחלוקת על ז"א היתה ורצה להכחיש התקונים שבתורה שהיא ז"א>. ודאי באתדבקותא דגיהנם הוה ועל דא אתדבק בהדיה. <ודאי הוא שהמחלוקת היתה מפני שכח הדין של הגיהנום נתדבק בקרח ועל כן נתדבק בו קרח>. ורזא דא בספרא דאדם. <וסוד זה הוא בספרו של אדם הראשון>. חשך כד אתער אתער בתוקפיה ואתברי ביה גיהנם ואתדבק בהדיה בההוא מחלוקת. <החשך כשנתעורר לשליטתו נתעורר ברוב גבורה וברא בו הגיהנום ונתדבק הגיהנום עמו באותה מחלוקת>. כיון דשכיך רוגזא ותוקפא איתער מחלוקת בגוונא אחרא מחלוקת דרחימו. <אחר ששקט הרוגז וכח הגבורות נתעוררה המחלוקת באופן אחר מחלוקת של אהבה>. ותרין מחלוקת היו חד שירותא וחד סיומא. <ושתי מחלוקות היו אחד בהתחלה ואחד בסוף>. ודא איהו אורחייהו דצדיקייא שירותא דלהון בקשיו וסופא דלהו בנייחא. <וזהו ארחות צדיקים שתחילתם קשה ביסורים וסופם שלוה>. קרח הוה שירותא דמחלוקת כפום רוגזא ותוקפא ואצטריך לאיתדבקא בגיהנם. <קרח היתה תחילת מחלוקתו כפי רוגז ותוקף הגבורות ולכן הצטרך להתדבק בגיהנום>. שמאי סופא דמחלוקת בגין כד הוה רוגזא בנייחא. <שמאי היה בחינת שמאל שבסוף המחלוקת שכבר שכך הרוגז>. ואיצטריך לאתערא מחלוקת דרחימו ולאתבסמא על ידא דשמים. <שצריכים לעורר אז מחלוקת של אהבה ולהתבשם על ידי השמים>. ורזא דא יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים דא מחלוקת קדמאה אתערו דרוגזא ותוקפא. <וזה סוד "יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים" זו מחלוקת הראשונה שהיא התעוררות הכעס והתקיפות>. בעא לאתפרשא ואתער גיהנם עד דרוגזא ותוקפא אישתכיך. <רצה הקב"ה להסיר המחלוקת ונתעורר הגיהנום עד שהכעס והתוקף נצטנן>. וכדין ויעש אלהים את הרקיע ויבדל אתער מחלוקת דרחימו וחביבו וקיימא עלמא. <ואז "ויעש אלהים את הרקיע יבדל" הבדלה זו היא מחלוקת של אהבה וחביבות וקיום העולם>. וברזא דא מחלוקת שמאי והלל דתורה שבעל פה עלת ברחימו גבי תורה שבכתב והוו בקיומא שלים. <ובסוד זה מחלוקת שמאי והלל שהתורה שבעל פה שהיא הנוקבא נכנסה באהבה אל התורה שבכתב שהוא ז"א והיו בזיווג שלם>. הבדלה איהו ודאי בשמאלא כתיב הכא הבדלה דכתיב ויהי מבדיל בין מים למים וכתיב ויבדל. <הבדלה נוהגת ודאי רק בבחינת השמאל כתוב כאן הבדלה שכתוב "ויהי מבדיל בין מים למים" וכתוב "ויבדל">. וכתיב התם המעט כי הבדיל אלהי ישראל אתכם וכתיב בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי. <וכתוב שם אצל קרח "המעט כי הבדיל אלהי ישראל אתכם" וכתוב "בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי">. דהא ודאי לית הבדלה אלא בשני באתר דאיהו שמאלא. <הרי ודאי שאין הבדלה נוהגת אלא בשני במקום השמאל>. ואי תימא הבדלה בשני איהו ודאי אמאי הבדלה בלוי דאיהו תליתאה לדעתיה דיעקב שני הוה. <ואם תאמר אם הבדלה היא ודאי בשני למה נאמר הבדלה בלוי שהוא בן שלישי ליעקב הלא בשמעון היתה צריכה להיות הבדלה שהוא בן שני ליעקב>. ולעולם הבדלה בשני. <אלא לעולם אין הבדלה אלא בשני>. וכולא באורח מישור באורח שלים כדקא יאות. <ולאחר שנעשתה הבדלה בשני הכל הוא בדרך הישר בדרך השלם כראוי>. הבדלה במוצאי שבת בין אינון דשלטין בימי חול לשבת. <ההבדלה שאנו עושים במוצאי שבת הוא להבדיל בין אלו הכוחות השולטים בימות החול ובין הקדושה השולטת בשבת>. וכד נפיק שבת סלקא מגיהנם חד טסירה מעינא בישא דבעי לשלטאה. <ועם יציאת השבת עולה צד אחד מהגיהנום מבחינת עין הרעה הרוצה לשלוט בעולם>. בשעתא דאמרי ישראל ומעשה ידינו כוננה עלינו ואיהו נפיק מדרגא דאיקרי שאול ובעי לאתערבא בזרעא דישראל ולשלטאה עלייהו. <בעת שישראל אומרים בתפילה "ומעשה ידינו כוננה עלינו" יוצא מדרגה הנקראת שאול ורוצה להתערב בזרע ישראל ולשלוט על ישראל>. וישראל עבדי עובדא בהדס וביין ואמרי הבדלה לאפרשא מינייהו. <וישראל>. <עושים מעשה של מצוה בהדס וביין ואומרים הבדלה והסטרא>. <אחרא נפרשת מהם>. וכיון דמבדילי על הכוס מאיך ההוא טסירה ועאל לדוכתיה בשאול אתר דקרח וסיעתיה תמן. <כיון שמבדילים על הכוס נשפל אותו הצד ובא למקומו בשאול מקום שקרח וסיעתו שמה>. דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה. <שכתוב "וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה">. ואינון לא נחתון תמן עד דישראל עבדו הבדלה מנהון. <וקרח וסיעתו לא ירדו לגיהנום לפני שעשו ישראל הבדלה מהם>. דכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת. <שכתוב "הבדלו מתוך העדה הזאת">. ולעולם הבדלה בשני דאיהו שמאלא. <ולעולם הבדלה נוהגת רק בשני שהוא קו השמאל>. בשירותא ותוקפא דאתער שמאלא במחלוקת דא עד לא שכיך בנייחא ואיתברי ביה גיהנם כדין איתבריאו כל אינון מלאכין דקטריגו למריהון לעילא. <בתחילה, הגבורה שהשמאל עורר במחלוקת טרם נשקט בנחת ונברא בו הגיהנום אז נבראו כל אלו המלאכים המקטרגים לרבונם למעלה>. ואכיל לון נורא ואתוקדו. <והאש אוכל אותם ונשרפים>. וכן כל שאר אינון דמתבטלי ולית לון קיימא ואתאכלו בנורא. <וכן שאר המלאכים כל אלו שמתבטלים ואין להם קיום ונשרפים באש>. כגוונא דא קרח לתתאה וכלא כגוונא חד עד כאן. <וכעין זה קרח למטה והכל באופן הזה>. וזה המאמר התבונן בו היטב ותבין כי מחלוקת קרח עם אהרן היה דוגמת רוח הטומאה ורוח הקדש ועל כן כאן ייחס קרח ללוי ורמז למדת הדין ולזה רמז באמרו נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם והרמז למה שנאמר אנשי השם וכבר פירשתיו והבן זה מאד. וענין אהרן ידוע כי היה איש החסד כאשר פירשתי. אמנם מחלוקתו עם משה רבינו עליו השלום שמעתי אך לא בקבלה גם לא מפי ספרים כי היה להתקיים בו קללת קין שנאמר ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה. ואין טעם מן האדמה כטעם יותר רק שיקבל ענשו מן האדמה כענין ותפתח הארץ את פיה. וענין משה ידעת בפסוק ויהי הבל רועה צאן והבן כל זה. ומאמר רבותינו זכרונם לברכה שפתחה של גיהנם היתה כוונתם להורות על מדת הדין שפגעה בהם ובליעת הארץ תוכיח כן כמה דאת אמר לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק (ישעיה ה יד). והבן מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו למעלה עמודא דאמצעיתא דאיהו יום תליתאי עאל ואפריש בינייהו והיא הנקראת בקר שנאמר י"י בקר תשמע קולי (תהלים ה ד') זהו שאמר משה רבינו עליו השלום בקר ויודע י"י. גם תבין מזה המאמר טעם היות ההבדלה על היין:
זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו. כבר ידעת כי הקטורת קרב למדת הדין שנאמר ישימו קטורה באפך וכליל וגו' ועל כן הזכיר מלת זאת הרומז אליה זהו בזאת תדעון כי י"י שלחני וכן בזאת תדעון כי אל חי בקרבכם (יהושע ג י') הנאמר על הארון וכן אמרו רבותינו ז"ל אין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה. והנה משה רבינו עליו השלום נתן להם הקטורת כי בה יבחן האמת מן השקר והנה נענשו כבני אהרן כתיב התם ותצא אש מלפני יי' ותאכל אותם ובקרח כתיב ואש יצאה מאת י"י. ודע כי אף על פי שלא מצינו בפירוש שהשם יתברך אמר זה למשה יש לך לדעת כי על פי השם יתברך עשאו וכבר ידעת כי משה רבינו עליו השלום היה מוכן לנבואה בכל עת שיחפוץ אמנם עתה לא היה מזומן לכך מרוב דאגתו על כן נפל על פניו והיה לו רוח י"י ועל כן לא הזכיר דבר י"י אליו במקום הזה כמו בשאר מקומות שאמר וידבר י"י אל משה. והבן אומרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותני ותתן לנו נחלת שדה וכרם. ואף כי הפשט ידוע כי ותתן לנו כתרגומו אף על פי כן ע' פנים לתורה והרמז כי קרח וסיעתו אמרו למשה רבינו עליו השלום כי לא ירשו ארץ זבת חלב ודבש הנרמזת לכחות החסד אשר בשכינה רק נתן להם נחלת שדה של תפוחים וכרם יי' צבאות בית ישראל שהרמז בהם למדת הדין קשה ולמדת הדין רפה הנתונה ללוים וידעת כי השתוקקותה של מדת הדין במדת החסד והבן זה מאד. ולכן אמר משה רבינו עליו השלום לא חמור אחד מהם נשאתי וכבר ידעת מה שפירשתי בפירוש משמרה ראשונה חמור נוער:
הבדלו מתוך העדה הזאת וגומר ויפלו על פניהם וגומר. יש לשאול מדוע הקדוש ברוך הוא רוצה להמית את ישראל כולן בעון קרח וסיעתו ואם היה פשע כל ישראל בדבר כמו שנראה ממה שכתוב ויקהל עליהם קרח את כל העדה מה היתה תשובת משה ואהרן לשם יתברך האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף אבל יש לו סוד והיודע בסתרי הקבלה ידע הענין הזה ורבותינו זכרונם לברכה גלו אותו באמרם כיון שמדת הדין חלתה בעולם אינה מבחנת בין צדיק לרשע וטעם הענין אבאר לך בענין פעור ועגלה ערופה מה שיהיה די בגזירת השם. ויתכן שמלת תקצוף היא לנקבה נסתרת וכבר העירותיך על זה. ובפסוק ויפלו על פניהם נרמז סוד גדול בנפילת אפים כי לעולם צריך לכוין בתחינה וטוב לעשותה אחר התפלה בסוד סומך גאולה לתפלה לחבר את האהל להיות אחד מפני שהרמז לשכינה על כן אסור לעשות נפילת אפים בלילה שלא להפרידה מן הבנין כטעם אין אומרים בתפלת ערבית תהלה לדוד ובלילי האשמורת טוב להאריך בתפילות ובתחנונים עד נכון היום ואז יפול על פניו ויאמר אליך י"י נפשי אשא (תהלים כה א). ובעבור כי ראיתי מנהגות חלוקות בנפילת אפים שיש מי שמטה על שמאלו מטעם כי עליך הורגנו כל היום (תהלים מד כג) ויש מי שמטה על ימינו בסוד אשה משתוקקת לבעלה ופונה אליו בהיות המטה צפון ודרום ושמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני (שה"ש ב ו'). אחוה דעי אף אני כי הדעת האחרון הוא עיקר כי צריך לפנות לצד צפון ולא לפנות אליה עורף והבן זה ומכאן תבין סוד שאמרו רבותינו ז"ל אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא אם כן נענה כיהושע בן נון וכו' וטעם שלא להטריח בדבר שאינו נענה ואני אעירך עליו בפסוק שמע ישראל בגזירת האל:
אל אלהי הרוחות לכל בשר. הרמז בו לצדיק שמשם פורחין הנשמות כמה דאת אמר ממני פריך נמצא (הושע יד ט) גם נקרא אל חי שנאמר צמאה נפשי לאל חי (תהלים מב ג) וכן היתה כוונת רבותינו ז"ל בספר הזוהר [זוהר ח"א י"ז א'] אמר שם יסודא אחיד לעמודא דא דאמצעיתא אשתלם ועביד שלם לכל סטרין. <תרגום - היסוד אחוז לעמוד הזה האמצעי ונשלם לגמרי לכל הצדדים>. כדין אתוסף ביה נהירו מעילא ומכל סטרין. <אז נוסף בו המוחין מלמעלה מהחכמה ומכל הצדדים דהיינו ימין שמאל ואמצע>. וחדוה דכולא ביה. <ושמחת כולם בו>. ומההוא תוספת דחדוא נפק יסודא דעלמין דאיקרי מוסף. <ומתוספת הזאת של שמחה יצא יסוד העולם שנקרא מוסף>. מהכא נפיק כל חיילי לתתא רוחין ונשמתין קדישין. <מיסוד זה נאצלים כל המוחין למטה ורוחין ונשמתין קדושים>. ברזא י"י צבאות אל אלהי הרוחות. <בסוד יי' צבאות אל אלהי הרוחות>. והבן אומרו בזאת תדעון וכבר ידעת פירוש זאת:
ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת וגו'. כבר ידעת כי הקטורת הוא לרצות מדת הדין ומטעם זה עוצר המגפה כי תתרווה צמאונה ולא תקטרג כרמוז בסוד העזאזל ובתרגום שיר השירים מצאתי בפסוק אלך לי אל הר המור (שה"ש ד ו') וכל מזיקייא ומחבלייא הוו ערקין מריח קטרת בוסמים וכו'. כי יצא הקצף מלפני יי' החל הנגף. פירוש בסוד קץ כל בשר בא לפני כי צריך ליטול רשות קודם שיעשה פעולתו וכן רמז יונתן בן עוזיאל ע"ה ארום נפק מחבלא ואתכלי בחורב דשמיה קצף מן קדם יי' בהרמנא שרי לקפלא. וטעם ויעמוד בין המתים ובין החיים כטעם אשר הערה למות נפשו (ישעיה ג יב) והבן זה:
ויאמר יי' אל אהרן אתה ובניך ובית אביך. נרמז באזהרה הזאת שלא יתערבו הכהנים בעבודת הלוים והלוים בעבודת הכהנים וכבר רמזתי זה במאמר רז"ל כשר בכהנים פסול בלוים כשר בלוים פסול בכהנים:
וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם וגו'. שירי מנחות וחטאות ואשמות נאכלות לזכרי כהונה שנאמר כל זכר יאכל אותו מה שאין כן בקדשים קלים הנאכלים גם לנשים כמו שלמים ודומיהם הבאים להפיל שלום בעולם והבן אומרו מקדש הקדשים מן האש רמז לאש השכינה כי משולחנה זוכין שנאמר ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה (משלי לא טו):
כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן ראשיתם וגו'. סוד תרומה גדולה נראה מדעת חכמי הקבלה כי היא רומזת לחכמת אלהים על כן אין לה שיעור לפי מיעוט השגתה מה שאין כן בתרומת מעשר והמעשר שרומזת לחכמה אחרונה ולפי שאין השגתה מועט כל כך כראשונה יש לה שיעור והוא אחד מעשר כי היא העשירית שבבנין אמנם אף אם כי מן התורה חטה אחת פוטרת הכרי שיעורה מדרבנן אחד מחמשים רמז לשער הנעלם אשר בחמשים שערי בינה שהוא קדש ועל כן נתן לכהן שהוא קדש שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש הקדשים (ד"ה א' כג יג) ואמרו רבותינו ז"ל מפני מה מפרישים תרומות ומעשרות בארץ ישראל אמר רבי יעקב בשם רבי יהושע ברבי נחמיה מפני שארץ ישראל כאשה בעולה ובעלה מביט בה ואם אינה מתוקנת כראוי במעשרותיה מיד הזועות באין שנאמר המביט לארץ ותרעד (תהלים קד לב). ונפש בעליה הפחתי (איוב לא לט) וכי יש בעלים לארץ יתברך שמו של מלכי המלכים שהכל שלו שנאמר לי"י הארץ ומלואה (תהלים כד א) אלא אוי להם לבעלי שדות וכרמים בשעה שאינן מפרישין מעשרותיהן כתיקנן כביכול הן מפיחים נפש בעליה של ארץ דבר קשה נפש בעליה הפחתי והבן זה המאמר היטב כי כבר עוררתיך עליו. וטעם כל חרם בישראל לך יהיה אף כי לפי הנראה היה ראוי ליתנו ללוי טעם נתינתו לכהן תבין ממה שכתבנו שלא תהיה מדת הדין קשה וסוד קדושת הבכורות פירשתי שם גם טעם נתינתו לכהן תבין ממה שכתבתי שם אמנם צריך תחילה להקטיר הדם והאימורים על גבי המזבח שנאמר את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר אשה ריח ניחוח לי"י לקבל תחלה חלקה מן הקרבנות כי הם חלקה כי זכתה בהם במכת בכורות אמנם בכור הבהמה טמאה צריכה פדיון כי אינה ראויה לגבוה. וטעם מעשר מן המעשר הנתן לכהן מן הלוי פירשתי סודו כי הכהן עליוני ופנימי יותר מן הלוי נמצא ישראל נותנים ללויים י' ממאה והלויים נותנים לכהנים אחד מעשר אם אין מאה לישראל אין עשרה ללויים ואם אין עשרה ללויים אין אחד לכהן ונתפרדה החבילה ואין עוד כלי להריק ברכה והסימן נפש רוח ונשמה אם אין הנפש מברכת מאה ברכות בכל יום לא יגיעו מן המעשר עשר לרוח וכשאין הרוח מקבל עשר לא יגיע אחד לנשמה ואנו חייבים לקשור הנפש ברוח והרוח בנשמה והנשמה דבקה בשם יתברך זהו סוד ברכי נפשי את יי' (תהלים קג א). כל הנשמה תהלל יה הללויה (תהלים קן ו). והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים (שמואל א' כה כט):