ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. כבר הודעתיך כי ראוי היה יצחק לצאת מאברהם כי הוא אש ממים. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה המים הרו וילדו אפילה. וטעם ויהי יצחק בן ארבעים שנה גם סוד ויהי עשו בן ארבעים שנה תבין כי הם שני הפכים וסודם רמוז בסוד ויהי שם עם יי' ארבעים יום וסוד ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. ובסוד ארבעים יכנו. ועדיין ארמוז זה בגזירת האל:
ויעתר יצחק ליי' לנכח אשתו וגו'. כבר רמזתי לך כמה פעמים כי בבקשת האדם צרכיו מלפני הבורא יתעלה צריך לכוין גם אל המדה אשר משם בקשתו נאצלת ולהמשיך שם הברכה מהבריכה העליונה כדי שתהא בקשתו נעשית. ועל כן אמרו קצת החכמים כי כל הבאים להתפלל לפני השם על שאלת בנים צריכין לכוין לנצח והוד ומשם ממשיכין לשם הנכבד יתעלה. ועל כן הנצח וההוד נקראים צבאות כשאומר יי' צבאות רמז לנצח וכשאומר אלהים צבאות רמז להוד ועל כן צריך לכוין אליהם כי מהם יבא השפע להצמיח ולהוליד כל מין ומין לפי ענינו. ועל כן חנה בהתפללה על בנים אמרה יי' צבאות אם ראה תראה. וכן אמרו רז"ל בספר הזוהר [אדרא זוטא רצו א'] תרין ביעי דדכורא. <תרגום - שני ביצי הזכר הפנימיים שהם בכליות>. דכל משחא ורבותא וחילא דדכורא דכל גופא אתכנשו תמן וכל חילין דנפקין מנהון נפקן ושריין כלא בפום אמה. <שכל השמן וגדלות וכח כל הגוף מתקבץ בהם וכל הצבאות היוצאים יוצאים מהם וכולם שורים בפי האמה שהוא היסוד>. ובגין כך איקרון צבאות אינון נצח והוד. <ומשום כך נקראים צבאות והם נצח והוד>. אף כי יש מפרשין כי מלת צבאות רומז לתפארת ישראל ודברי רז"ל שאמרו שהוא אות בצבא שלו מסייען. ובפסוק והיא מרת נפש ותתפלל על יי' נרמז סוד גדול באמרה על יי' ולא אמרה אל יי'. כי ידעת כי על יי' הוא אהיה ונקרא בס??ר הזוהר מזל העליון. וזהו מה שאמרו רז"ל כי הכל תלוי במזל ואפילו ספר תורה בהיכל כי ספר תורה עצמו משם שואב ומקבל וזהו מאמרם עוד בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא כי אריכות ימי חזקיהו ולידת האמהות וחנה ואסוך שמן דאלישע יכחיש היות זה הדבר כפשטו רק הפירוש בו לאו בזכותא תליא מילתא במדת הפחד והגבורה אשר שם הוא בית דין של מעלה אשר הזוכה שם יזכה בדינו כי שם מצרף הבקשות רק בשם אהיה ולפיכך הרוצה להוליד בנים על ידי נס או הרוצה להשיג חיים או מזונות יותר על הנגזר לו ראוי לעלות עד שם. הרמז כי באלה השלשה דברים צריך לעלות עד שם. חיי דכתיב בחזקיהו הנני יוסיף על ימיך. ולא אמר אוסיף או מוסיף. בני דכתיב בחנה ותתפלל על יי' מזוני דכתיב השלך על יי' יהבך וגומר. על יי' ממש והטעם כי כל הרוצה להשיג דברים הללו לא יוכל להשיגם על פי הדין. ודע והבן כי אעפ"י שאנו אומרים שהרוצה להשיג חפצו יתכוין למדה פלונית אין הכוונה שיגיע עד שם ויעמוד אלא ימשיך בכוונתו עד המקור העליון אותה המדה אשר ממנה נולד כוונתו עד שיגיע השפע לאותה מדה שהוא מתכוין בה ואז נמצא המתפלל מייחד הספירות זו בזו ועל כל פנים בקשתו נעשית:
ובספר הזוהר [וילך רפה ע"א] ובגין כך בעי בר נש לסדר שבחא דמריה כי האי גוונא מתתא לעילא לסלקא יקרא דמריה לאתר עמיקתא דבירא נגיד ונפיק. <תרגום - כתוב משום זה צריך האדם לסדר שבח אדונו באותו הדרך ממטה למעלה ולהעלות כבוד אדונו למקום עמקות הבאר הנמשך ויוצא היינו מקום הבינה>. לבתר יעיר לאמשכא מעילא לתתא מההיא שקיא דעילא לכל דרגא ודרגא עד דרגא בתרא לאמשכא ברכאן לכלא מעילא לתתא. <ואחר כך צריך להמשיך ממעלה למטה מהשקאת אותו הנחל העליון שהוא היסוד דבינה לכל מדרגה ומדרגה עד המדרגה האחרונה שהיא המלכות>. לבתר בעי לקשרא בכולא קשרא דהימנותא. <ואחר כך צריך לקשור בכל, קשר של האמונה>. ודא הוא בר נש דאוקיר לשמא קדישא לשמא דמריה. <וזהו אדם המכבד את אדונו ליחד השם הקדוש>. ועל דא כתיב כי מכבדי אכבד מכבדי בעלמא דין אכבד בעלמא דאתי. <ועל זה כתוב "כי מכבדי אכבד" כי מכבדי בעולם הזה, אכבד בעולם הבא>. ובוזי יקלו. <"ובוזי יקלו">. מאי ובוזי יקלו דא הוא מאן דלא ידע לייחדא שמא קדישא ולקשרא קשרא דהימנותא ולאמשכא ברכאן לאתר דאצטריך ולאוקיר שמא דמריה. <מהו ובוזי יקלו זה הוא מי שאינו יודע ליחד את השם הקדוש ולקשור קשר האמונה ולהמשיך ברכות למקום שצריך ולכבד שם אדונו>. וכל מאן דלא ידע לאוקיר שמא דמריה טב ליה דלא איברי. <וכל מי שאינו יודע לכבד את אדונו טוב לו שלא נברא>. זהו סוד ממעמקים קראתיך יי':
ובספר הזוהר [ואתחנן רס"ה ב'] אמרו היושבי בשמים. היושב מיבעי ליה מאי היושבי. <תרגום - כתוב "היושבי בשמים" היה צריך לומר היושב מהו היושבי>. אלא הא אוקימנא כל מאן דבעי לצלאה צלותיה קמי מאריה בעי למיבעי מעמיקתא דכולא. <ומשיב אלא העמדנו כל מי שרוצה להתפלל תפילתו לפני בוראו צריך לבקש מן העמוקה מכל דהיינו מהבינה>. לארקא ברכאן לתתא כמה דאת אמר ממעמקים קראתיך יי'. <שתשפיע ברכות למטה כמו שכתוב "ממעמקים קראתיך יי'>. והאי י' עמיקמא דכולא היא והאי בעי לארקא ברכאן לההוא אתר דאיקרי שמים ולאתזנא מיניה כולא. <ואותה הי' ב"היושבי" היא העמוקה מכל ומזה צריך להשפיע ברכות למקום ההוא הנקרא שמים שהוא ז"א שיזונו ממנו הכל>. ועל דא בשמים ממש. <ולכן כתוב "היושבי בשמים" בשמים ממש>:
ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער ויקראו שמו עשו. עשו הרשע נמשך אחרי פעולת הדין זהו סוד ועל חרבך תחיה ועל כן היה אדמוני. והבן אמרו כלו כאדרת שער הרמז לכחות הטומאה היוצאים ממנו ולכן צריכין גילוח שנאמר ביום ההיא יגלח יי' (ישעיה ז כ'). וטעם בן ששים שנה בלדת אותם תבין מסוד ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה איש חרבו על ירכו מפחד בלילות (שה"ה ג ז') ר"ל מפחד יצחק שלא יכנסו טמאים בהיכל והטעם מפני כי אברהם אבינו ע"ה תיקן צינורות הימין שנאמר ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. אמר כי יצחק תיקן צנורות השמאל שלא יכנסו בהיכל הקדש:
ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים. יודע ציד כד"א כנמרוד גבור ציד והענין כמו שאמרו רז"ל על כחו יורד ומתעה וזהו איש שדה זהו השדה שנהרג בו הבל. הוא השדה שנאמר בו כי בשדה מצאה. הוא השדה שנאמר בו נופל בשדה לא נודע מי הכהו והבן כל זה. ויעקב איש תם. ספר הבהיר אין תם אלא שלם שנאמר תמים תהיה עם יי' אלהיך ומתרגמינן שלים תהא. והרמז למה שנאמר תתן אמת ליעקב (מיכה ז כ'). יושב אוהלים. יושב בין אהל אברהם ואהל יצחק ומקבל משניהם עליו נאמר מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות יי' צדקות פרזונו בישראל אז ירדו לשערים עם יי' (שופטים ה יא). מקול מחצצים זהו קול יעקב מלשון חצי ועומד. בין משאבים הם זרועות עולם האהלים הנזכרים השואבים מעולם העליון. שם יתנו צדקות יי'. משם שואבת המדה הנקראת צדק ילין בה (ישעיה א כא). צדקות פרזונו בישראל רמז ליסוד עולם. והמלה הפוכה מלשון פזר נתן לאביונים (תהלים קיב ט) כי הצדיק מפזר לכנסת ישראל:
ספר הזוהר [זוהר ח"א ל"ב א'] פתח ואמר. <תרגום - פתח רבי שמעון ואמר מה שכתוב "מקול מחצצים בין משאבים שם יתנו צדקות יי' פרזונו בישראל" (שופטים ה יא)>. מקול מחצצים דא קול יעקב כמה דאת אמר איש הבינים. <"מחצצים" פירושו קול יעקב כי יעקב איש הבינים דהיינו חוצץ בין קו הימין לקו השמאל>. בין משאבים דאיהו יתיב בין אינון דשאבין מיא מעילא. <"בין משאבים" התפארת יושב בין חסד וגבורה שהם שואבים מימי שפע המוחין מלמעלה מהחכמה ובינה>. והוא עייל בתרין סטרין וכליל לון בגויה. <והוא עולה בשני צדדים של החסד והגבורה וכולל שניהם בתוכו>. שם יתנו צדקות יי' תמן הוא אתר מהימנומא לאתדבקא. <"שם יתנו צדקות יי" שם הוא מקום המלכות הנקראת אמונה ושם מתדבקת עמו אבא>. שם יתנו צדקות יי' תמן אינון יונקין צדקות יי' ושאבין. <"שם יתנו צדקות יי" שמשם יונקים ושואבים צדקות יי' כלומר שמזיווג דזו"ן יונקים ושואבים נצח והוד הנקראים צדקות יי'>. צדקות פרזונו דא צדיק דעלמא דאיהו קיים קדיש ואיהו שאיב ונטיל כולא. <"צדקות פרזונו" יורה על צדיק עולם שהוא ברית וקדוש והוא שואב ונוטל הכל>. ומפזר לגו ימא רבא אינון מיין עילאין. <ומפזר לתוך הים הגדול דהיינו לנוקבא את המים העליונים האלו>. בישראל דהא ישראל ירתן קיים דא ויהביה לון קודשא ב"ה ירותת עלמא. <"בישראל" שישראל ירשו ברית הזה ונתן להם הקב"ה ירושת עולם>. כיון דישראל שבקו ליה דלא פרעין דהוו גזרין ולא פרעין מה כתיב אז ירדו לשערים עם יי'. <כיון שישראל עזבו את הברית שלא פרעו שהיו מלים ולא פורעים מה כתוב עליהם "אז ירדו לשערים עם יי">. אינון שערי צדק יהבין לתרעי ולא עיילין לגאו. <"ירדו לשערים" שירדו לשערי צדק שהיו יושבים בשערים ולא נכנסו לפנים, דהיינו בעת ששמרו הברית זכו להיות בהיכל המלך בפנים הוא פנימיות הנוקבא דז"א אבל אחר שעזבו הברית לא נכנסו בפנימיות ההיכל>. ובההוא זמנא כתיב ויעזבו את יי' אלהיהם. <ועל אותו עת כתוב "ויעזבו את יי אלהי אבותם">. עד דאתת דבורה ונדיבת לון בהאי דכתיב בפרוע פרעות בישראל. <עד שבאה דבורה ונדבה להם בזה כלומר גילתה המוחין העליונים בשבילם כמו שמתבאר מהפסוק "בפרוע פרעות בישראל" פרעות הם גילויים מלשון לפרוע שיער>. ועל דא כתיב חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל. <ועל כן כתוב "חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל". שבאה דבורה והכריחה את ישראל לקיים מצות פריעה>. פרזון דא הוא פרזונו דאמרן. <"פרזון" הוא פרזונו שאמרנו מקודם שחדל היסוד להשפיע שפע למלכות>. חדלו פרזון קיים קדישא דלא אתפרעו. <עוד פירוש, חדלו פרזון שחדלו מלגלות העטרה לפי שלא פרעו>. עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל. <"עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל">. מאי אם אלא אנא נחתית מיין עילאין מלעילא לקיימא עלמין. <מהי אם, שאמרה להם אני הורדתי מים עליונים מלמעלה לקיים העולמות>. בישראל סתם לעילא ותתא דעלמא לא אתקיים. <"בישראל" הוא סתם הכוונה להמשיל השפע למעלה לזו"ן והם ישפיעו על ישראל למטה>. אלא על דא אתקיימא ורזא דכולהו וצדיק יסוד עולם. <ואין העולם מתקיים אלא על מצות ברית מילה וזה נרמז בפסוק "צדיק יסוד עולם" שהצדיק שהוא היסוד על ידו מתקיים העולם>. גם נרמז בפסוק זה מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו כי צורתו של יעקב אבינו ע"ה חקוקה בכסא הכבוד שנאמר יוש"ב אהלי"ם בגימטריא יוש"ב הכס"א:
ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב. הרמז המופלא כי מדת הדין של מעלה נותנת שפע ויניקה לעשו הנזכר אף חובב עמים. אמנם השכינה אוהבת יעקב וכבר ידעת זה. וסוד כי ציד בפיו תבין בפסוק וצודה לי צידה. ובמאמר רז"ל מאי מרויח יצר הרע וכו'. ועדיין ארמוז זה בגזירת האל:
ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויזד הפך כי אם צלי אש כי בתבשיל יעקב היה בו מים ועל כן נתאוה לו עשו בבאו מן השדה הנזכר. זהו מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבה ויבא עשו מן השדה אין שדה אלא נערה מאורשה שנאמר ואם בשדה ימצא האיש את הנערה וגו' ועוד אמרו שהרג הנפש שנאמר כי עיפה נפשי להורגים (ירמיה ד לא):
ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה כי עיף אנכי על כן קרא שמו אדום. הלעיטני הפך צדיק אוכל לשובע נפשו (משלי ג כה) כי קללה שרויה במעיו. מן האדום בראשית רבה הוא אדום ותבשילו אדום ארצו אדומה גבוריו אדומים לבושיהם אדומים ופורע ממנו אדום ולבושו אדום. הוא אדום שנאמר ויצא הראשון אדמוני. תבשילו אדום שנאמר הלעטני נא מן האדום. ארצו אדומה שנאמר ארצה שעיר שדה אדום. גבוריו אדומים שנאמר מגן גבורהו מאדם (נחום ב ד'). לבושיהם אדומים שנאמר אנשי חיל מתולעים (שם). פורע ממנו אדום שנאמר דודי צח ואדום (שה"ש ה י'). בלבוש אדום שנאמר מדוע אדום ללבושך (ישעיה סג ב). והבן כל זה:
ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. יעקב החסיד התם בכל דרכיו בהיותו רואה העולם הזה עומד בדוגמא של מעלה וכל ההויות התחתונות הם דוגמות לעליונות וידע ענין אברהם ויצחק אביו ועניניו שהם המרכבה נשתדל לשם שמים ולא לכבודו להוריש לבניו סוד הקרבנות ועבודת השם יתעלה ולקח מאותו רשע סוד הבכורה בשביל אותה האכילה שנתן לו כסוד העזאזל וזהו סוד הנה אנכי הולך למות כאשר רמזתי והבן זה מאד. כי חלילה שכוונת יעקב אבינו ע"ה היתה בשביל ממון. וטעם נזיד עדשים כבר הודעתיך כי לכל דבר כח ממונה עליו והנה הוא האדום הנזכר למעלה כי הוא ראוי לו כמו שרמזנו:
ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו יי'. דע כי חכמי הקבלה אמרו כי הארץ העליונה מאה שערים לכל שער בית קיבול נובעת מעייני ברכה לעולם. ומשם ינק יצחק אבינו ע"ה מאה מיני ברכות ממאה שערים הנזכר שמשם יוצא ברכה ושפע ואצילות לכל הנבראים. ולפיכך תמצא באהל מועד מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן שאין לך אדן שלא יהיה לו בית קיבול לקבל הברכה מן העמודים שנאמר ווי העמודים. וכבר ידעת כי סוד הוי"ו הוא סוד הקו האמצעי והוא סוד מאה ברכות בכל יום. כי המקיים זה יזכה בזה כי כל ברכה וברכה יש לה מקום ומעיין ממה שהיא נשפע ונאצלת. ואם ח"ו יחסר מהם הרי הוא מקלקל הצנורות ומקצץ נטיעות נפשו ואוי לו על חסרונו שאינו נכנס בשערי צדק לפי שהאדנים לעמודים אינם מסודרים ואין שכינה שורה על דבר פגום כי אין האהל פרוסה כסדר זהו סוד אהל בל יצען וגו' (ישעיה לג כ') נמצא כל הגומר בכל יום מאה ברכות כאילו פורש אהל מועד ותקעו על מאה אדנים ומתברך במאה מיני ברכות:
וישב יצחק ויחפור את בארות המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו. כתב הרב (הרמב"ן) ז"ל יספר הכתוב ויאריך בענין בארות ואין בפשוטי הסיפור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותם בשוה. אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד כי באר מים ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק. ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר מקור מים חיים את יי' (ירמיה יז יג) וקרא הראשון עשק ורמוז לבית ראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אמנו כמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה (עזרא ד ו') והיו לנו לשטנה עד שהחריבוהו והשלישי קרא אותו רחובות הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו ויעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב גבולינו כמו שנאמר ואם ירחיב יי' אלהיך את גבולך וגו'. שהוא לעתיד. וכתיב ורחבה ונסבה למעלה וגו' (יחזקאל מא ז). עד כאן דברי הרב ז"ל. ונעבור בהם עד יערה עלינו רוח ממרום. וטעם ותכהין עיניו מראות פירשתיו והתבונן עליו:
ועתה שא נא כליך וגו'. שא נא כליך כמה דאת אמר ואיש כלי מפצו בידו (יחזקאל ט ב') גם סוד הקשת ידעת בפרשת נח. וצא השדה דרשו רבותינו זכרונם לברכה בב"ר וצא השדה זו אדום שנאמר ארצה שעיר שדה אדום. ואולי כי מלת וצא כמו צא תאמר לו (ישעיה ל כב). וצודה לי צידה יצחק היה אוהב הציד שהיה מכלה גבורתו וכחו בחיות. ומה ששאל לאכול קודם הברכה כדי לשמח מדתו. וכבר פירשתי בפרשת בראשית טעם לביאת יעקב במרמה ליטול הברכות מעשו. ויש בפרשה זו ענין נעלם מאד ובענין יום הכפורים נרמוז בגזירת האל:
ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק. בראשית רבה איש שעיר. כמה דאת אמר ושעירים ירקדו שם (ישעיה יג כא). ואנכי איש חלק כמה דאת אמר כי חלק יי' עמו. וממה שרמזנו למעלה בענין יעקב ועשו תבין זה. וסוד גדיי העזים והמטעמים נרמוז בענין יום הכפורים בגזירת האל. ויונתן תרגם ויבא לו יין וישת ואזדמן ליה מלאכא דיי' ואייתי מן חמרא דאצנע בעינבוי מן יומי שירוי עלמא ויהביה ביד יעקב ויעקב אמטי ליה לאבוי לאכול ושתי:
ויעש גם הוא מטעמים וגו'. ועכיב מימרא דיי' מיניה צידא דכיא ואשכח כלבא חדא וקטליה ועבד אף הוא מיניה תבשילין. וכבר ידעת סוד הכלב מפסוק מיד כלב יחידתי (תהלים כב כא):
ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש. בפרקי ר' אליעזר הגדול זכרונו לברכה ר' יהודה אומר ברך יצחק את יעקב עשר ברכות כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם וכן בבראשית רבה כי בן זקונים הוא לו שנתברך בעשר ברכות כאביו מטל השמים אמרו רז"ל בבראשית רבה מטל השמים זה ציון. ומשמני הארץ אלו הקרבנות. דבר אחר מטל השמים זה מקרא. ומשמני הארץ זו משנה. כבר ידעת כי ציון רמז לשמים העליונים הנקראים תורה שבכתב והארץ רמז לארץ העליונה הנקראת תורה שבעל פה. והבן אמרו מלת משמני ותבין רמז אחר בטעם איסור החלב. והנה היה מבורך בשמים ובארץ. וכבר רמזתי בפרשת בראשית ענין מניעת הברכות יעקב מעשו כי היה מדה כנגד מדה כי כמו שמנע סמאל שרו של עשו הברכות מלמעלה בהחטיאו אדם הראשון כך מנע יעקב הברכות מעשו. וכבר ידעת מה שאמרו רז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם. ובפסוק ויחרד יצחק חרדה גדולה עד מאד נרמז בו סוד גדול רמזוהו רז"ל בספר הזוהר בחטא בני אהרן ושם נרמזהו בגזירת האל. ועל כן אמרו רז"ל שראה גיהנם פתוחה מתחתיו והבן זה. ויונתן תרגם ואזדעזע יצחק זעזוע סגי כד שמיע קליה דעשו וריח תבשיליה עלת באפוהי כריח דיקידת גיהנם. והנה יצחק היה מצפה לצידת השדה הנזכר והיה בו מדעת קונו כי נתפתה ביינו והבן זה. הלא אצלת לי ברכה. בעבור כי הברכות היו נאמרות ברוח הקדש והיו נאצלות מן המרכבה העליונה על כן אמר לשון אצילות:
ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך. החרב הנתונה לעשו הרשע היא חרב ליי' שנאמר עליה הוי חרב ליי' עד אנה לא תשקוטי האספי אל תערך הרגעי ודומי (ירמיה מז ו) ואמר לה הנביא שני דברים האחת הרגעי מלשון מרגוע והשנית שתשקוט מלקטרג כמו וידם אהרן. בראשית רבה פלטה נפשי מרשע חרבך (תהלים יז יג). פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא בא מכחה של אותה החרב שנאמר ועל חרבך תחיה: