וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. כבר ידעת כי האנשים האלו היו מלאכים. ועל כן קראם בשם רבם כד"א ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך כי משם השתלשותם והכיר בהם כי הם מלאכי עליון. ולכן השתחוה להם ארצה. וכן כתוב ויבואו שני המלאכים סדומה בערב והמעשה היה בהקיץ ממש כי נדמו לו כדמות אנשים. וידעת מה שכתב בענין זה הרמב"ן ז"ל וז"ל בכל מקום התעוררו החכמים להודיענו כי ראיית מלאך אינה נבואה. ואין הרואים מלאכים או מדברים עמם בכלל נביאים כאשר הזכרתי בדניאל אבל היא מראה תקרא גלוי עינים כמו ויגל יי' את עיני בלעם וירא את מלאך יי'. וכן ויתפלל אלישע ויאמר יי' פקח נא את עיניו. אבל במקום שיזכיר המלאכים בשם אנשים כענין פרשה זו ופרשת לוט וכן ויאבק איש עמו. וכן וימצאהו איש לדעת רז"ל הוא כבוד נברא במלאכים יקרא אצל היודעים המלבוש יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית השם ודבור מלאך או ראיית מלאך ודיבור השם ככתוב בדברי משה רבינו ע"ה בתחלת נבואתו ובדברי זכריה עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות. עד כאן לשון הרב ז"ל. כוונת הרב ז"ל כי בראיית מלאך ודבור השם לדיו פרצופין שמשם כח הנבואה שנאמר יי' אלהים שלחני ורוחו (ישעיה מח טז) והנה אנחנו רואים ולא נוכל להכחיש הפעולות הנעשים בשרי בוהן או בענין אחר הבאים מרוח הטומאה שהנער רואה מה שאין אחרים רואים. כל שכן שלוחי השם יתעלה ויתברך הבאין מרוח הטהרה וקדושה שנראין למי שנשלחו להם ולא לאחר. וכבר ראינו ושמענו דוגמא לדבר כשהחולים עומדין סמוך למיתה שרואין ומכירין המתים הבאים לקראתם ואין אחר רואה כענין פנו מקום לחזקיה מלך יהודה שבא. והענין הוא כי בהתבטל הכחות הגופניות אין ראייתו ושמיעתו באמצעות הכלים המיוחדים להן כמו העין והאזן אלא בעין הנפש בלבד בלי אמצעי וכן בראיית המלאכים כי תתפשט הנפש מכחותיה ויאצל עליה רוח הקדש ותראה בראות עצמה כראיית המלאכים זה את זה והיא הראיה האמתית והשמיעה הנכונה. ולא יוכלו הפילוסופים להכחיש שלא יהיה למלאך אחד ראיה או שמיעה ממלאך אחר ותקרא אותה השגה שהיא מגעת להם זה מזה אף כי אינה באמצעות כלי כל שכן בשלוחי השם הנשלחים בארץ כי כל דבר רוחני היורד למטה לא יפעול זולת בהתלבשם מלבוש דוגמת הנשמה בבואה בעולם השפל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה וקויי יי' יחליפו כח (ישעיה מ לא) כמה דאת אמר חליפות שמלות מה להלן מלבוש אף כאן מלבוש. אף כי זה המאמר נאמר על נשמות הצדיקים הלובשין דוגמא בגן עדן. ונקרא הלבוש ההוא בספרי החכמה חלוק דרבנן. ומכאן תבין סוד החלוק הנזכר בספר היכלות כמה דאת אמר וככלה תעדה כליה (ישעיה סא י'). והמשכיל יבין. ותמצא בדברי רבותינו ז"ל אומרים עדיין לא נשלם חלוקו של פלוני. זהו סוד ומעיל קטן תעשה לו אמו (שמואל א' ב' יט). והרמז לשכינה הנקראת אם וכתיב איש זקן עולה והוא עוטה מעיל (שמואל א' כח יד). זהו סוד סדין עשתה ותמכור (משלי לא כד) והבן סוד ותמכור היטיב ממאמר רבותינו ז"ל בספר הבהיר שמהן מתפרנס הלב והלב מפרנסן. כי לפי מעלת הצדיק יופי לבושו והבן זה. ועל זה עדות נגלה לכל כי השמים בהיותם משמשים בעולם השפל להולידה ולהצמיחה על ידי המטר המשפיעים עליה בתחלה מתלבשין במלבוש העננים שנאמר המכסה שמים בעבים (תהלים קמז ח') ואחר כך המכין לארץ מטר כי בלי לבוש לא יוכלו להכין אותה ולסעדה. כי כל הדברים הרוחניים המשמשים ועושים שליחותם בזה העולם השפל כולן מתלבשין בעת הצורך ואחר כך נשללין ויוצאין ממלבושיהן. ואמרו בספר הזוהר (בראשית ט"ז א) לכולא אית לבושא לאתלבשא בציורא דלבושא ומשכי תועלתא מעילא לתתא וסלקי מתתא לעילא. <תרגום - לכל אחד מהד' יסודות יש סוד לבוש שיוכל כח ההיולי להצטייר בצלמו, ומשם למשוך התועלת מלמעלה למטה ואז יכולין לעלות בסוד המ"ן מלמטה למעלה>. ואפילו השמש עצמו אמרו רבותינו זכרונם לברכה כי הוא מתלבש באור אחר. כי לולי זה לא היתה בריה יכולה לעמוד בו. ומאותו מלבוש נטל משה רבינו עליו השלום. ובהיותו עם בני אדם לא היו יכולין להסתכל באותו מלבוש רק בנותנו המסוה על פניו להלביש המלבוש ההוא ובבא משה אל אהל מועד היו פניו נשללות מאותו מלבוש כי אין לו עסק בתחתונים. זהו סוד פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה (שה"ש ה ג'). וכענין זה שליחות המלאכים שאינו עומד בלי לבוש כל זמן אשר הוא תחת השמים ואין נראין רק למי שהן שלוחים אליו ועל כן אין רואה המתים רק החולה שהן נשלחין אליו קשה. ואמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר [זוהר ח"א י"ט א'] בענין המלאכים כל אינון דלא אצטיירו בציורא בדיוקנא לית לון קיומא. <תרגום - כל אלו שאין להם צלם ודמות להלביש את הצורה, אין להם קיום>. קיימין לפום שעתא ומתאכלין באשא דאכיל לון ומהדרן כמלקדמין וכן בכל יומא. <והם חיים רק לפי שעה ונאכלים ונתקנים על ידי המלכות שהיא אש, וחוזרים להתחדש כל יום מחדש>. בר נש לתתא אית ליה דיוקנא וציורא ולאו איהו בקיומא הכי כגוונא דלעילא. <אדם התחתון יש לו צלם ודמות ועם כל זה אינו חי לעולם כמו המלאכים העליונים>. ציורא ודיוקנא דלעילא מתציירן בציורייהו כמה דהויין בלא מלבושא אחרא לאתציירא. ובגין כך אינון בקיומא תדיר. <כי הצורה והדמות של המלאכים העליונים, הצורה שלהם מתלבשת בגוף שהוא גם כן רוחני בלא שום לבוש גשמי ולכן הם חיים לעולם>. ציורא דאדם לתתא מתציירן בציורייהו במלבושא ולא בגוונא אחרא ובגין כך דקיימין בציורא זמן ועידן. <אבל נשמת אדם התחתון מלבד לבוש הצלם והדמות מתלבשת הנשמה עוד בלבוש גוף גשמי ואינו כדוגמת גוף המלאכים, לכן חיים רק זמן קצוב>. ובכל ליליא וליליא אתפשט רוחא מהאי מלבוש וסלקא. וההוא אשא דאכיל אשא אכיל ליה. <וכל לילה ולילה מתפשט רוח האדם מגופו ועולה בסוד מ"ן לתוך המלכות שהיא אש אוכלת אש, שקולטת אותו>. ובתר אהדרן כמלקדמין ומצטיירן בלבושייהו, ובגין כך לית לון קיומא כאינון דיוקנין דלעילא. <ואחר כך בבקר מתחדשת הרוח וחוזרת לעולם הזה ומתלבשת בגוף שהוא לבוש לנשמה. ולכן אינם חיים לעולם כמלאכים העליונים>. והנה קראם בשם רבם באמרו אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך. כי השגתן היא מגנת ביתן המלך (אסתר א ה'):
יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ. אמרו רבותינו זכרונם לברכה בבראשית רבא בפסוק ומים אין לשתות. אמרת לנו שהוא אל אמונה. ואותן המים שהפקיד אבינו בידו יוקח נא מעט מים כפר בנו ומים אין לשתות. כוונתם היתה על היותם במדבר מקום חורב ושממון שהוא משמאל. והיא יבשה מן המים העליונים. והם היו מבקשים מימי החסד הבאים ממדת אברהם אבינו עליו השלום ועל המדבר כתיב אשר אין מים. והבן מפני מה לא אמר אשר אין בו מים זהו שנאמר ומים תבן במדה (איוב כח כה) במדה ממש. ספר הזוהר (בראשית ל"ג א) רבי יוסי אומר כתיב ומים תכן במדה. <תרגום - רבי יוסי אמר כתוב "ומים תכן במדה">. במדה ממש. <ומפרש במדה ממש שעל ידה תיקן המאציל את מדות החסדים, כמה יש צורך להמשיכם לכל אחת מספירות זו"ן כשהגיעו לתוכה>. ואתקין לון כד מטא לגביה ואינון תקונין דעלמא כד מטן מסטרא דגבורה. <והם המתקנים את זו"ן הנקראים עולם כשמגיעים החסדים דזו"ן מאימא שהיא מצד הגבורה>. ואולי כי על כן נקרא שמו אברם כי הוא האב העליון ורם לבנין:
ספר הזוהר [במדבר קי"ח ב'] מסטרא דאבא אחיד ותליא חסד עילאה וכו'. ויצחק רמז לשיר של לוים. כי השירה ממנו בא. וזהו אברהם יגל יצחק ירנן. והשענו תחת העץ. הרמז לעץ הדעת טוב ורע:
ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. נתן להם חמאה וחלב הרומזים למדת החסד כמה דאת אמר ובלא מחיר יין וחלב. וענין האכילה הוא שהיה ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות תבין מדבר מנוח כי ברדת האש העליון עליו היה הקרבן כלה מאליו כרמוז במנוח שעלה המלאך בלהב המזבח העליון שנאמר ויעל מלאך יי' בלהב המזבח אל השמימה וידוע כי מנוח לא בנה מזבח רק הקריב על הצור רק הכוונה בו בלהב המזבח העליון אשר משם ירד ועל כן אמר לו אם תעצרני לא אוכל בלחמך כי פגול הוא לשם להקריב לאחד מן הכחות רק לשם המיוחד שנאמר בלתי ליי' לבדו. זהו ואם תעלה עולה ליי' תעלנה ואז ישב לו בעבורו כי יתעלה המלאך באור העליון ויתעלה בלהב המזבח העליון השמימה כשלהבת קשורה בגחלת והנה זה מבואר. אמנם יש להתישב ולהתבונן אחרי שאברהם אבינו עליו השלום הכיר בהם שהם מלאכים למה אמר להם לאכול והנה מצינו שהנביא הוכיח ישראל על הקריבם למלאכים שנאמר ושמני וקטרתי נתת לפניהם ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך ונתתיהו לפניהם לריח ניחח ויהי נאם יי' (יחזקאל ט יח) וגם המלאך אמר למנוח אם תעצרני לא אוכל בלחמך. תשובתך היא כי האמת הוא כי הזובח או מקטר להם חייב מיתה כי הוא עובד לאלהים אחרים אמנם בלובשם המלבוש הנזכר מותר להאכילן ולהשתחוות להם ותמה על עצמך כי ההשתחואה היא מן ארבעה העבודות שאף אם אין דרך עבודתו בכך חייב סקילה ומצינו אברהם ויהושע שהשתחוו להם. אלא סוד הענין הוא כמו שרמזנו. כי בהיותם בפרצוף אדם החמוד הותר בהם כל מה שהותר באדם. זה הענין נגלה אלי בחלום הלילה. וכתב הרב (הרמב"ן) ז"ל ולא ידענו למה הרבה בלחם כל כך לשלשה אנשים. אולי ידע הסתלקות המאכל ראשון ראשון והוא כמרבה עולות למזבח עד כאן לשונו. וכוונתו צריך לישבה כמו שכתבתי. גם יתיישב בזה המאמר ענין גדעון שאמר למלאך שנגלה לו אל נא תמוש מזה עד בואי אליך והוצאתי את מנחתי והנחתי לפניך ויאמר אנכי אשב עד שובך. ובתנא דבי אליהו כל האומר לא אכלו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו לא אמר כלום אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח פתח להן הקדוש ברוך הוא את פיהן ואכלו שנאמר והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו. וטעם היפלא מיי' דבר. כתרגומו היתכסה מלשון כי יפלא. וכתב הרב הגדול זכרונו לברכה כי יש בו סוד נעלם. וכוונתו כי הוא לשון פלאי וכן ונפלינו אני ועמך. רומז לחכמת שלמה והיא הפועלת למטה בהשגחה פרטית שנאמר והוא ישפוט תבל בצדק וכתיב וכל מעשהו באמונה:
כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפט למען הביא יי' על אברהם את אשר דבר עליו. ידעתיו הוא מלשון ידיעה ממש. והרמז הוא להשגחת השם יתעלה יאמר כי שמירתו תהיה דבקה בו תמיד כענין כי יודע יי' דרך צדיקים (תהלים א ו'). שהרמז בו משגיח עליהם ובצרכיהם ודרך רשעים תאבד כענין והסתרתי פני מהם והיה לאכול. כי בהסתרת הפנים יהיו לאכול:
ובספר הזוהר [קדושים פ"ז ב'] כי יודע יי' דרך צדיקים קודשא בריך הוא ידע ואשגח באורחא דצדיקיא לאוטבא להון והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. <תרגום - "כי יודע יי' דרך צדיקים", הקב"ה יודע ומשגיח בדרך הצדיקים להיטיב להם והוא הולך לפניהם לשמור אותם>. ובגין כך מאן דנפיק לאורחא בעי דליהוי ההיא אורחא דקודשא ב"ה וישתתפון ליה בהדייהו. <ולכך מי שיוצא לדרך צריך לראות שיהיה הדרך ההיא של הקב"ה וישתף את הקב"ה עמהם>. ובגין כך כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים. <ולכך כתוב "כי יודע יי' דרך צדיקים">. ברשיעייא כתיב ודרך רשעים תאבד. <וברשעים כתוב "ודרך רשעים תאבד">. היא גרמא להון בגין דקודשא בריך הוא לא אשתמודע ליה לההוא אורחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. <דהיינו היא מעצמה תאבד להם לפי שהקב"ה לא רוצה להכיר את הדרך שלהם ואינו הולך עמהם ולא משגיח בהם>. צדקה ומשפט אמרו רז"ל אין צדקה ומשפט אלא ביעקב שנאמר משפט וצדקה ביעקב אתה עשית (תהלים צט ד) זהו שנאמר יסרני יי' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני (ירמיה י כד) וכתיב והיה מעשה הצדקה שלום (ישעיה לב יז) וכתיב שלום ואמת יהיה בימי (מלכים ב' כ יט) והתבונן בלשון הכתוב שאמר בתחלה כי ידעתיו ואחר כך ושמרו דרך יי' למען הביא יי' על אברהם והענין הוא סוד גדול רמוז בסוד הברכות שהם גלוי ונסתר כי השכינה אומרת כי ידעתיו כי ישמרו מצות השם הגדול וכן מה שכתוב לפנינו ויי' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יי' ירמוז לזה:
ארדה נא ואראה הכצעקתה וגו'. הפסוק הזה קשה מאד לפי פשוטו. ולפי דרך הקבלה כבר הודעתיך כי הבורא יתעלה ויתברך לפעמים דן את העולם במדת הדין בלי רחמים כמו בדור המבול שלא הוזכר בו השם הגדול רק שם אלהים. ולפעמים נדון העולם בצירוף הרחמים פן יחרב וישחית הכל וכן אמרו רז"ל [אדרא זוטא רצ"א ב'] בפסוק צדק ומשפט מכון כסאך כד מתערין דינין ממשפט כולהו בשלימו דמבסם להאי צדק ודינין מיתתקנין וכולהו נחתי לעלמא בשלימו ברחמי. <תרגום - כשמתעוררים דינים ממשפט כולם הם בשלמות, כי זה המשפט מבשם את הצדק הזה והדינים מתתקנים וכולם יורדים לעולם בשלמות וברחמים>. וכד אסגיאו חובי עלמא ואסתאבת מקדשא ודכורא אתרחק מן נוקבא וחוייא תקיפא שרייא לאיתערא ווי לעלמא [וכו']. <וכשמתרבים עונות העולם והמקדש שהוא המלכות נטמא וז"א מתרחק מן נוקבא שהיא המלכות והנחש החזק מתחיל להתעורר אוי לעולם שניזון בזמן ההוא מן צדק הזה שהוא מלכות בפרוד מן ז"א שהוא משפט וכו'>. אסהידנא עלי דכל יומאי הוינא מצטער על עלמא דלא יערע בדינא דצדק ולא יוקיד עלמא בשלהובוי וכו'. <אני מעיד עלי שכל ימי הייתי מצטער על העולם שלא יקרה בדיניו של צדק, והעולם לא ישרף בלהביו וכו'>:
וגם בענין המבול זכרתי זה הענין. וגלה לנו הכתוב כי אעפ"י שבמדת הדין יהיו חייבים בא לדונם עתה גם בצירוף הרחמים. ופירוש ויאמר יי' רוצה לומר ויאמר יי' אל לבו ארדה נא ואראה במדת רחמים אל מדת הדין. ועל כן כתב לשון ירידה כענין שנאמר הנה יי' יוצא ממקומו (ישעיה כו כא) וארז"ל יוצא ממדת רחמים ובא לך למדת הדין ואראה ברחמים הכצעקתה הבאה אלי במדת הדין עשו כלה. ובעבור כי חטא אנשי סדום היה כי קצצו בנטיעה האחרונה הנקראת צעקה כענין הנה צעקת בני ישראל באה אלי. וזהו שאמר כצעקתה של אותה ריבה והבן זה. ואם כן עשו חייבים כלייה ואם לא אדעה וארחם עליהם. כמו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים שהרמז לחבור הכל מלשון וידע אדם וכן כל לשון ידיעה אצל השם יתעלה הוא דביקות והמשכה שמשפיע טובו וחסדו עליו. ואדעך בשם ואין צור בל ידעתי (ישעיה מד ח) והבן זה:
ויגש אברהם ויאמר האף תספה וגו'. מדת אברהם היתה להגן על הפורענות כי היה איש החסד כדאמרינן בספר הבהיר ומנלן דאף החייבים היה מזכה דכתיב המכסה אני מאברהם וגומר ואף על פי שזה הענין היה כפשוטו אף על פי כן לא תרחיק היות ההלצה הזאת במרכבה העליונה והבן זה. ואמר האף תספה. האף היא מדת הדין הנקראת חרון אף. וכן תרגם יונתן הרוגזך שצייא זכאה עם חייביא. ומלת תספה לנקבה הנסתרת. וחשב אברהם כי בה לבד ידונם והיא תספה צדיק עם רשע שאינה מבחנת בין צדיק לרשע כי לא ידע מחשבות יי' אשר חשב עליהם ברחמיו. ולכן אמר כי הגון וטוב הוא שישא לכל המקום למען הצדיקים אשר בקרבה. אבל לא יתכן גם במדת הדין להמית צדיק עם רשע שאם כן יהיה הצדיק כרשע ויאמרו שוא עבוד אלהים (מלאכי ג יד). כל שכן במדת רחמים שהוא שופט כל הארץ והוא העושה משפט כענין ויגבה יי' צבאות במשפט (ישעיה ה טז). ואומרנו המלך המשפט. שרוצה לומר המלך הוא המשפט. ועל כן לא אמרו מלך המשפט. וזהו ענין הכפל חלילה לך. והקדוש ב"ה הודה שישא לכל המקום בעבורם כי במדת רחמים יתנהג עמהם. ומה שיודיע אליך כי הענין הוא כאשר רמזתי היות ויאמר יהו"ה כתוב ביו"ד ה"א הרמז למדת רחמים. ובמקום אשר יזכיר אברהם השם יזכירנו באלף דל"ת כי יהיה מדבר לשם הנכבד. והתחיל מחמשים צדיקים לתת חשבון של עשרה בכל כרך ובין כולם הם חמשים רמז לחמשים שערי בינה כי בהיות כנגדן בארץ דין הוא לפי הרחמים שיהיו ניצולין. ומעתה לא יקשה לך דברי אברהם אבינו ע"ה אל השם יתעלה באומרו לו חלילה לך וגומר כי ליועץ המלך נתנוהו כמו שאמרו רבותינו ז"ל אין הקב"ה עושה דבר עד שנמלך בפמליא של מעלה והבן זה. וזהו אומרו השופט כל הארץ לא יעשה משפט כי לא היה אברהם אבינו ע"ה חושד דינו של הקב"ה שלא היה ביושר רק הענין הוא כמו שרמזתי והבן. ועל כן אמר האף תספה ולא תשא הרמז למדת הדין. והדיבור בלשון נקבה נסתרת. והנה בפחות מעשרה לא היה לו כח להגן שהרי בדור המבול היו שמנה נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת כלותיו ולא ניצולו וכן אמרו בבראשית רבה. ועל כן השיבו השם יתעלה לא אשחית בעבור העשרה הידועים. מכאן תבין כל דבר שבקדושה לא יהיה פחות מעשרה. וטעם לא אשחית בעבור העשרה אם אמצא שם ולא אמר לו כי אין שם מספר הזה לפי שעדיין לא נגמר דינן בצירוף הרחמים כמו שאמר ארדה נא ואראה. ואל תתמה באמרו כי משחיתים אנחנו וכתיב לפני שחת יי' כי על דרך האמת רמז לנו סוד מופלא כי יש כמה דינין זה גדול מזה ומקטרגין על הנידון עד שיעשו שליחותן והמשכיל יבין:
ויי' המטיר וגו'. אמרו רבותינו זכרונם לברכה כל מקום שנאמר ויי' הוא ובית דינו לא שהוי"ו תורה על מדת הדין אלא שמשמע רבוי ומלת בית דינו רומז לשכינת עוזו. כי שם בית דין של מעלה. וכבר רמזתי למעלה מפני מה לא אמר מאתו מן השמים כי השכינה עשתה בהם שפטים בכח השם הגדול הרמוז במלת השמים. אמנם כוונת רז"ל בספר הזוהר היא כי מאת יי' רמז לשכינה הנקראת את וזהו מן השמים כי היא כלולה מאש ומים וזהו לשונם בספר הזוהר [אדרא רבא קל"ז ב'] מאת יי' מן השמים בזעיר אפין כתיב. <תרגום - מה שנאמר ויי' הכוונה מאת יי' מן השמים בז"א נאמר>. משמע דכתיב מאת יי' מן השמים. <משמע משכתוב מאת יי' מן השמים שהוא ז"א הנקרא שמים>. אש ומים רחמי ודינא לאפקא מאן דלית ביה דינא כלל. <כי שמים אותיות אש ומים, רחמים ודין להוציא מי שאין בו דין כלל>. ולפי זה יהיה פירוש הפסוק כי השם הגדול המטיר עליהם גפרית ואש ממדת הדין. ולכל הפירושים תבין כי לא יוכל לכתוב מאתו והבן זה. ועוד יש לרז"ל בספר הזוהר ענין אחד יש לנו לבארו כי אף על פי שהשם המיוחד יורה על מדת רחמים לפעמים נזכר במדת פורענות כמו שכתוב ואומר חלותי היא שנות ימין עליון (תהלים עז יא). ואמרו רז"ל ארורים הרשעים שמהפכים מדת רחמים למדת הדין. וענין ההפוך פירשו קצת חכמי הקבלה בעבור כי המדות כלולות זו בזו והקב"ה מיוחד בכולן וכולן מייחדים בו שאם לא כן אי אפשר שתתהפכנה מזו לזו עד שיבטל אותם תחלה ואח"כ יברא אותם בריאה חדשה. ועוד יש מפרשים כי ההפוך הנזכר הוא על דרך שבע כפולות בג"ד כפר"ת שרוצה לומר תמורות ומתהפכות מענין לענין בלא שיתוף אות אחרת ולא שהאות מתהפכת מענינה הראוי לה אבל פעולותיה מתהפכות כלומר שיש לה פעולות שהאחת הפך מהשנית והיא פועלת אותם בבת אחת לשני בני אדם כגון העושר והעוני שהם הפכים ויש להם מוצא אחת ויסוד אחד או לאדם אחד בזה אחר זה. כגון עני והעשיר או להפך. ועוד יש לרז"ל ענין אחר בסוד ההפוך נתבאר בספר הזוהר [שם] אמרו שם ויי' המטיר על סדום וגומר הכי תנא לא דיין לרשעים שאין מהפכין מדת הדין למדת רחמים אלא שמהפכים מדת רחמים למדת הדין. <תרגום - "ויי' המטיר על סדום" וגומר. כך למדנו, לא די לרשעים שאין מהפכין מדת הדין למדת רחמים אלא שמהפכים מדת רחמים למדת הדין>. והיאך מהפכין והא כתיב אני יי' לא שניתי. אלא כל זמן דעתיק דעתיקי רישא חיוורא אתגלייא רעוא דרעוין רחמי רברבין אשתכחו בכולא. <ואיך מהפכים מדת הדין למדת הרחמים והרי כתוב "אני יי' לא שניתי", אלא כל זמן שעתיק דעתיקין ראש הלבן שהוא כתר דאריך אנפין מתגלים, רעוא דרעוין שהם מצח דאריך אנפין נמצאים רחמים גדולים בכל>. ובשעתא דלא אשתכח כל דינין דזעיר אפין זמינין וכביכול דהאי רחמי עביד ההוא דינא עתיקא דכולא. <ובשעה שאינם מתגלים, כל הדינים דז"א מוכנים, וכביכול ז"א שהוא רחמים העתיק מכל עושה אותו דין>. תנא כד אתגלייא עתיקא דעתיקין רעוא דרעוין כולהו בוצינין דאיקרון בשמא דא נהרין ורחמי אשתכחו בכולא. <למדנו כשמתגלה עתיק דעתיקין רצון הרצונות כל הנרות הנקראות בשם הזה של עתיק מאירים ורחמים נמצאים בכל>. ובשעתא דלא אתגלייא טמירא דטמירין ולא נהרין אילין בוציני מתערין דינין ואתעביד דינא. <ובשעה שאינו מתגלה הנסתר שבנסתרים ואלו הנרות אינם מאירים, דינים מתעוררים ונעשה דין>. מאן גרים להאי דינא רעוא דרעוין דלא איתגליא ובגין כך מהפכין חייביא רחמי לדינא. <מי גרם את הדין הזה, רצון הרצונות שלא נגלה, ומשום זה מהפכים הרשעים הרחמים לדין>. רמז הנה כי בהעדר הברכה מגולות עיליות אז מדת הדין פועלת פעולתה לא שיהיה שינוי רצון בבורא יתעלה רק בהסתר פנים והמדות משפיעות לכל כפי יניקתם מן הסבה הראשונה יתעלה ויתברך על כן נקראים מדות ענין שאמרו רז"ל במדה שאדם מודד בה מודדין לו. אמר מודדין והרמז על המדות. ואמרו רז"ל בילמדנו א"ר יוסי בן דורמוסקית סימן זה יהיה בידך כל זמן שאתה מרחם על חבירך יש לך מרחם ואם אין אתה מרחם על חבירך אין לך מרחם שנאמר ונתן לך רחמים ורחמך. עוד אמרו רז"ל כל כהן המברך מתברך ושאינו מברך אינו מתברך דכתיב ואברכה מברכיך. וסוד הענין הוא כי אין אדם נותן לאחרים ממה שאין לו. ועל כל פנים המשפיע לאחרים אחד משפיע עליו. תבין מכאן גדול כח הצדקה. ועדיין נבאר זה בגזירת האל. אמנם לא נתיישב לי זה המאמר כי כבר ביארנו כי כל מקום שנאמר ויי' הוא ובית דינו. וכן אמרו בילמדנו ויי' המטיר על סדום. מאי ויי' שישב עליהן במשפט סנהדרין של שבעים ואחד וחייבן. והרמז לשבעים מלאכים הממונים על שבעים אומות. והמופלא שבבית דין הוא כנגד השם הנכבד. ועדיין יתבאר סוד זה בגזירת האל:
ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח כתב הרב ז"ל כי הראות באויר הדבר ובכל החלאים הנדבקים יזיק מאד וידביקם וכן המחשבה בהם. ולכן יסגר המצורע וישב בדד וכן נשוכי החיות השוטות ככלב השוטה וזולתו כאשר יראו המים וזולתו יחזו בהן דמות המזיק וימותו כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת יומא. ולכן היתה נציב מלח כי באת המכה במחשבתה כאשר ראתה גפרית ומלח היורד עליה מן השמים ודבקה בה. וקרוב אלי לומר כי בהשחית השם את הערים האלה היה המלאך המשחית עומד בין השמים והארץ נראה בלהב אש כמלאך המשחית שראה דוד. בפרקי רבי אליעזר הגדול זכרונו לברכה אל תביט אחריך. אל תביטו אחוריכם שהרי ירדה שכינתו של הקב"ה להמטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש. ועדית אשתו של לוט נכמרו רחמיה על בנותיה הנשואות בסדום והביטה לאחוריה אם הם הולכות אחריה וראתה אחוריה השכינה ונעשית נציב מלח. וסוד הענין תבין מברית מלח וגם מימי הים המלוחים ירמזו לזה וכבר דברתי בו:
וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יי'. מכאן אמרו רז"ל כי אברהם אבינו עליו השלום תיקן תפילת שחרית שנאמר אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה וכן האמת כי בה היא העמידה. ותפלת דמנחה יצחק אבינו ע"ה תיקנה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב. יעקב תיקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום. סוד הענין הוא נרמז בפסוק יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי (תהלים מב ט). והנה סוד תפלת שחרית רומזת למדת החסד. על כן אברהם שהיה איש החסד תיקנה. תפלת מנחה רומזת למדת הגבורה הנקראת לרז"ל שדה של תפוחים. זהו לשוח בשדה כלומר אצילות והמשכה לפעול בשדה. ואמר לפנות ערב כי היא פונה לקראת השכינה הנקראת מדת לילה כאם לקראת בתה. ועל כן יצחק תיקנה. וזמנה מתחיל מו' שעות ומחצה ולמעלה ואז זמן שחיטת תמיד של בין הערבים ותפלת ערבית יעקב תקנה כי הרמז בה לשכינה והוא המשפיע אליה. ועל כן נתעוררו רז"ל בזמני התפלות ונתנו זמן צאת הכוכבים לתפלת ערבית והנץ החמה בק"ש. ואמרו כל שלא אמר אמת ויציב שחרית אמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות (תהלים צב ג). ועל כן באמת ויציב מזכיר כח החסד שעשה לנו הקב"ה וקבלת מלכותו עלינו אמנם בתפלת ערבית מזכיר בה גאולת מצרים שנאמר המכה בעברתו כל בכורי מצרים וגו' עד בואו אל המכוון לאמר מלכותך ראו בניך וכו:
ספר הזוהר [נשא קכ"א א'] ת"ח בשעתא דצלותא דמנחה דינא שריא בעלמא. <תרגום - בוא וראה בשעת תפלת המנחה הדין שורה בעולם>. ויצחק תיקן צלותא דמנחה. <ויצחק שהוא גבורה תיקן תפלת מנחה>. וגבורה עילאה שלטא בעלמא עד דאתי ועייל ליליא בגין לקבלה ליה. <וגבורה עליונה שולטת בעולם עד שבא ונכנס הלילה משום שהגבורה מקבלת את הלילה>. ועוד רמזו רז"ל בספר הזוהר [נשא קי"ט ב' ק"כ א'] ענינים מופלאים בענין זה ראוי לנו לבארם. אמרו שם כל האומר תהלה לדוד שלשה פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא. <תרגום - כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא>. והאי אוקימנא בגין לזווגא ליה ולאשתכח בין צפון לדרום. <והעמדנו שפירושו הוא דהיינו שמזווג תהלה זו שהיא המלכות שתמצא עם ז"א בין צפון לדרום>. אתי בר נש בצפרא ומקבל עליה עול מלכות שמים כמה דאיתמר מסדר שבחא באינון תושבחן דקאמר עם תהלה לדוד. <בא אדם בבקר מקבל עליו עול מלכות שמים באלו התשבחות שאומר, דהיינו תהלה לדוד>. וכולהו הללויה דאינון עשרה תושבחן דעשרה כתרין קדישין דשמא קדישא. <וכל אלו הללויה שהם סדר של עשר תשבחות של עשר ספירות הקדושות של השם הקדוש>. ובגין כך עשרה אינון הללויה. <ומשום זה יש עשר פעם הללויה>. לבתר סיים בעשרה תושבחן דאינן הללו אל בקדשו. <ואחר כך מסיים בעשר תשבחות שהם הללויה הללו אל בקדשו>. מאן אינון עשרה הללויה והא חמשא אינון אלא שרי שבחא בהללויה וסיים בהללויה. <ואיפה הם עשרה הללויה, שיש רק חמשה מזמורים שמתחילים בהללויה. ומשיב שכל תשבחה מתחילה בהללויה ומסתיימת בהללויה הרי חמשה כפולים שהם עשר>. לבתר עילוייא דסדור שבחא באז ישיר דאית ביה כלא. ובדא מקבל עליה עול מלכותא קדישא. <ואחר כך עורך סדור השבח של אז ישיר משה שיש בו הכל ובזה מקבל עליו עול מלכות הקדוש>. לבתר אמרי ליה בחסד בסיומא דצלותא לאתקשרא ביה. לבתר אמר ליה בצלותא דמנחה דגבורה תליא ודינא שרי. <ואחר כך אומר אותו בחסד עם סיום התפילה שתתקשר בו. ואחר כך אומר תהלה לדוד בתפלת המנחה שהגבורה תלויה והדין שורה>. אשתכח כל יומא דאתיהיבת בין צפון לדרום לאתחברא בחבורא חדא בגופא חדא כדקא יאות. <נמצא מטה זו שהיא מלכות נתונה בכל יום בין צפון לדרום, (צפון היא תפלת מנחה ודרום היא תפלת שחרית) שתתחבר בזווג אחד בגוף אחד כראוי>. ומאן דמדכר לה כל יומא בהאי גוונא ודאי איהו בן העולם הבא. <ומי שמזכיר תהלה לדוד דהיינו מסדר ומחבר המלכות בכל יום באופן זה ודאי הוא בן עולם הבא>. והבן כוונתם היטב כי התהלה רומזת לכנסת ישראל של מעלה שנאמר הוא תהלתך והוא אלהיך. וכתיב ויהללוה בשערים מעשיה. וזהו לדוד. וכבר ידעת מדתו. ועל כן תיקנו לאומרה שלשה פעמים ביום. אחת קודם תפלה כי אין להכנס לפני המלך בלעדה. כמה דאת אמר כי אם בזאת יתהלל המתהלל (ירמיה ט כג). וכתיב זמרו לאלהינו בכנור. והרמז לכנורו של דוד וכבר רמזנוהו. וכתיב כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתי והבן זה. כי רמז על השכינה הנקראת נער. וכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. וזהו מאמרם בספר הבהיר משל למבקשים לראות את המלך שואלים אנה ביתו ואח"כ שואלים אנה המלך. אחרי כן צריך לאומרה בסוף התפילה של שחרית לזווגה עם מדת החסד ולבקש ממנה סליחה וכפרה כרמוז במזמור לדוד אליך נפשי אשא כמה דאת אמר בזאת יכופר עון יעקב (ישעיה כז ט) בזאת דוקא. וזה כל פרי הסר חטאתו (ישעיה כז ט) יתבאר בסוד זה אלי. ועוד צריך לאומרה בתפלת המנחה לזווגה עם מדת הגבורה נמצאת מטתו של שלמה מונחת בין צפון לדרום ומזווגת עם זרועות עולם. אמנם בתפלת ערבית אין ראוי לאמרה כי יהיה נראה פירוד כשתהיה לבדה. ומן הטעם הזה אין בה נון. אף כי כתב החכם ר' עזרא זכרונו לברכה קבלנו כי הנו"ן סופה להאמר בימי הגאולה. כי אז לילה כיום יאיר וגו'. מוסף על זה אחרי שנקראת תהילה ואין תהילתו של הקב"ה שלימה אם אין כסאו שלם ראוי שתהיה גם התהלה חסרה. גם מטעם זה היא רשות כדי שלא יתבונן בה לבדה ויקבעו בה מחשבתם ויקצצו בנטיעה. וכבר רמזתי הטעם מפני מה חששו עליה יותר משאר המדות. ויש מפרשים שעל כן תפילת ערבית רשות לפי שלא היתה תפלתו של יעקב בשעת שימוש מדת רחמים שהיא מדתו של יעקב. אמנם בברכות אמרו רבותינו זכרונם לברכה טעם אחר ואמרו מפני שיש בו שני דברים האחד מפני שהוא מסודר באל"ף בי"ת. והשני שמזכיר בו פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. ושני ענינים אלו גדולים מאד כי סדר האל"ף בי"ת רומז לתחלת ההויות הנמשכות מחכמת אלהים הרמוזות באותיות שהן צורת כל הנבראים כמו שאמרו רז"ל אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו. גם ענין הפרנסה הוא נפלא מאד ועדיין נרמוז זה בגזירת האל. ונשוב לדברינו ועשרה הללויה רומזין לעשרה ספירות והם חמשה כנגד חמשה דוגמת משפיע ומקבל ואחרי כן כללן במזמור הללו אל בקדשו שהן עשר הלולים. והתחיל מן קדש הנסתר וסיים בתרועה כמה דאת אמר ותרועת מלך בו (במדבר כג כא). ותרגומו שכינת מלכהון ביניהון והיא בסוף הבנין. ובמלת אז ישיר רמז לעשר ספירות כי הא' כוללת השלשה הראשונות והזי"ן לשבעה קצוות וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במלת אז בואו ונקלס ליחיד הרוכב על שבעה:
ספר הבהיר אז תקרא וה' יענה אם אז תקרא ה' יענה מיד. מאי ניהו אז אלא מלמד שאין רשות לקרוא לאל"ף לבדה אלא על ידי השנים אותיות הדבקים בה היושבים ראשונה במלכות ועם אל"ף הם שלשה נשארו שבעה מעשרה מאמרות והיינו אז ישיר:
ספר הזוהר [פנחס רכ"ו א'] אמר רבי שמעון תא חזי כל מאן דאמר תלת זימני בכל יומא תהלה לדוד איהו בר עלמא דאתי והא איתמר טעמא ואי בגין פרנסה ומזוני דכל עלמא. <תרגום - אמר רבי שמעון בוא וראה כל מי שאומר שלש פעמים בכל יום תהלה לדוד הוא בן העולם הבא. וכבר למדנו הטעם שהוא משום שכתוב בה פותח את ידך שהיא תפלה על מזון>. תרין זימנין אינון ביומא בצפרא ובפניא דכתיב בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבוע. <ושואל אם הטעם הוא משום פרנסה ומזון של כל העולמות היה צריך לומר ב' פעמים, כי ב' פעמים הם בכל יום בבקר ובערב שכתוב "בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע">. אי הכי אמאי תלת זמנין בכל יומא אלא תרי מזוני דבני נשא לכל עלמא וחד למיהב תוקפא לההוא אתר לפתיחו ידוהי. <אם כן למה צריך לומר ג' פעמים בכל יום. ומשיב ב' פעמים בכל יום בשביל מזון בני אדם ושל כל העולם, ופעם אחת לתת תוקף לאותו המקום ההוא שידיו פתוחות>. תרין מזוני אילין משניין דא מן דא הכא. <וב' מזונות אלו של בני אדם הם משונים זה מזה>. ואתה נותן להם את אכלם בעתו. <הראשון שכתוב "ואתה נותן להם את אכלם בעתו">. דא מזונא דעשירא דיהב מזונא דסגיאין בעתו דא חד. <זהו מזון של עשירים שנותן להם הרבה מזון בעתו>. תרין דכתיב ומשביע לכל חי רצון. דא מזוני דמסכינין דאינון שבעין מרצון ולא מגו מיכלא סגי. <השני שכתוב "ומשביע לכל חי רצון" זהו מזון של עניים שהם שבעים מרצון ולא ממאכל מרובה>. פותח את ידיך דא תוקפא לההוא אתר דבפתיחות ידוהי נפקא רצון ושבעא לכולא. <והשלישי שכתוב "פותח את ידך" זהו תוקף למקום ההוא שבפתיחת ידיו יוצא רצון ושובע הכל>. תו הכי אוליפנא דלא איהו אלא תרי זמני. <עוד כך למדתי שאינו צריך לומר אלא ב' פעמים תהלה לדוד>. בכל זמנין אילין חיובא על בר נש. <ואלו ב' פעמים הם חובה על האדם>. ואי אמר יתיר לאו בגין חובה איהו אלא בגין שבחא או תושבחן דזמירות דדוד מלכא. <ואם אמר יותר אינו בשביל החוב אלא בשביל שבח או התשבחות של הזמירות דדוד המלך>. מאי טעמא דפרנסה לא חזי למישאל אלא בתר צלותא ופיוסיה דמאריה מלכא ייכול בקדמיתא ולבתר ייכול עבדא. <מהו הטעם משום שאינו ראוי לבקש על פרנסה אלא אחר התפלה והפיוסים לאדונו, והמלך יאכל תחילה ואחר כך עבדיו>. הה"ד באתי לגני אחותי כלה וגו'. לבתר אכלו רעים כו'. <זה שכתוב "באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי". ואחר כך "אכלו רעים">. אכלתי יערי דא צלותא דמיושב. <"אכלתי יערי", היא תפלה דמיושב (מיוצר אור עד קריאת שמע)>. בההוא לבנון יוצר אור והאופנים וחיות הקדש כולם קדושים כל הני איקרון יערי אילנין ועשבין דביה. <ומסביר יער הלבנון שהוא עולם הבריאה כולל יוצר אור והאופנים וחיות הקודש כל אלו נקראים יער אילנות והנטיעות שבו>. דבשי דא קרית שמע דאיהו מתיקא דכולא בכמה צופין ומתקין. <"עם דבשי", היא קריאת שמע שהיא מתוקה מכל בכמה צופים ומתיקות>. שתיתי ייני עם חלבי דא צלותא דמעומד משיכו דיין עילאה דאיתנטר ודא בשלשה ראשונות. <"שתיתי ייני", היא תפלה עמידה שהיא המשכה של היין העליון המשומר, וזהו בג' ברכות הראשונות>. עם חלבי. אילין שלשה אחרונות מתכללן אילין באילין. <"עם חלבי" אלו הם שלש ברכות אחרונות. ונכללו אלו באלו שהראשונות הם הארת החכמה שבבינה והאחרונות הם הארת החסדים>. עד כאן מיכלא דמלכא לבתר אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא. <עד כאן הוא מאכל המלך, ואחר שאכל המלך "אכלו רעים" למעלה דהיינו המלאכים, "שתו ושכרו דודים" למטה דהיינו הנשמות>. ועל דא לית חיובא דמזוני אלא בתר צלותא דמנחה בערב קודם צלותא. <ועל כן אין חיוב לשבח על המזונות אחר התפלה, ובמנחה קודם התפלה. שתפלת מנחה כנגד יצחק שהוא דין>. מאי טעמא בגין דלא אשתכח דינא קשיא. <ועל כן מטרם שנמצא הדין הקשה דהיינו קודם התפלה>. בעוד דאנפי נהירין יימר תהלה לדוד בהאי סדורא דמזונא. <בעוד שפני המלך מאירים בחסד יאמר תהלה לדוד בסדר ההוא של מזונות>. דלבתר דדינא שריא ותליא על עלמא לאו שעתא איהי. <כי אחר התפלה שהדין שורה ותלוי על העולם אין הזמן לזה>. אתא ר' פנחס ונשקיה. <בא ר' פנחס ונשקו>. [שם רמ"א ע"ב] אמר רשב"י על רזא דא אסור לאדם שיטעום כלום עד דייכול מלכא עילאה ומני איהי צלותא. <אמר רבי שמעון בר יוחאי על סוד זה אסור לאדם לטעום כלום עד שיאכל המלך העליון ומה היא אכילתו היא תפילה>. ודע כי יש אנשים ששואלים אחרי שהקדוש ב"ה יודע לבות בני אדם ורחמנא ליבא בעי. מדוע הצריכו רז"ל להוציא התפלה בפה ולא יספיק בה המחשבה לבד. ועל דרך הקבלה יש לך לדעת כי כל עניני התחתונים צריכין לצאת בפועל או במעשה דהיינו מצות המעשיות או בדיבור כגון תפלה ותלמוד תורה ועקיצת שפתיו הוי מעשה ואינו מספיק הכוונה לבד:
אמרו בספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"ד א'] בפסוק כי עוף השמים יוליך את הקול בלשון הזה כל מה דחשיב בר נש וכל מה דאסתכל בלביה לא עביד מלה עד דאפיק בשפוותיה והוא אתכוון ביה. <תרגום - כל מה שחושב האדם וכל מה שיסתכל בלבו אינו עושה בזה דבר עד שמוציא בשפתיו, והוא נתכוון לזה>. וההוא מלה דאפיק מתבקע באוירא ואזלא וסלקא ומטאס בעלמא ואתעביד מיניה קלא. <ואותה המלה שהוציא מתבקעת באויר והולכת ועולה ועפה בעולם ונעשה ממנה קול>. וההוא קלא נטלין מארי דגדפין וסלקין ליה למלכא ועייל באודנוי. <ואותו הקול לוקחים אותו בעלי הכנפים ומעלים אותו אל המלך ונכנס באוזניו>. הה"ד וישמע יי' את קול דבריכם. וישמע יי' ויחר אפו. <זה שכתוב "וישמע יי' את קול דבריהם", "וישמע יי' ויחר אפו">. ובגין כך כל צלותא וכל בעותא דבעי בר נש מקמיה דקב"ה בעי לאפקא מילין בשפותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא. <ומשום כך כל תפלה וכל בקשה שמבקש האדם לפני הקב"ה צריך להוציא המלים בשפתיו. שאם אינו מוציא אותן בשפתיו אין תפילתו תפילה>. וכיון דמיליא נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וטאסין ואתעבידו קלא ונטיל לון מאן דנטיל ואחיד לון לכתרא קדישא ברישא דמלכא. <וכיון שהמלים יוצאות מתבקעות באויר ועולות ועפות ונעשו קול, ולוקח אותן מי שלוקח ומאחד אותן לכתר קדוש בראש המלך>. וכיוצא בזה אמרו רז"ל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם. כי מתוך הקריאה הנאמרת בכוונה והמשכת הדברים מתרבים ומתוספים ושמחים. ובשם רב סעדיה גאון ז"ל מצאתי כי האותיות ביוצאם מן הפה ויפקידם ויניחם באויר פלחוהו כפלח ונתחדש ממנו דמויות מכוונות מפורדות מבוארות כנגד כח כל אות מהן הלא תראה במתן תורה הוריד השם יתעלה על ההר אש גדולה בהוד והדר מוקפת ענן וערפל וחשך שחור שנאמר ישת חשך סתרו (תהלים יח יב). ערבב הכל באש נראה דמותו בענן כדבר היוצא מחרט ומחוגה יש לו ניענוע התיבה באויר וראו העם הדבור ודמות האותיות שנאמר וכל העם רואים את הקולות וגו'. והנה נראה האנוש ידבר ביום קר ביציאת האות מהפה יחתוך באויר ויתחרט בו דמות כדמות האותיות וכו'. ואם תתבונן במאמר זה עד תכליתו תבין עוד טעם לכמה ענינים הנעשים ע"י שם טהרה או להפך וכבר רמזתי זה. ובמקום אחר מספר הזוהר [ואתחנן ר"ס ב'] ובשעתא דצלותא סיימא כל אינון מילין דאפיק בר נש מפומיה בההוא צלותא כולהון סלקין לעילא ובקעין רקיעין עד. <תרגום - ובשעה שמסיים התפילה כל אלו המלים שהאדם הוציא מפיו בתפילה ההיא כולם עולים למעלה ובוקעים רקיעים>. דמטאן לההוא אתר ומתעטרין ברישא דמלכא ועביד מנייהו עטרה. <עד שמגיעים למקום שמגיעים ומתעטרות בראש המלך ועושה מהם עטרה>. והא אוקמוה חברייא. <והרי העמידו החברים>. ומזה המאמר תבין טעם למה לא תקנו לומר בתפלת יוצר כתר יתנו לך רק בסוף התפלה והבן זה. מדרש תילים אמר רבי פנחס בשם רבי אבא המלאך שהוא ממונה על התפלה הוא ממתין עד שיתפלל כנסייה אחרונה שבישראל ועושה אומן עטרה ונותנן בראשו של הקדוש ברוך הוא שנאמר ברכות לראש צדיק (משלי י ו'). זה צדיקו של עולם ואמרו חכמי הקבלה כי המלאך הזה הוא סנדלפון עומד אצל יסוד עולם כי משם קבלתו. ולזה רמז בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו:
ובספר היכלות נרמזו ענינים אלו למבינים ותקנו לתת שלום לשמאלו שהוא ימינו של הקב"ה הרומז למדת החסד ואחרי כן לימינו הרומז לשמאלו של הקב"ה אחרי כן באמצעי שהוא האמצעי. וצריך לפסוע שלש פסיעות לאחריו כנגד השני פתחים שנכנס והבן זה. ותיקנו והוא רחום קודם תפלת ערבית והטעם מבואר. במדרש רות אמרו שם (זוהר חדש ע"ט ט"ב) שלשה שלימים מושלים בגיהנם מתחת יד דומה. והם משחית אף וחמה. וכל האחרים ממונין תחתם ודנין נפשותיהן של רשעים. וכל אותן כתות של מלאכי חבלה כולן מרעישין גיהנם ונשמע קולן לרקיע. וקולות של רשעים ביניהם צווחין ואומרים ווי ווי ואין מרחם עליהן והמשחיתים הללו שולטים כל ימי השבוע מזמן תפלת ערבית ודנין אותן שהיו במחשך מעשיהן ומהרהרין הרהורים על משכבותם ועליהן אמר הכתוב והיה במחשך מעשיהם הוי חושבי און וכיון שהתחילו גומרים ביום ודנים אותן. אבל התחלת הדין לרשעים בגיהנם משתחשך הלילה. ועל זה נקראין לילות כד"א מפחד בלילות. וא"ר אלכסנדרי מפחדה של גיהנם. ולכן תקנו בתפילת ערבית כל ימי השבוע והוא רחום. על כי מאותה שעה שבחשך דנין את הרשעים ע"י ג' המשחיתים שהם משחית אף וחמה וכלן נכללו בהאי והוא רחום. משחית. הה"ד ולא ישחית. אף. והרבה להשיב אפו. חמה. ולא יעיר כל חמתו. ולפיכך תקנו והוא רחום בימי החול. כיון שנכנס השבת מסתלק הדין מן העולם והרשעים בגיהנם יש להם מנוחה ומלאכי חבלה אינן שולטין עליהן משעה שקדש היום. ועל כן אין אומר בערב שבת והוא רחום כדי שלא יתעוררו מלאכי חבלה ולפיכך הוא אסור לאומרו בערב שבת מפני כבודו של מלך המגין על הרשעים בשבת להורות שכבר נסתלק הדין מן העולם וכבר אין רשות למחבלים לחבל. (זוהר חדש ע"ט ב') לסנטירא דהוה מלקי לחייבייא אתא מלכא לאגנא עליה ושזביה כיון דקאים קמי מלכא מאן דאגזים ליה במלקיותא לאו קלנא דמלכא הוא. <תרגום - בדומה לשומר שהיה מכה הרשעים בא המלך להגן עליהם ולהצילם. כיון שעומד לפני המלך מי שיפחידם במלקות האין הוא בזיון למלך>. כך מלכא איהו שבת נטיל לחיובי גהינם ואגין עלייהו וכל סנטריא מתעברן קמי מלכא. <כך המלך הוא שבת שלקח כל הרשעים שבגיהנם ומגן עליהם, וכל השומרים עוברים לפני המלך>. מאן דנטיל רצועה קמי מלכא ואגזים לון לאו קלנא דמלכא איהו. <מי שלוקח רצועה לפני המלך ומפחיד אותם האין זה בזיון המלך>. הנך רואה כוונתם שאין לומר והוא רחום בערב שבת והאומרים אותו תועים גמורים הם. והוא הדין שאין לומר שומר עמו ישראל כי מורים שהשרים והמקטרגים הם בממשלתן ולא הוא יתעלה. ועוד המשילו משל אחר רבותינו ז"ל. משל לרועה צאן כל זמן שהצאן במדבר תוך הזאבים אז מתפלל על שמירתם אבל כשהצאן בעיר אינו מתפלל על שמירתן. וזהו טעם בחתימת הפורש סוכת שלום. כי כיון שבא השבת אינו צריך שמירה מן הקטיגור. ועל כן חותמים הפורש סוכת שלום כלומר סוכת דוד המחוברת לשלום כמה דאת אמר אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט יא):
ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפוך את הערים אשר ישב בהן לוט. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אמר רבי יוחנן אפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא זוכר הצדיקים שנאמר ויהי בשחת אלהים ויזכור אלהים את אברהם. נראה לי מכאן ראיה שצדקת הצדיק תועיל לזרעו אף אם אינם אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. רק שלא יהיו רשעים גמורים. וכבר הזכירו רבותינו זכרונם לברכה זה הענין בענין דוד ואבשלום. וצריך להתבונן בפסוק חי אני נאם יי' אם בן ואם בת יצילו המה בצדקתם יצילו נפשם (יחזקאל יד כ'):
על כן קרא למקום ההוא באר שבע כי שם נשבעו שניהם. מלת שבועה הוא מלשון שבעה כמו חצבה עמודיה שבעה (משלי ט א'). והרמז לשבעה ימי בראשית והשבועה אינה עולה רק עד המדות ועל כן הנשבע לבטל את המצוה אין כח בשבועה לעוקרה. אבל נדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות כי על גבי תורה עולין והבן זה ובמקום שתמצא שבועה בבורא נשבע יי' וגומר ר"ל נעשה שביעי להסכים עם מדותיו הפעולה הנזכרת כי אין להם פעולה רק מאתו יתעלה ויתברך ועל כן לא תמצא מלת שבועה נאמרת בלשון עבר כגון שבע אלא נפעל. ועוד נרמוז יותר בגזירת האל:
ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם יי' אל עולם. ואם נמנה ממטה למעלה יהיה באר שבע החסד מדתו של אברהם אבינו ע"ה ואם נמנה ממעלה למטה יהיה שביעית העשירית ולכל הפירושים מלת אשל רומז על האצילות והברכה כמו שדרשו רז"ל אכילה שתייה לוייה. ואף לפי פשוטו שהוא אילן יתכן שירמוז לעץ הדעת והבן זה. בשם יי' פירשתיו בפסוק וקרא בשם יי'. אל עולם יתכן שירמוז לשר העולם והבן זה:
ויהי אחר הדברים וגו'. אמרו רז"ל אחרי דבריו של שטן וכו'. הוציאו המדרש הזה במלת אלה הרומז לשטן המקטרג. וכבר פירשנו טעם הענין למעלה. גם סוד עקידת יצחק וזהו סוד האיל שהקריב תחת בנו והבן. מוסף על זה יש לך להתבונן מפסוק ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר (איוב לג כד). כי כשנגזרה מיתה על האדם ונמצא לו מליץ למעלה. והכתב שנחתם בטבעת המלך אין להשיב אין תקנה לדבר עד יותן למלאך המות כופרו וכן אמרו בפירוש במדרש רות (זוהר חדש פ' ט"ג) על רבי כרוספדי שחלה והגיע זמנו למות. ונמצא לו מליץ למעלה שהיה מעביר על מדותיו אמר שם ולא שביק ליה מלאך המות עד דיהבו ליה באתריה ר' כרוספדי סבא כמלקדמין כדין שבק ליה. וזהו רמז אחר בסוד הקרבנות. ובתנא דבי אליהו מצאתי כל גזירה וגזירה שיוצאה מפי הקדוש ברוך הוא על האדם כיון שעשה תשובה אין משלחין אותה לפורענות אלא משלחין אותה לאדם אחר. שנאמר צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (משלי יא ח):
וישכם אברהם בבקר וגומר. אמר בעלייתו של אברהם בבקר רמז למדתו שנאמר יומם יצוה יי' חסדו. ויחבוש את חמורו. לא תמצא חמור כתוב בתורה קודם חמורו של אברהם אבינו עליו השלום הוא החמור הנוער במשמרה הראשונה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בברכות שלשה משמרות הוי הלילה משמרה ראשונה חמור נוער שניה כלבים צועקים שלישית אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו. והנה המשמרה הראשונה היא מצד החסד ועל כן אמרו חמור נוער. ולפי הנראה מדעת רבותינו ז"ל בסוד לא תחרוש בשור ובחמור כי שניהם רומזין לכחות המקטרגין נצטרך לפרש ויחבוש את חמורו מלשון רבותינו ז"ל חבוש בבית האסורים כלומר שנתגבר על כחות המקטרגין שקטרגו עליו. והאמת כי במשמרת הראשונה חמור נוער כי אז תחלת ממשלת מדת הדין ושלוחיה שולטין בעולם שנאמר מפחד בלילות. המשמרה שניה גם היא מצד הגבורה כי בחצות לילה אז תוקף מדת הדין ועל כן אמר כלבים צועקים כי הכלב הוא מצד הנפש האוכלת ועל כן ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו כי היה בחצות הלילה אז הוא תוקף מדת הדין. השלישית הרחמים מתקרבים לבא בעולם זהו אשה מספרת עם בעלה ותינוק יונק משדי אמו הרמז למה שנאמר הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם וכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וכתיב עיני כל אליך ישברו והבן כל זה. ר' נתן אומר ארבע. רמז לד' ראשי נהרות הנזכרים בפרשת בראשית. וטעם ואני והנער נלכה עד כה. נפרש בתורת כהנים בגזירת האל:
כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. יש לשאול כי ידענו כי אברהם היה אוהב שנאמר זרע אברהם אוהבי (ישעיה מא ח). ואיך לא שבחו במעלתו הגדולה שהיא מצד החסד רק שבחו במדת היראה כי ידענו כי כל מה שעשה אברהם אבינו ע"ה עשה מאהבה ויש הבדל בין האוהב לירא כיתרון האור מן החושך. ועל כן יש לך לדעת מאמר בעלי הקבלה כי היראה היא על שני דרכים יראה פנימית ויראה חיצונית היראה חיצונה היא למטה מן האהבה והפנימית היא למעלה מן האהבה כיצד יראה חיצונה היא סוד כל הירא לעבור על מצות המלך פן יענש ויתפש במאמר המלך. יראה פנימית בהיות האדם משיג מעלת הבורא יתעלה ורוב התענוגים והעושר והכבוד אשר בהיכלו בהגיע אדם לידיעת מעלה זו יפחד ויבהל ויאמר שמא אינני ראוי לעמוד בהיכל המלך. כי לפי גודל מעלתי ורוב פחיתותי וחסרוני ימצא בי ערות דבר ויוציאני חוצה מהיכלו ונמצא כל ימיו עומד בדאגה ויראה לבל ימצא בו המלך מום או חסרון כענין שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך נמצא זה ירא מרוב אהבתו וחבתו להדבק במלך ולהיות ממשרתיו. זו היא היראה שהיא למעלה מן האהבה ועל יראה זו נאמר כי ירא אלהים אתה כי המגיע למעלה זו הרי אשתו ובניו וגופו אינם נחשבין לו לכלום כדי למוסרם על הבורא יתעלה כקונה אלף ככרי זהב בפרוטה אחת ועל יראה זו פנימית כתב ראשית חכמה יראת יי'. אשרי איש ירא יי'. אשרי כל ירא יי' (תהלים). את יי' אלהיך תירא. ויראת מאלהיך. מה יי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכיוצא בהם:
ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי' יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה. דע כי ביום הכיפורים נעקד יצחק אבינו ע"ה ואז בקש אברהם אבינו ע"ה שיפתחו לו שערי בינה ותשובה לכפרה לישראל באותו יום. והשם יתעלה הודה לו לתת מתנה זו לבניו לפתוח להם שערי תשובה זהו שנאמר ויקרא אברהם שם המקום ההוא יראה אשר יאמר היום בהר יי' יראה. וכבר ידעת כי הבינה נקראה הר ואותו היום נקבע לכפרה על ישראל. ולפיכך דע כי שערי תשובה פתוחין מראש השנה עד יום הכפורים כמה דאת אמר ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד (ירמיה לא ג) בסבת אהבת אברהם אבינו ע"ה נמשך חסדו לבניו. ועל אותם הימים כתיב דרשו יי' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (ישעיה נה ו) קרוב ודאי שאלמלא שהשערים הללו פתוחין רחוק היה הדרך מאד כי כל הבקשות שאדם מבקש מלפני השם יתעלה לולי המקטרגין והמונעים שיש באותה הבקשה היתה בקשתו נעשית בין שיהיה צדיק או חוטא. אמנם בהגיע המתנה או הבקשה ההיא דרך צפון ששם מעבר כל השאלות אותן הכחות מערערין ואומרים נעמוד לדין אליה ואם אינו ראוי לא ישיג בקשתו. והיא צפונה שם להיותה לצדיקים שנאמר וצפון לצדיק חיל חוטא (משלי יג כב) מה רב טובך אשר צפנת ליריאיך פעלת לחוסים בך נגד בני אדם (תהלים לא כ') ודאי. ואלמלא עקידת יצחק אין אחד מכל הנבראים יכול להפיק רצון שאלתו מרוב דקדוק הדין במקום הזה. והיודע סוד זה יבין סוד ויהי כי זקן יצחק והמשכיל יבין. בהר יי' יראה. אמרו רבותינו זכרונם לברכה בפסחים מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר יי' ואל בית אלהי יעקב (ישעיה ב ג') אלהי יעקב ולא אלהי אברהם ויצחק. אלא לא כאברהם שכתוב בו הר שנאמר אשר יאמר היום בהר יי' יראה ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה אלא כיעקב שכתוב בו בית שנאמר ויקרא למקום אל בית אל. ייחס ההר לאברהם כי הוא מקום מים שמשם המים העליונים שנאמר הרים נזלו מפני יי' (שופטים ה ה'). ובבראשית רבה מי יעלה בהר יי' זה אברהם. השדה היה מיצחק כי הוא שדה של תפוחים הצריך השקאה שלא תהיה מדת הדין קשה זהו שנאמר על אשת חיל זממה שדה ותקחהו. הבית הוא ליעקב אינו נוטה לקצוות רק מקבל משניהם. וסוד הענין הוא כי בימות הגאולה יתנהג עמנו במדת רחמים שנאמר ומאספכם אלהי ישראל (ישעיה נב יב) הוא ישראל סבא קדישא וזהו והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו (ישעיה כט כג). מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלהי יעקב (תהלים קיד ז). וסוף הפסוק מוכיח שנאמר ההופכי הצור אגם מים. ר"ל מהפך מדת הדין למדת רחמים:
ובספר הזוהר נראה כי כוונתם בהר יי' שהוא רמז לבינה. ובית אלהי יעקב רמז לחכמה. כי הבי"ת רמז לחכמה כאשר ידעת בפסוק בראשית והה"א ראשונה של שם רמז לבינה והיא הה"א הרמוזה בהר יי'. אמרו שם מאי דכתיב לכו ונעלה אל הר יי'. כיון דאמר אל הר יי'. מאי אל בית אלהי יעקב. דא היא חכמה דכתיב בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן משמע ה"א וריש חד אינון. כבר רמזתי סוד זה בפרשת בראשית כי אות ה"א ואות רי"ש רמז לבינה: