Recanati on the Torah, Vayikra

ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. הזכיר השם המיוחד בדבור ולא הזכירו בקריאה כענין ואל משה אמר עלה אל ה' כי השם הנכבד קראו וזהו סוד אל"ף זעירא דויקרא והדבור אליו מהשם הגדול:

ובספר הזוהר [האזינו רפ"ה א'] כי שם יי' אקרא מאי אקרא כמה דאת אמר ויקרא אל משה דא שכינתא. ויש מפרשים הפך והראשון עיקר. וטעם מאהל מועד כי באמצעות השכינה היה מדבר עם משה כמו שאנו אומרים במוספים מפי כבודך כאמור. והבן כי באברהם נאמר והוא יושב פתח האהל כי לא נכנס באהל רק בפתח אמנם במשה רבינו ע"ה נאמר מאהל כי נכנס באהל ומשם נסתכל באספקלריאה המאירה זהו בכל ביתי נאמן הוא. והבן אמרו אדם כי יקריב מכם וכבר העירותיך בזה על דעת קצת חכמי הקבלה אך לא ידענו האמת אתם עד יערה עלינו רוח ממרום. ואיפשר עוד שרומז לקרבנות שמקריב מיכאל מנפשותיהן של צדיקים:

אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'. כבר רמזמי לך סוד הקרבנות בכמה מקומות. גם צריך לכוין המקריב שיהא הקרבן ההוא תמורתו. וכן הענין מתחלה לוקח הבהמה ומשליכה לארץ בחזקה ודומה בנפשו כאילו השליך עצמו וכשמתודה מודה שחייב סקילה. עוד שוחט הבהמה ודומה בנפשו כאילו שוחט עצמו ומודה שהוא חייב הרג וחנק כי בעת ששוחט הבהמה תוקף ידו לשחטה וחונקה מעט בתקיפת השחיטה שלא ישהה הרי השחיטה הרג וחנק. אחרי כן שורפה ודומה בנפשו כאילו נשרף ומודה שהוא חייב שריפה ומתודה והקב"ה מקבלו. גם צריך הכהן לראות בשעת זריקת הדם האיש והאשה המתכפרין בקרבן. ובעבור שאסור להסתכל באשה לכן עשו הכיור במראות הצובאות כי כשהכהן מקריב קרבן נשים מסתכל בכיור ורואה בו פרצוף האשה המביאה הקרבן. אמרו רז"ל על מה העולה מתכפרת על עשה ולא תעשה הניתק לעשה רבי שמעון אומר אין העולה באה אלא על הרהור הלב רבי לוי אומר מקרא מלא הוא שנאמר והעולה על רוחכם (יחזקאל כ לב). ממי אתה למד מבניו של איוב שנאמר והעלה עולות מספר כולם וגו'. אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם. והנה לפי שתי הדעות האלו יש טעם נכון להיותה זכר כי אם היא באה על עשה ועל לאו הניתק לעשה ידעת כי העשה מזכור. גם אם היא באה על הרהורי הלב ידעת כי המחשבה היא מקור וראשית הכל:

ספר הזוהר (לא מצאתי מקור) ורזא דעולה סלקא דכר ולא נוקבא בגין דכולא רעותא דמחשבה טהורה סלקא בדכורא. והענין כי היא מתאחזת בתחלה במדת רחמים מה שאין כן בחטאת כי היא מתאחזת במדת הדין בתחלה:

ספר הזוהר (לא מצאתי מקור) תא חזי כד קרבנא דכר אתקשר כולא מעילא לתתא כד קרבנא נוקבא אתקשר כולא מתתא לעילא. תמים כבר פירשנו טעם התמימות. אל פתח אהל מועד וגו'. הפתח הזה רומז לשערי צדק כי שם עלוי הקרבנות. וזהו לרצונו לפני ה' כי היא הנקראת רצון שנאמר יעלו על רצון מזבחי (ישעיה ס ז') גם נקרא פני יי':

וסמך ידו על ראש העולה. כבר פירשתי טעם הסמיכה כי הוא להאציל עליה חטאו כמו שארמוז בענין העזאזל וזהו ונרצה לו כי מדת הדין תתרצה לו בזה. ואמרו רז"ל בירושלמי אמר רבי יוסי בר אבא כל מי שהוא תוכף לסמיכה שחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן לנטילת ידים ברכה אין שטן מרקד באותה סעודה. לגאולה תפלה אין שטן מרקד כל היום. והבן כל זה היטב. גם סוד השחיטה והזריקה פירשתי:

והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. נרמז במלת לנתחיה כי היה צריך הכהן המקריב שידע לכוין ולהקריב כל נתח ונתח וכל חלב ודם לעיקר מוצאו. וכן אמרו רז"ל בספרי רבי יאשיהו אמר שאם זרק את הדם כראוי ואינו יודע לשם מי זרקו ואם הקטיר את החלב כראוי ואינו יודע לשם מי הקטיר מניין שהכהנים נושאים עון שנאמר אתה ובנך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש:

ספר שבעה היכלות [זוהר בראשית מ"ה ב'] קרבנא סלקא תננא ומספקי כל חד וחד כדקא חזי ליה. <תרגום - עשן הקרבן עולה ומספק לכל היכל והיכל כראוי לו>. כהני ברעותא וליואי בבסימו דשירתא דא אתכלל בדא. <והכהנים ברצונם להעלות נחת רוח והלויים בנעימת זמירתם שמזמרים בשעת הקרבת הקרבן, זה נכלל בזה>. ועיילין היכלא בהיכלא רוחא ברוחא עד דמתחברן באתרייהו כדקא חזי ליה. <ונכנסים היכל בהיכל רוח ברוח עד שמתחברים כולם במקומם כראוי להם>. בסייפא ואשלימו דא בדא עד דאינון חד ואתנהרין דא בדא. <ונשלמים זה מזה עד שנעשים אחד ומאירים זה בזה>. כדין נשמתא עילאה דכולא אתיא מלעילא ונהיר לון והוו נהרין כולהו בוסינין בשלימו כדקא חזי. <אז הנשמה העליונה מכולם באה מלמעלה ומאירה עליהם ומאירים כל הנרות בשלמות כראוי>. עד דההוא נהורא עילאה דכולא אעיל לבית קדש הקדשים. <עד שאותו אור העליון נתעורר וכל ההיכלות נכנסים לבית קדש הקדשים>. ואתברכא ואתמליא כבירא דמיין נבעין דלא פסקין וכולהו מתברכאן לעילא ותתא. <והיכל השביעי מתברך ומתמלא כבאר מים נובעים ואינם פוסקים וכל ההיכלות מתברכים למעלה ולמטה>. ודע כי יש מן הזבחים שהם נאכלין למזבח ולכהנים ולבעלים כמו השלמים. ויש מהן נאכלים לכהנים כמו חטאות ואשמות וכולן וזריקת הדם והקטרת אמורין לכפרת העבירה אך העולה כולה כליל ולא היה רשות לדבר גופני ליהנות ממנה לפי שהעביר המחשבה בהרהור רע מנפש ועד בשר יכלה לשוב הכל רוח כמו שהיתה עיקר העבירה ברוח. ועל זה אמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה. ופירוש עולה אשה ריח ניחוח פירשתי בפרשת ואתה תצוה. ויש עוד מפרשים אשה כאילו השי"ן קמוצה. ועולה שהיא עולה למעלה ובאמרו הוא לשון זכר רמז לת"ת ישראל וריח רמז לחכמת אלהים:

ספר הזוהר [עיין נח ע' א'] אמר רבי יהודה כתיב עולה אשה ריח ניחוח. <תרגום - אמר רבי יהודה כתוב "עולה אשה ריח ניחוח">. אי עולה סלקא דכר ולא נוקבא דכתיב זכר תמים יקריבנו. <קרבן עולה מעלים זכר ולא נקבה שכתוב "זכר תמים יקרבנו">. אמאי כתיב אשה. <אם כן למה כתוב "אשה" לשון נקבה היה צריך לכתוב אש>. אמר רבי יוסי אע"ג דלאתר דכורא קא סליק נוקבא לא בעייא לאיתפרשא מיניה ולדחייה לה לבר. <אמר רבי יוסי אף על פי שעולה נקרב זכר ולמקומו נקרב הנקבה לא צריכה להפרד מז"א ולפרוש לה לחוץ>. אלא בה אתקריב קרבנא. <אלא בהנוקבא הוא נקרב דהיינו על ידי הקרבן עולה הנוקבא לז"א להתחבר יחד>:

ושחט אותו על ירך המזבח צפונה וגו'. הקרבנות הבאים על חטא שחיטתן בצפון משום דכתיב מצפון תפתח הרעה (ירמיה א יד) והנה למנוע הרעה הבאה מן הצפון או מפני שנגשים שם כחות המקטרגים וכחות מדת הדין צוה הקב"ה שכל שעה שיבואו שם ימצאו שחד ולא יבואו לקטרג. אבל תודה ושלמים בכור ומעשר שחיטתן בכל מקום בעזרה שלא היו באים על חטא:

ונתח אותו לנתחיו ואת ראשו ואת פדרו וגו'. סמך הכתוב הראש אל הפדר וגם בית השחיטה היה מכוסה ממנו כדכתיב תפוחי זהב במשכיות כסף (משלי כה יא) והבן. ולפי דעת האחד שרמזתי בענין החלב הטעם כי הם שוים ומקום אחד עילויים זהו על העצים אשר על האש:

ואם מן העוף עולה קרבנו ליי' והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו. כבר ידעת מה שאמרו רז"ל בחולין כשר בתורים פסול בבני יונה כשר בבני יונה פסול בתורים. הטעם הוא כי הם שני הפכים זה יסודו מים וזה יסודו אש. ואמר תחילת הציהוב שבזה ושבזה פסול כי בתורים הם קטנים וביונים הם גדולים:

ספר הזוהר [ויקרא כ"ו ב'] תא חזי מכל אינון עופי לא מקרבין אלא מן התורים ובני יונה. <תרגום - בוא וראה כי מכל אותם עופות שברא הקב"ה לא מקריבים אלא מן התורים או בני יונה>. אלא רזא דא מה דאתכשר בדא פסל בדא. <אלא סוד זה הוא שאמרו חז"ל מה שהוכשר בתורים דהיינו דוקא גדולים וצהובים פסול בבני יונה שדוקא קטנים שעדין לא הצהיבו>. דא ימינא ודא שמאלא. <כי יונים הם מצד החסד שאין להם גוון אדום ואילו תורים הם מצד הגבורה שיש להם גוון אדום>. וכולא חד. <וכולם אחד שהחסד והגבורה נכללים יחד>. גם על סוד המליקה עוררונו ז"ל אמרו שם כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיטה והנה המליקה דוגמת עריפת פטרי חמורים ועגלה ערופה והשחיטה הפכה כי המקום ההוא נבחר לחלוק לה כבוד שתצא נפשה בלא ייסורין אמנם המליקה רמז כי הוא פנה אל השם עורף ולא פנים ולכן צריך מלקות מעין חטאו וזה טעם כי עם קשה. ומסוד הצפרנים תבין זה ותבין מה טעם הצפרנים מפילין את האשה ובסוד ההבדלה יתבאר בגזירת האל. או אפשר כי ענין המליקה שלא להניף ברזל על הקרבן שהרי אפילו במזבח נאמר לא תניף עליהם ברזל כל שכן בקרבן עצמו. אמנם בקרבן הבהמה אי אפשר בענין אחר. וטעם ונמצה דמו תבין מסוד זריקה:

והסיר את מראתו בנוצתה וגו'. דע כי השלכת המוראה והנוצה למקום הדשן היא דוגמת הקרבה ויתבאר בסוד תרומת הדשן הקודמת לכל הקרבנות והבן מה שאמרו רז"ל תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף. ועוד יש לרז"ל בספר הזוהר ענינים נוראים בסוד הקרבנות ראוי לנו להביאם. [פנחס ר"מ ב'] אמר שם סתרא דקרבנין סגיאין ולא אתמסר לאתגלייא בר לזכאי קשוט דרזא. <תרגום - יש הרבה סודות של הקרבנות ולא נמסרו לגלות חוץ מצדיקי אמת>. דמריהון לא איתכסי מינייהו. <שסוד אדונם אינו נעלם מהם>. סתרא דקרבנייא דא איהו ארבע דיוקנין חקוקין בכסא. <הסוד של הקרבנות זהו הסוד של אלו ארבע צורות חקוקות בכסא>. ודא איהו כורסייא דמלכא קדישא. <וזה הוא הכסא של המלך הקדוש>. פני שור פני נשר פני אריה פני אדם דכליל לכולהו. <פני שור פני נשר פני אריה פני אדם כולל כולם>. וכל אפין מסתכלין אילין לאילין ואתכלילן אילין באילין. <וכל ד' פנים מסתכלים אלו לאלו ונכללים אלו באלו>. ומינייהו מתפשטן לכמה סטרין ורבוון עילאה ותתאה דלית להון שיעורא ומניינא וחשבון. <ומהם מתפשטים לכמה צדדים ורבבות למעלה ולמטה שאין להם שיעור ומניין וחשבון>. פני שור אתפשט לבעירי רוחא מיניה לארבעה זיינין ואתכללו בחד. <פני שור מתפשט ממנו רוח לבהמות לארבעה מינים שנכללים כאחד>. ואילין אינון פרים וכבשים ועתודים ועזים. <ואלו הם פרים וכבשים ועתודים ועזים>. ואילין קיימין לקרבנא. <ואלו עומדים לקרבן>. ובגין דמיניהון הוי מאינון חילין קדישין דמתפשטי מההוא פני שור מתקרבין ליסודא דלהון ואתהנין מההוא יסודא ולבושא דלהון. <ומשום שהקרבן הוא מהם אלו צבאות הקדושים המתפשטים מפני השור ההוא מתקרבים על ידי הקרבן אל היסוד שלהם ונהנים מאותו היסוד והלבוש שלהם>. ואי לא דהוי להו יסודא בהאי עלמא לא מתקרבי תמן. <ואם לא שהיה בהם היסוד של העולם הזה לא היו מתקרבים שם>. כגוונא דהוי נייחא לשכינתא קדישא מרוחיהון דצדיקי ואתקריבת לקבל ההוא רוחא דההוא זכאה ואיתהנת מיניה. <כמו שיש נחת לשכינה הקדושה מן רוחות הצדיקים והיא קרבה לקבל הרוח של הצדיק ונהנית ממנו>. בגין דמינה הות ההוא רוחא. <שאותו הרוח הוא נמשך ממנה>. כך אילין איתהנון מסיטרא ויסודא>. דלהון. <כך אלו הצבאות המתפשטים מפני שור נהנים מצד היסוד שלהם>. ואיתהנון מההוא לבושא דמקרבי. <ונהנים מאותו הלבוש הנקרב>. דהא מלבושא דרוחא דלהון הוות ובגין כך איתהנון מיניה. <שהוא מן הלבוש של הרוח שלה ומשום זה נהנים מהם>. פני נשר אתפשט לעופי רוח מיניה. <פני נשר מתפשט ממנו רוח לעופות>. ונשר בתרין סטרין איהו. <ונשר בשני צדדים הוא>. ורזא דא ועוף יעופף תרין סטרין. <וזה סוד "ועוף יעופף" המורה על ב' רוחות>. ובגין כך נחתא ואתפשטא מימינא ושמאלא דעופי. <ומשום כך מתפשט ויורד מימין ומשמאל לקרבן העוף>. מכל סטר דברא לא אתקריב אלא יונה ותורין. <מכל צד נוהג שלא נקרב אלא יונה ותורים>. דאינון בקושטא לזוגייהו מכל שאר עופין. <שהם אמתיים לזוגיהם יותר מכל שאר העופות>. נרדפין ולא רודפים מהימנא דא לדא נוקבא לבר זוגא. <הם נרדפים ואינם רודפים ונאמנים זה לזה הנקבה לבן זוגה>. ועל דא קרבנא מינייהו. <ועל כן הקרבן מהם>. ונחתי ומתקרבי אינון רוחין קדישין ואיתהנון מיסודא ועיקרא דלהון. <ויורדים ומתקרבים אלו הרוחות הקדושות ונהנים מיסוד ועיקר שלהם>. ואי תימא היאך אתפשט מהאי יונה או משפנינא דא לכמה סיטרין חיילין דלית להו שיעורא או מבעירא חדא אוף הכי. <ואם תאמר איך נתפשט מאותה יונה או תור לכמה צדדים צבאות שאין להם שיעור או מבהמה אחת גם כן>. תא חזי חד שרגא דקא איתמלי מיניה כל עלמא תוב אעא דקיק דליק לרברבא. <בוא וראה נר אחד דק שדולק מתמלא ממנו כל העולם אור ועוד עץ דקיק מדליק עץ גדול>. עד הכא מתרין סיטרין דחקיקין בכסא. <עד כאן נתבאר הקרבן משני צדדים החקוקים בכסא>. השתא אית לשאלא ארבע דיוקנין אינון דחקיקין בכסא מאי טעמא לית קרבנין מן אחרנין. <עתה יש לשאול הרי ארבע צורות הן החקוקות בכסא מהו הטעם שאין קרבן מצורות אחרות>. אלא ודאי מכולא קרבנא. <אלא ודאי שיש קרבן מכולם>. אריה חקוק בכסא בשעתא דקרבנא שלים אריה נחת ועאל באשא ואכיל ואיתהני תמן. <אריה חקוק בכסא, בשעה שהקרבן שלם יורד האריה ונכנס באש ואוכל ונהנה משם>. אדם חקוק בכורסייא אדם עיקרא דכולא ומתקריב תמן רוחיה ונשמתיה. <אדם חקוק בכסא, הנה אדם הוא עיקר הכל ומקריב שם את רוחו ונשמתו>. ואדם עילאה אתהני מאדם דלתתא וכל זיינא מתקרב לזייניה ואתהני מיניה איתהני מדיליה ממש ומיסודא דיליה. <ואדם העליון נהנה מאדם התחתון וכל מין קרב למינו ונהנה ממנו משלו ממש ומן היסוד שלו>. ואי תימא הא אריה דלית ליה יסודא לתתא מההוא קרבנא. <ואם תאמר הרי אריה אין לו יסוד למטה מאותו קרבן>. אריה כליל בכולהו דהא מימינא הוי. <אריה כלול בכולם כי הוא לימין שהוא חסד>. ובגין כך אכיל מכולהו. <ומשום זה הוא אוכל מכולם>. וכל שאר לא אכלין מזיינין. <וכל השאר אינם אוכלים ממינו>. דימינא איהו. <משום שהוא ימין>. הא כל ד' דיוקנין דחקיקין בכסא מתקרבין לקרבנא. <הרי שכל ד' צורות החקוקות בכסא מתקרבות אל הקרבן>. ובגין כך קרבנא שלים. <ומשום זה הוא קרבן שלם>. וכד הני איתהנו מיסודא ועיקרא דלהון כדין נחת רוח לאדלקא בוצינין עילאין. <וכשהם נהנים מיסוד ומעיקר שלהם אז יורד רוח להדליק נרות העליונים>. כהני וליואי יהבי יסודא ועיקרא לאינון דרגין עילאין דלהון. <כהנים ולוים נותנים יסוד ועיקר למדרגות העליונות שלהם>. וכל דרגא יהב ליסודיה ארבע דיוקנין בכרסייא בקדמיתא. <וכל מדרגה נותנת ליסודה ארבע צורות הכסא בתחילה>. כדאמרן זיינא לקבל זיינא ומתקרבי אינון בקדמיתא זיינא לזייניה. <כמו שאמרנו שכל מין הוא כנגד מינו והם מתקרבים תחילה מין למינו>. פני שור כולהו פנים כל אינון דמתפשטי לאינון זייניה כדאמרן כולהו מתקרבי לעיקרא ויסודא דלהון. <פני שור כולו פנים המתפשטים לאלו המינים שאמרנו כולם מתקרבים לעיקר ויסוד שלהם>. פני נשר כדאמרן. <פני נשר כמו שאמרנו>. אריה כמה דאיתמר. <וכן פני אריה כמו שאמרנו>. אדם דאקריב רוחיה ונשמתיה מתקריב לגביה אדם עילאה. <אדם המקריב שרוחו ונשמתו נקרבים לאדם העליון>. כהנא דמייחד שמא קדישא מתקריב לגביה כהנא עילאה. <הכהן המייחד על הקרבן את השם הקדוש נקרב לכהן העליון>. ההוא דעל לבית קדש הקדשים. <אותו הנכנס לבית קדש הקדשים>. ואיקריב ודאדליק בתיקוניה בנהירו דאנפין לקדמות כהנא דלתתא. <וזה מתקרב לה ומדליק נרות המלכות בתקונו בהארת הפנים כנגד הכהן שלמטה>. ליואי דנגני בחדוא ההוא משרא דלהון חדי ואנהיר אנפין. <הלוים המנגנים בשמחה אותו הצד שלהם שמח ומאיר פנים>. ישראל קיימי על קרבנא בצלותא. <ישראל המקריבים העומדים על הקרבן בתפלה>. דהא בצלותא דלהון על כולא הוה. <כי התפלה היתה על כל הקרבנות>. אתער גבייהו ישראל סבא חותמא קדישא ואנהיר אפין. <מתעורר אליהם ישראל סבא הסתום הקדוש ומאיר פנים>. כל זיינא לזייניה וכל מלה בתר יסודא דיליה אזלא. <כל מין נקרב אצל מינו וכל דבר הולך אחר יסוד שלו>. ואתערו דרגין תתאין דרגין עילאין. <המדרגות התחתונות מעוררות למדרגות העליונות>. אע"ג דכולהו מתערין. <ואף על פי שכולם מתעוררים>. דרגין דחקיקין בהו בכסא לגבי דרגין בארעא יסודא דלהון. <והמדרגות החקוקות בכסא מתעוררות להמדרגות שבארץ שהן היסוד שלהם>. ואינון דרגין עילאין דמיטמרן כולהו מתקרבים לסעודתא ומתערי. <וכן אלו מדרגות עליונות הנסתרות שכולם מתעוררות ומתקרבות לסעודה של הקרבן ומתעדנים>. אבל לית רשו לחד מיניהו לאושטא ידא בקרבנא עד דמלכא עילאה אכיל ואיתהני ויהב לון רשותא. <אבל אין רשות לאחד מהם להושיט יד בקרבן עד שהמלך העליון אוכל ונהנה ונותן להם רשות>. לבתר כיון דיהב לן רשו כל חד וחד אכל ואיתהנון כדקא יאות. <אחר שנתן להם רשות כל אחד ואחד אוכל ונהנה כראוי>. והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי. <והיינו שכתוב "אריתי מורי עם בשמי">. אילין אינון דרגין עילאין. <אלו הם מדרגות עליונות>. מורי עם בשמי דא דרועא דימינא בירכא דשמאלא. <"מורי עם בשמי" זה זרוע הימין שהוא חסד בירך שמאל שהוא הוד>. אכלתי יערי עם דבשי יעקב ברחל הא אכילנא כדקא יאות. <"אכלתי יערי עם דבשי" זה יעקב ברחל זהו אכילה כראוי>. שתיתי ייני עם חלבי. דא דרועא שמאלא בירכא דימינא. <"שתיתי ייני עם חלבי" זהו יחוד זרוע שמאל גבורה בירך ימין נצח>. הא כולהו דרגין עילאין דאיתהני בהו מלכא קדישא בקדמיתא. <הרי כל המדרגות עליונות שנהנה מהם המלך הקדוש בתחילה>. ודא מעלא דיליה והנאה דיליה מיכלא דמלכא עילאה בקדמיתא. <וזהו המעלה שלו והנאה שלו מאכל מלך העליון בתחילה>. ולהלן יהיב רשו לארבע דיוקנין דחקיקין בכורסייא ולכל אינון דמתפשטי מינייהו לאיתהנאה ולמיכל. <ולהלאה מכאן נותן המלך רשות לארבע צורות החקוקות בכסא ולכל אלו המתפשטים מהן להנות ולאכול>. הה"ד אכלו רעים אילין ארבע דיוקנין דאמרן. <זה שכתוב "אכלו רעים" אלו הם ארבע צורות שאמרנו>. שתו ושכרו דודים כל אינון דמתפשטי מינייהו. <"שתו ושכרו דודים" כל אלו המתפשטים מהם>. וכולהו אכלי ואתהנון כדקא יאות ונהירו אפין. <וכולם אוכלים ונהנים כראוי ופניהם מאירים>. ועלמין כולהו בחדו. <וכל העולמות הם בשמחה>. וכל חד וחד בין דרגין עילאין בין דרגין תתאין ביסודא דלהון מתקרבין ואיתהנון. <וכל אחד ואחד בין במדרגות העליונות ובין במדרגות התחתונות מתקרב אל היסוד שלו ונהנים>. דא איהו רזא וסתרא דקרבנא כדקא חזי. <זה הוא סוד וסתר של הקרבן כראוי>. אתא רבי אלעזר ורבי אבא וכל חברייא אישתטחו קמיה. <באו רבי אלעזר ורבי אבא ושאר החברים ונשתטחו לפני רבי שמעון>. אמר רבי אמי אלמלא לא אתמסר אורייתא בטורא דסיני אלא אמר קב"ה הא בר יוחאי אורייתי וסתרי דיליה [דיי לעלמא]. <אמר רבי אמי אם לא היתה נמסרת התורה בהר סיני אלא שאמר הקב"ה הנה בר יוחאי שימסור לכם התורה והסודות שלי היה די לעולם>. ווי לעלמא כד תסתלק מעלמא. <אוי לעולם כאשר תסתלק מן העולם>. מאן ינהיר בוצינין דאורייתא כולא איתחשך מההוא יומא. <מי יאיר אז נרות התורה הכל יהיה נחשך מיום ההוא>. דהוא עד דייתי מלכא משיחא לא ליהוי דרא כדרא דא דרבי שמעון שרי בגויה. <כי עד שיבוא מלך המשיח לא יהיה דור כדור הזה שרבי שמעון שרוי בתוכו>. והתעורר על זה המאמר הנפלא ממה שכבר כתבתי לך כמה פעמים כי כל דבר עליוני יש לו דוגמה וענין בזה העולם והוא אליו כצל אצל המיצל ואדוק בו. ועל כן אמר כאן כי רוח הבהמות נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא שור ועל כן בהתקרבו על גבי המזבח מתעלה עליו כי הוא דוגמתו. ורוח העופות נאצל ונשתלשל מחיה הנקרא נשר ובהתקרבו על גבי המזבח פני נשר והכחות הנאצלות משם מתפרנסין בו. ופני אדם ניזונין ונהנין מנפש האדם המקדש אותו ונשמתו בעת הקרבן כל מין מתקרב למינו ונהנה ממנו וכל זה הוא אחרי התאחדות הכחות העליונות אז נוטלין הכחות פרס מאת המלך ונהנין כמו שאמרנו אמנם קודם לכן אינו רשאי שום כח ליהנות וזהו סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאסור לאדם לעשות חפציו קודם תפלה:

<הג"ה והאריה אינו משפיע מכחו אבל הוא מקבל וחוטף כשישראל היו כשרים היה רבוץ על המזבח כדוגמת ארי וח"ו כשהיו הפך דרשו מיד כלב וכו' עד כאן>:

ספר הזוהר [פנחס רמ"א ב'] על רזא דא א"ר שמעון אסור לאדם שיטעום כלום עד דייכול מלכא עילאה. <תרגום - על סוד זה אמר רבי שמעון אסור לאדם לטעום כלום עד שיאכל המלך העליון>. ומאי ניהו צלותא דבר נש כגוונא דא. <ומה היא אכילתו היא תפלה תפלתו של האדם היא כעין זה>. בקדמיתא מזמין לדיוקנין דחקיקין בכורסייא על אינון בריין. <בתחילה מזמינים לד' צורות החקוקות בכסא שישרו על אלו הבריות>. דמתפשטי רוחין דלהון עופי ובעירי לקורבנא. <שמתפשטים רוחות שלהם על העופות והבהמות שיהיו לקרבן>. בריין דרוחא דלהון יסודא בהא עלמא מינייהו. <שהם בריות שיסוד הרוח שלהם בעולם הזה הוא מהן>. והיינו דקאמר מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך. <והיינו שנאמר "מה רבו מעשיך יי' כלם החכמה עשית מלאה הארץ קניניך">. בריין דאתחזאן לקרבנא דרוחא דלהון מתפשטי עלייהו ד' דיוקנין מזמנין על בריין אילין. <כי הבריות שהרוח שלהם ראוי לקרבן מתפשט עליהם ד' צורות שבכסא המזומנים על קרבנות אלו>. היינו דקאמר והאופנים וחיות הקדש. <והיינו שאנו אומרים והאופנים וחיות הקדש>. כל אינון חיילין אוחרני דקא מתפשטי מינייהו. <וכל אלו צבאות אחרים המתפשטים מהן>. ולבתר כהנא רבא דקא מייחדא שמא קדישא היינו אהבת עולם אהבתנו וגו'. <ואחר כך הכהן הגדול המיחד שם הקדוש והיינו אהבת עולם אהבתנו וכו'>. ייחודא דקא מייחד היינו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. <היחוד שהכהן מיחד הינו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד>. ובתר ליואי דקא מתערי לניגונא היינו והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי השמרו לכם. <ואחר כך הלוים שהם מתעוררים לנגן היינו והיה אם שמוע, תשמעו אל מצותי, השמרו לכם וכו'>. דא ניגונא דליואי בגין לאיתערא סיטרא דא לקרבנא דא. <שזה זמר הלוים כדי לעורר צד הזה בקרבן הזה>. ולבתר ישראל דא אמת ויציב ישראל סבא דקיימא על קרבנא דא הא דרגין עילאין פנימאין על כולא קיימין על פתורא. <ואחר כך ישראל והיינו אמת ויציב ונכון הרומז על ישראל סבא העומד על הקרבן שהוא ה"א מדרגות עליונות פנימיות על הכל הנמצאים על השלחן>. אבל לית להו רשו לחד מינייהו למיכל ולאושטא ידא לקרבנא עד דמלכא עילאה אכיל. <אבל אין רשות לאחד מהם לאכול ולהושיט יד אל הקרבן עד שמלך העליון אוכל>. והיינו ג' ראשונות ושלש אחרונות. <והיינו ג' ראשונות וג' אחרונות שבשמונה עשרה>. כיון דאיהו אכיל יהיב רשו לארבע דיוקנין וכל אינון סיטרין דמתפרשאן למיכל. <וכיון שהוא אכל נותן רשות לד' צורות ולכל אלו הצדדים המתפשטים מהן שיאכלו>. כדין אדם דא דאיהו דיוקנא דכליל כל שאר דיוקנין בעי למיפל על אנפוי. <אז אדם שהוא צורה הכוללת כל שאר הצורות נופל על פניו>. ומיסר רוחיה וגרמיה לגבי אדם דחקיק על אינון דיוקנין לאיתערא ליה כדקא חזי. <ומוסר עצמו ורוחו אל אדם שלמעלה החקוק על אלו הצורות שיתעורר אליו כראוי>. והיינו אליך יי' נפשי אשא. <והיינו לומר "אליך יי' נפשי אשא">. תלת דיוקנין אחרנין וכל אינון דמתפשטין מינייהו. <והשלש צורות אחרות וכל המתפשטים מהם>. תהלה לדוד והיינו יביעו ירננו יאמרו ידברו. <"תהלה לדוד" היינו יביעו ירננו יאמרו ידברו>. כולהו אכלי ומתהנון כל חד וחד כדקא חזי ליה. <וכולם אוכלים ונהנים כל אחד ואחד כראוי לו>. מכאן ולהלן לימא בר נש עקוי דליביה. <ומכאן ולהלאה יאמר אדם צרות ליבו>. יענך ה' ביום צרה. <שכתוב "יענך יי' ביום צרה">. עקוי כעוברתא דיתבי בעקוי למתהפכו כולהו סניגורין עלוי דבר נש. <כמו צרת המעוברת היושבת בחבליה כדי שכולם יתהפכו להיות מליצי יושר על האדם>. על דא כתיב אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו. <ועל כן כתוב "אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלהיו">. רבי שמעון הוי אזיל לטיבריא. <רבי שמעון היה הולך לטבריה>. פגע ביה אליהו. <פגש בו אליהו>. אמר ליה שלם דמר במאי קא עסיק קב"ה ברקיע. <אמר לו שלום אדוני אמר לו רבי שמעון במה עוסק הקב"ה ברקיע>. א"ל בקרבנות קא עסיק ואמר מילין חדתין משמך. <אמר לו בקרבנות הוא עוסק ואומר דברים חדשים משמך>. זכאה אנת. <אשריך>. ואתינא למקדם לך שלם. <ובאתי להקדים לך שלום>. ומלה חד בעינא למשאל מינך לאסכמא. <ודבר אחד רציתי לשאול ממך שתיישב לי>. במתיבתא דרקיעא שאילתא שאלו. <בישיבה של הרקיע שאלו שאלה>. עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה והא כתיב באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי. <עולם הבא אין בו אכילה ושתיה והרי כתוב "באתי לגני אחותי כלה" וכו' "אכלתי יערי עם דבשי" וכו'>. מאן דלית ביה אכילה ושתיה איהו אמר אכלתי יערי שתיתי ייני. <מי שאין בו אכילה ושתיה הוא יאמר אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי>. אמר רבי שמעון וקב"ה מה אותיב לון. <אמר רבי שמעון והקב"ה מה השיב להם>. א"ל אמר הקב"ה הא בר יוחאי לימא ואתינא למישאל מינך. <אמר לו אליהו הקב"ה אמר הרי בר יוחאי יאמר ובאתי לשאול ממך>. אמר רבי שמעון כמה חביבו חבב הקב"ה לכנסת ישראל. <אמר רבי שמעון כמה חביבות חיבב הקב"ה את כנסת ישראל>. ואסגיאו רחימו דרחים דשני עובדוי מכמה דהוה עביד. <ומרוב אהבה שאהב אותה שינה מעשיו ממה שדרכו לעשות>. אע"ג דלית אורחוי באכילה ושתייה בגין רחימותא אכל ושתה. <כי אף על פי שאין דרכו באכילה ושתיה בשביל אהבתה אכל ושתה>. הואיל ואתי לגבה עביד רעותא. <כי כיון שבא אליה עשה רצונה>. כלה עיילת לחופה ובעת למיכל לית דין דייכול חתנא בהדה אע"ג דלאו אורחוי למיכל הכי. <כלה הנכנסת לחופה ורוצה לאכול אינו דין שיאכל החתן עמה אף על פי שאין דרכו לעשות כך>. הה"ד באתי לגני אחותי כלה. <זה שכתוב "באתי לגני אחותי כלה">. הואיל ואתינא לגבה ולמיעל בהדה לחופה אכלתי יערי עם דבשי. <כיון שבאתי אצלה ללכת עמה לחופה "אכלתי יערי עם דבשי" וכו'>. וילפינן מדוד דזמין לקב"ה ושני עובדוי ממה דאורחוי דקב"ה קביל ועביד רעותיה. <ואנו למדים מדוד שהזמין את הקב"ה ושינה מעשיו ממה שהיה דרכו של הקב"ה והקב"ה קיבל ועשה רצונו>. זמין למלכא ולמטרוניתא בהדיה. <כי הזמין המלך והמלכה>. הה"ד קומה יי' למנוחתך אתה וארון עוזך. <זה שכתוב "קומה יי' למנוחתיך אתה וארון עוזך">. מלכא ומטרוניתא כחדא. <דהיינו המלך והמלכה יחד>. בגין דלא לאפרשא לון ושני עובדוי דמלכא. <וכדי שלא להפריד ביניהם שינה המעשים של המלך>. הה"ד כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. <זה שכתוב "כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו">. ולוייך מיבעי ליה דהא רינא וזמרא בלואי נינהו. <לוייך ילבשו צדק היה צריך לומר כי רינה וזמרה הן מצד הלויים>. ואיהו שני ואמר וחסידיך ירננו דאינון מסיטרא דימינא. <והוא שינה ואמר וחסידיך ירננו שהם מצד ימין>. א"ל קב"ה לדוד לאו אורח דילי הכי. <אמר לו הקב"ה דוד אין דרכי כך>. אמר דוד רבון כל העולמים בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך. <אמר דוד רבון כל העולמים בעבור דוד עבדך אל תשב פני משיחך>. וילפינן מהאי אורחיה דעלמא דמאן דמזמן לאחרא ההוא דאתי לגביה אית ליה למעבד רעותיה אע"ג דלאו אורחיה בכך. <ולמדים מזה דרך העולם שמי שמזמן אחר ההוא שבא אליו יש לו לעשות רצונו אף על פי שאין דרכו בכך>. ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו. <"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו">. הואיל ואתי חתן לגבי כלה אע"ג דלאו אורחיה למשכב אלא בכרים וכסתות. <כיון שבא החתן אל הכלה אף על פי שאין דרכו לשכב אלא בכרים וכסתות>. ואיהי יהבת ליה אבנים למשכב כולא יקבל ברעותא דליבא. <והיא נתנה לו אבנים לשכב עליהם יקבל הכל ברצון הלב>. הה"ד וישכב במקום ההוא. <זה שכתוב "וישכב במקום ההוא">. על אינון אבנים אע"ג דלאו אורחיה בכך. <על אלו האבנים אף על פי שאין דרכו בכך>. אוף הכא נמי אכלתי יערי עם דבשי. <אף כאן גם כן "אכלתי יערי עם דבשי">. אע"ג דלא אורחוי בכך בגין רחימו דכלה. <אף על פי שאין דרכו בכך עשה זאת בשביל אהבת הכלה>. ועם כל דא בביתא דכלה ולא באתר אחרא. <ועם כל זה רק בבית של הכלה ולא במקום אחר>. באתריה לא אכילה ולא שתיה באתר דילה אכילה ושתיה. <במקומו אינו אוכל ואינו שותה במקום שלה אוכל ושותה>. הה"ד באתי לגני אחותי כלה. <זה שכתוב "באתי לגני אחותי כלה">. מלאכים דשדר קב"ה לאברהם באתרייהו לא אכלו ולא שתו בגין אברהם אכלו ושתו. <וכן המלאכים ששלח הקב"ה אל אברהם במקומם לא אכלו ולא שתו ובשביל אברהם אכלו ושתו>. א"ל חייך מלה דא בעא הקב"ה למימר ובגין דלא למחזק טיבו לגרמיה קמי כנסת ישראל סליק מלה לגרמך. <אמר לו אליהו חייך דבר זה רצה הקב"ה לומר וכדי שלא להחזיק טובה לעצמו לפני כנסת ישראל העלה הדבר אליך>. זכאה אנת בעלמא דמרך משתבח בך לעילא עליך כתיב צדיק מושל ביראת אלהים. <אשריך בעולם שרבונך משתבח בך למעלה ועליך כתוב "צדיק מושל יראת אלהים">:

ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' וגו'. ממה שרמזתי לך למעלה תוכל לדעת כי בהקרבת הקרבן מתעלה רצון השפל ומתקרב ברצון העליון ורצון העליון בשפל לפיכך השפל צריך להקריב לו רצונו ע"י הקרבן וקושר נפשו בנפש קרבנו ואז מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו הה"ד ונפש כי תקריב ודרשו רז"ל במנחות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו כי בהקרבת הכהן הקרבן מדביק נפשו בנפש העליונה במזבח העליון בתחלה ומשם מתעלה הנשמה למעלה דרך עילויה ואז נקרא הכהן הזה מלאך שנאמר כי מלאך ה' צבאות (מלאכי ב ז') הוא ובהקרבת נפשו למעלה רצון השפל מתקרב ברצון העליון ורצון העליון מתרצה להשלים חפצו מאותו ענין שהקריב קרבנו בשבילו. קרבן מנחה. נקרא הקרבן הזה בשם מנחה מלשון הנחה כמה דאת אמר והנחה למדינות עשה (אסתר ב׳:י״ח חי') ומלשון הניחו את רוחי (זכריה ו ח'):

ספר הזוהר (לא מצאתי מקור) אמר רבי אלעזר האי דלא איהו מגו דבהמה לאיתערא קרבנא בשאר קרבנין ועל דא סלת מצה בגין לאתערא חדוא לאינון רתיכין קדישין האי מחשבה טהורה דאיקרי סלת ואקרי מצה אמאי איקרי מצה אלא רזא דמלה כד איהי מתקשרא בקשורא דדכורא איקרי מצוה בוא"ו וכד איהי ינקא למישריה דרתיכין קדישין איקרי מצה בלא וא"ו ובגין כך כל הני קרבנין דאתיין מסטרא דקמחא ונהמא בלחודייהו על דא אתיין וכולא ברזא דישראל וכהני וליואי כדקא חזי. וענין נתינת השמן וסודו תבין מפסוק שמן וקטרת ישמח לב וידעת פירוש לב והנה הוא להמציא מקום לאש העליונה לחול שם. גם ענין הלבונה מפסוק מקוטרת מור ולבונה:

והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו וגו'. מכאן תבין טעם למאמר רבותינו ז"ל מלמד שהכהנים אוכלין והבעלים מתכפרין שנאמר ואכלו אותם אשר כופר בהם כי הכהן הוא תחלת הבנין. ועל כן הוא המכפר על כן מקבל חלקן מן הקרבנות כי בקבלתו חלקו למטה כך נעשה למעלה. טעם קדש קדשים אבאר לך בפסוק כי עם קדוש אתה לה' אלהיך. והטעם שיזכיר הכתוב מנחה היא ביו"ד ויכתוב הוא כדי שלא לקצץ בנטיעות ליתן כל הכח אל הנקבה בלתי זכר רק היא אצלו בכח:

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש וגו'. בעבור שהקרבנות באים לרצון לשם הנכבד להשלים אלינו כל המדות על כן לא יבואו מן הדברים אשר להם היד החזקה כמו השאור הרומז למדת הדין החמוצה והקשה גם לא יבואו מן הדברים המתוקים לגמרי כמו הדבש רק מן המזוגים כענין שאמר בבריאת עולם שיתף מדת רחמים עם מדת הדין ובראו ואם יקשה לך היאך היו מקריבין חלב ודם המיוחדים לזרועות עולם לפי דעת אחד עדיין נבאר בזה לפנינו בגזירת האל:

וכל קרבן מנחתך במלח תמלח וגו'. הטעם לענין זה כי המלח תחלתו הוא מים ותולדתו לרוות הארץ ע"י המטר ולהולידה ולהצמיחה ובכח השמש המכה בהם יעשה מלח ונהפך טבעם להכרית הזרעים שנאמר גפרית ומלח שריפה כל ארצה וגו' והנה במלח נכללו המדות כולם המים בתחלתו והאש בסופו והזכיר הברית אחריו כי הוא רמז לצדיק ולכך אמר הכתוב כי אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח (ד"ה ב' יג ה) כי כמו שהמלח הוא טעם כל המאכלות כך היסוד הוא טעם כל כחות המלכות כי הוא מדתו של דוד המלך ע"ה. זהו טעם הרמב"ן ז"ל אמנם לפי מה שנראה שהוא דעת רבותינו ז"ל בספר הזוהר הוא כי כבר רמזתי לך כי מימי הים התחתון רומזים למימי העליון ועל כן הם מלוחים רמז למדת הדין ובעבור כי אין לבוא אל המלך בלעדה כדאמרינן בזאת יבא אהרן אל הקדש על כן אמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח על זה הענין רמז הכתוב ויהי כנהר שלומך וצדקתך כגלי הים (ישעיהו מ״ח:י״ח חי'). כינה הנהר לשלום והים לצדק:

ספר הזוהר [נשא קכ"ה א'] מי המרים המאררים. אילין מי ימא דאינון מרירין. <תרגום - "מי המרים המאררים" אלו הם מי הים שהם מרים>. מאי הא דא ימא קדישא. <מה הם מי הים הם הים הקדוש>. בשעתא דאשתכחת בדינא קשייא כדין איקרי מי המרים המאררים. <בעת שנמצא בדין קשה אז נקראים מי המרים המאררים>. ובגיני כך מיא דימא לתתא אינון מרירין. <ומשום זה מי הים התחתון כולם מרים>. תא חזי האי ימא קדישא כמה נהרין מתיקין עייל בגוה. <בוא וראה הים הקדוש הזה כמה נהרות מתוקים נכנסים בתוכה>. ובגין דאיהי דינא דעלמא מימוי מרירן. <ומשום שהיא דין של העולם מימיה מרים>. כד מתפשטי מתיקין. <וכשמתפשטים הם מתוקים>. לזמנין מיא דימא מרירין לזמנין מתיקין. <ולפעמים מי הים מרים ולפעמים מתוקים>. ימא כד בלע כל שאר מימין יקרי ימא דקפא ובלע כל אינון אחרנין ושאיב לון בגויה. <כאשר מי הים בולעים שאר מימות ונקראת ימא דקפא ובלע לכל אלו מימות האחרים ושואב אותם בתוכו>. גם לפי זה הפירוש ראוי לסמוך הברית למלח והבן. טעם אביב קלוי באש יתבאר בסוד העומר כי במנחת העומר הכתוב מדבר:

ואם זבח שלמים קרבנו אם זכר אם נקבה וגו'. בעבור שהשלמים באים להטיל שלום בעולם ולהשלים אליו מדת הדין ועל כן הם אם זכר אם נקבה. וכתב הרב ז"ל כי השלמים מלשון כל חפצי ישלים (ישעיה מד כח) אבנים שלימות. וטעם הקרבת האימורין פירשתי כי הם מתאוים התשמיש ומסכימים בחטא ועל כן לא היו מקריבין המוח ולב והריאה כי הם מיוחדים למחשבת החכמה וכולן אין להם זוג רק הן אחד אחד:

ספר הזוהר [צו כ"ז א'] תא חזי כתיב צו את אהרן וגו'. <תרגום - בוא וראה כתוב "צו את אהרן" וכו'>. רזא הכא ואוקימנא לית צו אלא עבודה זרה. <יש סוד כאן והעמדנו שאין צו אלא עבודה זרה>. והכא אתייהיבית ליה לאיתוקדא ההוא מחשבה ולאתעברא מגו קודשא. <וכאן ניתן לו לשרוף את המחשבה הרעה ההיא ולהעבירה מן הקדושה>. בהאי רעותא דסלקא לעילא ובהאי תננא ותרבין דמתוקדן בגין לאיתעברא מגו קודשא. <ברצון הזה שעולה למעלה ובעשן הזה ובחלבים הנשרפים כדי שיהיו נעברים מן הקדש>. והאי צו ברשותייהו קימא לאפרשא לון מגו קודשא מגו האי קרבנא. <וצו ההוא ברשותם להפרידו מן הקדש על ידי הקרבן הזה>. ואי תימא צו את בני ישראל. <ואם תאמר "צו את בני ישראל">. הכי נמי דהא ברשותייהו קיימא כל זמנא דעבדי רעותא דמרייהו לא יכיל לשלטאה עלייהו. <אף כאן פירושו עומד ברשותם שכל זמן שישראל עושים רצונו של אדונם אין הסטרא אחרא יכול לשלוט עליהם>. והאי קרא כולא אתא לאחזאה רזא במלה לאתעטרא להאי רוח קודשא לעילא לעילא. <ומקרא זה בא להראות סוד הדבר לעטר רוח הקדש הזה למעלה למעלה>. ולאפרשא לדא רוח טומאה ונחתא לה לתתאי. <ולהפריש את רוח הטומאה להורידה למטה למטה>. דבמקום אחר מספר הזוהר [זוהר ח"א ס"ד ב' וס"ה א'] חביתין וכל שאר מנחות לאתערא רוח קודשא ברעותא דכהני וליואי וישראל. <תרגום - מנחת חביתין וכל שאר המנחות צריכים לעורר רוח הקדש בהרצון של הכהנים והלוים וישראל>. ובההוא תננא ושמנא וקמחא דסליק מתרוון. <ובאותו עשן ושמן קמח העולה על המזבח>. מסתפקי כל שאר מארי דדינין דלא יכיל לשלטאה בההוא דינא דאתמסר לון. <ומסתפקים כל בעלי הדין שאינם יכולים לשלוט בדין ההוא שנמסר להם>. וכולא בזמנא חדא. <והכל נמשך בזמן אחד>. תא חזי כולא אתעביד ברזא דמהימנותא לאסתפקא דא ודא ולאסתלקא לעילא מאן דאיצטריך עד אין סוף. <בוא וראה הכל נעשה בסוד האמונה להספיק זה לזה ולהעלות למעלה מה שנצרך עד אין סוף>. בכאן מוכיח בפירוש כי העשן והחלבים והמנחות מתעלין למדת הדין לרוות צמאונה והטעם כי הם מטמטמין את הלב שנאמר ונטמתם בם. ולפיכך מתרבה החלב באכילה ושתייה כי הוא חלקו וכדי שלא להדבק בצד שמאל אמרה תורה כל חלב וכל דם לא תאכלו. ראיה לזה דברי רז"ל שאמרו חלב טמא אינו סותם רוצה לומר אינו מגין בפני הפורענות שאינו מצד ימין המגין כמגן אברהם. וכבר רמזתי לך כי צריך הכהן להקריב כל נתח לעיקר מוצאו כמו שאמרו רז"ל בספר הזוהר [זוהר ח"א ס"ה א'] תא חזי האי קץ כל בשר. <תרגום - בוא וראה "קץ כל בשר">. כל רעותיה לאו איהו אלא בבשרא תדיר. <זה כל רצונו תמיד אינו אלא בבשר>. ובגין כך תיקונא דבשרא תדיר לגביה. <ומשום זה תקון הבשר בכל מקום שהוא רק בשבילו>. ועל דא איקרי קץ כל בשר. <ועל כן נקרא קץ כל בשר>. וכד איהו שליט על גופא ולא על נשמתא. <וכשהוא שולט שולט על הגוף ולא על הנשמה>. נשמתא סלקא לאתריה ובשרא אתייהיב לאתר דא. <הנשמה מסתלקת למקומה והבשר ניתן למקום זה דהיינו לקץ כל בשר>. כגוונא דקרבנא דרעותא סלקא לאתר חד. <כמו זה הוא בקרבן שהרצון של מקריבו עולה למקום אחד דהיינו להקדושה>. ובשרא לאתר חד. <והבשר של הקרבן עולה למקום אחד דהיינו קץ כל בשר>. ובר נש דאיהו זכאה איהו כפרה ממש לכפרה. <ואדם שהוא צדיק הוא עצמו קרבן ממש לכפר כפרתו>. ואחרן לאו בגין דביה מומא. <ואחר שאינו צדיק הוא אינו קרבן משום שיש בו מום>. דכתיב כי לא לרצון. <שכתוב "כי לא לרצון">. ועל דא צדיקייא אינון כפרה בעלמא דקרבנא ממש. <ועל כן הצדיקים הם כפרה של העולם והם קרבן ממש>. והכלל כי כולן נוטלים פרס מאת המלך מן הראוי להם. ולפי זה לא יקשה לך מה שכתבתי למעלה בענין השאור והדבש אך עדיין קשה לי מניסוך המים והיין שאין דרך לפנות רק ימין ושמאל. וצריך אני לעשות לי רב. והנה לפי הטעם ההוא יהיה ענין החלב והדם והשאור והדבש והיין והמים רמז אחד. החלב והדם מותר לגבוה ואסור להדיוט השאור והדבש מותר להדיוט ואסור לגבוה. היין והמים מותר לזה ולזה. עוד יש טעם אחר באיסור אכילת החלב והדם יתבאר בסוד איסור המאכלות בגזירת האל כי הם מטמטמין הלב בהתערב דם נפש הבהמית עם דם האדם לא תוכל הנפש ההיא להשיג בוראה מפני נפש הבהמית שבו כי תהיה נפש מקולקלת בהלקחה אל האלהים אשר נתנה לא תוכל להשיג מעלתה מפני שנטנפה בנפש הבהמית וידוע לכל כי החלב והדם מטמטמין את הלב. וטעם לחם אשה שהם לחם לאשה וממנו לאשים:

דבר אל בני ישראל לאמר נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ה' וגו'. צריך אתה לדעת כי כל העובר עבירה אחת ממצות התורה הרי הוא חוטא באותו ענין שהמצוה ההיא תלויה בו ובעבור כי מצוות לא תעשה נשפעות ממדת שמור צריך להביא כפרתו לתקן מעוותו דוגמת החטא ועל כן קרבנו נקבה כשבה או שעירה. וטעם היות האשם זכר כתב הרב ז"ל בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה והאשם לא יבא על חיוב כרת וכאילו הוא לריח ניחוח כעולה שהיא עולה למעלה מן החטאת. ופר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור הם נשרפים בחוץ וכבר העירותיך עליהם. וטעם על שפך הדשן ישרף וגו' פירשנו. גם שעיר נשיא תדע סודו מן השעירים שהם להעביר רוח הטומאה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר שעיר לא מתקרב אלא מגו לאתדכאה מרוח מסאבא וכו'. אמנם מה שנראה מדעת הרב ז"ל שכתב וזה לשונו ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט והלוחם מלחמות השם ועל חרבו יחיה כדרך שעירי עבודה זרה שהשעיר הוא לצדיק אשר לו המשפט והנה קרבנו שעיר לרמוז למדתו שהיא לוחמת מלחמות השם הגדול ולפיכך הוא זכר. וטעם היות ההזאה שבע פעמים שנאמר והזה מן הדם שבע פעמים לפני יי' תבין מסוד השביעיות. ואמר לפני יי' אפשר שירמוז לפנים של זעם ופני י"י הם פני הפרוכת והבן:

ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה' וגו'. כבר פירשתי סודו של מזבח הפנימי כי הוא כנגד מדת דינו של ישראל והנה צריך להתוודות באותו מקום שהיה החטא. ותבין מפני מה מזה שבעה הזאות בפרכת הקדש והבן. והנך רואה כי בפרים הנשרפים ובשעיר נשיא לא נאמר לריח ניחוח אשה ליי' כי הפרים יש מהם חלק בחוץ להעביר רוח הטומאה ובחטאת כהן משיח לא הזכיר ונסלח לו כי עדיין לא נמחל לו לגמרי עד שיתחנן לאלהיו כי מלאך יי' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ובחטאת יחיד לא הזכיר אשה כי לא הוצרך כי ידוע הוא:

ואת השני יעשה עולה כמשפט וגו'. הטעם להתקרב החטאת בראשונה כבר ידעת המשל שהמשילו בו רבותינו ז"ל כיון שנתרצה המלך נכנס דורון אחריו והענין כי החטאת בא לכפר פניו אל הקטיגור ואחר שנתרצה לו באה העולה לרחמים ועוד כי סדר הבנין הוא תחלה למדת הדין ואח"כ למדת רחמים שנאמר ובלא מחיר יין וחלב (ישעיה נה א). וסוד עשירית האיפה רומז לכנסת ישראל שהיא עשירית למנין ולבנין ופירוש איפה מדה: