פרשת בלק בס"ד
בילקוט כנחלים נטיו מה טיבן של נחלים אצל בתי כנסיות ובתי מדרשות אלא מה נחלים הללו בני אדם יורדין לתוכן כשהן טמאין וטובלין ועולין טהורין כך בתי מדדשות ובתי כנסיות בני אדם נכנסים לתוכן כשהם מלאים עונות ויוצאין מלאים מצות:
למען דעת צדקות ה' זכירה דין עסק כולבא רעיא חגירא ועז"י רהטן, מכי אתו חברי סבי דבהתא זקני מדין ומואב בלטיהם ורטין רטן, זבורא ועקרבא עבוד הלולא אתרבא דביש גדא בלעם הקוסם מעשה והביאו סילו"ן ממאיר לכל שהוא מין קללה ואחות לוט"ן, וה' הפיר עצת גוים אלהא שלח מלאכא ויאמר אליו הנה אנכי יצאתי לשטן, ועד אחרן זממא נפל בפומיה ואודני דהוו ליה גזיין מיניה דהוו כיילין ליה בקבא רבא ותקטן. וככל האמור בפרשה ובמדרשי רז"ל ובטרם אקרב לדבר דבר או חצי דבר אציגה נא מקראי קדש הסמוכים והמה בסוף סדר חקת וכה תוארם ולא נתן סיחון את ישראל וכו' ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו וכו' כי עז גבול בני עמון ויקח ישראל את כל הערים האלה וישב ישראל בכל ערי האמורי וכו' כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו וכו' על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון אכלה ער מואב וכו' אוי לך מואב אבדת עם כמוש נתן בניו פליטים וכו' ונירם אבד חשבון וכו' וישב ישראל בארץ האמורי, ואם באנו לכתוב כמה דקדוקים דאיכא למידק בהני קראי תכבד העבודה ביום מש"א במדב"ר, אך דרך כלל כאשר ירדוף הקור"א עיניו יחזו עפעפיו יבחנו איכא ביניהו כמה מילי כפולים ומכופלים, ויש שלכאורה נראים יתרים ועל הכל דטרח וכתב קרא דברי המושלים שיחת דקלי"ם.
ואפשר לאסבוראי קראי במ"ש הרמב"ם פ"א דמכירה דין י"ו הגוי אינו קונה בחזקה אלא בשטר הוא שקונה עם נתינת הכסף וישראל הבא מחמת הגוי הרי הוא כגוי ואינו קונה אלא בשטר עכ"ל, ומהכא הוכיח הרב פרשת דרכים בראשו דאברהם אע"ה היה לו דין ישראל שאמרו בבתרא דף ק' דקנה הארץ בהלוך והוא מדין חזקה והרי גוי אינו קונה בחזקה כמ"ש הרמב"ם, אלא מוכרח שהיה לו דין ישראל, ונהירנא שראיתי במכתב להחכם השלם הרב הכולל מהר"ר חיים הלוי זלה"ה אב"ד בארץ מצרים שתמה על הרב ז"ל ממ"ש פ' השולח דף ל"ח גבי נכרי קונה נכרי למעשה ידיו ואימא הני מילי בכספא אבל בחזקה לא אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון, הרי מפורש דגוי בגוי קונה בחזקה ולפי זה מ"ש הרמב"ם דגוי אינו קונה בחזקה מוכרח דהיינו גוי בישראל אבל גוי בגוי קונה בחזקה וכמ"ש עמון ומואב טהרו בסיחון, ומאחר שכן מה יוכיח הוכח הרב פרשת דרכים דאברהם אע"ה היה לו דין ישראל מדקני בחזקה הרי התם הארץ היתה בגוי ואף דאאע"ה דין גוי היה לו שפיר קני מגוי בחזקה, זהו תורף קושית הרב הנז' לפי הרשום בזכרוני.
ואנא בריה קלה אמינא דאין כאן קושיא כלל דהא אמרינן התם פ' השולח אהא דמשני רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון אשכחן נכרי נכרי נכרי ישראל מנלן דכתיב וישב ממנו שבי אלמא דמסיק דנכרי קונה ישראל בחזקה מקרא דוישב ממנו שבי בצירוף מאי דאמרי' עמון ומואב טהרו בסיחון וכמ"ש התוס' ותיקשי להרמב"ם דסבר דגוי אינו קונה בחזקה, והגם שנאמר דאין זה אלא בגוי המחזיק בקרקע ישראל, הרי התם בנכרי בישראל קיימינן ומדמינן חזקת עבד לחזקת קרקע ואמרינן דנכרי קני ישראל, ומוכרח לומר לדעת הרמב"ם דחזקת כיבוש מלחמה שאני דלא אמרו דגוי לא קני בחזקה אלא בחזקה דקנין קרקעות אבל חזקה דכבוש מלחמה אפילו הגוי קונה, וכן ראיתי להתוס' שם פ' השולח ריש דף ל"ח הקשו על רש"י וכתבו דצריך לפרש דבחזקה דכבוש מלחמה איירי, וכתבו דכן פירש רבנו חננאל, וכזה ראיתי בחידושי קדושין לחד מקמאי דפוס קושטא שכתב דף י"ד וז"ל הואיל וכל קנינו בכסף וכו', ותו הא גוי בגוי קני בחזקה כדקי"ל עמון ומואב טהרו בסיחון וכן גוי בישראל דכתיב וישב ממנו שבי, ובהא יש לומר דלא קני בחזקה אלא במלחמה וכו' עכ"ל, הרי דרבנו חננאל והתוספות ובעל החידושים הנז' כתבו דהא דעמון ומואב בחזקת מלחמה דוקא ותנתק ותמוש קושית הרב מהר"ח הלוי הנז' על גאון עוזנו הרב מהר"י רוזאניס דההיא דהשולח בחזקת כיבוש מלחמה מיירי ומ"ש הרמב"ם דגוי אינו קונה בחזקה היינו בחזקת קרקעות וקנין לאלתר בין גוי בישראל בין גוי בגוי וכן בדין דכיון דהרמב"ם מפרש ההיא דפ' חזקת דף ל"ה דרב יהודה אמר רב ישראל מחמת גוי הרי הוא כגוי מה גוי אין לו חזקה אלא בשטר אף ישראל הבא מחמת גוי אין לו חזקה אלא בשטר לענין קנין לאלתר, א"כ מורה ובא דלא קני גוי בחזקה כלל אפילו גוי בגוי וצדקו דברי הרב הגדול מהר"י רוזאניס אשר הוכיח דאברהם אע"ה היה לו דין ישראל מדקנה בחזקה דאלו היה דינו כב"נ לא קני בחזקה אף שהיה קונה מגוי כדבר האמור.
וראה ראיתי בספר אמרי נועם (שהוא מפניני התוס' והראשונים ומייתו ליה גדולי האחרונים כנודע) בפ' שופטים שכתב וז"ל קשה מאלישע שציום להלחם עם מואב דהא כתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, ויש לומר דמיירי לאחר שכבשו סיחון דאז היה מותר להלחם עמהם לפי שסיחון קנאו בחזקה דגוי קונה מגוי בחזקה עכ"ל. ודברים ככתבן מרפסן איגרי ותיובתא ופירוקא לא חזינא דמאי קושיא שבימי יהושפט נלחמו עם מואב והלא דוד הע"ה נלחם עם מואב ואמר לו דכתיב אל תצר והוא דן בסנהדרין שהם פרצו גדר והתירו לו כמשז"ל בב"ר פ' ויצא והביאו התוספות בקמא דף ל"ח עיין שם ובשו"ת מהרימ"ט ח"מ סי' ק', והא תו מאי קושיא דאיך נלחמו בימי אלישע ויהושפט והתירוץ קשה דנראה פשוט דבארץ סיחון ועוג היו יושבים ישראל מעבר לירדן והמלחמה היתה על ארץ מואב עצמו שלא נלקחה מידם והיו יושבים בה, ומכל מקום הא דסיים דגוי קונה מגוי בחזקה משמע שהוא כדעת הרב מהר"ח הלוי הנז' דהא דאין גוי קונה בחזקה היינו גוי בישראל אבל גוי בגוי קונה בחזקה, ואם זה כונתו קשה דהאמרינן שם בגיטין דגוי אף בישראל קני דכתיב וישב ממנו שבי, ומוכרח לחלק בין חזקת קרקעות לחזקת כבוש מלחמה כדאמרן, ולזה יש לישב כאשר יראה המעיין ואין כאן מקומו ועמ"ש הרשב"א בחידושיו.
והנה הרב המופלא מהר"י הכהן זלה"ה תהי עלה דהא דאמרינן עמון ומואב טהרו בסיחון דמוכח דקנה סיחון בחזקת כיבוש מלחמה כמ"ש התוספות וסיעתם מהא דאמרינן פ' ד' מיתות דף נ"ט דפריך אמאי דאמרינן ליכא מידי דלישראל שרי ולגוי אסיר והרי יפת תואר דלישראל שרי ולגוי אסיר, ומשני התם משום דלאו בני כבוש נינהו, ופירש"י דלא קנו בכבוש וז"ל לאו בני כיבוש נינהו לא נתנה הארץ לכבוש כי אם לישראל שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה על ידי כבוש עכ"ל. ולפי זה איך יתישב הא דעמון ומואב טהרו בסיחון, ותירץ הר' הנז' במ"ש בחולין דף ס' אמר הקב"ה ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתו ישראל וליפקו מסיחון והיינו דאמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון וא"כ הגם דגויים לאו בני כבוש נינהו שאני הכא דהקב"ה רצה בזה דסיחון יקנה מואב ועמון וסיחון אלים לאפקועי בדבר ה', אלו דברי הרב ז"ל אשר שמענו ונדעם ודבריו בספר נכתבים בספרי אחרוני זמנינו כפי הרשום בזכרוני, ועם היות כי לי ההדיוט יש להשיב על תי' הרב ויש לתרץ באופן אחר כמו שכתבנו בעניותנו במקום אחר לעת כזאת דרך דרש אנקוט בידאי תירוץ הרב ז"ל.
ועוד נקדים מאי דאמרינן ס"פ נגמר הדין דהרוגי מלכות נכסיהם למלך לדעת ת"ק וכן פסק הרמב"ם פ"ד מה' מלכים והרב מהר"ר יוסף מטראני בתשובה הובאה בס' תורת חיים למהרח"ש ח"א סי' צ"ד כתב וז"ל אני מסתפק אם לאלתר בשעת מיתה זכה המלך בנכסים או לכשיחזיק בהם ונפקא מינה לממון שלהם הנמצא ביד אחרים אי מותר לעכבן, דאפשר לדקדק דהכי משמע קרא אשר ירד שם לרשתו בירידה לשם ירש דומיא דאמרינן פ"ק דקדושין דילפינן דקרקע נקנה בחזקה דכתיב וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה ואף שכתוב שם ירושה אעפ"כ זקוק לחזקה מדכתיב וישבתם בה ה"נ דכתיב אשר ירד שם וכו', ועוד אני מסתפק אם משפט זה נוהג במלכי א"ה שהרשב"א בתשובה סי' אלף קנ"ט כתב ואיני מכניס עצמי בדין הרוגי מלכות של א"ה אם נכסיהן למלך או לאו אלא אפילו לפי דבריו שזכה בהם המלך הרי החזירה המלך בין הכי ובין הכי מאחר שמשפט חרוץ להם אם לא יהיה מדין תורה יהיה מדינא דמלכותא וכו' עכ"ל.
ומעתה נסעה ונלכה על פי הבא"ר הני קראי דחנ"ה דאתאן עליהו כי הנה כונת ישראל היתה לעבור דרך ארץ סיחון ולא נתנם סיחון לעבור אך יצא יצא כאיש מלחמות וילחם בישראל והיו מוכרחים ישראל להציל עצמם ויכהו ישראל לפי חרב ומאחר שהכוהו לו ולעמו דינם כדין הרוגי מלכות שנכסיהם למלך והכא נמי ישראל ומלכם בראשם משה רעיא מהימנא הרגום וירשו כל מידי דמתקרי נכסי הארץ ומלואה, וז"ש הכתוב ולא נתן סיחון וכו' וילחם בישראל וא"כ ישראל לא נחתי אלא להציל עצמם ותחילת מחשבת המון ישראל לא היתה לרשת ארצו רק לעבור אך מסיבת שהוא עורר מדנים הוצרכו להציל עצמם, ואמר ויכהו ישראל לפי חרב כמו שהוא דין המלך וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' מלכים דין ח' ואין למלך רשות להרוג אלא בסייף ובהגהותינו להרמב"ם שם הקשתי בעניותי על הרדב"ז והרב מהר"ח אבואלעפיא שנעלם מהם מקור דברי הרמב"ם ושרשו פתוח בתוספתא דסנהדרין פ"ט ובירושלמי ריש פ' ד' מיתות ע"ש באורך בהגהותי, וכלפי דדין המלך הוא ופורץ לעשות לו דרך, ולדעת רש"י אפילו שלא בשעת מלחמה וכמ"ש הרב לחם משנה פ"ה דמלכים דין ה' ואינו מעקם הדרכים מפני כרמו של זה או מפני שדה של זה כמ"ש הרמב"ם שלחו ישראל לומר לסיחון אעברה בארצך לא נטה בשדה ובכרם וכו' בדרך המלך נלך עד אשר נעבור גבולך, כלומר אע"ג דדין מלך יש לנו דפורץ לעשות לו דרך וכדי שלא לעקם הדרך פורץ גדר ועובר בתוך שדה וכרם אנחנו לפי שעה לא נטה בשדה וכרם ואדרבא בדרך המלך נלך כמו שאמרו בפסיקתא בדרך שציוה עלינו המלך נלך, וזהו עד אשר נעבור גבולך נעשה טיבותא זו שנמחול על כבודנו לעקם הדרכים אך כאשר נעבור גבולך נחזיק בדין מלך והוא ברשעו יצא לריב מהר לכן ויכהו ישראל לפי חרב כדין הרוגי מלכות, ובכן דינא הוא דהרוגי מלכות נכסיהם למלך וז"ש וירש את ארצו.
ודדך דרש אמינא דהא בהא תליא ונקדים מאי דכתיבנא בעניותין בהגהות הרמב"ם פ"ג דמלכים בדין הנז', הנה הבאתי דבריו של גדול הדור מהרח"א בספר מקראי קדש דף י"ד ע"א דהביא סברת רבי יהודה דהרג מניחין ראשו על הסדן וכו' משום דכתיב ובחוקותיהם לא תלכו וכתב וז"ל ותימה ממ"ש הרמב"ם פ"ג דמלכים המלך אין לו רשות להרוג אלא בסייף ואיך אמר ר' יהודה ובחוקותיהם לא תלכו והלא חק מלכי ישראל הוא גם איך יעבור המלך על מה שכתוב בתורה ובחוקותיהם לא תלכו עכ"ל, ואנן יד עניי כתיבנא התם דלא הבנתי דברי הרב ז"ל דאיך מצאנו ידינו להקשות לתנא ר' יהודה מדין שכתב הרמב"ם טרם שנדע מקור דבריו כי הרב גופיה בעץ החיים פ' וירא דף י' ע"ב נעלם ממנו מקור הדין ואם כונת הרב במקראי קדש להקשות על הרמב"ם מדברי ר' יהודה אינה צודקת, קושיא שניה דאיך יעבור המלך על מה שכתוב בתורה ובחוקותיהם לא תלכו ומאי קושיא הא קי"ל כרבנן דכיון דכתיב סייף באוריתא לאו מינייהו גמרינן, וקושטא דמילתא לכאורה נראה דגם מלך ישראל סבר ר' יהודה דהורג בקופיץ וכמו שס"ל ברוצח נמי כמ"ש הרב תורת חיים בשיטתו והכי דייקי דברי הירושלמי שאמרו ריש פ' ד' מיתות ולרשות לא ניתן אלא דין הרג כלומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרבנן בסייף ולר' יהודה בקופיץ.
ואפשר לומר דרך דרש דר' יהודה דסבר פ' נגמר הדין דף מ"ט דהרוגי מלכות נכסיהן ליורשים אזיל לטעמיה דהרג בקופיץ משום בחוקותיהם לא תלכו והכי נמי הרוגי מלכות אין נכסיהם למלך כדרך שמלכי האומות עושים משום בחוקותיהם לא תלכו ואנן קי"ל כדעת רבנן דהמלך הורג בסייף דלאו מיניהו גמרינן וכן הרוגי מלכות נכסיהן למלך לאו מיניהו גמרינן אלא מדינא דאוריתא הוא, וכן בקבלה הוא אומר אשר ירד שם לרשתו הוא הדבר אשר רמז הכתוב פה ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו נקט לשון יחיד להורות דעשו בו משפט בסיחון ועמו כאלו היו איש אחד שמרד במלכות דדינו ליהרג בסייף ואין בו משום ובחוקותיהם לא תלכו, ומזה נמשך נמי דנכסיו למלך ואין כאן לתא דחוקותיהם לא תלכו דתרתי מדינא דאוריתא הוו וז"ש ויכהו ישראל לפי חרב בדין המלך כאיש אחד המורד אשר אחת דתו חרב נוקמת ומזה נמשך נמי ויירש את ארצו דנכסיו למלכות ואין בהנך תרתי ובחוקותיהם לא תלכו ושפיר קרינן ויירש את ארצו כי היכי דכתיב אשר ירד שם לרשתו ואמר עוד מארנון וכו' כי אז גבול בני עמון ומהו חוזקו התראתו של הקב"ה שאמר אל תצורם וכמו שפירש רש"י.
ומשום דיש לדון דהגם דהרוגי מלכות נכסיהם למלך לא זכה עד שיחזיק בנכסים וכמו שנוטה דעת מהרימ"ט בתשובה הנז' להכי כתיב ויקח ישראל את כל ערי האמורי שקנאם כדין ובמה קנאם לז"א וישב ישראל בכל ערי האמורי שקנאם בחזקה וכמ"ש פ"ק דקדושין במה ירשתם בישיבה וה"נ וישב ישראל בכל ערי האמורי שקנו בחזקה, וכי תימא התינח ישראל קנו בחזקה אבל אעיקרא דדינא פריכא מה זו סמיכה בשבת ישראל בחשבון ערי מואב ונצטוו אל תצר את מואב ואתה אמרת כי עז גבול בני עמון מכח התראת הקב"ה וזה עצמו שייך בחשבון דעיקרה ממואב וגזל היא ביד סיחון דגוי אינו קונה בדין חזקה כישראל, לזה אמר אין לחוש לזה כלל כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא כלומר לא תסתפק בחשבון שהיא של מואב לא כי היא של סיחון, והדר מפרש כי מלחמות ישראל לפי פשט הכתובים לא היתה ליקח ארץ סיחון רק להציל עצמם מחרב סיחון ושהיו צריכין לעבור לארץ ישראל, ולכן אמר שקנו אותה מדין הרוגי מלכות וישבו בהן להחזיק, אך סיחון כונתו היתה מעיקרא ליקח חשבון ואדעתא דהכי נחית ליקח הארץ, וז"ש והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון שבכוונה מכוונת נלחם ליקח את הארץ משא"כ ישראל לסיחון כמו שאמרנו, והראיה שסיחון כל עצמו ליקח הארץ ולזה ערך מלחמה כמו שאמרנו הוא כי על כן באותה מלחמה יאמרו המושלים בלעם ובעור בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון הא למדת שכיון סיחון לקחתה, ואם נפשך לומר סוף סוף מאחר דגוי אינו קונה בחזקה כמ"ש הרמב"ם במה קנוה ומה יועיל שנלחם לקחתה, לזה אמר כי אש יצאה מחשבון כלומר עליהם כלם באחת יבערו ואבדה עצה מהם נסרחה חכמתם כי הנה נתפרסם גדולת תפארת ישראל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ולכתם במדבר בענני כבוד נזונים מלחם שמים וכל תוקף נפלאותיו יתברך ועד אחרן סיחון ועוג יראה להם מבני הענקים ובגאותם שחקים היו לשמה כרגע, ואיך סלקא דעתין דקללת בלעם עושה רושם בהם והלא טוב היה לשאול מבלעם שיברכם שלא יזיקום ישראל ונמצא כל אחד נשאר בכבודו שהרי כל עצמם לא בקשו מבלעם רק שהיו יראים מישראל, וכמ"ש הכתוב עתה ילחכו הקהל את כל סביבותנו ואם כן היה להם לחשוב כי לקלל ישראל ולכלותם הוא דבר רחוק בהיותם מושגחים וחסד ה' עליהם אך זה יהיה באפשרות כי גם הם יתברכו ולא יקרב נוגש אליהם עד שמכח ברכתם יטו ישראל מגבולם ולא יאונה אליהם כל רע ואותה יבקשו מבלעם לברכם שזה דבר נקל כאשר עשו לאדום אשר נטו מעליו.
והרב מהרח"א בעץ החיים הושיטה לזו בקנה בתוך דבריו שדקדק בלשון הכתוב כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר דהו"ל למימר את אשר תברך יבורך כמו שאמר יואר גם מה לו להזכיר ברכה מגמתו לא היה רק לקללה, גם לפי משז"ל שבמלחמת מואב שכרו לבלעם שיקללנו אי הכי מהיכן ידע שברכתו ברכה ובזהר אמרו שאינו מועיל לברכה ואיך העיד שקר ויראה שלא יאמר בלעם אברך אותך שלא תזוק ואין צריך לקללן משום הכי אמר ידעתי שאינך מועיל לברכה את אשר תברך צריך שיהא מבורך מקודם רק אשר תאור יועיל שיואר לעתיד לכן ועתה לכה ארה לי ולא יש תיקון אחר עכ"ל הרב עץ החיים, ועל פי דברי הרב ז"ל נחה שקטה חקירתנו וכבר ידענו מרז"ל שלא היה כח בבלעם רק לקלל בעת זעמו יתברך ולא היה תועלת בו לא לברכה ולא לקללה רק לקללה היה מועיל מצד ידיעתו רגע הזעם וכמו שהאריך רבינו בחיי ע"ש באורך, ואי סלקא דעתך יתיר זיל שאיל לאתניה כמ"ש בזהר אך החקירה היתה לבלק וסבי דבהתא שהיה בלעם מוחזק בעיניהם אמאי לא בקשו שיברכם וינצלו על ידו והרב מהרח"א ז"ל ביאר שגם בלק ידע מהותו כי לא איש ברכה ותרחק ממנו ואנן בעניותין נרחיב קצת הדברים כי לכאורה יקשה שהכתוב אומר על כן יאמרו המושלים בואו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון אף דגוי אינו קונה בחזקה וגם אם נאמר דהרוגי מלכי אומות העולם אין נכסיהם למלך וכמו שניכר מבין ריסי תשובת הרשב"א הנזכרת מ"מ קנאה בכיבוש מלחמה דגם הגוים קונים כמ"ש הראשונים פ' השולח ר"ח והתוס' והרשב"א וסיעתם דהגם דאין הגוי קונה בחזקה דחזקת קרקעות מ"מ קונה בחזקת כיבוש מלחמה, וז"ש כי אש יצאה מחשבון ע"י מלחמה ואם כן קנה סיחון זיל קרי בה להבה מקרית סיחון דהיא קרית סיחון כמשפט, ועוד אני אומר דהא דאין גוי קונה בחזקת קרקעות היינו גוי בישראל אבל גוי בגוי קונה, והוא כשיטת הרב מהר"ח הלוי וכך מטין דברי ספר אמרי נועם כמש"ל והוא אומרו אכלה ער מואב בעלי במות ארנון וסיחון ממואב הוי גוי בגוי וקנו.
ולרווחא דמילתא שלא יעלה על לב לפקפק ולערער דהא דאמרינן גוי אינו קונה בחזקה הוי מילתא פסיקתא דבין חזקת קרקע בין כיבוש מלחמה בין גוי מגוי בין גוי מישראל לא קנו דאינהו לאו בני כבוש נינהו כדאמרינן פ' ד' מיתות אכתי יש פנים נראין פנים בתורה כהלכה דהדין עם סיחון שחל להיות בחשבונ"ו ועמד על כנו דשרי מואב פדו נפשם במה שנתנו לו לסיחון הערים והוי דומיא דסקריקון דגמר ומקני, וז"ש אוי לך מואב אבדת עם כמוש שהרי נתן בניו פליטים על ידי שהקנו הערים כמ"ש הרב מופת הדור מהרח"א בעץ החיים ריש סדר היום ע"ש, ואם בכל זאת לבך יהגה אימה דאף על ידי סקריקון יש קצת פקפוק דלא קנה דקי"ל נכרי כל קנינו בכסף, לז"א ונירם אבד חשבון כמו שתרגם אנקלוס ומלכו פסקת מחשבון עדא שלטן מדיבון וכו' דפסק מלכות מואב ובטל קנינו ונתיאש יאוש גמור והוי יאוש ושינוי רשות וא"כ מצינו כמה טעמי שאין חשבון ואביזרה ערי מואב כלל, ומאחר שכן וישב ישראל בארץ האמורי כי מכמה אנפי היא ארץ האמורי ולא של מואב ובריש גלי זכו ישראל וקנו הארץ בחזקה ונמצא דכל הני קראי בטלו את המעוררי"ן נגד ישראל והם הם צריכים ללמדנו כי סיחון קנה הארץ קנין גמור כדאמרן.
ובכן הנה שפתי לא אכלא ואבא היום לדרו"ש ולתור בסדר יומא כי הנה במושכל ראשון מצאה החקירה מקום לנוח איך בלק ועמו אינהו ואביזריהו טח מראות עיניהם והני סבי דאזלי אתיגיר"י תדיר עבוד שלמא זקני מואב וזקני מדין כי נפל פחד ישראל הרי שתחילת דבריהם היה ברכה לסיחון ומהיכן הכריע בלק שאין לו כח לברך, אמנם לפי מש"ל ניחא דהקב"ה אמר אל תצר את מואב וקשה איך לקחו חשבון שהיא ארץ מואב ומוכרח אמר עמון ומואב טהרו בסיחון, ואכתי קשה דגוים לאו בני כיבוש נינהו ולא קנה סיחון והיינו כקושית הרב מהר"י הכהן דרמי התרי סוגיי כמו שהבאתי לעיל, ומוכרח לתרץ דשאני סיחון אשר היה בדבר ה' דקאמר ליתי סיחון וליפוק ממואב ונמצא דיצא מן הכלל סיחון דבר כיבוש הוא, ומאחר שכן למדנו דברכת בלעם ואביו שאמר תבנה ותכונן עיר סיחון אינה ברכה כי כבר נתברך מאת ה' משמים, אך הקללה שאמרו אוי לך מואב אבדת עם כמוש וכו' ובנותיו בשבית וכו' שגם זה מקללתם כדמוכח במדרש רבה נתקיימה וזה לא היה מוכרח כי כל עיקרו של דבר שיכבוש סיחון את חשבון ובנותיה ולא עוד ואת היותר מאבדן מואב ובנותיו בשבית וכו' זה לא מצינו מוכרח והיה מקללת בלעם זה היה דעת בלק, וז"ש וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי כלומר אף דהיה דבר מפורסם מלחמת סיחון ועוג אין גם אחד שהעמיק בדבר כי אם בלק, וז"ש וירא בלק הוא אשר חזה וירד לעומק הענין שמוכרח דהיה בדבר ה' שאמר ליתי סיחון וליפוק ממואב והשתא בר כיבוש הוא ויצא מכללא דאמרינן גוים לאו בני כיבוש נינהו, ומשו"ה זכו בהם ישראל, ומאחר שכן שלח לבלעם הגה עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ שהרגו סיחון ועוג כמשז"ל, ומזה נתבוננתי מה כחך ועתה לכה ארה לי וכו' כי אין כחך אלא בקללה כי ידעתי מכח שלקחו ישראל ארץ סיחון דלאו בני כבוש נינהו ומוכרח דכך גזר ה' וא"כ את אשר תברך כבר מבורך ואין לך כח לברך ומשו"ה לא אשאל שתברכני רק לכה ארה כי אשר תאור יואר לעתיד וכמו שפירש הרב הנז', ובלעם נעשה כגונב דעת העליונה שבלק אינו מכיר בו ואמר קבה לי וגרשתיו מן העולם כלומר דמשום הכי לא בירך אותו לבלק והוא לא חפץ בברכה יען שבשנאתו רוצה לכלות ישראל ח"ו.
ובאופן אחר אפשר לומר במה שראיתי להרב שפתי כהן על התורה שבתוך דבריו פירש ואגרשנו מן הארץ ארץ סיחון שלקחו ע"ש, ולפי זה אפשר שסבר בלק שהם עברו מאמרו יתברך שציום אל תצר את מואב דגוים לאו בני כיבוש נינהו וסיחון ועוג לא קנו הארץ וגזל היה בידם אך קרקע אינה נגזלת וארעא בחזקת מריה קמא קיימא, וכיון שכן נתן דעתו לבקש תחבולות שסבר כי לא מן השם הוא זה אף הוא ראה כי ממצרים ועד הנה פלאי פלאות נעשו להם ועתה הכו סיחון לפי חרב כהלכת גוברין קרבות יחפצו וכדרך העולם, ולא עוד אלא כי החרב ניתן לעשו והקול קול יעקב והם שינו מדתם ואף זד מן התוכחות כי אין ה' בקרבם וזר מעשיהם אך נגד ה' שאמר אל תצר את מואב, וז"ש וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה דייקא במעשה אשר הכהו לפי חרב דרך טבע והיה בתחבולה להוציאו מן העור למען יסגר בידם כמ"ש המפרשים, וזהו כל אשר עשה מעצמו ישראל לאמורי ובכלל שלקח ארצו ארץ מואב ועבר אמימרא דרחמנא ולכן ויגר מואב וכו' כי מאחר שאינם שומרים דברי ה' כמשפט ותולין עצמם בקורי עכביש בטענות כדין או שלא כדין א"כ יש לירא מהם ושומה היתה למואב בלבם על בלעם כי הוא קללם ועל ידו עבר סיחון הארץ ולקחה, ולכן זאת עצתם לבא אצלו כלומר אליך הצר אשר הרעות לשעבר עם מואב למען תתו ביד סיחון עת הזמיר הגיע לתקן אשר העוית והיית נותן יד לפושעים סיחון ועמו ועתה בידך לתקן תבחר לנו את נחלתנו, וז"ש לקרא לו לאמר כלומר הקריאה שלו כי לו יאתה לתקן לאמר אותה אמירה רעה אשר קללת למואב, הנה עם שאינן הגונין כמשפט כינוי עם יצא ממצרים הנה כיסה את עין הארץ סיחון ועוג ועברו על אל תצר את מואב וזאת הארץ גזל היתה ביד סיחון כאשר ידעת והוא יושב ממלי לשון כי אמילם כלומר הניחו ברכת אביהם הקול קול יעקב וחרבם הושיעה למו, ועתה שהם תפסו החרב אנחנו נתפוס שלהם לכה נא ארה לי וכו' ותתקן חטאתך ואגרשנו מן הארץ ארץ סיחון כי היא ארצי ושלא כדין נטלוה כי ידעתי את אשר תברך מבורך וכו' רמז לו אשר העוה על ריב לא לו אגב שוחדא שקבל מסיחון ברכו וקלל למואב על לא חמס בכפיו ועתה בא לידו לתקן אשר עותו וקטיגור נעשה סניגור.
והוא בן בליעל לדרכו היה מהלך ולו ישחית והרבה אשמה בדברו לפני האלהים וישלח חיציו ההוא אמר בלק וכו' הנה העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ עתה לכה קבה לי אותו אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו, כונתו הנה העם שאינן הגונין היוצא ממצרים ולהם יאתה שלא להפיל דבר אחד מדבריך ויכס את עין הארץ שהכו לסיחון ועוג ולקחו ארצם ועברו על ציוויך שצויתם אל תצר את מואב עתה לכה קבה לי אותו כלומר עתה אשר עברו על ציוויו יש לירא מהם כי הם בעלי בחירה אי לזאת קבה לי אותו וכו' ויאמר אליו ה' לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא כלומר לא תלך עמהם לבאר שחת לא תאור את העם וכל דבריכם כדבר אחת הנבלות כי ברוך הוא וכל דרכיו משפט דאלמלא עברו חק לא אמרתי כי ברוך הוא.
ובפסיקתא זוטרתא אמרו וז"ל לא תאור את העם כי ברוך הוא שנאמר ברוך תהיה מכל העמים וכבר קדמה ברכתי עליהם ואין כלי של ברכה מחזיק קללה עכ"ל, ויש להעיר דכיון דזה דבר ה' כי ברוך הוא מה צורך לראיה מפסוק ברוך תהיה מכל העמים שאמר משה ועדיין לא אמרו והוא ברכה לעתיד, ונקדים אשר שמעתי בכונת מאמר רז"ל והביאו רש"י לא תאור את העם אמר לו אם כן אקללם במקומי אמר לו לא תאור את העם אמר לו אם כן אברכם א"ל אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא, ויש לדקדק דבלעם היה שונא ישראל יותר מבלק כמשז"ל ומה זה היה כי עתה רצה לברכם, ופירשו במה שאמרו רז"ל לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור נתברכו מפי שני הדיוטות ונתקיימה בהם דוד דברכיה ארונה דכתיב ה' אלהיך ירצך ודניאל דברכיה דריוש אלהך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך, והוו בה רבנן דהרי ארז"ל שרבקה היתה עקרה כדי שלא יאמר לבן שברכתו עשתה פירות, וא"כ נראה דברכת הדיוט מלבד שאין בה מועיל אלא שהיא מזקת וגורם שברכתו שהיתה ראויה לבא עליו מסתלקת ממנו ומאחר שכן זה סותר אומרם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, ועוד דלמילתא פסיקתא קאמרי לעולם אל תהי ברכת הדיוט וכו' ועבידי דמשנ"ו רבנן דהאי דקאמרי רז"ל לעולם אל תהי ברכת הדיוט וכו' אינו כפשטיה אלא כלפי דאשכחן דברכת הדיוט מזקת כענין רבקה דברכת לבן היתה לה לתקלה, על כן אמרו דהא דמזקת אינה בכל אופן רק זימנין דהיא מתקיימת, וז"ש לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה כלומר לאו לגמרי ברכת הדיוט קלה אלא לפעמים ברכת הדיוט ברכה ומוטלת ואינה מזקת, והדר מפרש שהרי שני גדולי הדור וכו' הכונה דכשהמתברך בו בפרק הוא אדם גדול ששבחו ניכר כי ראוי שתשרה עליו ברכה מקודם ברכת הדיוט אז ברכת הדיוט מתקיימת וליכא למיחש בה שההדיוט יאמר שברכתו עשתה פירות שאם כה יאמר מחכו עלה כי גדול המתברך כבר מבורך וגדול שמו, וז"ש שהרי שני גדולי הדור נתברכו מפי שני הדיוטות דוד ודניאל שהיה מפורסם יקר תפארת גדולתם אשר בשמים ממעל לחש"ב ואשר בארץ שמם הולך עד סוף העולם וביש להו לארונה ודריוש לומר שברכתם עשתה פירות ובכי האי גונא מתקיימת, האמנם רבקה נערה קטנה בת שלש שנים אשר עדו לא היה שמה נודע שפיר מצי לבן לומר שברכתו עשתה פירות ומשו"ה היתה עקרה, ועוד שמעתי שפירשו המפרשים בזה פסוק ואהבך וברכך והרבך וכו' ברוך תהיה מכל העמים לא יהיה בך עקר ועקרה וכו' הכונה ואהבך וברכך והרבך וכיון כי כל העם רואים שברוך אתה לשמים בתעל"ת הברכ"ה העליונה במסלת שדה אשר ברכו ה' תרויח עוד ברוך תהיה מכל העמים שאם תתברך מפי הדיוטות יתקיים בך ואין חשש שיאמרו ברכתנו עשתה פירות ומשם ימשך שתהיה עקר או אשתך עקרה אין זה לא יהיה בך עקר ועקרה והברכות יתקיימו, וטעמא כי כיון דמקמי הכי אתה מוצלח ומבורך אין להם פה לומר שברכתם עשתה פירות.
ובכן יתבארו דברי בלעם שאמר אם כן אברכם ולא מאהבה רק משנאה כי כבר ידע שברכת הדיוט עושה נזק כדי שלא יאמרו שברכתו עשתה פירות ולזה היה רוצה לברכם שיהיה בם להפך שלא יאמרו ברכת בלעם עשתה פירות, ובהכי יתבאר מאמר ה' אליו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא כלומר לא תרויח כלום אם תברכם דליכא חשש לומר כי ברכתך היא עושה חיל כי ברוך הוא ומפורסם שהם מבורכים ומושגחים ואדרבא תתקיים וכמ"ש אל תהי ברכת הדיוט קלה שהרי שני גדולי הדור וכו' והעולה על רוחך היה לא תהיה, עד כאן שמעתי באומרים ומטו בה משמיה דהרב המובהק כמהר"ר בנימין מעלי הכהן ז"ל איש ירושלם תוב"ב.
ומאחר עלות דברי המפרשים במאמרים הנז' ופסוק ברוך תהי' מכל העמים הנאמרים באמת ודברי הרב הנז' יתבאר אצלי מאמר הפסיקתא הנז' כי ברוך הוא שנאמר ברוך תהיה מכל העמים כלומר לא תחוש כי ברכתך אם תברכם לא תתקיים ותהי להפך כי ברוך הוא ומייתי קרא שנאמר ברוך תהיה מכל העמים דבהאי קרא מפורש חילוק זה דבהיות המתברך מבורך תתקיים ברכת הדיוט וכמש"ל דזהו כונת לא יהיה בך עקרה אשר סיים הכתוב כאמור דכבר מפורסם היותם מבורכים וז"ש כי כבר קדמה ברכתי עליהם ואין כלי של ברכה מחזיק קללה וא"כ לא תרויח לבקש אופן לקללם במה שתברכם כי בהם תתקיים ברכת הדיוט כדבר האמור, ולפי פשט הכתוב אפשר לומר דהקב"ה רמז לו בדברים אלו שאמר לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא כל מה שיהיה אחר כך, והכונה כך לא תלך עמהם עם אלו שבאו עתה ואף כשתלך עם אחרים לא תאור את העם, אני מודיעך שלא יהיה לך כח לקללם וכמו שהיה כי ברוך הוא, רמז שיתברך עוד ולא על ידו אלא על ידי מלאך כמשז"ל למאן דאמר ובלעם ברשעו בשגם תרי זימני ידע כי אין רצונו יתברך שהוא יקללם עם כל זה כשהלך היה דעתו לקללם כמ"ש בפסיקתא ויחר אף ה' כי הולך הוא והלא כבר נאמר קום לך אתם אלא מלמד שהיה הולך כדי לקלל וכבר נאמר לו ואך את הדבר עכ"ל, ולפי זה הם תלת זימני שבלעם גילה רשעתו ששונא לישראל וחפץ לקללם שתים הנה כשבאו לו פעמים שלוחי בלק ואל השלשה כשהיה הולך לקללם ונזדרז להשכים לחבוש אתונו הוא עצמו כמשז"ל ואפשר לומר דמשום הכי ויחר אף אלהים כי הולך הוא והמלאך נצב לקראתו שלשה פעמים לרמוז לו שחטא ג' פעמים שרוצה לקלל ישראל ובתלת זימני לכ"ע הויא חזקה.
ויתקרבו לזה פסוקי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך ותאמר האתון אל בלעם הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא, ומדנכתב בתורה ענין זה ודאי הן הן גופי תורה וכמ"ש בזהר, ואין להאריך בזה כי אלו דברים פשוטים למתחילים כי כל אות ואות שבתורה כלול מכמה אופני פרד"ס וגופי הלכות. ויראה במ"ש פ' הנשרפין דף פ"א מי שלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה, ופריך בגמרא משום דלקה ושנה ב"ד מכניסין אותו לכיפה א"ר ירמיה אר"ש בן לקיש הכא במלקיות של כריתות עסיקינן וכו' ומסיק רב יעקב במלקיות של כרת אחת אבל של שתים ושלש כריתות איסורי הוא דקטעים ולא מותר כולי האי, ולקמן בגמרא מוקי למתניתין אפילו כרשב"ג דסבר בתלתא הויא חזקה דהכא עבירות מחזיקות ע"ש באורך, והכא האתון ברישא נטתה מן הדרך אל השדה וזאת שנית ותלחץ את רגל בלעם ואל השלשה רבצה תחתיו, והכא גם אם נדמה ענין זה ללקה ושנה דעבירות מחזיקות ובג' כונסין אותו לכיפה ומקרבינן ליה למיתה אף דרב המקום ביניהם עם כל זה הכא לא הזיקה האתון כלל לבלעם וגם הני תלתא לא היו בסוג א' כדאמרן ובלעם בשני פעמים הכה אותה בשוט ושלישית במקל כמ"ש בפסיקתא, וז"ש מה עשיתי לך כלומר מה נזק הזקתי אותך כי הכיתני זה שלש רגלים ואף זה שעשיתי לא היו השלשה פעמים באופן אחד, ואפילו בהתרו בו בכריתות ולקה ושנה צריך שיהיה הכל באיסור כרת כגון שאכל חלב ג' פעמים כמ"ש הרמב"ם פי"ח דסנהדרין ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי כלומר אין להשגיח במה שהיו ג' אופנים לנטות ולהלחץ ולרבוץ כי העיקר הוא כי התעללת בי ששחקת בי ג' פעמים והכל הוא עבירה אחת כי כל מגמתך לשחק בי לו יש חרב בידי כי אתה הרגתיך דעבירות מחזיקות ותחת שלש אלה נתחייבת מיתה, ותאמר האתון הלא אנכי אתונך אשר וכו' וא"כ יש לי חזקה מכל השנים האלה שאני טובה והיא חזקה גדולה שנשתניתי משאר אתונות דתדיר עשיתי רצונך וזהו חזקה גדולה ושינוי גדול אשר לא נראה בכל האתונות והיה לך לדון אותי לזכות, ועוד ההסכן הסכנתי שאם לא עשיתי כך הית מסוכן מהמלאך ולהצילך הסכנתי בעצמי שעל ידי כך נתקרב מיתתה שלא יאמרו יראה היא, וז"ש ההסכן מסיבה שראיתי שאתה בסכנה הסכנתי בעצמי להצילך, והאמת לעשות לך כה, כלומר כמשפטך אתה חרצת וראוי לעשות לך כה להורגך כי אתה הוא שעברת שלשה עבירות באיסור אחד לעבור את פי ה' שאתה רוצה לקלל ישראל זה שלש פעמים, שנים כשבאו שלוחי בלק ואחד עתה כי תאוה נפשך לקללם ולזה תלך וא"כ אתה הוא החייב מיתה, וז"ש לעשות לך כה שכך ראוי לגמור הדין להורגך.
ובאופן אחר אפשר לומר במ"ש בסנהדרין דף נ"ה בעו מיניה מרב ששת גוי הבא על הבהמה מהו תקלה וקלון בעינן והכא תקלה איכא קלון ליכא או דילמא תקלה אעפ"י שאין קלון, ופירש"י גוי הבא על הבהמה מהו שתסקל הבהמה על ידו גבי ישראל פריש במתני' תרי טעמי לפי שבאת לאדם תקלה על ידה ושלא תהא עוברת בשוק לאחר זמן וכו' דהיינו קלון וגבי גוי תקלה איכא דבני נח הוזהרו על העריות קלון ליכא דרכן בכך ואין מתביישין ועוד דאקלון דידהו לא חס רחמנא עכ"ל, והסוגיא ארוכה ומ"מ לא איפשיטא בעיין. והנה ארז"ל דבלעם היה עושה בה מעשה אישות וגם ארז"ל שמתה תכף מיד שדברה שלא יאמרו זוהי שסלקה את בלעם בתוכחתה, וז"ש הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך ואני מתנהגת עמך לעשות רצונך תדיר ולא זו בלבד אלא ההסכן הסכנתי שבשבילך אני עתה מסוכנת בשתים אחד שעשית מעשה אישות ואפשר תקלה אעפ"י שאין קלון והיא חייבת מיתה וזהו ההסכן לשעבר ואפילו תימא תקלה וקלון בעינן ופטורה לשעבר עתה שיש לך קלון בתוכחתי מצטרף עם התקלה דלשעבר והיא מסוכנת, וכל זה רמזה באומרה ההסכן הסכנתי וכל זה בא לי מסיבת לעשות לך כה דאלו לא הטתי המלאך הורג אותך ואותי יחיה וכמ"ש לו המלאך אח"כ אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי.
ויש לחקור כי האתון הרבתה לדבר והעיקר לא אמרה כי מפני המלאך עשתה ואפשר דרמזה לו באומרה למה הכיתני זה שלש רגלים זה מורה באצבע כלומר המלאך הזה שלש רגלים עמד לפני ולא אמרה בפירוש כי ודאי לא ראה המלאך ומה תאמר אם אינו רואה אבל רמזה לו והוא לא נרמז, וז"ש הלא אנכי אתונך וכו' ההסכן הסכנתי וכו' והי' לך להבין כי לא לחנם, ומה נעים לשון חכמים שאמרו דעת בהמתו לא הוה ידע כלומר טח מראות עיניו הפלא הזה שדברה האתון והיה בה דעת ולא נתעורר דלא עביד ניסא לשקרי ואלו האתון עשתה שלא כהוגן לא באה לידי מדה זו להתווכח עמו בביטוי שפתים, והוא ברשעו הרבה להשיב באף ובחימה לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך ולא שת לבו כי זה ממפלאות תמים דעים ולא לחנם, וזה דעת בהמתו זה שנתוסף בה דעת ודבר דבר לא הוה ידע ואין בשר המת מרגיש, ומה שאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך לכאורה תיבות כי עתה טפילות ויתירות דהול"ל לו יש חרב בידי הרגתיך, אך כלפי שלא יאמרו הוא הולך להרוג אומה שלימה בדיבורו וברוח שפתיו ימית ולאתון צריך חרב וכמ"ש רז"ל והוא רשע ערום כשהתחיל לומר לו יש חרב בידי, חש לזה ואמר מה שאני צריך חרב ואיני מקללך ותמותי היינו שצריך להמתין שעה הראויה לקלל ואקללך ואחר הקללה תמותי אבל אני רוצה לשכך חמתי ולהורגך כרגע, וז"ש לו יש חרב בידי ונתן טעם מה שאני צריך חרב היינו עתה ברגע הרגתיך, ובערמתו כנחש כשדברה האתון דברים מרים להבזותו נגד מה שאמרו לו מ"ט לא רכיבת אסוסיא והשיב ברטיבא שדאי וכו' וכמשז"ל בריש פ"ק דע"ז, וגם שגלתה חרפתו באומרה ההסכן הסכנתי שהיה עושה בה מעשה אישות הוא השיב על דבריה בערמה בדיבור אחד ויאמר לא, והוא לישנא דמשתמע לתרי אנפי דמשמע שהוא מקיים דבריה שלא עשתה כזאת מעולם ויש במשמע נמי שהוא מכחיש כל מה שאמרה נגדו.
ויתכן דרמזה לו באומרה זה שלש רגלים להעירו מתרדמת שטותו כי הולך הוא לקלל ישראל וכבר רז"ל אמרו שרמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה והביאו רש"י, ולדרכנו כעת יאמר דרמזה לו כי ישראל בלויים על ההרים הגבוהים שנים עשר שבטים רמז למרכבה העליונים והשבטים עומדים על כסא שלש של רגלים אבות העולם שעליהם העולם עומד ואם קללת לסיחון לא תהא כזאת בישראל שיש להם על מי לסמוך השבטים והאבות, וז"ש ז"ה גימטריא שנים עשר לרמוז י"ב שבטים כלם קדושים, שלש רגלים רמז לאבות שבזכותם עושים ישראל שלש רגלים כמ"ש הטור א"ח סי' זי"ת והן הן המרכבה ואלו בניהם באלו אמרו לסמוך, ויאמר כי התעללת ב"י כלומר את משחקת להזכיר י"ב שבטים כמנין ב"י כי אינם חשובים אצלו אך על ג' אבות אשתקיל מילוליה כי גם הוא בההוא פחדא יתיב והוא בעצמו אמר לבלק כי מראש צורים אראנו וכו' ואמרו בפסיקתא על פסוק זה היאך אני יכול לקללם וזכות אברהם יצחק ויעקב עומדת.
ודרך דרש אפשר לומר בפסוק כי מראש צורים אראנו וכו' ויש לדקדק דהו"ל למימר כי מצורים אראנו ומגבעות אשורנו ומהו כי מראש, ועוד להבין הן עם לבדד ישכון גם ובגויים לא יתחשב מהו החשבון הזה ועוד אומר מי מנה עפר יעקב וארז"ל מי מנה המצות שמקיימין בעפר ומה קשר יש לזה עם הקודם, ועוד ומספר את רובע ישראל ואמרו רז"ל שהקב"ה מונה רביעיות של ישראל גם זה יפלא ומה קשר יש לדברים הללו, ואפשר בהקדים מ"ש בסוכה דף ל"א ע"א ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן אמר ליה ריש גלותא וכלהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי צווחא ולא אשגח בה רב נחמן אמרה ליה אתתא דהוה לה לאבוה תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמיכו ולא אשגיחיתו בה אמר להו רב נחמן פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים בלבד, ופירש רש"י לאבוה לאברהם אבינו ילידי ביתו שמנה עשר ושלש מאות, ולכאורה יפלא מה ראתה להזכיר שהיא בת אברהם אבינו, ועוד מה ענין שי"ח עבדי הכא, ואי משום להגדיל יקר תפארת גדולתו של אברהם אבינו מלבד שאין צורך לזה כי הוא מפורסם ואי בעיא לומר שבח אברהם אע"ה כה תאמר שהיה נשיא אלהים אהובו של הקב"ה וכיוצא מכמה מעלות של א"א ומאן דכר שמא דשי"ח עבדי, ושמעתי משם הרב המקובל כמהר"ר יעקב ווילנא זלה"ה שפירש במ"ש הרמ"ע מפאנו זצ"ל על פסוק (קהלת ח' ט') עת אשר שלט האדם באדם לרע לו ואמרו בזהר לרע לו ודאי, וצריך ביאור אכן הכונה היא דאדם בליעל הסטרא אחרא גוזלת ועושקת הנשמות של קדושה ובונה אותם בבנין הסט"א וכשיבא זמן להוציא נשמה אחת מהם כביכול מקעקע כל הבירה והורס כל הבנין כלו כדין גזל מריש ובנאו בבירה דמדינא צריך לקעקע כל הבירה כן הדבר הזה דאע"ג דתקון רבנן דישאר המריש במקומו וכסף ישיב לבעליו, זהו תקנת חכמים, אבל לדינא דאוריתא דינא הוא דמקעקע כל הבירה ומחזיר המריש עצמו, וז"ש בזהר לרע לו ודאי לכל הבנין כי הן נסת"ר מחמתו של הגזל, זהו תורף דברי מורינו הרב הגדול הרמ"ע מפאנו זצ"ל, ומצינו דבמלחמת המלכים שאברהם אבינו ע"ה הוריק את חניכיו ילידי ביתו שי"ח ויצא ונלחם עמהם הציל לוט ושם נרמז נשמת רבא בפסוק ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם דהול"ל את לוט בן אחי אברהם ואת רכושו אך רצה לרמוז רבא בר"ת רכושו בן אחי כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל, ונמרוד וחביריו מקור הסט"א שבו נשמת רבא אשר היתה גנוזה בלוט וכשרדף אברהם אע"ה היה לו להציל את לוט לבד כי זהו התכלית ועין רואה דנלחם בהם עד כלה והרגם וגם את הכל לקח, וזה מוכח דעשה כדין תורה דמקעקע כל הבירה והשתא ההיא סבתא גזלו ממנה עבדי ריש גלותא עצים וצעקה כי רצונה ליקח העצים ממש ולסתור כל הסוכה ולא הוו משגחי בה, על כן נתחכמה ואמרה האשה אתתא דהוה לאבוה שי"ח עבדי צוחא קמיכו ולא אשגחיתו בה, רמזה דהרי אברהם אע"ה כשרדף עם שי"ח עבדי אחרי המלכים שעיקר המלחמה היתה להציל לוט שבו היתה נשמת רבא שגזלוה הסט"א והיה מספיק להציל לוט והוא קעקע כל הבירה, למדנו שאין תקנה להחזיר דמיו וגם היא רוצה עצים שלה אף שנסתרת הסוכה, עד כאן שמעתי משם הרב מהר"י ווילנא ירושלמי זלה"ה, ועם היות שיש להשיב על כל הנז' ולדקדק בדבר ועלה על דעתי לישב מכל מקום הנה שפתי סגר עליהם המדב"ר לעת כזאת עד אשר אראה דברי הרמ"ע זלה"ה דברים ככתבן.
ולא תעזוב נפשי על פי המונח הלז להרחיב הדברים דאפשר לתת טעם דאף דתקון רבנן דגזל מריש ובנאו פורע דמיו ונשאר לו המריש ובנין ביתו, הנה תקנה זו היא מפני תקנת השבים ולגבי הסט"א דאינם שבים ליתא לתקנתא ומוקמינן אדינא דמקעקע כל הבירה, ותו דכתבו משם הרמ"ע גופיה דהגוים אין להם תשובה דדוקא בישראל מהני תשובה ולא לגוים ואעיקרא אין לסט"א תשובה והא דתקינו רבנן דמשלם דמי קורה אינו אלא מפני תקנת השבים ולגבי דידהו לא שייך, ואפשר לדקדק מאי דאמר ר"נ במאמר הנז' דההיא סבתא פעיתא היא דא אין לה אלא דמי עצים בלבד הכונה זוהי קולנית דמה ענין שמיטה אצל הר סיני וכמה תשובות יש שאין דמיונה עולה יפה בענין מלחמת אברהם אע"ה ולכל הדברות אף כפי דעתה שאני אברהם אע"ה דנלחם עם הגוים דאין להם תשובה ולדידהו אין תקנה וצריך לקעקע כל הבירה, אך לישראל דיש להם תשובה איכא משום תקנת השבים ואין לה דיקא שהיא ישראלית ודינה עם ישראל אלא דמי עצים בלבד דבישראל איכא משום תקנת השבים. עוד נקדים מ"ש רבינו האר"י זצ"ל דנשמת אברהם אע"ה היתה נתונה בעמקי הקליפות ותרח היה מראשי עע"ז והוא היה עושה הצלמים ותבע לאשתו אמתלאי בת כרנבו בנדתה ובעת ההיא נגזר שתבא נשמת אברהם בעולם הזה וסברו הסט"א כי מאחר שבא בדרך זה תאבד ח"ו, וכשנולד האיר ממזרח צדק והודיע אלהותו ית' ומילא את העולם חסד, עוד נקדים מ"ש הרב הלכות קטנות ח"ב סי' י"ט דנשאל איך ולמה היה שונא לבן את יוצאי יריכו ויאמר להשמידם והשיב וז"ל דבק היה בע"ז שלו ובקש לעקור מתוכו כל שרש דבר נמצא בו מרשימו של אברהם שעבד את ה' וכו' שיבא מזרעו של אברהם וילקט כל כיוצא שנשאר במשפחתו ואח"כ יעקרם לבן וישאר הוא לאלהיו עכ"ל, ולפי זה ניחזי אנן מה ראה על ככה להשיא בנותיו ליעקב אע"ה כדי שילוקטו ניצוצי הקדושה ואח"כ יעקרם ומה הגיע אליהם לבנותיו ושבטי יה אשר בנו את בית ישראל וכל חכמת לבן היתה למס, והנה האי דכתיבנה לעיל משם הרמ"ע דגוים אין להם תשובה המפרשים נתנו שני טעמים, אחד שהגוים אין להם כי אם שבע מצות ומצו למיקם בהו אמנם ישראל יש להם תרי"ג מצות וענפיהם וסייגיהם והוא כמעט נמנע שלא לחטוא ודין הוא שיהיה להם תשובה, והשני כי ישראל יש לנו דין בנים ואב שמחל על כבודו כבודו מחול ואם כן דין הוא שתשובה תועיל לישראל לא עשה כן לכל גוי שיש להם דין עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול על כן אין להם תשובה, שוב ראיתי דברי הרמ"ע במאמר חקור דין ח"ד פי"ג ועיין שם ח"ב פי"א ודוק היטב בדבריו ובפי' יד יהודה.
הנה כי כן נתנה ראש ונשובה לבאר קראין מן ארם ינחני בלק מהררי קדם לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל וכתבו משם מהר"ם אלשיך שפירש דבלק אמר לו שיסתכל בתרח ונחור ויקללם, וז"ש ינחני בלק מהררי קדם לראות תרח ונחור אבל אנכי הרואה מראש צורים שאברהם ראש היחס עכ"ד, ולדרכנו יאמר נא כי בלק אומר אלי אראה בתרח ונחור ובכח זה לכה ארה לי יעקב מה אקוב וכו' כי מראש צורים הלא מראש שבא אברהם לעולם אראנו שנשמתו היתה בעמקי הקליפות והוא בא מתרח ואמתלאי בנדתה, והסברא היא דיאבד אברהם אע"ה ויהי אך יצא יצא הבהיק והופיע אורו לפרסם אלהותו והיה עמוד ברזל לגייר גיורים, וז"ש כי מראש צורים מראשית כל טרם נולדו אבות אראנו. ובעיני יפלא אחרי שבאה בדרך זה נשמת אברהם איך לא נאבדה ואדרבא הפליא לעשות ומגבעות אשורנו הן האמהות שחשב לבן לכלותם ואני רואה אשר בנו שתיהן את בית ישראל והנשמות הללו שהיו בעמקי הקליפות יצאו לאור אף שהיו נתונות בבנין הסט"א מקעקע את כל הבירה כמ"ש הרמ"ע כל קבל דנא הן עם ישראל בהיותם מכונים בשם עם שאינם הגונים אם גזל מריש ונתנו בבנין אין חייב אלא דמיו, וז"ש לבדד ישכון יש להם דין לבדם שהבנין קיים וזהו ישכון ששוכן בביתו עם העצים גזולים ואין דובר דבר ובגוים לא יתחשב לשון חשבון ולא יחשבו ערך דמי המריש רק צריך להחזיר המריש עצמו אף שמקעקע כל הבירה משום שאין תשובה לגויים ויש תשובה לישראל כמש"ל, וכי תימא מה טעם לישראל יש תשובה לזה אמר מי מנה עפר יעקב מי יכול למנות המצות שמקיימין בעפר כי רבו מהרבה מצות שנצטוו ישראל בעפר וכיוצא, וכיון דיש להם הרבה מצות השכל מחייב שיהיה להם תשובה דאי אפשר שלא לטעות ולא איתי אנש על יבשתא בכל ימיו ושנותיו אשר לא יחטא, ומטעם זה מועלת תשובה להם, משא"כ בגוים דרובא דרובא דז' מצות הם דבר שהשכל מסכים בו והם בשב ואל תעשה ואפשר לעמוד בלי חטא ומשו"ה אם חטאו אין להם תשובה, ועוד אחרת היתה ומספר את רובע ישראל כביכול שהוא מונה רבעיותיהן של ישראל והטעם לפי שהם בנים ומאחר שהם בנים אב שמחל על כבודו כבודו מחול ומשו"ה תשובה מועלת להם ומי שגזל מריש ובנאו אין לקעקע כל הבירה רק נותן דמי עצים מפני תקנת השבים.
ורוח אחרת אתנו בביאור מקראי קדש הללו והוא בהקדים סברת הרמב"ן דמעת שנימול אברהם אע"ה יצא הוא וזרעו מכלל בני נח ונעשו ישראל גמורים ככל דיני ישראל בין להקל בין להחמיר וכתב הרב פרשת דרכים דלסברא זו ניחא טובא דיעקב אבינו ע"ה נשא שתי אחיות דגיירן וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ותנן פ"ג דנדרים הנודר מזרע אברהם אסור בישראל ומותר בגוים וכתב הרב החסיד מר זקנינו מהר"א אזולאי בעל חסד לאברהם זלה"ה בפירוש המשניות אשר לו כ"י וז"ל, והטעם בזה הוא נעלם מאד ואגלה טפח כי קודם דור הפלגה היו הנשמות כלן טהורות ובלתי טהורות יוצאות מאוצר אחד ומדור הפלגה שנבחר אברהם אע"ה לחלקו יתברך כל הנשמות הטהורות של האומה הישראלית יוצאות מאוצר אחד לבדם וכל נשמות שבעים אומות מאוצר בפני עצמו ולזה אין ישראל בכלל בני נח ולא בני נח בכלל ישראל עכ"ל, וכדבריו מצאתי בתוספות פ"ק דע"ז דף ה' ע"א שכתבו ואומר ה"ר אלחנן דנשמות של ישראל ושל גוים אינן כגוף אחד עכ"ל, וכלפי שבלק שלח לו שיסתכל בתרח ונחור כדי לקללם אי לזאת הוכרח בלעם לומר כי מראש צורים וכו' הכונה ראה אתה אומר אלי שאסתכל בתרח ונחור הלא תדע כי מראש צורים שהוא אברהם אע"ה אראנו שדינם כישראל גמור וצורים מלשון חרבות צורים לרמוז שהיה אברהם אע"ה ראש למולים וכמ"ש המפרשים, ורצה לומר לו מה ענין תרח ונחור הלא משם יפרד שאברהם אע"ה הוא ראש למולים ויש לו דין ישראל ומגבעות רחל ולאה, וז"ש ומגבעות ר"ל מכלל האמהות אשורנו לישראל דיש לו דין ישראל גמור מזמן אברהם והראיה מגבעות האמהות דאיך נשא יעקב אע"ה שתי אחיות אלא דין ישראל גמור יש להם וגיירן וכקטן שנולד דמי הן עם לבדד ישכון שיצאו מכלל בני נח ובגויים לא יתחשבו דלא תימא שיצאו מכלל בני נח להחמיר כדת משה וישראל אבל לא להקל לזה אמר ובגוים לא יתחשב כלל בין להקל בין להחמיר הרי הוא כל זרע אברהם כישראל גמור, מי מנה עפר יעקב המצות שמקיימין בעפר וכיוצא ככל התורה אשר שם משה ומספר את רובע ישראל שהקב"ה יושב ומונה רבעיותיהן של ישראל כביכול שיש להם לנשמות טהורות אוצר בפני עצמו כמ"ש התוספות, ומז"ה וכל זה תשובה נצחת לדברי בלק שאמר לו להסתכל בתרח ונחור ויקללם, להכי אסברא ליה דמעת שנימול אברהם נפרד הוא וזרעו בכל ואף בנשמות שלהם נפרדים, כי נשמותיהם הם באוצר בפני עצמו אוצר החיים.