פרשת תקת בס"ד
במדרש: אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני:
מי שמע כזאת אם ימות גבר היחיה על כן יאמרו אל תאמר דבר שאי אפשר, אבל בקושטא זאת התורה אדם כי ימות משיבת נפש הן בעודנו חי שדי זיהרי"ה ונשמת שדי חקוקה בששר, ואף כי אחרי מותו שכרו אתו את העוס"ק אשר עז"ק וקשר"ו אשר קש"ר, והוא לקברות שונה הלכות ואולם חי שפתותיו דובבות להגיד כי ישר, ובכל מקום מוכת"ר כתב תורה חכמת אדם תאיר הכרת פניו ענתה בו הזה יכשר, וזאת התורה אשר ס"ם טמא דחיי עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.
והנה הטעם הפשוט אשר התורה נמשלה לעץ חיים הרי הוא כמבוא"ר דכשם שבאילן יש כמה דברים וסוגים וענינים חלוקים וכלם אחוזים ומסובבים ומעורבים ולכלם בשם יקרא אילן דיש בו שרשים וענפים ועלים ולולבים ועץ ופרי ומלבד פריו מתוק עוד יש כמה וכמה סגולות ותועליות בכל דבר שבו וכמו שהאריכו הטבעיים והרופאים בספריהם, ועוד נמצאו עד היום סגולת שרשים ועלים בערביים ואנשי המריק"א וזה אחד מריבוא מהסודות והסגולות ותועלות וידיעות אשר בעשבים ושרשים הנשארים והנסתרים כנודע מספר הזוהר, כן תורתנו הקדושה כוללת רובי רבבות ידיעות נסתרות ונגלות ורבו מארבע חלקי פרד"ס אשר בם והם סוגים חלוקים וענינים מתחלפים מינים שונים כוללים חכמה ומוהר ותועלות לעוה"ז ולעוה"ב מעין דוגמא לאילנא דחיי כולל כמה סוגים נפרדים למיניהם שבחלקם ופרטם וכללם יש תועלת וסגולה וכן התורה כוללת רבבות ידיעות וסגולות וכל חמדת לב ונפש והיא כמו מראה שכל הצורות העומדות נגדו הם נראות בתוכו וכל צורה רואה דמותה במראה כן ששים רבוא נשמות ישראל כל אחד יש לו חלק וידיעה בתורה וכל אדם מישראל אשר בעיניו יראה בתורה וישים לבו ראה יראה מעין דוגמא של מדרגתו וידיעתו כי הוא חלקו.
הוא הדבר אשר דיבר הרב החסיד מר זקנינו כמהר"ר אברהם אזולאי בעל חסד לאברהם זצ"ל בפירוש מאמר השלם במשנתו משנת חסידים הפוך בה והפוך בה דכלא בה, ובה תחזה שכל מושכלות וידיעות אשר ישכיל אנוש בעיונו ימצא הכל רמוז בתורה שהתורה היא כמו המראה מאירת עינים זכה וברה שכל הצורות שיעמדו כנגדה עיניהם תחזינה כל אחד ואחד כפי צורתו כן התורה כל אחד ואחד מראה בה פירוש כפי שכלו ויראה בה הצורה ההיא כי יש בתורה ששים רבוא פירושים, כי כל אחד מששים רבוא נשמות קבל פירוש אחד כפי הפשט וכפי הרמז וכפי הדרש וכפי הסוד, וכל נשמה תפרש התורה הפירוש שקבלה ויראה בתורה הפירוש ההוא כמו המראה שמראה כל צורות בני אדם בה ועם היותם צורות מתחלפות וכמו שנתבאר הדרוש הזה במקומו, עד כאן דברי מר זקני הרב זלה"ה בפירושו למשניות כ"י.
וזה אצלנו כונת הכתוב פ' בהעלותך אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט הכונה דיש יתרון למשה על שאר נביאים דבר אשר לא ישוער כי שאר נביאים רואים באספקלריא ואינה מאירה, והענין כי כמו שהמראה אינו מראה לאדם אלא הצורה העומדת נגדו כן הנביא הרואה רואה כפי ידיעתו ומדרגתו, וזהו בעצם במראה אליו אתודע כלומר בבחינת מראה שהצורה הקרובה אליו נראית בו וכן הנביאים לפי מדרגתו אליו אתודע, ולא עוד אלא שהמראה אשר הנביא רואה אינה מאירה, וז"ש בחלום אדבר בו שהוא בחינת אספקלריא שאינה מאירה, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא ורואה ראי"ה מהימנא פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, הבט וראה דבמשה לא כתיב ובמראה שנשמת משה רבינו ע"ה כוללת כל הבחינות שנשמתו כלולה מכלם והוא עצמו כמו המראה שכולל כל הצורות, וז"ש ומרא"ה ולא בחידות. ונחזור אל כונתנו שמשל התורה אל עץ חיים הוא צודק בערך שהתורה כוללת כמה בחינות כמו האילן, ולפי מדרשו אפשר להבין האי קרא עץ חיים היא וכו', ונבין מה שאמרו בזהר ותומכיה מאושר אל תקרי מאושר אלא מראשו, ואנחנו לא נדע מאי קאמר מראשו, ונקדים מה שראיתי בנימוקי רבינו ישעיה הראשון מטראני זלה"ה על החומש בכ"י פ' בראשית וז"ל ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים תימה וכי עד עתה לא אכל מעץ חיים והלא הרשה אותו מכל עץ הגן אכל תאכל, יש לומר עץ חיים יהא רפואה לעץ הדעת והרפואה מועלת לחולה לרפאהו לא להגן עליו כי לא יחלה משל למי ששתה סם המות השקהו צרי וירפא אבל השקהו תחילה צרי ואח"כ השקהו סם המות ימות עכ"ל, ועם היות כי אין דברי הרב ז"ל מוכרחים שאכל מקודם מעץ חיים כי אפשר שלא אכל ולא בא לדעתו ואף אם בא לדעתו מקודם לא הספיק, וכן ראיתי להרב שבלי הלקט שכתב בגיליון על דברי הרב ז"ל שדעתו הוא שלא אכל עדין מעץ החיים, מ"מ ראיתי בפירוש התורה כ"י מיוחס לרבותנו בעלי התוספות שכתוב בו כדברי רבינו ישעיה ז"ל, ושוב ראיתי דעת זה בס' אמרי נועם ע"ש בסגנון דבריו, ולפי דברי רבינו ישעיה ז"ל מדוקדק הפסוק דכתיב ועתה פן ישלח ידו ועתה דייקא, כלומר ועתה שכבר אכל סם המות מעץ הדעת טוב ורע פן ישלח ידו דעתה אם יאכל מעץ החיים מועיל לבטל מה שאכל מעץ הדעת אבל מה שאכל מעץ חיים מקודם שאכל מעץ הדעת לא הועיל לו. והנה רז"ל בריש מדרש שוחר טוב על פסוק והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' אמרו זש"ה עץ חיים למחזיקים בה א"ר יצחק בר' חייא למה נקראת תורה עץ חיים שחביבה על כל החיים א"ר יודן למה נמשלה בעץ חיים מה עץ חיים פרוש לכל באי עולם בגן עדן כך התורה פרושה לכל החיים ומביאתן לעוה"ב, תנא עץ חיים מהלך ת"ק שנה וכל מימי בראשית מתפלגין תחתיו עכ"ל, ולמדנו ממדרש זה דהאי דכתיב עץ חיים היא היינו דהמשיל התורה לעץ חיים שבגן עדן, והשתא אחר דכתיב עץ חיים היא וכינה התורה לעץ חיים והוא משל יפה אף נעים ללמדנו יקר תפארת התורה הוה, סלקא אדעתין דכשם דעץ חיים אין שבחו ניכר אלא אחר שאכל מעץ הדעת טוב ורע אבל אם אכל מעץ חיים קודם אינו מועיל כמ"ש התוספות ורבינו ישעיה, וכן התורה לא תועיל אם למד קודם לזה בא הכתוב לומר דהתורה נקראת עץ חיים שהיא משולה לכל הטובות ומעלות שיש בעץ חיים אבל הפרט שיש לעץ חיים דלא מהני אלא אחר אכילת עץ טו"ר ואם יאכל עץ החיים קודם אפשר שיאכל סם המות ובטל סגולת עץ חיים בענין זה, התורה מדרגתה יותר מעץ חיים ותומכיה מאושר כלומר תומכיה דעסיק בה מאושר דאגוני מגנא ואצולי מצלא, וז"ש בזהר ותומכיה מראשו וזה מתיחס אל כונתנו מאושר מראשו מתחילתו הוא עץ חיים קודם שיאכל סם המות סמא דחיי עביד ומהני שלא יאכל סם המות משא"כ עץ החיים אשר בג"ע אף דבראשונה אדם אכל נכשל לאכול מעץ הדעת טו"ר ונקנסה עליו מיתה אבל התורה אגוני מגנא ואצולי מצלא וא"ש לדרושנו ותומכיה מראשו ע"ד שדרשו בזהר. ועדין צריכין אנו למודעי איך נמשלה התורה לעץ החיים דכתיב ביה ואכל וחי לעולם ועינינו הרואות תופסי התורה כאדם ימותון, והפשוט בזה כי על ידי התורה חיים בעוה"ב שצדיקים אפילו במיתתם קרויים חיים, וגם על ידי התורה קמים בתחית המתים כמ"ש פ' בתרא דכתובות, ועוד אחרת היתה כי על ידי התורה חיים בצד מה בקבר כי כל שאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כמו שארז"ל בש"ס בכמה דוכתי וכמו שיתבאר לקמן בס"ד, וכן פירש"י בקהלת סי' ה' על פסוק והשבע לעשיר אינו מניח לו לישון בקבר שנאמר דובב שפתי ישנים כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, וכן אמרו בריש מדרש שוחר טוב וז"ל יהיו לרצון אמרי פי יעשו לדורות ויכתבו לדורות אמרי פי ויחקקו לדורות ולא יהיו קורין בהם כקורין כספרי מירם אלא יהיו קורין בהם ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות, יהיו לרצון אמרי פי א"ר ירמיה בר שלום בשם ר' יוחנן מאי דכתיב אגורה באהליך עולמים וכי תעלה על דעתך שהיה מבקש דוד דירת שני עולמים אלא כך אמר דוד יהיו מזכירים אותי בבתי כנסיות ובבתי מדרשות וכאלו חי וקיים אני בשני עולמים עכ"ל.
וממדב"ר קדמו"ת חל עלינו חובת ביאו"ר להבין תפלה לדוד הע"ה שיהיו נוטלין שכר כנגעים ואהלות, נגעים ואהלות מאי בעו הכא, ולפי פשוטו אפשר דנקט נגעים ואהלות שהם הלכות עמוקות וצריך בהם דעת מחודד כמו שפירש רש"י בחגיגה דף י"ד ובסנהדרין דף ס"ז והכי אמרינן בש"ס בפסחים סוף פ' אלו עוברין דף ן' דנגעים ואהלות יקרים הם בעולם הזה ע"ש, ואמרינן בעלמא אגרא דשמעתא סברא, הנה כי כן זוהי שהתפלל דוד הנ"ה שהקורין תהלותיו יעלה עליהם כאלו עוסקים בהלכות עמוקות שצריכים סברא גדולה ושכרן מרובה וכך יהיו לקורין בשיריו יהיו נוטלין שכר כנגעים ואהלות ששכרן רב מאד, ועוד אפשר לומר דעסק נגעים ואהלות הוא חשוב מאד דמלבד שכר הלימוד הוא קרוב למעשה דנזהר להיות טהור ועינו ראה כמה הקפידה תורה בטהרות שבדבר קל נטמא וגם נזהר מלשון הרע בהיותו עוסק ושונה בנגעים שבאים על לשון הרע וכמעט הוא תלמוד ומעשה, ויש דמיון קצת בקריאת התהלים דגם מהם ניכר דבקות שצריך האדם לידבק בקונו ובתורתו ומצותיו וילמד מהם גם כן ההכנעה והרחקת לשון הרע, זאת היתה לו לדוד הע"ה להתפלל שיטלו שכר כנגעים ואהלות. ובאופן אחר אפשר לומר ונבין דמצינו דא"ר אלעזר בן עזריה לר' עקיבא בחגיגה דף י"ד ע"ב וסנהדרין דף ס"ז ע"ב עקיבא מה לך אצל הגדה כלך מדברותיך אצל נגעים ואהלות, ולמה קפיד לומר לו כלך אצל נגעים ואהלות, ואף שכבר פירש"י שהם חמורות והוא מחודד בהן מ"מ אינו מתישב כל כך דהוה ליה למימר כלך אצל הלכות חמורות, דבכל חלקי התורה יש הלכות חמורות, ואפשר בהקדים מ"ש גורי רבינו האר"י זצ"ל דהעסק בסדר טהרות הוא תיקון לפגם אות ברית קדש, וכתב מהרח"ו זצ"ל שאמר לו האר"י זצ"ל כשגילה שרשי הנשמות ופרטיהן שר' עקיבא בהיותו רועה לצאן כלבא שבוע היה לו איזה סרך חטא, ויתכן שזה כונת ראב"ע לרמוז לו שיעסוק בנגעים ואהלות שהוא צריך לאותו דבר לכפרת חטא נעוריו, כל קבל דנא היו אומרים לדוד אע"ה שחטא בבת שבע ועל זה התפלל ונקיתי מפשע רב מעון בת שבע אהיה נקי לגמרי ולא עוד אלא יהיו לרצון אמרי פי שיהיו קורין ונוטלים שכר כנגעים ואהלות, שהעסק בם הוא תקון אות ברית קדש וגם התהלים יהיו תקון הברית, וזו הוראה שלא חטאתי בבת שבע מאחר שדברי הם מועילים לתקון הברית כעוסק בנגעים ואהלות, וידוע כי כל רצון הוא לשום פיוס כמו שפירש"י פ' וישלח ורצון הנאמר בקרבנות הוא שהקרבנות באות לרצות ולפייס, וז"ש יהיו לרצון אמרי פי שיהיו אמרי מועילים לפייס ולרצות כעסק נגעים ואהלות שהם מועילים לתקון כמדובר. ומה שדרשו בתר הכי יהיו לרצון אמרי שהוא על דרך אגורה באהלך עולמים אפשר דמפקי לה מדכתיב בסיפיה דקרא ה' צורי וגואלי, ודרשו שם במדרש שוחר טוב על פסוק זה עצמו צורי בעולם הזה וגואלי לעולם הבא ע"ש, ומהכא משמע ליה שהיה מתפלל שיהיו לרצון אמריו בשני עולמים בעה"ז ובעה"ב שיהיו מזכירין דבריו וכאלו חי וקיים בשני עולמות, וזהו יהיו לרצון אמרי פי ה' צורי בעה"ז וגואלי לעה"ב דעל ידי שמזכירים דברי יהיו שפתותי דובבות, ואולם חי אני והגיון לבי לפניך רמז שישוררו הלוים בבית המקדש שירותיו, וזהו לפניך בבית המקדש שיש השראת שכינה, והבטיחו הקב"ה על זה כדאמרינן שם במדרש שוחר טוב במזמור שיר חנוכת והכי אמרו גם כן בריש פסיקתא רבתי דף ב' ע"ג על פסוק ירננו על משכבותם וז"ל א"ר יוחנן בשעה שהזקן יושב ודורש ואומר כך א"ר עקיבא כך א"ר שמעון בן יוחי שפתותיהם רוחשות שם כמו שנאמר דובב שפתי ישנים לכך נאמר ירננו על משכבותם, לפיכך אמר דוד אגורה באהלך עולמים אמר יהי רצון שיאמרו בשמי לעולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אמר הקב"ה חייך אעפ"י שאתה מת אין שמך זז מביתי לעולם אלא על כל קרבן וקרבן הם מזכירים שמך ואומרים שירים משלך מזמור לדוד עכ"ל, הרי שהקב"ה הבטיחו שישוררו בבית המקדש את מזמוריו ואפשר שהוא שאל על זה באומרו והגיון לבי לפניך כדאמרן.
והני דרשות דדריש במדרש בריש שוחר טוב הנז' יהיו לרצון שיכתבו ויחקקו לדורות וגם שיהיו קורין וכו' מתישבות היטב עם פסוק הקודם אל ימשלו בי אז איתם ונקתי מפשע רב כפי מה שדרשו בש"ס דילן בסנהדרין פ' חלק דף ק"ז ע"א אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שגיאות מי יבין שביקי לך וכו' אל ימשלו בי דלא לשתעו בי רבנן שביקא לך ונקיתי מפשע רב שלא יכתב סרחוני א"ל ומה יוד שנטלתי משרי וכו' כל הפרשה כלה עאכ"ו עכ"ל, ונמצא דשאל דלא לשתעו ביה רבנן שלא ידרשו בחטאתו חכמי הדור כדפירש"י ועלתה לו אבל מה ששאל שלא יכתב סורחונו ותמחק אותה פרשה מן המקרא וישתכח הדבר לעולמים כדפירש"י לא נעתר לו, וכלפי זה אחר שלא נעשתה עצתו למחוק כל אותה פרשה שאל שדבריו הטובים אשר דיבר בקדשו יכתבו ויחקקו לדורות דמדה טובה מרובה וגם שנכתב סורחונו מ"מ יכתבו שיריו ומזמוריו לדורות ולישתעו בהו רבנן ויהיו שפתותיו דובבות אף שלא ידרשו בחטאתו עוד זאת יתירה שיזכירוהו בבתי כנסיות ומדרשות.
ועין רואה דבמדרש שוחר טוב הביאו דרשת אגורה באהלך עולמים משם ר' יוחנן וכן הוא בירושלמי פ"ב דברכות וכן מוכח מדברי הפסיקתא רבתי שהבאתי שגם זה הוא מדברי ר' יוחנן, אבל בתלמודא דידן ביבמות דף צ"ו ע"ב גבי רבי יוחנן דקפיד על רבי אלעזר דלא אמר שמעתא משמיה הכי אתמר ור' יוחנן מ"ט קפיד כולי האי דא"ר יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים וכו' יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעה"ז דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעה"ז שפתותיו דובבות בקבר א"ר יצחק בן זעירא ואי תימא שמעון נזירא מאי קראה וחכך כיין הטוב הולך לדודי למשרים דובב שפתי ישנים ככומר וכו' הרי דדרשת אגורה באהלך מייתי לה משמיה דרב, והנה בהשקפה הראשונה יש להעיר דכיון דעל ר' יוחנן קיימינן ושיילינן מ"ט קפיד הלא טוב דהתרצן ליתי תכף מימרת רבי יוחנן גופיה דאמר משם רשב"י והוה ניחא טפי דטעמיה דר' יוחנן משום מימרא דיליה בשם רשב"י מלומר דהקפיד משום מימרת רב יהודא אמר רב דדריש קרא דאגורה באהלך עולמים, ואע"ג דבתר הכי מייתי מימרת ר' יוחנן אינו ניכר דתלמודא מייתי לה לשנויי לר' יוחנן דקפיד דדילמא הש"ס איידי דמייתי מימרת רב דאגורה באהלך וכו' מייתי כל השייך לזה וכדמייתי בתר הכי לדר' יצחק בן זעירא וכו' אע"ג דלא אצטריך לשינויא דמשני על קפידת ר' יוחנן והו"ל להש"ס תכף כד בעי מ"ט קפיד כולי האי לשנוי וא"ר יוחנן משום רשב"י. ותו להבין לשון ר' יוחנן דאמר כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו וכו' הכל לאתויי מאי והוה סגי שיאמר ת"ח שאומרים וכו'. ותו לשון שאומרים דבר שמועה מפיו לכאורה אינו מדוקדק ומכוון והול"ל שאומרים הלכה משמו שהוא לשון מבורר, ואף על גב דבפ' חלק דף צ' ע"ב גרסינן בדברי ר' יוחנן כל מי שנאמרה הלכה משמו בעה"ז, נראה דאותה נסחא אינה עיקר שהרי שם כתוב שנאמר דובב שפתי ישנים בדברי ר' יוחנן עצמו והכא בשמעתין ר' יצחק בן זעירא וכו' קאמר מאי קראה וחכך וכו' והגם דגם בנסחת סוגיא דילן נקט ר' יוחנן שפתותיו דובבות ורמז קרא דדובב שפתי ישנים מ"מ לא הוזכר בדבריו הפסוק בהדיא, ותו צריך להבין האי קרא וחכך כיין הטוב וכו' לפום האי דרשא מהו כונת כל הכתוב ונפתח ברישא לפרושי קרא בס"ד.
ונקדים מאי דאמרינן בירושלמי פ"ק דשבת ופ"ב דשקלים גידול אמר האומר שמועה משם אומרה יראה בעל שמועה כאלו עומד לנגדו שנאמר אך בצלם יתהלך איש ובירושלמי כתיבת יד מסיים עשה כן מוטב ואם לאו כסיפיה דקרא יצבור ולא ידע מי אוספם משתכח תלמודיה, וראיתי לחד מרבוואתא קמאי הגאון מהר"ר שלמה סירילייו זלה"ה בפירושו לירושלמי כתיבת יד שפירש משם הראב"ד ז"ל יראה בעל שמועה כאלו עומד לנגדו שיאמר השמועה כסדר שאמרה והוא ז"ל פירש שלא יזכירנה בקלות ראש כשאומרה בשם אומרה יצבור ולא ידע וכו' צובר שמועות ולא ידע השומע מי אמרם הקב"ה אוספן כורתן ומסלקן ממנו עכ"ל, ובזה אפשר שז"ש וחכך כיין הטוב אם תרצה שחכך יהיה כיין הטוב כחמר טב דיתיב אדורדייה נח ושוקט שלא תשכח לימודך כה תעשה הולך לדודי למשרים, פירוש כשתזכיר דברי ידידי החכם ושמועתו יהיה למשרים כסדר שאמרה וגם יהיה בכבוד ולא בקלות ראש, וז"ש הולך לדודי כלומר יראה בעל שמועה נגדו כאלו הולך הלוך ודבר לדודי בעל שמועה והיינו למשרים תרתי משמע אחת שיהיה כסדר שאמרה והשני שיהיה בכבוד כי בהזכרת שמועתו דובב שפתי ישנים וראוי שיהיה בכבוד ואם אתה עושה כן חכך כיין הטוב שלא תשכח וטעמא טעים (ועמ"ש בקונטריס חסדי אבות דף פ"ז).
ובאופן אחר אפשר לרמוז ונקדים מאי דאמרינן בנזיר דף נ"ו ע"ב שמע מינה כל שמעתתא דמתאמרא בבי תלתא קמאי ובתראי אמרי' מציעאי לא אמרינן אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא אמר נחום הלבלר וכו' ואלו יהושע וכלב לא קחשיב שמע מינה, והרב הגדול מהרח"א בספרו עץ החיים דף ק"מ ע"ג הקשה משם מר זקנו הרב המוסמך מהא להא דאמרינן פ' ערבי פסחים דף ק"ד ע"ב עולא אקלע לפומבדיתא אמר ליה רב יאודה לרב יצחק בריה זיל אמטי ליה כלכלה דפירי וחזי היכי אבדיל לא אזל שדר ליה לאביי וכו' שדרתיה לאביי וכו' א"ל רברבנותיה דמר ושררותיה דמר גרמא ליה למר דלא לימא שמעתא מפומיה, ופירש רשב"ם דלא תימא שמעתא מפומיה דרב יצחק אלא מפומיה דאביי ואמרינן כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר עד כאן לשונו, ולפ"ז לעולם יזכירוהו שהוא האחרון, והרב בני חיי בלקוטיו דף קפ"ג ע"ג תירץ דהרואה עולא שהבדיל הוא ראשון לכן אמר רב יהודה אלו היית הולך היו אומרים הלכה משמך לעולם שהיו אומרים אמר רב יצחק אני ראיתי לעולא וכו' אבל עכשיו יתגלגל הדבר ויאמרו לבתרא ואף אם יאמרו לפעמים משמך אבל יאמרו אמר אביי אני ראיתי לעולא, ושוב הקשה מפ"ק דחולין דמזכיר ארבעה ולפי סוגית נזיר לא הו"ל לומר אלא קמא ובתרא ואסקיה בקשיא.
ואנן בעניותין בספרי הקטן שער יוסף דף נ"ה ע"ג כתבתי דהמצא ימצא בתלמוד הרבה מאד מימרות בעלת שלש ובעלת ארבע ובעלת חמש, ואותה המימרא שהביא הרב בני חיי אינה חידוש כי בדוכתי טובא המצא ימצא דכוותה כמפורסם, אך הדבר ברור כי מאי דאמרו שם בנזיר היינו דמתורת חיוב בעי למדבר קמא ובתרא ואי שמיט למציעאי לית לן בה, ברם אם בא להזכיר מזכיר וזכור לטוב ע"ש באורך, ואחר זמן נדפס ס' בני יהודה להרב מהר"י עאייאש ושם ראיתי בדף ס"ח שכתב דהא דנזיר היינו שאם ירצו להשמיט האמצעי אין קפידא וכמו שכתבנו בעניותנו, ואתה תחזה מה שתירץ לקושית הרב המוסמך מההיא דערבי פסחים ודחה תירוץ הרב בני חיי הלא בספרתו באורך והמסתכל יפה יראה דבכלל דברי הרב בני חיי דבריו והם טובים ונכוחים וכמו שכתבתי בשערי שם דהרב בני חיי פריק לה שפיר, ויש להשיב על דברי הרב מהר"י עאיאש לא ע"ט האסף ובירושלמי פ"ק דשבת אמרו ר' חזקיה ר' ירמיה ר"ח בשם ר' יוחנן אם יכול אתה לשלשל השמועה עד משה שלשלה ואם לאו תפוס ראשון ראשון ואחרון אחרון, והגם שאינו כן בנסחת הדפוס ובהגהות מיימוניות פ"ד דתלמוד תורה ומור"ם בדרכי משה י"ד סי' רמ"ו מייתו ליה כנסחת הספרים נראה דטפי עדיף לגרוס הכי וכמ"ש בפירוש קרבן העדה להסכים השני תלמודים דמציעאי לא אמרינן, ומ"מ למדנו דאם בא להזכיר כלם זכור לטוב, ובזה לא יחלוק תלמודא דידן, ובזה אפשר דרך רמז בפסוק וחכך כיין הטוב דאתאן עליה הכונה וחכך בתורה כיין הטוב כחמר טב דיתיב אדורדייה וכשבא להזכיר הלכה ששמע הולך לדודי האומר הראשון למשרים ישר הולך ומזכיר כלם עד הראשון וכמ"ש בירושלמי אם יכול אתה לשלשל וכו' ולפחות אין נגרע משנים, וז"ש דובב שפתי ישנים תרתי משמע ראשון ואחרון כדבר האמור.
ועתה נבא למאמרינו הנז' דאפשר דרבי יוחנן משום רשב"י דאמר כל ת"ח שאומרים שמועה מפיו דקדק מאד בלשונו להשמיענו דלא זו בלבד אם שמועה זו נאה הוא היולדה והמחזיקה ובדעתו ורוח מבינתו אמרה מסברא או על פי מדות שהתורה נדרשת, דודאי כשאומרים שמועה זו שפתותיו דובבות אלא אף אם ת"ח זה משמיע שמועה שקבל מאחר ואומרים אותה בשמו ובשם בעל המימרא שפתותיו של זה שאמר השמועה משם אומרה דובבות מלבד בעל המימרא עצמו, וזהו שדקדק בלשונו ואמר שאומרים שמועה מפיו כלומר ששמעו מפיו ואף שאינה שלו אלא אמרה בשם אומרה שפתותיו דובבות, והורה בלשון זה דנקט שאומרים שמועה מפיו דכל שהשמועה באה בפיו שפתותיו דובבות, ומה שאמר כל ת"ח ריבה דאפילו יזכירו במימרא אחת כמה חכמים אחד משם אחר ואחר משם אחר וכיוצא עד בעל המימרא כל אחד מהם שבאה השמועה בפיו הנה נגע זה על שפתיו שיהיו דובבות, ומייתי קרא בתר הכי לזה דובב שפתי ישנים לשון רבים דכל מי שנזכר שמו במימרא שפתותיו דובבות, ולכן כי בעי ר' יוחנן מ"ט קפיד כולי האי לא מייתי מימרא דידיה דרבי יוחנן המימרא היתה שלו עצמו שלא אמרה ר' אלעזר משמיה, ומאי דאמר ר' יוחנן משם רשב"י דשפתותיו דובבות היינו באומר מימרא של אחרים ואע"ג דנדון זה דר' אלעזר אתיא בק"ו מ"מ מייתי דרשת אגורה באהלך וכו' דקאי על דוד המלך שהיה שואל שיזכירו דבריו, והגם דרב נקט גבי דוד הע"ה שיאמרו דבר שמועה מפי התם מוכרח דאין לדקדק לשון שמועה מפי דדוד הע"ה היה שואל על דבריו ומשו"ה הקדים דרשת רב והדר מייתי נמי דרשת ר' יוחנן משם רשב"י, וגם הקדים מימרת רב משום דנלמוד דהוא דבר גדול מדאשכחן דדוד הע"ה בעא רחמי אבל מדרבי יוחנן דשפתותיו דובבות לא הוה ידעינן דהוא ענין גדול ואכתי נשאר לנו מ"ט ר' יוחנן קפיד כולי האי דהוה ס"ד דמשום שפתותיו דובבות אין להקפיד כולי האי ולהכי מייתי מדרב דהוי מילתא דדוד הע"ה בעא רחמי עלה ומשו"ה יש מקום להקפיד.
ויש לחקור אם שמועה אחת לא נתכוון משמיע לאומרה בשם אומרה ואמרה סתם או מפי עצמו אם שפתותיו של המולידה באמת דובבות בקבר או דילמא שצריך להזכיר שם אומרה כדי שיהיו שפתותיו דובבות ואם לא מזכירין בעליו עמו של הדין או החידוש ההוא אין שפתיו דובבות, וראיתי להרב פנים מאירות בראשון בראשו בהקדמה דפשיטא ליה דודאי אף שלא אמרו ההלכה משמו שפתותיו דובבות דקמי שמיא גליא ואין הקב"ה מקפח שכר בעל המימרא ובודאי שפתותיו דובבות, אך הענין הוא דאמרו בכתובות דף כ"ה גבי חילוק גרנות ראיה לכהונה דחזייה ריש לקיש לר' אלעזר בישות וא"ל שמעת מילי דבר נפחא ולא אמרת לי משמיה, ופירש"י שהבין שמפי ר' יוחנן שמע לשון זה וכשאמרה לא אמרה בשם ר' יוחנן לפיכך לא קבל ממנו עכ"ל, וכן אמרו פ' במה מדליקין דאמרוה רבנן קמיה דאביי משמיה דר' ירמיה ולא קבלה כי אתא רבין אמרוה משמיה דר' יוחנן וקבלה, הרי דזמנין דלא מקבלי מהאומר אך אי אמרה משמיה דגברא רבא מקבלי והיינו טעמא שהיו מקפידים על מי שאמר שמועתם סתם דאם היו אומרים אותה בשם הגדול שאמרה השומע ישמע שמא דמארה עלה ומקבלים אותה ונותנין לב ללומדה וגורסין אותה ונמשך הדבר לכל הדורות שקורין השמועה זו ועל ידי כן שפתותיו דובבות, ולכן היו מקפידים מאד על הדבר לא על הזכרת שמם דאי הוו ידעי דמקבלים השמועה ההיא ויגרסו אותה לא אכפת להו מהזכרת השם, ובזה פירש מ"ש בירושלמי פ"ב דברכות ר' יוחנן הוה מסתמיך על ר' יעקב בר אידי והוה ר' אלעזר חמי ליה ומטמר מקדמוהי אמר תרתין מילין הדא בבלאה עביד לי חדא דלא שאיל בשלמי וחדא דלא אמר שמועה מן שמי א"ל כך אינון נהיגין דזעירא לא שאיל בשלמא דרבא דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו, והענין דתלמיד גמור דלגמריה וסבריה דרביה צריך אם כה יאמר הלכה אחת אין להסתפק דמדעת עצמו הוא אומר כי הוא תלמיד גמור אבל אם הוא תלמיד חבר דלא צריך לסבריה דרביה כשיאמר איזה חידוש בסתם אפשר דממנו יצאו הדברים, ולעומת זה אמרו בירושלמי דתלמיד חייב להקדים שלום לרבו ומש"ס דידן בברכות דף כ"ז משמע דתלמיד חבר אינו חייב לנהוג כבוד לרבו כדין תלמיד גמור והיינו דאמר ר' יוחנן תרתין מילין עביד לי הדא בבלאה וממ"נ אין לו תירוץ על אחד מהם חדא דלא שאיל בשלמי הלא חיוב הוא לשאול בשלום רבו, ואם יאמר תירוץ לזה שהוא תלמיד חבר ואין צריך לנהוג כבוד כדין תלמיד גמור א"כ מדוע לא אמר הלכה משמי דאף שהכל יודעים שהוא תלמידי איך ידעו שממני יצאו הדברים דילמא זה שאמר הוא חידשו מסברא דנפשיה וממה נפשך אין לו תירוץ על אחד מהם, ור' יעקב בר אידי פייסו דהא דלא שאיל בשלמיה לאו משום דמחזיק עצמו לתלמיד חבר אלא דכך נהוג דזעירא לא שאיל בשלמא דרבה ואין בו עון אשר לא אמר הלכה משמך דהכל יודעין שהוא תלמידך תלמיד גמור ולא אמרה מדעתו, זהו תורף דברי הרב פנים מאירות, עיין בספרו באורך.
ודברי הרב ז"ל אינם נוחים בנסחת הירושלמי פ"ב דשקלים והכי גרסינן התם אמר הלין תרתי מילי הדין בבלאה עביד בי חדא דלא שאיל בשלמי וחדא מיטמר מקמי א"ל רבי יעקב בר אידי כך נהיגין גבהון דזעירא לא שאיל בשלמא דרבא דאינון נהגין ומקיימין ראוני נערים ונחבאו א"ל מהו למעבר קמי דארודא צלמא א"ל מה את פליג ליה יקר עבור קמיה וסמי עינוי א"ל יאות ר' אלעזר עביד דלא עבר קמך ועוד עביד הדא בבלאה דלא אמר שמעתא משמי נכנסו לפניו רבי אמי ורבי אסי א"ל רבי כך היה מעשה וכו' וחזר ואמר הכדין מחבריא נכנס לפניו ר' יעקב בר אידי אמר כתיב כל אשר ציוה ה' את משה עבדו כן צוה משה וכו' וכי כל דיבור ודיבור שהיה יהושע יושב ודורש היה אומר כך אמר משה אלא יהושע יושב ודורש והכל יודעין שהתורה של משה היא אף אתה אלעזר יושב ודורש והכל יודעין שהתורה שלך היא וכו' ע"ש. וכפי נסחא זו לא יכון דרך הרב פנים מאירות כי הכא ר' יוחנן השאלות ששאל הם דלא שאיל בשלמיה ומטמר קמיה ואחר שהשיב ר' יעקב דנהיגין הכי מטעם ראוני נערים עוד שאל דלא אמר שמעתא משמיה, וא"כ אין מקום לדרך הרב פנים מאירות דבתר דאמר ליה דנהיגין ראוני נערים ונחבאו מה הוסיף לשאול דלא אמר שמעתא משמיה והלא כפי דרך הנז' כשהוא תלמיד גמור אין קפידא לומר משם רבו וכיון דהא דלא שאיל בשלמיה אינו מטעם שהוא תלמיד חבר רק הטעם משום ראוני נערים א"כ מוכח דהוי בתלמיד גמור וכפ"ז אין מקום אח"כ לשאול למה לא אמר שמועה משמו והלא הוא תלמיד גמור ואין צריך, וכבר הרב הנזכר בסיומא דמילתא אמר ועיין בירושלמי דשקלים וכונתו דבסגנון ההוא נסתר"ה דרכ"ו, ותו איכא למידק דאחר תשובת ראוני נערים עוד הוסיף לעשות המצאה לשאול מהו למעבר קמי דארודא צלמא ומה צורך בזה.
ואפשר לישב המאמר זה דשקלים ובטרם כל הבה נא אבא למה שהק' הרב פנים מאירות שם והגדיל התימה וז"ל נימא ביה מילתא דתמיהא לן על הרב רמ"א בי"ד סי' רמ"ב ועל רבינו הרא"ש דכתב רמ"א סעיף ט"ז בהגה ויש אומרים דאין לתלמיד לשאול בשלום רבו כלל שנאמר ראוני נערים ונחבאו, והוא מדברי הרא"ש שהביא תחילה פירש"י הנותן שלום לרבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל פירש"י שלום לרבו כשאר כל אדם וכו', וכתב הרא"ש בירושלמי משמע דתלמיד אינו נותן שלום לרבו כלל, וכן כתב רבינו יונה שמפרש הנותן שלום לרבו דמקדים לו שלום דאין לתלמיד להקדים שום דיבור לרבו מרוב המורא, ונפלאתי מאד דמירושלמי משמע היפוך מזה דהא מייתי וכו' הדא אמרה שאדם צריך לשאול בשלום רבו, ועוד מן הדא דכמה הוא תוך כדי דיבור וכו' כדי שאלת שלום בין רב לתלמיד ויאמר לו שלום עליך רבי נשמע מזה דחיוב לשאול בשלום רבו וכן מוכח מר' יוחנן ואף ר' אלעזר גופיה הוה מטמיר מקמיה דר' יוחנן שלא יראה אותו ואי כדברי רבינו יונה למה הוצרך ר' אלעזר לאטמורי מקמי דר' יוחנן תיפוק לי' בלאו הכי אסור לשאול בשלום רבו דאסור להקדים שום דיבור מפני מורא רבו, אלא אף ר"א דלא שאיל הוה מטמיר מקמיה, אבל מי שעובר לפני הרב ואינו נותן שלום ביראה וכבוד הוי דרך בורות, ועוד דהא סתמא דתנן בברכות דף י"ד הקורא שמע ופגע בו רבו או גדול ממנו באמצע שואל מפני היראה ואי ס"ד דאסור לשאול בשלום רבו איך התירו חז"ל להפסיק באמצע פרק מפני היראה אדרבא זו היא יראתו כשלא יתן לו שלום וכו' עכ"ל הרב פנים מאירות.
ואנא בריה קלה בספרי הקטן ברכי יוסף הוספתי להרגיש במה שכתב הרא"ש שם פ' תפלת השחר שאחר שהביא פירוש רש"י כתב וז"ל ובירושלמי משמע דתלמיד אינו נותן שלום לרבו כלל דגרסי' בירושלמי נהיגי גביהו דלא שאיל זעירא בשלמא דרבא ומקיימי בנפשיהו ראוני נערים ונחבאו מיהו בגמרא דידן אמרינן תוך כדי דיבור כדי שאלת תלמיד לרב עכ"ל, דהרי בירושלמי גופיה מייתי הא דכדי שאלת תלמיד לרב להוכיח דחייב לשאול בשלום רבו, ותו דבירושלמי מפורש דכדי שאלת תלמיד לרב היינו שתלמיד ישאל תחילה ולא כמו שפירש רבינו יונה דהיינו חזרת שלום תלמיד לרב, את זה דקדקתי על הברכים שם בי"ד סימן רמ"ב ע"ש, וכזאת וכזאת יש להרגיש על דברי רבינו ירוחם חלק אדם נתיב ב' חלק ה' שאחר פירוש רש"י כתב וז"ל, ובירושלמי שאינו נותן שלום כלל ובגמרא דידן מוכח כרש"י עכ"ל, ודבריו הם כדברי הרא"ש רבו, ויש לדקדק עליו נמי דהא דגמרא דידן דשאלת תלמיד לרב איתיה בירושלמי נמי ומוכח מיניה דצריך לשאול לשלום רבו, וראיתי למור"ם בדרכי משה שם סי' רמ"ב שכתב וז"ל ובהגהות מיימוניות פ"ה דתלמוד תורה וז"ל אמנם בירושלמי וכו' וכן הוא בתא"ו נתיב ב' חלק ה', וכן כתב בית יוסף בשם רבינו יונה וכן הוא בהרא"ש בשם הירושלמי, והרא"ש כתב כדעת רבינו ע"כ דבריו ז"ל, וק"ק דמשמע מדבריו דסברת רבינו ירוחם היא כרבינו יונה ומסקנת הרא"ש כמ"ש הטור וכדברי רש"י, והרי דברי רבינו ירוחם הם כמ"ש הרא"ש דהביא הירושלמי ואסיק דבגמרא דידן מסיק כרש"י, ובודאי דכונתו דנקיטינן בגמרין וכמו שהבין הוא בעד הרא"ש, ונמצא דרבינו ירוחם בשטת רבו אמרה ואינו סובר כדעת רבינו יונה.
ועוד אני אומר דגם דעת הגהות מיימוניות אינו כרבינו יונה כמו שאבאר בס"ד וז"ל הגהות מיימוניות וכן פירש רש"י כבעמוד בירושלמי אמר נהיגין דלא שיילין זעירא בשלמא דרבא וכו' וכן משמע ממשה כשעלה למרום שאמר כלום יש עבד שנותן שלום לרבו, ויש לתרץ ולחלק בין תלמיד לעבד עכ"ל, הרי דבתחילה הביא מהירושלמי דנהיגין דלא שיילין וכו' ומזה אין הוכחה דאסור וגורם לשכינה שתסתלק כמו שסבר רבינו יונה דמאי דתניא והנותן שלום לרבו וכו' גורם לשכינה וכו' היינו שמקדים לו שלום דאינו יכול להקדים שום דיבור מרוב המורא רק הוא מנהג ודרך ארץ וסלסול שנהגו, ואח"כ הביא ממ"ש כלום יש עבד נותן שלום לרבו ומסיק דיש לתרץ ולחלק בין תלמיד לעבד, והשתא אפשר דמסקנת הגהות מיימוניות דאין לחוש לאותו המנהג דירושלמי דאין לו סמך בש"ס דידן כי ההיא דעבד יש לחלק, ואפילו תימא שסובר הגמ"יי לחוש לההיא דירושלמי אינו אלא משום דרך ארץ וסלסול שנהגו אבל לית ביה איסורא וגורם לשכינה וכו' ואם כן יש הפרש גדול בין סברת רבינו יונה להגהות מיימוניות כאשר בעיניו יראה ולבבו יבין המעיין ואיך מורם בדרכי משה כלל שלשת הרועים הגהות מיי' ורבינו ירוחם ורבינו יונה בחדא מחתא והם חלוקים בעסתם.
ובמסילה נעלה לישב דברו הרא"ש דכונתו דודאי פירושא דבריתא דהנותן שלום לרבו היינו כדפירש רש"י דנותן לו שלום כשאר כל אדם אבל אם אומר לו שלום עליך רבי לית לן בה והיינו בריתא דפ' היה קורא דבאמצע פרק אם פגע בו רבו שואל בשלומו מפני היראה ומצוה איכא, ועל זה הביא הרא"ש הירושלמי דקאמר נהיגי גביהו דלא שאיל זעירא בשלמא, דרבא כלומר זה מנהג חדש שנהגו בבבל דלא שאיל זעירא וכו' אבל אין זה כונת הבריתא דקתני הנותן שלום לרבו גורם לשכינה וכו' דההיא הוי כדפירש"י אלא דנתחדש מנהג זה בבבל, ונתבטל הדין דתלמיד שואל במורא ואפי' באמצע פרק וז"ש הרא"ש ובירושלמי דאינו נותן שלום לרבו כלל כלומר מצד המנהג שנהגו בבבל ואם המנהג הזה שנתחדש בבבל היה מנהג פשוט וקבוע אח"כ ממנהג זה חזר הדבר מן הקצה אל הקצה דהשתא דנהוג הכי אם תלמיד אחד משנה המנהג שהוא רגיל לכבוד רבו ועושה להפך נמצא מקל ביראת רבו ואסור, ועתה במקום מצוה או חיוב שהיה הדין לשאול לשלום רבו במורא נעשה איסור דכל מילי דנהוג עלמא לכבוד רבו המקל מזלזל בכבוד רבו, וכפ"ז הא דאמרו בירושלמי מקודם דצריך לשאול לשלום רבו, וכמו שהוכיח שם בירושלמי מתוך כדי דיבור דהיינו שאלת תלמיד לרב וכן ההיא דשואל באמצע פרק היינו בשנוהגים לשאול בכבוד הרב, ברם עתה דנתחדש בבבל דמקיימי ראוני נערים וכו' וזעירא לא שאיל בשלמא דרבא חזר הדין דאסור לשאול אם נתפשט ונקבע ממנהג דכל דנהגו במקום אחד לכבד רבו באופן זה אין לגרוע שם מכבודו של רבו, וזהו שסיים הרא"ש, מיהו בגמרא דידן אמרינן תוך כדי דיבור כדי שאילת וכו' כלומר דאם המנהג בבבל היה קבוע כמ"ש בירושלמי דבבבל הוו נהיגי דלא שאיל זעירא וכו' ונתפשט המנהג לא הוו אמרי בגמרא בבלית כדי שאלת תלמיד לרב מאחר שחזר הדבר לאיסור, אלא משמע דלא היה מנהג פשוט קבוע או דאחר זמן נשתנה הענין והדרינן למילתא קמיתא דאם נותן לו שלום במורא שפיר דמי ומצוה איכא ובזה נתישבו כל הקושיות הנז' כמבואר.
עתה אקום לישב דברי רבינו יונה וז"ל והנותן שלום לרבו ר"ל שמקדים לו שלום ואין לו לתלמיד להקדים שלום לרב אלא במי שיש לו מורא ממנו ואינו יכול להקדים לו שום דיבור מרוב המורא וכן אמרו כלום יש עבד נותן שלום לרבו, ומה שאמרו כדי שאלת תלמיד לרב אינו רוצה לומר אלא כדי חזרת שלום תלמיד לרב עכ"ל. עין רואה דהרב ז"ל מפרש הבריתא דלא יתן שלום כלל וכדי שאלת היינו כדי חזרת שלום ודבריו קשים כמבואר נגלה הן מהירושלמי והן מבריתא דשואל לרבו באמצע פרק ומדאמרינן פ' חלק דף צ"ח דריב"ל שאל לשלום המשיח וא"ל ריב"ל שלום עליך רבי ומורי ומ"ש כלום יש עבד נותן שלום לרבו דמייתי הרב ז"ל יש לחלק בין עבד לתלמיד וכמ"ש בהגהות מיימוניות ודבריהם נעלמו ממהרש"א בחידושי אגדות ע"ש. וכן מצאתי לתוס' ישנים כ"י לברכות פ' תפלת השחר שקיימו פירוש רש"י וכתבו מיהו עבד אינו נותן שלום לרבו אפילו דרך אדנות ורבונות מדאמרינן פ' ר' עקיבא ובמנחות פ' הקומץ כשעלה משה וכו', ואפשר לישב דיסוד סברת רבינו יונה הוא מהירושלמי דעסיקנא ביה, וסבר דבני מערבא ובני בבל פליגי בפירוש בריתא זו דהנותן שלום לרבו דבמערבא מתרצי לה כדפירש רש"י ז"ל דאין אסור אלא כששואל לשלום רבו על דרך כאשר ישאל איש את רעהו אבל אם מקדים לו שלום במורא ואומר לו שלום עליך רבי מצוה איכא, והיינו דקאמר בירושלמי התם הדא אמרה שאדם צריך לשאול לשלום רבו, ומשום הכי מפרשי במערבא הא דאמרינן כדי שאלת תלמיד במקדים לשאול, ולהכי קפיד ר' יוחנן על ר' אלעזר דלא שאיל בשלמיה, ולדידהו הא דתניא דשואל באמצע פרק לרבו בתלמיד גמור אבל בני בבל סמכי אקרא דראוני נערים ומפרשי הבריתא דהנותן שלום לרבו דלא יקדים לו שלום כלל בשום אופן, וכדי שאלת תלמיד היינו חזרת שלום דתלמיד לרבו, ואותה ששנינו פ' היה קורא דאם פגע בו רבו שואל באמצע פרק מתוקמא בתלמיד חבר וכן ריב"ל ששאל לשלום המשיח נהג כדין תלמיד חבר לענין הקדמת שלום, והתוספות שם פ' תפלת השחר דף כ"ז אוקימו לשאלת תלמיד לרב דהוי תוך כדי דיבור דאמרינן בעלמא בתלמיד חבר, ולשיטתם יש להעמיד נמי הא דתלמיד שואל בק"ש בשלום רבו בתלמיד חבר, ודברי התוס' בדיבור הלזה צריכים ביאור, וכבר עמד עליהם מהרש"א בחידושי הלכות ואין כאן מקום להאריך, אלא דרבינו יונה סבר דהא דשאלת תלמיד לרב טפי ניחא כי מוקמת לה בחזרה ומאחר דהירושלמי עצמו העד העיד בנו דבני בבל הכי סברי ועבדי עובדא ואף רבי יוחנן נתפייס בזה הכי נקיטינן, ולהכי פירש הבריתא כשיטת בני בבל דבתריהו גרירנא, כן נראה לי לישב כפי קצורי, ולפי כל האמור אתה הראת לדעת דדעת רבינו יונה נראה יחיד ומסקנת הרא"ש ורבינו ירוחם כרש"י והרמב"ם והגהות מיימוניות נוטה קצת לזה דאין לחוש להא דנהיגי בבבל, וק"ק על מור"ם בהגה שבחר בזה והביא די"א דאין ליתן שלום לרבו כלל שנאמר ראוני נערים ואין להאריך בזה.
ולעד הלום נא לבאר הירושלמי דפ"ב דברכות ופ"ב דשקלים דרך דרש כפי קצורנו, וז"ל הירושלמי דברכות שהבאתי לעיל בשלימות, ר' יוחנן הוה מסתמך על ר' יעקב בר אידי והוה ר' אלעזר חמי ליה ומטמר מן קדמוי אמר הא תרתין מילין הדין בבלאה עביד בי חדא דלא שאיל בשלמי וחדא דלא אמר שמועתא בשמי א"ל כך אינון נהגין גבהון זעירא לא שאיל בשלמא דרבא דאינון מקיימין ראוני נערים ונחבאו מי מהלכין חמי ליה חד בית המדרש אמר ליה הכא ר"מ יתיב ודרש ואמר שמועתא משמיה דר' ישמעאל ולא אמר שמעתא מן שמיה דר' עקיבא א"ל כולי עלמא ידעין דר"מ תלמידו דר' עקיבא א"ל כ"ע ידעי דר' אלעזר תלמידו דר' יוחנן מהו מיעבר קמי דאדורא צילמא א"ל מה את פליג לה איקר אלא עבור קמוי וסמוי עינוי א"ל יאות עבד ר"א דלא עבר קמך א"ל רבי יוחנן יעקב בר אידי יודע את לפייס עכ"ל. ואפשר לפרש דר' יוחנן כל רז לא אנס ליה וכבר ידע דבבבל מנהגם שלא לשאול קטן לגדול ועל כן שאל בחכמה העמק שאלה שתים זו דלא שאיל בשלמי ולא אמר שמעתא משמי דממה נפשך קשה עליה ואבי תרי נפיל, והכונה חדא דלא שאיל בשלמי וכי תימא דסמיך אמנהגא דבבל דזעירא לא שאיל וכו' קשה עליה דמזה מוכח דהוא תלמיד גמור וא"כ אמאי לא קאמר שמעתא משמי, דבשלמא אם היה תלמיד חבר דלסבריה דרביה לא צריך אשר כח בו לחדש מדעתו אין עליו תפיסה אמאי לא אמר שמעתא משמי דמצי אמר תיתי לי דהא מילתא אנא נפשא קיימתיה מסברא והדר אמרה מר ניהלן והוא דבר המסור ללב וקרוב הדבר שהאמת אתו, אבל אם הוא תלמיד גמור אין לומר דהוא חידש שמועה זו גם כן, ומשום הכי השתא דלא שאיל בשלמי מוכח דנהיג כבבל וא"כ הוא תלמיד גמור ואמאי לא אמר משמי ואם הוא תלמיד חבר ומשו"ה לא אמר שמעתא כי יאמר דקדים אמרה מדנפשיה א"כ אמאי לא שאיל בשלמי דתלמיד חבר אף למנהג בבל שאיל לשלום רבו, ומה גם לשיטת רבינו יונה שכתבנו דההיא דפוסק באמצע פרק להקדים שלום לרבו (לדעת הרשב"א וסיעתו ועמ"ש אליה רבא א"ח סי' ס"ו באורך) מתוקמא בתלמיד חבר וא"כ מצוה איכא, והשיב לו ר' אלעזר דהכי נהיגין וכו' דהוא לא ידע אם ר' יוחנן ידע זה וא"כ כפי זה הוא תלמיד גמור ואח"כ כשעברו לבית המדרש וכו' וא"ל כ"ע ידעין דר"מ תלמיד ר"ע השיבו יפה דכ"ע ידעי דר' אלעזר תלמידו ומהאי טעמא לא הזכירו אף שהוא תלמיד גמור ואכתי הוה קשה למה איטמר מקמוי ומש"ה אמר ליה מהו וכו' ואז שקטה נחה דעתו של ר' יוחנן ונתרצה בפיוסו.
איכו השתא נחזור על הירושלמי דפ"ב דשקלים אשר הבאתיו לעיל, ונקדים מ"ש בירושלמי פ"ט דכלאים וז"ל ר' הוה מתני שבחיה דרבי חייא רובה קומי רבי ישמעאל בר רבי יוסי חד זמן חמי גו בי בני ולא אתכנע מן קומוי א"ל אהני דאת מתני שבחיה א"ל מה עבד לך א"ל חמתי גו בי בני ולא אתכנע מן קומוי, א"ל למה עבדת כן א"ל ייעול עלי דאין סחית לא ידעתי בההיא שעתא אשגרית עינוי בכל ספר תהלים אגדה וכו' עכ"ל. וכתב הרב יפה מראה וז"ל וא"ת והא שפיר עבד דאין מקום קימה והדור בב"ה ובית המרחץ, ועוד איך היה מהרהר בתורה והא אסור י"ל דבבית חיצון שעומדים בו לבושים הוה שיש שם שאלת שלום ודברי תורה והכי מתרץ התם עכ"ל, וממאי דקאמר ייעול עלי דאין סחית לא ידעית משמע דהיה בבית המרחץ עצמו, והגם שיש לדחות מכל מקום נראה לדקדק הלשון שאמר ולא אתכנע מקמאי ולא אמר ולא קאים מקמאי על שאמרו פ"ק דקדושין דף ל"ג, על כן נראה דאע"ג דבבית המרחץ אין מקום קימה והדור מכל מקום קצת ההכנעה בגופו בעי לפני מי שגדול והוא מאי דאמר ולא אתכנע מן קומוי, ואע"ג דממ"ש תוספות ישנים שם פ"ק דקדושין וז"ל שמא יושב בהן ומהרהר לא הוה צ"ל בהן דה"ה בשאר דברי תורה אלא הא דקאמר הכי סוד ה' ליריאיו כדאיתא בב"ר דאמר ר' חייא יבא עלי אם לא הייתי מסתכל בספר תהלים עכ"ל, משמע דהך עובדא הוא עובדא דהתם ומוקי ליה בבתי בראי, מ"מ הרואה יראה דשם פ"ק דקדושין הוה ר' שמעון ברבי דאקפד דלא קם רבי חייא לפניו ואמר לאבוה שני חומשים שניתי לו בספר תהלים ולא קם מקמאי והכא בירושלמי פ"ט דכלאים ובראשית רבה פ' ל"ג הוא ר' ישמעאל בר' יוסי דהקפיד דלא אתכנע קמיה, וק"ק על התוס' דפשיטא להו דחד עובדא הוה ומאי דקשיא ליה להרב יפה מראה דאסור להרהר בדברי תורה שם לק"מ דהאמרינן בזבחים דף ק"ב ושם בקדושין דף ל"ג לאונסו שאני.
ובכן אמרתי אעלה עלי בא"ר ירושלמי דפ"ב שקלים דעסקינן ביה דר' יוחנן שאל דתרתי מילי עביד ר' אלעזר חדא דלא שאיל בשלמי וחדא דמטמר מקמי ואפשר דהכונה חדא דלא שאיל בשלמי דמחויב לשאול בשלמי שזה מכבוד רבו ואם תמצא לומר דאמנהגי דבבל סמיך אמאי מטמר מקמי והלא צריך הוא לישב ואף דלא ישאל בשלמי הא מיהת ליתכנע קמאי שיעשה תנועת הכנעה כדא"ר ישמעאל ב"ר יוסי לא אתכנע מקמאי, וכן כתב הרמב"ם פ"ה דתלמוד תורה דשוחה ושואל בשלומו ואי הוא לא שאיל כמנהגיהון הוה ליה לשחות לעשות איזה הכנעה ודיו, והשיבו ר' אלעזר דמקיימין ראוני נערים ונחבאו וזעירא לא שאיל בשלמא דרבא ומשום דנסתפק בדברי ר' יוחנן דדילמא גם הוא ידע למנהגהון וקפיד על דאטמר כדאמרן, ואין ראיה מראוני נערים דדילמא לאו תלמידיו הוו, ותו דילמא ההיא כי נפיק לבי וועדא כדכתיב בצאתי שער עלי קרת וכו' והכיר דר' יוחנן לא נתפייס בזה להכי שאל לו מהו למעבר וכו' והשיבו תשובה נצחת דהא נמי לעשות יקר וכיון דהוא תלמיד גמור כפי תשובת ר' יעקב בר אידי אף הוא שאל מדוע לא אמר שמעתא משמי דבשלמא תלמיד חבר יש לדון לזכות דהוא קדים ואמרה מסברתיה אבל תלמיד גמור שאין בו כח לחדש צריך לומר בשם רבו, ועיילי לגביה ר' אמי ור' אסי וא"ל ההיא דנגר וכו' לפייסו והוא השיבם הכדין מחבריא כלומר עתה אנחנו במונח דהוא תלמיד גמור ואתם רוצים להעלותו להחשיבו כמו חבר ולכך לא נתפייס עד שבא ר' יעקב ואמר כל אשר ציוה ה' את משה וכו' אלא יהושע יושב ודורש והכל יודעין שתורה של משה וכן ר' אלעזר ואדרבא להיותו תלמיד גמור אין צריך לומר בשמך ונתפייס בזה (ועמ"ש בקונטריס שם הגדולים דף כ"ב).
ולפי דברי הרב פנים מאירות הנתנין למעלה נבא להבין מאמרם ז"ל והוא בפסיקתא רבתי דף כ"ה והובא בילקוט סדר היום וז"ל ר' אחא בשם ר' יוסי בר ר' חנינא בשעה שעלה משה לשמים שמע קולו של הקב"ה שהיה יושב ועוסק בפרשת פרה ואומר הלכה בשם אומרה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר משה לפני הקב"ה עליונים ותחתונים ברשותך ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם אמר לו הקב"ה משה עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפ' פרה תחילה ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים אמר לפניו רבון העולמים יהי רצון מלפניך שיצא מחלצי א"ל הקב"ה חייך שהוא מחלציך ושם האחד אליעזר ושם אותו המיוחד אליעזר עכ"ל. והמאמר הזה טעון לינה ללון בעומקו שיש להרגיש ולהתישב בו הרבה וכבר דשו ביה רבים בתורה ואני בעוניי כעת אומר גרגיר קטן כי לימדנו להועיל הרב פנים מאירות דטעם דצריך לומר הדבר בשם אומרו היינו כי היכי דלקבלו מיניה דאי קאמר השמועה בסתמא סברי דמדעתיה אמרה ולא מקבלי לה כדאשכחן לאביי וריש לקיש דלא קבלוה כמו שהבאתי למעלה, ולשפתותיו דובבות לא חיישינן דגם אם נאמרה בלי שם אומרה או שאמרה משם אחר אין הקב"ה מקפח שכר בעל השמועה האמיתי ולפניו הוא גלוי מי בעל דברים ושפתותיו דובבות וככל הכתוב לעיל, ונפקא מינה שאם אומר השמועה הוא יותר גדול מבעל השמועה עצמו הלא טוב למדרשה בפרקא בסתמא טפי מלאומרה בשם בעליה דאם אומרה סתמא סברי השומעים שהיא שלו ומקבלי לה כולי עלמא והקב"ה יודע בעל השמועה ושפתותיו דובבות. והנה לפי האמור הכא דהקב"ה כביכול הוא אומר הלכה בשם אומרה רבי אליעזר יש לתמוה דהכא לא שייך טעם אומר הלכה משום אמרו והיינו דמשה שפיר קאמר להקב"ה עליונים ותחתונים ברשותך ואתה אומר הלכה משמו של בשר ודם כלומר דבשלמא בבשר ודם צריך שיאמרו השמועה משם בשר ודם גברא רבא דפקיע ומומחה כי היכי דלקבלו מיניה כאמור וזולת זה לא מצאה הקפידא מקום לנוח לומר הלכה משם אומרה וכמ"ש הרב פנים מאירות, ברם אתה אבינו ועליונים ותחתונים ברשותך אמאי אצטריך לומר בשם אומרה אדרבא אם אתה אומר ההלכה סתם תתקבל ברצון לכל דשמא דמארא עלה מרי דעלמא כולא והוא דבר קשה ואותו דרוש דרש משה, על כן בא האלהים והשיבו עתיד צדיק אחד לעמוד בעולמי וכו' הכונה כמו שפירשו משם מהר"ם אלשיך דבזה שאומר משמו מדביק ומשפיע החידוש ההוא אל הנשמה עד כאן דבריו, ולדרכנו זה יאמר דכונת הקב"ה אל משה אמר שיש תימה על תמיהתו דהני טעמי שייכי לדידן שצריך לומר הלכה משם אומרה כדי שיהיו שפתותיו דובבות ואם כינה שמעה זאת מה ענין זה לזה כי הצדיק עדיין אינו בעולם עד לאחר כמה מאות שנים וזה חדש, והטעם הוא דעתיד צדיק אחד המיוחד לעמוד אחר כמה דורות ואני אומר משמו כדי להשפיע עליו דבדיבור הזה אומר לדבק רוחניות התורה בנשמתו שיוכל לחדש אח"כ כשיהיה בעולם והוא ענין מחודש.
ואשכחן בחגיגה דף ט"ו ע"ב דא"ל אליהו לרבא בר שילא דהקב"ה קאמר שמעתא מפומייהו דכלהו רבנן ומפומיה דר' מאיר לא קאמר משום דגמר שמעתא מאחר א"ל אמאי ר' מאיר רמון מצא וכו' א"ל השתא אמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער וכו' ע"ש, ותו אמרינן בגיטין דף ו' ע"ב דאמר אליהו זכור לטוב דהקב"ה עסיק בפלגש ואמר אביתר בני כך הוא אומר יונתן בני כך הוא אומר ע"ש, ונראה דכביכול לפי רוב הענוה קאמר מפומיהו דרבנן וכשהוא קודם ביאתם לעולם היינו טעמא כמ"ש מהר"ם אלשיך דאמירה לגבוה תועלת עצום לזכותו בביאתו ובעודם בחיי העה"ז כההיא דאביתר בני אומר הוא התועלת באופן אחר להוסיף שפע רב הן בקדושיו לידבק בו ובתורתו ואף כי אחרי מות ישרים התועלת הוא דאהניא להו לרבנן אשר ישא את שמותם להתענג מזיו שכינתו והכא במאמרין קושטא קאמר אופן התועלת במציאות זה דעדין לא בא לעה"ז כי על ידי זה זכות הוא לחדשו בטעמו וממשו ושעשע יונק משרשו כי נזר אלהיו על ראשו הדבר יצא מפי המלך אור ישראל וקדושו.
נמשך לזה אפשר לרמוז בפ' שירת הבאר בסדר היום באר חפרוה שרים וכו' והן קדם נבין מאמרם ז"ל בנדרים דף נ"ה ע"א וז"ל מאי דכתיב וממדבר מתנה וכו' כיון שעושה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל תורה ניתנה לו במתנה שנאמר וממדבר מתנה כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר ומבמות הגיא ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע שנאמר ונשקפה על פני הישימון ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא עכ"ל, ורש"י והר"ש פירשו שהוא מופקר שלומד תורה בחנם לכל, אמנם אפשר לפרש שהוא מופקר לכל שהכל דשין בו וכן הוא בהדיא בש"ס דעירובין בדרשא זו עצמה אם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, ונקדים מ"ש פ"ק דעירובין מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין ועלובים וכו' והקשה מרן בכללי הגמרא דאיברא דהענוה הוא תכלית מעלות המדות ויהללוה בשערים בשפר שיר המעלות אך לא בשביל הענוה יצא משפט מעוקל דליהוי הלכה כעניו מצד ענותנותו ומה נועיל כי נפגע בעניו לענין דינא אם מצד עצמו אין האמת אתו, ותירץ דכונת הש"ס היינו דבזכות ענותנותן כיונו אל האמת. והשתא אתי שפיר דהלכה כמותן שכיונו לאמיתה של תורה ודין גרמ"א הענוה שהיה להם עכ"ד, ואמרו ביומא דף כ"ו לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ומיששכר ומקשים מדוד מלך ישראל דכתיב ביה וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום והוא מיאודה, ותירץ הרב עיון יעקב דזכה לזה על ידי הענוה דגם משאר שבטים אם הם ענוים מכונים לאמת ופ"ג דסוטה אמרינן הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם, והיינו דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא ולא אפשר בלא הרהור תורה דמיקרי עידנא דעסיק בה דאגוני מגנא ואצולי מצלא כמ"ש התוספות ואמר רבא פ"ק דע"ז דף י"ט בתחילה נקראת התורה על שם הקב"ה ולבסוף נקראת על שם שלו דכתיב כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. ועל פי הקדמות הללו נבא להבין המאמר הנ"ל וזהו שאמר כיון שעשה אדם עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל כלומר שהכל דשין בו וזה אינו מקפיד על שום אדם שהוא הענוה אמיתית וזהו שדייק לומר עשה אדם עצמו כלומר שעשה עצמו ממש כמדבר והוא בעצם אז הוא עניו בשלימות מבית ומחוץ תוכו כברו וזהו עשה אדם עצמו פירוש לא למראה עינים אלא בעצמותו וחדרי לבו גמר בדעתו השלימה להיות הפקר כמדבר אז תורה נתנה לו במתנה שנקראת תורתו והוא גברא רבא שהתורה נקראת על שמו והלכה כמותו וזה מפרי הענוה, וכיון דתורה נתנה לו במתנה דמסיק שמעתא אליבא דהלכתא אם כן הגיע לפרשת דרכים וניצול מיצה"ר, וז"ש כיון שנתנה לו במתנה נחלו אל דכבר נקרא על שם הקב"ה חבל נחלתו ואינו חוטא על הרוב על כן יאמר כי הוא חלקו ונחלתו יתברך וכיון שנחלו אל עולה לגדולה שנאמר ומנחליאל במות, הכונה דכיון שזכה לתורה ולהיות חלקו יתברך א"כ כל העולם כלו כדאי הוא לו ומכריזי עליה ברקיעא ודיבורו עביד ומהני וברכתו ברכה ויגזור אומר ויקם וזו היא הגדולה אמיתית בשמים ובארץ אשר בשמים ממעל כרוזא קרי בחיל את כל כשרון מעשיו כנודע מכתבי הקדש לרבינו האר"י זצ"ל, ושם ניכר זו כחו לאלוהו לעשות חיל כמה מלאכים נבראו מתורתו ומצותיו שלמים הם כאחד מצבא המרום ועל הארץ מתחת הן עוד נביא קדוש יאמר לו אשר בדברו משיב הרוח ורופא חולים ונותן עיניו על הרשעים וכלים מאליהם ועושים גל של עצמות וזהו במות תרתי משמע שגדולתו ניכרת בשמים ובארץ כל קבל די רוח אלהין קדישין ביה השתכח.
אכן רוח הוא באנוש ויצר סמוך מסיתו היס"ת כפול ומשכחת לה אחר כל השבח הזה ריח נור עדת ביה ויתגאה ודא היא תברתיה וכמ"ש רז"ל כל המתיהר חכמת"ו מסתלקת ממנו, ואפשר לדקדק לשון חכמתו דהגם דזכה שהתורה תקרא על שמו והוא גברא רבא אם נטה קו ונתגאה אז חכמתו דייקא שנקראת על שמו מסתלקת ממנו הוא הדבר אשר דיברו במאמרינו ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו כי כגבוה אדם את עצמו תורה שבו היא כפורח"ת והבו"ר רק אין בו מים ונעשה שפל, ומ"ש ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע אפשר לפרש במ"ש הרב בעל ס' מתת יה פ' בראשית במאמרם ז"ל א"ל הקב"ה קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזולה היא בידך כי עפר אתה ואל עפר תשוב ופירש הרב הנז' כי כאשר ישפיל האדם עצמו כעפר ונפשו כעפר לכל עדיין הוא עפר כראשונה ובכל מקום שהוא בחזקת עפר הוא ואין שייך גזל אך כאשר מתגאה יצא יצא מגדר אדמת עפר ואז נחשב כאלו גזל קומץ אדמת עפר עכ"ד. וזהו שאמרנו במאמרינו כי לא סוף דבר שמשפילו וחכמתו מסתלקת אלא עוד זאת יתירה דעתה שהוא נתגאה בגאותו אינו עפר וא"כ קומץ עפר גזול אתו לכן שוקעין אותו בארץ להחזיר גזלתו ומת באנחתו ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו שנאמר כל גיא ינשא משום דהוה ס"ד דקי"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה והבעל תשובה שקודם שחטא נראה ובחטאתו נדחה וכשישוב וחזר ונראה יש מקום לומר דאינו חוזר ונראה, אבל הרב כתנות אור פ' נצבים עמד על זה ופריק שפיר במ"ש בזבחים דף ל"ד כל שבידו לא הוי דיחוי ובכן בעל תשובה דבידו לתקן חוזר ונראה ע"ש, ובמ"ש בעניותנו לעיל פ' מקץ ע"ש, וזה השמיענו דאם חוזר בו אף דנראה ונדחה חוזר ונראה משום דבידו הוא וקרא כתיב כל גיא ינשא.
ומעתה נבא לבאר הכתובים דרך רמז ע"פ ההקדמות הנזכרות באר חפרוה שרים הכונה באר שהיא התורה חפרוה שרים כרוה נדיבי העם הם מיני חכמים לפי חכמתן מעמיקים בה הולכים ודלי"ם ממקור מים חיים ומוציאים לאור חידושי תורה, וכי תימא מהיכן יכול האדם מתוך חומר"ו חומר עכור להשיג בתורה רוחנית לז"א וממדבר מתנה שם רמז מדיבורו של הקב"ה אשר אומר הלכה משמו כענין ר' אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה וכו' אשר על ידי דיבור הקב"ה משפיע ומדביק בנשמתו השפע ההוא כדי שיזכה בבואו לעולם לחדש דבר מעתה, וז"ש וממדבר מתנה מאותו דבור הקדוש מתנה זוכה למתנת חלקו בתורה וממתנה נחליאל שם רמז דגם אח"כ שכבר ראה וקדש וחידש הלכה ההיא אומרה משמו הן בעודנו חי כההיא דאביתר בני אומר והיינו להוסיף לו שפע ברכה וקדושה כמש"ל, וזהו וממתנה ואף אם זכה במתנה נחלו אל על ידי שאומר משמו ומנחליאל במות כאותה שאמרו פ"ק דגיטין דר' אביתר אסכים מריה על ידיה ועולה לגדולה בזה אמנם בעודו בגדולתו לא יתגאה וישפיל עצמו, וזהו ומבמות הגיא שצריך שישפיל עצמו וילמוד מדוד מלך ישראל שבא ממואב, וזה רמז אשר בשדה מואב כמו שדרשו בירושלמי פ' הערל ושחרים הוליד בשדה מואב (דה"י א' ח' ח') זו רות המואביה, ולדרכנו רמז לדוד המע"ה שהוא העיקר כמ"ש שתי בנותיך הנמצאות וכתיב מצאתי דוד עבדי וזהו ומבמות הן בעודנו בגרם המעלות כי גדול הוא הולמה והולמתו צריך שישפיל עצמו, וז"ש ומבמות הגיא אשר בשדה מואב כדוד המלך שבא מרות שהיה עניו בהיותו ראש הפסגה מלך ישראל ונשקפה על פני הישימון שנעשה כמשקוף וקרקע לפי רוב הענוה כמשז"ל במאמר הנז' וכפירש"י לפי שהתורה נמשלה למים שהולכים למקום נמוך וזאת התורה באר מים חיים.