פרשת דברים בס"ד
לקח טוב הנקרא פסיקתא זוטרתא טוב לשמוע גערת חכם טוב להם לישראל לשמוע גערת חכם שנאמר עיר גבוהים עלה חכם ואין טוב אלא תורה שנאמר (משלי כ"א כ"ב) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב:
כי יפלא בעיני העם מדוע בושש אדוני הארץ לפדות עם דל והלך בצערות בוטה כמדקרות מכל צרים וצרות שגיא באש: בגוים נשמע דאמרי אינשי כי מנש"ה הבכור שכוח מעיקרו לאמר הבאש: אם יתמהמה חכה עוד הצפינ"ו וצפי"ת אותו כי לא יטוש ה' את עמו שומר הבטחתו כי הוא אמר אני עתיד לבנותה באש:
כאשר חכמים הגידו פ' הכונס (ב"ק דף ס') דא"ר יצחק נפחא כי תצא אש ומצאה קוצים תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הצתי אש בציון שנאמר ויצת אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב עכ"ל.
ויש לדקדק דברישא אמר תצא אש מעצמה ולבסוף אמר אני הצתי אש, וכן אמר עלי לשלם הבערה שהבערתי מוכח שלא יצא אש מעצמה רק כביכול הוא הבעיר את הבערה ואין החתימה מעין פתיחה. ותו דכבר אמר עלי לשלם הבערה שהבערתי ותיסגי בהא ואמאי חזר לומר אני הצתי אש בציון. ואפשר לפרש בהקדים מ"ש ביומא דף ע"ז ויאמר אל האיש לבוש הבדים ויאמר בא אל בינות לגלגל וכו' אמר רב חמא בר כהנא א"ר שמעון חסיד' אלמלא לא נצטננו גחלים מידו של מיכאל לידו של גבריאל לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט וכתיב והנה האיש לבוש הבדים משיב דבר לאמר עשיתי ככל אשר ציותני, אמר ר' יוחנן באותה שעה אפקוהו לגבריאל מאחורי הפרגוד ומחיוהו שיתין פולסי דנורא אמרו ליה אי לא עבדת לא עבדת אי עבדת איבעי לך למעבד כדפקדוך ועוד אי עבדת כדפקודך לא איבעי לך לאהדורי לית לך אין משיבין על הקלקלה עכ"ל. ופירש רש"י אי לא עבדת כלל לא עבדת היינו מצדיקים לומר דוחה הוא את הדבר אולי ישוב הקב"ה מחרונו ויתרצה לה כדפקדוך שתהא אתה נוטל הגחלים מבינות הכרובים ואתה אמרת אל הכרוב לתתם לך עכ"ל.
וראיתי להרב מהר"ם ן' חביב בס' תוספת יום הכיפורים שכתב על זה וז"ל, וק' דאם לא היה עושה שליחותו היה נענש, ורש"י ז"ל תירץ ויראה במ"ש במדרש ריש פ' אמור דגבריאל אמר לכרוב אני אין לי רשות ליכנס למחיצתך אלא עשה עמי צדקה ותן לי ב' גחלים שלא אכוה וכו', ויראה דהאלהים עשה לומר כן לגבריאל שיעשה דבר שאי אפשר לו לעשותו שלא ישרף כדי שיאמר הנביא לישראל מה שאמר ה' לגבריאל ויתיראו ויעשו תשובה ולעולם לא היה רצון ה' שיזרוק הגחלים, והראיה דאמר לו דבר שאי אפשר לו לעשותו וגבריאל טעה ושאל הגחלים מן הכרוב וזרקם ונשרף המקדש וז"ש אי לא עבדת לא עבדת, וזהו מ"ש פרק הכונס כי תצא אש מעצמה וכו', דקשה דבתחילה אמר כי תצא אש מעצמה ואח"כ אמר עלי לשלם הבערה שהבערתי, אלא דלפי דלא היה רצון ה' בזריקת הגחלים אמר כי תצא מעצמה וכלפי דגבריאל היה שלוחו של הקב"ה אמר עלי לשלם, והרי הגדה דתליא בשמעתא דאף דשנינו השולח את הבערה ביד חש"ו פטור מדיני אדם וגבריאל פקח מ"מ כתבו התוס' דאי שליח לא ידע שיש איסור חייב המשלח וכו' עכ"ל הרב מהר"ם בן חביב, והעתקתי כל לשונו למען דעת עוצם כונת הרב ז"ל כי יתן רוחו הקורא נעים.
ואנא בריה קלה יראה לי ההדיוט לישב הדברים ואציגה נא עמך לשון המדרש פ' אמור הנז' בהוייתו בצביונן וקומתו, ויאמר אל האיש לבוש הבדים, ויאמר הקב"ה אמר למלאך והמלאך לכרוב אמר לו גזר עלי הקב"ה אני אין לי רשות ליכנס למחיצתך אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים משלך שלא אכוה, מיד וישא ויתן אל האיש לבוש הבדים ר' פנחס אמר הפשירן ונתנן לו, אר"י דסכנין בשם ריש לקיש ששה שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל סבור שישראל עושין תשובה וכו' עכ"ל. ויש לדקדק דהו"ל לומר בקיצור תן לי שני גחלים ואמאי הוצרך לומר גזר עלי הקב"ה. ותו מה שאמר ואני אין לי רשות ליכנס למחיצתך יתר. ועוד יש להרגיש לשון אלא עשה עמי צדקה, דלשון אלא מורה דקדם איזה משא ומתן ואתא לאסוקי מילא. ותו למה הפשירן והלא גבריאל לא אמר לו אלא שאין לו רשות ליכנס ומה טעם הפשירן מדעתו. ועוד יש להרגיש הא דקאמר ששה שנים היו אותן גחלים עמומות בידו של גבריאל, ניחזי מעיקרא מאי סבר שלקחן מיד והלא היה לו להמתין גם בלקיחתן.
ויתכן להבין פשר דבר במה שנסתפק גאון עוזנו הרב משנה למלך פ"ט מה' אישות דין ו', באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר ועשה שליח שיקדש לו אשה זו לאחר שיגרשנה המקדש הראשון מהו, מי אמרינן דחשיב שליח שהרי איהו אם היה מקדשה היו תופסין בה קדושין וא"כ חשיב מילתא דמצי עביד ושפיר מצי משוי שליח, או דילמא זיל לאידך גיסא דכיון דהוא לא היה יכול לקדשה קדושין גמורין חשיב מילתא כלא מצי עביד ואם כן לא חשיב שליח, והרב ז"ל הביא דבפי"א דיבמות תנן גבי כהנא שנתערב ולדה עם ולד שפחתה ואין מוציאין שלהן מידיהן, ופירש"י דהיינו לענין עבודתה ועורה וכו' והקשה לפירוש זה דהיכא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח, והתוספות כתבו דאינה קושיא דשאני הכא אם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל ועל ידי הדחק ראוי לעבודה, ושוב כתבו דהדבר מפורש בירושלמי דהספיקות משוו שליח, והנה ע"פ הדברים הללו נראה שהספק שנסתפקנו הוא מחלוקת רש"י ותוס', דלרש"י כל מלתא דלא מצי עביד אף שהוא מחמת ספק לא מצי משוי שליח ולדעת התוספות כיון דמאי דלא מצי עביד אינו אלא משום ספק משוי שליח עכ"ל הרב משנה למלך, ועיין מ"ש עוד שם. והנה קי"ל שליח עושה שליח זולת היכא דאיכא קפידא וכמ"ש הריב"ש סי' רכ"ח ומדברי הרב מחנה אפרים ה' שלוחין בסי' י"ז מתבאר דאם השליח שני ידע שמשלחו הוא שליח המשלח הראשון ידו כיד המשלח הראשון ואם לאו ידו כיד המשלח השני שהוא שליח הראשון והאריך שם בחילוקי דינים, ועוד כתב הרב מחנה אפרים שם סי' א' דאע"ג דקי"ל דשליח ששינה בטל השליחות אם היה לתועלת המשלח השליחות במקומו ע"ש.
ומאחר עלות ההקדמות הללו בצירוף דברי הרב מהר"ם ן' חביב הנתנין למעלה דכונתו יתברך להטיל אימה על ישראל שישובו בתשובה ולא היתה כונתו שישרף כמש"ל, ולא תיקשי שלפניו נגלו תעלומות וגלוי וידוע לפניו מה שיעשה גבריאל ואם לא היה רצונו שישרף לא היה חסר לו המציאות ח"ו שיבין גבריאל וכיוצא, די"ל דתוקף עונם דין גרמ"א לקטרוג גדול ומדת הדין אימתני ותקיפא וכביכול מלך המשפט ולכן הונחו למקרה ופגע, ואם ביני היו שבים היו מתגברים הרחמים וניצולו. ומעתה נחזור למאמר ויקרא רבה דעסיקינן ביה, ואפשר שגבריאל נסתפק דבעלמא אין לו רשות ליכנס לפנים ממחיצתו ומיהו השתא כי היה דבר ה' אליו לך בא אל בינות לגלגל אפשר בדיבור זה שנותן לו רשות ונותן לו כח, או אפשר שכונתו יתברך להטיל אימה על ישראל אך לא כיון שישרף הבית, והשתא שיש ספק באנו לספק הרב משנה למלך אם בדבר שהוא ספק מצי למשוי שליח, וכפי סברת התוס' והירושלמי דהספיקות משוו שליח מטעם דאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן ראוי לעבודה משוי שליח, הכא נמי בנדון שלנו אם ה' יאמר לו שיכנס הוא עצמו לפנים ממחיצתו בפירוש הנה מהרה הלך ילך לפני ולפנים כי הוא הנותן כח אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת, ומטעם זה גם עתה שהוא ספק משוי שליח כדברי הירושלמי והתוספות, וז"ש גבריאל גזר עלי הקב"ה ואני מודיעך שאני שליח וא"כ אתה תהיה שליח ה' בזה דשליח עושה שליח, וכשהודיעו הוי כיד המשלח ראשון כמו שכתבנו לעיל ואני אין לי רשות ליכנס למחיצתך, כלומר בעלמא אין לי רשות ליכנס אך עתה אני מסתפק כמדובר ולא ידעתי מה לעשות, אלא עשה עמי צדקה כלומר מסקנא דמילתא. או יהיה על דרך מאי דאמרינן בריש זבחים דף ב' ע"א אלא שלא עלו וכו' ולא עלו מיבעי ליה ומשני דהכי קאמר שבקדושתן הן ואין להם ירידה אלא זו ע"ש, והכא נמי רמז שהשליחות במקומו אלא עשה עמי צדקה ותן לי שני גחלים משלך דכיון דהא מיהא ספק הוא מצינא למשוי שליח וכדעת הירושלמי והתוספות גם אתה תתן בידינו שני גחלים משלך, וקאמר עשה עמי צדקה משום דמצי הכרוב לומר לא כי דבספק לא מצי משוי שליח כדעת רש"י, אי נמי יש חילוק בין ממון לאיסור כמ"ש שם הרב משנה למלך, ומשו"ה קרי ליה צדקה שלא ידחנו ותחשב לו לצדקה, ולהורות נתן דקושטא דמילתא דבספק משוי שליח כדעת הירושלמי והתוספות וממונא ואיסורא כי הדדי נינהו, רק שלא ידחהו בדחיה בעלמא א"ל עשה עמי צדקה, והכרוב ידע מאי דמחוי ליה במחוג והסכים אל האמת דבספק מצי משוי שליח, אך הפשירן ונתנן לו רמז לו דמחמת הספק עצמו ראוי לו שלא יזרקם עתה דאפשר דהקב"ה לא עשה אלא לפנים על דרך שכתב הרב מהר"ם ן' חביב וזה רמז במה שהפשירן, ועוד שיבין דמפשירן כדי שלא יהא נכוה בפושרין, ואם רצונו יתברך שיזרקם אין לחוש שיכוה דרחמנא אמר שיקחם ואין עכו"ה, אמנם כי קרוב הוא דכונתו לאיום וגיזום לבד ולכן צריך להפשירן שלא יכוה וגבריאל גם הוא בן חיל ושהויי משהה להו ששה שנים.
והיינו דאמרו בגמרין דיומא (דף ע"ז) אי לא עבדת לא עבדת, כלומר אי לא עבדת על ידך מפני שנסתפקת דהכל היה לאיום ואין רצונו שישרף לא עבדת ולא היה לך לשרוף בגחלים משום דהספק במקומו ומאן פשט לך האי ספיקא, ואע"ג דספיקא דאורייתא לחומרא ולדעת הרשב"א וסיעתו הוי מדאורייתא לחומרא, מ"מ זיל לאידך גיסא איכא חומרא לשרוף קדשים ולאבדן, ועוד דשב ואל תעשה עדיף וכההיא דאמרי' במתנות שנתערבו וכשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידיך, וזהו בעצם מאי דאמרו אי לא עבדת לא עבדת (וחולקת אגדה דגמרין על המדרש כמ"ש הרב מהר"ש יפה ע"ש), ואי עבדת כמו שזרקתם אח"ך א"כ תפסת הצד אחר דכונתו שישרף הבית והיה לך ליכנס בעצמך שה' נתן לך רשות ואמאי לא עבד כדפקודך.
ומעתה אתאן למאמרינו דפ' הכונס (דף ס') שהתחלנו בו, ועוד נדקדק דמקמי הכי אמר יתיב רב אמי ורב אסי קמיה ר' יצחק נפחא מר אמר ליה לימא מר שמעתא ומר אמר ליה לימא מר אגדתא פתח למימר אגדתא לא שביק מר פתח למימר שמעתא לא שביק מר אמר לה אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו שתי נשים אחת ילדה ואחת זקנה ילדה מלקטת לו לבנות זקנה מלקטת לו שחורות נמצא קרח מכאן ומכאן אמר להם אי הכי אימא לכו מילתא דשויא לתרוייכו כי תצא אש וכו'. והרב מהר"ש אלגאזי בפתיחתו לספר אהבת עולם דקדק דהא קי"ל ב' תלמידים א' שואל הלכה וא' שואל הגדה נזקקין להלכה, ופירש הרב ז"ל דהכא שניהם לומדים עם הרב כל היום שמעתא ואגדתא, אמנם חולקים התלמידים בתחילת הלימוד מר אמר בתחילה ילמדנו רבינו שמעתא לשנינו יחד והדר נלמוד אגדתא משום שלבי חפץ יותר בשמעתא, ומר אמר בתחילה ילמדנו רבינו אגדתא לשנינו יחד שלבי חפץ יותר באגדתא, אבל לא שהיה מונע זה האגדתא וזה השמעתא אלא מניעת כל א' היתה בתחילת הלימוד באיזה משניהם יפתח דעל ידי החביבות בפתיחה מתפקח לב האדם וז"ש פתח למימר וכו', ולכאורה קשה דסוף סוף הא אמר אגדתא ברישא והאיך עשו שלום ביניהם, ויראה דר' יצחק נפחא עשה המצאה לומר פסוק עם הלכה ודין אחד שיהא נדרש הכתוב ובה יצא חובת שניהם מי שחפץ בהלכה הרי אמרתי הלכה בדברי ומי שחפץ אגדתא הרי אמרתי אגדה מוכנת עם הדין עכ"ל, ועיין עוד מה שהאריך הרב למתק הענין.
ולדרכנו אתי שפיר דבאגדה זו שאמר כי תצא אש מעצמה רמוזות כמה הלכות וחילוקי דינים, והכונה כי תצא אש מעצמה דאף דהקב"ה ציוה לגבריאל בא אל בינות לגלגל ומלא חפניך גחלי אש וזרוק על העיר, מ"מ כד נחתינן לעומקא דדינא יראה דיש פנים לומר דבזה אין חיוב לא לגבריאל ולא להקב"ה כביכול, דגבריאל פטור משום דאע"ג דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה והמשלח פטור, מ"מ הא אמר פ"ק דמציעא (דף י') רב חמא כי אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דשליח אי בעי לא עביד אבל חצר בעל כורחיה מותיב ביה, וכתב מהרח"א בעץ החיים פ' שמות משם הרב מהר"ר דוד גרשון שהמלך דומה לחצר דבעל כורחיה מותיב ביה שאין יכולת לעבור גזרת מלך ומחייב שולח עכ"ד, ומדברים ק"ו לממ"ה הקב"ה, וז"ש גבריאל לכרוב גזר עלי' הקב"ה כלומר ואני מחויב לקיים גזרת מלך והקב"ה כביכול אינו חייב דשליח ששינה בעל השליחות וגבריאל שינה השליחות כמש"ל, ואף דבעלמא שליח ששינה אם פחתו פחתו לו, הכא גבריאל לא שינה ברצונו כי אם שהיה מסתפק וחרד וכמו שכתבנו, והגם שנאמר דעל כל פנים השליחות בטל והמעשה נקרא על שם גבריאל, אכתי יש לפטור לגבריאל דהיה שוגג, וכתב הרב שפתי כהן ח"מ סי' שע"ת ריש ס"ק ו' דלכ"ע השליח פטור בשלא ידע, וכי תימא דעל כל פנים יהיה חייב בדיני שמים הא אחת יבין מהסוגיא הנז' דעמד בדין וענשוהו, אבל לענין דיני אדם ולשלם הנזק פטור, וז"ש כי תצא אש מעצמה כלומר דבנדון זה יראה לעינים דאין חיוב לשלם לא להקב"ה כביכול ולא לגבריאל והו"ל כאלו יצאה מעצמה ואין לה בעלים.
ומיהו עדיין יש מקום לקיים השליחות בטענת דכשהשינוי הוא לתועלת המשלח השליחות קיים כמש"ל, והכא שינוי זה היה קיום ישראל וכמ"ש ביומא אלמלא לא נצטננו הגחלים לא נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, והוא תועלת המשלח כביכול כי רוצה ה' בעמו, אבל מי שם פה לומר דבר זה שהוא לתועלתו יתברך כביכול וכל שכן להרהר לחייב כביכול לזה הוא יתברך עצמו שפט בצדק, וז"ש אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי דקושטא הוא דהשינוי לתועלתי שהם בני בני בחוני והשליחות קיים, ובכן עלי לשלם את הבערה שהבערתי דמלך בעל כורחיה מותיב ביה כחצר, ומייתי קרא (איכה ד' י"א) כלה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון דהיינו כמשז"ל (איכ"ר ד' ט"ו) ששפך חמתו על עצים ואבנים ונתקיימו ישראל, והוא רצונו יתברך באהבתו וחמלתו והשליחות קיים ולכך אמר אני עתיד לבנותה וכו'.
אתאן לרישא בראשית מאמר להבין דעת קדושים רב אמי ורב אשי במאי פליגי, וכבר כתבנו משם גדול מהר"ש אלגאזי דבפתיחה הוו פליגי ושניהם לומדים עם הרב כל היום כמש"ל, וצריך לדעת מה היום מיומים דפליגי בהכי, וי"ל דביומא קמא דאתו היה ויכוח זה, וז"ש יתיב רב אמי ורב אסי קמיה ר' יצחק נפחא והש"ס היל"ל רב אמי ורב אסי הוו יתבי קמיה וכו' דהכי רגיל הש"ס למימר, ונקט הכא בסגנון זה לרמוז דזו היתה תחילת ביאה, ולהבין הויכוח הזה וגם המשל שהמשיל ר' יצחק נפחא יש בו מן ההרגש, חדא דמה צורך למשל זה הו"ל לומר להם דעו דאדהכי והכי אנו בטלים ואין צורך למשל. ועוד דלא הי' צ"ל שום דבר כיון שהוא ממלא רצון שניהם והול"ל אימא לכו מילתא דשויא לתרוייכו ותו לא. ואפשר בהקדים מאי דחזיתיה להרב פני יהושע בפתיחה למסכת כתובות אחר הקדמתו שכתב במ"ש פ' במה מדליקין דף ל', רבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מלתא דבדיחותא ובדחי רבנן בסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא, דכמו זר נחשב לפרש דברים כפשטן שהי' אומר להם מילתא דבדיחותא ממש במילי דבדאי, דמלבד שהוא מקצה מהדעת לא יתכן לפי מ"ש שם שאין השכינה שורה לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיח' ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה וכן לדבר הלכה וכו' כי הא דרבה וכו', אלא צריכים אנו לפרש דהאי מילתא דבדיחותא הוא בענין שמחה של מצוה, ואפשר דהיינו בד"ת לחדודי אף שלא כהלכה כמ"ש ורבה לחדודי הוא דבעי, ואח"כ הוה יתיב באימתא ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא, או מילי דבדיחותא היינו מילי דאגדתא שמושכין לבו של אדם זהו תורף דברי הרב פני יהושע. ועל פי זה אפשר לומר דרבי אמי ורבי אסי כלם מודים דבעי דלפתח במילי דבדיחותא בדברי תורה ואח"כ יעסקו בעומק הלכה, אבל פליגי הי ניהו מילי דבדיחותא דמר סבר הוא אגדתא שמושכת לב האדם ומשמחו ומר סבר שמעתא על דרך חידוד חורפא ובקיאות, וזהו השמעתא דלפי מונח הרב מהר"ש אלגאזי היו לומדים כל היום וקמפלגי בתחלה, וכיון דהוה פשוט בעיניו דלהתחלה מיירו נקט שמעתא סתם וכבר היה פשוט אצלם בשמעתא דבעי השתא הוא דרך חידוד חורפא ובקיאות.
וישא משלו לאדם שיש לו שתי נשים וכו' להורות נתן דאלו הנשים טועות מדרך השכל, חדא אטו בעבור שזו תלש"א אזל"א גרי"ש שער לבן או שחור נעשה בעלה בחור או זקן, ושע"רא דגופא לא ניתן כי לאו לפי שניו בי"ן לזקוניו בין לעלומיו, וזה שמסרת את השער לאו בהכי אשתני גופא, ועוד שהיא עושה קרחה ונעשה דוגמא. ומלבד הפשוט שרמז להם דעל ידי המרובים נמצאו קרחין מן התורה עמד בה רמז להם דדרך חידוד שלא כהלכה, מעין דוגמא לנשים הללו שרוצות לכסות האמת ולא עלתה להם אלא לעשות קרחא, כן הלימוד של שוא עוש' קרחה ותהי האמת נעדרת, ורב שאני שהותר לפרקים לעיתים רחוקות להטעות לתלמידים לראות אם נותנים לב על דבר אמת אבל לעשות קבע בכל יום חידוד שאינו כהלכה לא נכון לעשות כן, ואחר זה אמר להם אימא מילתא דשויא לתרוייהו, דבדרוש זה דדרש תצא אש מעצמה וכו' כולל אגדתא וחידוד על דבר אמת.
ועוד אפשר לפרש במ"ש תצא אש מעצמה וכו', במ"ש פ"ק דתעניות (דף ב' ע"א) א"ר יוחנן שלשה מפתחות בידו של הקב"ה וכו', וכתוב בחידושין שהקשא הראב"ד אמאי לא חשיב נמי פורענותם של רשעים דכתיב פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, ותירץ הראב"ד משום דאשכחן פורענותם של רשעים על ידי שליח דכתיב ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור והא דכתיב פתח ה' אוצרו לכלותם קאמר, ואפשר שאין כלותם אלא על ידי הקב"ה כי אז המשפט יהיה חזק ולפי שאינו תמיד אלא ליום הדין לא חשיב ליה עכ"ל. אתה הראתה לדעת דכשהמשפט הוא על ידי הקב"ה אז הוא כלה ונחרצה לפי שהוא בא במשפט חזק, ועוד אמרו פ' חלק דף צ"ד תניא משמיה דריב"ק פרעה שחירף בעצמו נפרע ממנו הקב"ה בעצמו סנחריב שחירף ע"י שליח וכו', ופירש"י פרעה שחירף בעצמו לא היה ביזוי כל כך ולכך הקב"ה כמו כן נפרע ממנו בעצמו ואינו מתבייש כל כך דאינו דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן סנחריב שחירף על ידי שליח דהיינו ביזוי יותר אף הקב"ה נפרע ממנו ע"י שליח, ועל פי זה פירש גאון עוזינו הרב פרשת דרכים דרוש כ"ג כונת המקונן באומרו לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה פרש רשת לרגלי השיבני אחור נתנני שוממה כל היום דוה נשקד עול פשעי בידו וכו'. כי מברייתא דפ' חלק ומדברי הראב"ד הנזכר למדנו דכשקודשא בריך הוא נפרע על ידי עצמו איכא חדא לטיבותא וחדא לגריעותא, חדא לטיבותא שאינו מתבייש כ"כ דאינו דומה מתבייש מהגדול למתבייש מהקטן וכדברי ריב"ק, וחדא לריעותא שהמשפט חזק וכדברי הראב"ד, וכן כשנפרע ע"י שליח איכא חדא לטיבותא וחדא לגריעותא, חדא לטיבותא שהעונש אינו כל כל חזק, וחדא לריעותא שהוא מתבייש ביותר, ואמרו במדרש מאי דכתיב השיבני אחור אמר ר' יצחק כדבר הנמאס שאדם משליכו מלפניו לאחריו, וזה כונת הפ' דישראל היו מקוננים דתרתי לריעותא הוו בהו שנפרע מהם על ידי שליח ונתביישו ביותר והיה בהם משפט חזק כאלו נפרע מהם הקב"ה בעצמו, וז"ש לא אליכם כל עוברי דרך הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי, כלומר מעולם לא היתה כזאת בשום אומה ולשון, והוא כי ממרום שלח אש בעצמותי ואז"ל פ' חלק שנפרע מהם על ידי שליח מדכתיב שלח אש (לחד לישנא דרש"י דף ד' ע"ש), ואף שנתבישתי ביותר דאין דומה מתבייש מן הגדול למתבייש מן הקטן, ונמצא שהשיבני אחור כדבר הנמאס שאדם משליכו מלפניו לאחוריו ולפיכך לא רצה הקב"ה להכות אותי בעצמו, כל זה הייתי סובל אותו לפי שהייתי אומר דנהי כשמעניש אותי על ידי שליח אני מתבייש ביותר מ"מ האיכא חדא לטיבותא שהעונש אינו משפט חזק, אף כשראיתי העונש ראה ראיתי כאלו נעשה על ידי הקב"ה בעצמו, וז"ש נשקד עול פשעי בידו וכההיא דאמרינן (ב"מ נ"ט ע"א) דאונאת דברים נפרע ע"י עצמו מדכתיב ובידו אנך, וז"ש נשקד עול פשעי כאלו היה בידו ממש דהיינו משפט חזק שהרי ישתרגו עלו על צוארי וכו', עכ"ל הרב פרשת דרכים ז"ל.
ואני ברגליו אעבורה לפרש בזה מאמרינו דאתאן עליה כי תצא אש מעצמה וכו', דקשיא ליה כפל הכתוב דאמר שלם ישלם המבעיר את הבערה דהו"ל לומר ישלם המבעיר ותו לא, ומשו"ה דריש כי תצא אש מעצמה שלפי האמת ממרום שלח אש על ידי שליח, והיינו תצא אש מעצמה כלומר שלא על ידי הקב"ה, שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי כלומר שהיה משפט חזק כאלו אני המבעיר על דרך שאמר הכתוב נשקד עול פשעי בידו כאמור, ולקו בשתים שהיה על ידי שליח והיו לשמה ולבזיון, ועוד שהיה המשפט חזק כאלו אני עשיתי, וזהו כפל שלם ישלם שישלם הזלזול עם המשפט חזק, וז"ש שלם ישלם המבעיר כאלו היו שתים המבעיר את הבערה אני הצתי אש בציון שנאמר ויצת אש בציון שהיה משפט חזק כאלו היה על ידי וקורא אני ויצת אש בציון שהיה בחוזק ותאכל יסודותיה, ואני עתיד לבנותה באש וכו' שיהיה על ידי וזהו כבוד גדול ותהיה ברום המעלות ולכבוד אהיה בתוכה שאשלם בכפלים.
ודרך זו אלך עלי בא"ר מאמרם ז"ל פ"ק דקדושין (דף ל"א ע"ב) אמר ר' אבהו כגון אבימי ברי קיים מצות כיבוד חמשה בני סמכי הו"ל לאבימי בחיי אביו וכי אתא רבי אבהו קרי אבבא רהיט ואזיל ופתח ליה ואמר אין אין עד דמטי התם יומא חד אמר ליה אשקיין מיא אדאייתי ליה נמנם גחין קאי עליה עד דאתער אסתייעא מילתא ודרש אבימי מזמור לאסף. ופירש רש"י אסתייעא מילתא בעודו גחין לפניו שהבין במדרש מזמור אחד שבספר תילים שלא היה מבין בו קודם לכן לדורשו, וי"מ שמקרא זה לבדו דרש מזמור לאסף אלהים באו גויים בנחלתך קינה לאסף מיבעי ליה, ודרש כך שאמר אסף שיר על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, וכן הוא כילה ה' חמתו ויצת אש בציון עכ"ל. וכאשר ירדוף הקור"א ירגיש אדם מה ענין מזמור לאסף למה שהיה זהיר בכבוד אב ואם, דאי לא תימא הכי כמו זר נחשב דאותה שעה אתרמי ליה לחשוב במזמור לאסף דפשט הדברים מעין שהוא על דרך מאי דאמרן בעלמא ראה מעשה ונזכר הלכה, ועם האמור אפשר לומר דאבימי הן קדם קדמתה הוקשה לו מזמור לאסף קינה מיבעי ליה ולא מצא ישוב לזה, והן עתה דאביו נמנם וגחין קאי עליה חשב מחשבות אם כשרון המעשה אשר הוא עושה במצות כיבוד דעל ידי שהיה מקיימה בעצמו דוקא איכא תרתי לטיבותא, אחד שהיה יותר כבוד לאביו להיותו מתכבד בשמשו יותר משאם ישמשו לו בניו, ועוד כי כאשר הוא עצמו מכבדו ושרת אותו היה השירות בתכלית השלימות יותר ויותר ממה שנעשה על ידי בניו, כגון דבעוד כי הולך הוא לפתוח הוה אמר אין אין עד דמטי לפתחא וגם השתא דאמר אשקיין מיא ונמנם איהו גחין וקאי עליה, ואם היה אחד מבניו אפשר דלא יזהר בדקדוקים הללו, כי כשהדבר נעשה על ידי הגדול הוא כבוד דמצינו גדול ששמש וגם השירות הוא כהוגן מיוסד על אדני הדקדוק, ומתוך מחשבה זו עינו רא"ה בשל אחרים דכל קבל דנא אף העונש יהיה על ידי הגדול יהיה עונש חזק, והבין שעל ידי שנענשו ישראל עונש חזק כדכתיב ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה שהעונש היה חזק כאלו היה על ידו יתברך על כן היה תקומה לישראל דשפך חמתו על עצים ואבנים וכדכתיב ברישיה דקרא כילה ה' את חמתו שפך חרון אפו ויצת אש בציון, ונמצא דהיותו משפט חזק כאלו היה על ידו דכשהמשפט על ידו הוא חזק דומה למה שמכבד הוא אביו בעצמו שהוא כבוד בשלם שבפנים, בזה הרוחנו ששפך חמתו וניצולו ישראל, ועוד שלעתיד לבא שלם ישלם להיות בנין ציון על ידו כביכול ויהיה בתכלית השלימות וכבוד גדול מאד מאד ותכף שמח דז"ש מזמור לאסף דאסף היה במחשבה זו ואמר מזמור וכמו שפירש"י, ועוד דשלם ישלם על ידו ויהיה דבר מופלא וכבוד גדול, ונמצא דשפיר מתיחסת דרשה זו לענין מה שהוא היה נוהג כבוד אב ואם כדאמרן.
ויתבאר בזה מאמרם ז"ל בתנחומא פ' נצבים, אמר חזקיה בנו של ר' חייא למה נסמכה פרשה זו לפ' קללות לפי ששמעו ישראל ק' קללות וכו' חוץ ממ"ט שנאמרו בתורת כהנים מיד הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלה מיד קרא אותן משה והיה מפייסן וכו' וכך אמר להם משה לישראל אע"פ שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר אתם נצבים היום כלכם עכ"ל. ונקדים מ"ש הרדב"ז בתשובותיו סי' תש"ס וז"ל שאלת ממני למה לא נכתבה נחמה בקללות של תבא כמו בקללות של בחוקותי תשובה שאלה זו וכו', ומה שנראה לי לתרץ כי אין צריך בפרשת תבא לפי שנחמתם בצידם שאין פסוק ופסוק שלא נזכר בו שם ההויה המורה על הרחמים להודיע שתמיד היא ברחמים על דרך ימחץ וידיו תרפינה ואין לך נחמה גדולה מזו, עוד יש לתרץ כי פרשת אתם נצבים קשורה למעלה עם פרשת תבא והרי היא בכלל הברית והכי משמע לעוברך בברית ה' אלהיך והרי יש בסופה נחמות דכתיב והיה כי יבואו עליך ושבת וכו' ושב ה' אלהיך וכו' עד סוף הפרשה כולה נחמה והרי זה נכון עכ"ל.
ולפום ריהטא יש להשיב על הר' ז"ל דמה שתירץ ראשונה דתוכחות תבא כלהו נחמתא נינהו כי כן בכל פסוק כתוב שם המיוחד, ק"ק דאדרבא יש לומר על דרך שאמרו רז"ל על פסוק וה' המטיר על סדום דהרשעים מהפכים מדת רחמים למדת הדין, והכי נמי אימא כי גדלה חמת ה' ובאו לידי מדה זו שנהפך מדת רחמים למדת הדין ח"ו, וכן ראיתי בפסיקתא זוטרתא פ' תבא שכתוב וז"ל, ידבק ה' בך ה' ולא אמר אלהים כי הרשעים הופכים מדת רחמים למדת הדין כמו ויאמר ה' אמחה את האדם עכ"ל. הרי מפורש בפסיקתא הפך דברי הרב ז"ל, ואם דרך דרש שפר קדמיה דהרב לומר להפך הו"ל לפחות להזכיר הפסיקתא, ומה שתירץ עוד הרב דפרשת נצבים קשורה למעלה וכו' משמע מדבריו דפ' תבא ופ' נצבים נאמרו במעמד אחד בלי הפסק, וק"ק דמהכתובים מוכח להפך דבסוף תבא בסיום התוכחות כתיב אלה דברי הברית וכו' ואח"כ כתיב ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם וכו' והוא סיום פ' תבא, וזה מורה דאחר התוכחות הלכו ישראל מאצלו ואחרי כן קראם כמ"ש ויקרא משה את כל ישראל וכו', והיא קריאה חדשה ומעמד אחד אחר התוכחות. ודרך דרש נבא לפרש מאמר תנחומא הנז', כי הנה ידענו מרז"ל ומיסוד הרב פרשת דרכים דכשהמשפט הוא על ידי ה' הוא משפט חזק וכיליון חרוץ, ואפשר דהיינו טעמא דכששמעו ישראל התוכחות של תבא הוריקו פניהם ואמר מי יוכל לעמוד באלה, דכיון דבתוכחות הללו כתוב שם המיוחד ידבק ה' יככה ה' וכיוצא הוריקו פניהם דמשמע מזה שהמשפט הוא על ידי ה' וכשהוא על ידו הוא משפט חזק כלה ונחרצה כמ"ש הראב"ד, והעד על זה שלא אמר נחמה בתוכחות אלה דכיון שהוא כליון חרוץ אין מנחם, ופחד זה נכנס בלב ישראל וטעמן ונימוקן עמם והיה מפייסן משה לומר שאינו כליון חרוץ אלא אתם נצבים, דאף אם יבואו התוכחות יש לכם עמידה ומזה תדעי שמה שכתוב שם הויה אינו לרעה שיהיה משפט חזק ויתהפך מדת רחמים למדת הדין ח"ו, רק הא דכתיבי בשם הויה היינו לומר שירחם עליכם במדת רחמים רחום בדין שתוכלו להתקיים, וז"ש אתם נצבים היום כלכם לפני ה' אלהיכם.
נמשך לזה נבא לבאר מאמרם ז"ל בילקוט סדר היום, אלה הדברים אשר דיבר משה זש"ה אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמים וכתוב א' אומר ולמוכיחים ינעם, אלא כל מי שיודע שחבירו רשע ומחניף לו ומלא עונות ואומר לו צדיק אתה ראוי שיבא עליו כל הקללות שבתורה, יקבוהו לשון קללה, אבל מי שהוא מוכיח חבירו שיחזוק בו נוטל ברכות שנאמר ולמוכיחים ינעם, ואותו המתווכח אם קבל עליו וחוזר בו אף הוא מקבל ברכות שנאמר ועליהם תבא ברכת טוב, עליו תבא ברכת טוב אין כתיב כאן אלא ועליהם, המוכיח והמתווכח, לכך הוכיח משה את דורו ומפני שקבלו ממנו קבלו ברכות שנאמר ה' אלהיכם הרבה אתכם וכו' עכ"ל. ויש לדקדק במ"ש וכתוב אומר למוכיחים ינעם אלא וכו' דמאי קשיא ליה בכתוב שבא לתרץ. ותו [יש] לדקדק לשון דברישא אמר ראוי שיבא עליו כל הקללות ובסיפא אמר נוטל ברכות, והול"ל ראוי שיבא עליו ברכות. ותו מה שסיים עליו תבא ברכת טוב אין כתיב כאן אינו מובן דהא קאי גבי מוכיחים רבים ומוכרח לומר ועליהם לשון רבים, ואי קאמר דהול"ל עליו ואפשר לפרש דקשיא ליה כי הכתוב החמיר באומר לרשע צדיק אתה ואמר יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים ובמוכיחים אמר תבא ברכת טוב לבד הברכה אחת היא למוכיחים רבים, ומסורת בידינו מרובה מדה טובה ממדת פורענות, ואם באומר לרשע וכו' אמר יקבוהו עמים יזעמוהו לאומים, לענין הטובה הול"ל יברכוהו עמים יכבדוהו גוים. ותו קשיא ליה דנקט אומר לרשע בלשון יחיד ולמוכיחים לשון רבים, ואם הכונה לכל א' מהמוכיחים הול"ל ועליו תבא ברכת טוב ואז היה מגלה שרצונו לכל א' מהמוכיחים שנטפלו עם רשע א', ואשמועינן רבותא דאף דבין הרבה מוכיחים עשו תוכחה אחת כל אחד נוטל חלקו משלם.
לכן פירש בעל המאמר דלא כמו שעלתה על דעתנו, דודאי יש יתרון הכשר לענין הטובה ומדה טובה מרובה ותריץ קרא הכי, כל מי שיודע שחבירו רשע וכו' ראוי שיבא עליו כל הקללות, ראוי דייקא, ומיהו לא נתקלל מפי רוח הקדש רק אמר שיקבוהו ויזעמוהו ועד שאין מקללין אותו אינו מקולל, והיינו על דרך שפירש הרב פרשת דרכים משז"ל ובוזי יקלו מאחרים, דאין הקב"ה מקללם דאז היה המשפט חזק כמ"ש הראב"ד אלא יקלו מאחרים עש"ב, והכא נמי אמר יקהוהו עמים דזה משפטו ובוזי יקלו מאחרים, אבל למוכיחים ינעם לכל אחד מהמוכיחים אף שלא קבל הרשע נוטל ברכות שכבר הברכות הם בחזקתו והוא נוטלם, ואם המתווכח קבל אז ועליהם בין למוכיח בין למי שקבל תבא ברכת טוב, אין טוב אלא תורה כמ"ש בפסיקתא בסדר היום על פסוק זה עצמו, וכיון שנוטל הברכות האמורות בתורה דהיינו ברכת טוב הרי כתוב בתורה שיתברך מה' עצמו כביכול יצו ה' אתך את הברכה יפתח ה' לך את אוצרו הטוב וכהנה רבות, וכשם שהעונש על ידו יתברך חזק כך לענין הברכה הטוב אשר ייטיב ה' הוא טובה שלימה כפולה ומכופלת והרי יש כמה תוספת לענין הטובה כמבואר, ודייק מאומרו ועליהם שגם המתווכח מתברך דהול"ל ועליו דקאי אכל מוכיח כמש"ל, וכך אמר משה רבינו לישראל שקבלו תוכחתו יוסף ה' עליכם וכו', שכביכול הוא עצמו יוסף ויברך אתכם הוא עצמו שאז הטובה שלימה כמדובר.
ועוד אמרו בילקוט אלה הדברים אין דברים אלא דברי תוכחה דבר אחר אל כל ישראל מלמד שהיו כלם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחה. וראיתי להרב פנים מאירות בספרו כתנות אור הנדפס מחדש בסדר היום שהביא מדרש זה וכתב לישבו ע"פ מאי דאיתא בסוף פ' הבא על יבמתו (דף ס"ה ע"ב) א"ר אילעאי משום ר' אלעזר בן שמוע כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה לאדם שלא לומר דבר שלא נשמע, וכתב מהרש"א בחידושי אגדות דבר הנשמע וכו' פירש"י דכתיב הוכח תוכיח להוכיח למי שמקבל ממנו מלשון כפול דריש ליה ובעלמא דרשינן מניה הוכח תוכיח אפילו מאה פעמים, הרי שיש שני לימודים בפסוק הוכח תוכיח, או שבא ללמוד שלא להוכיח למי שאינו מקבל תוכחה, או להוכיח אפי' ק' פעמים, ובזה יתבאר דברי המדרש שאמר אלה הדברים אין דברים אלא דברי תוכחה, וקשה למה משה לא הוכיח אותם אלא סמוך למיתתו ולא מקודם, וע"כ צריך לומר כפירש"י שלא יהיה מוכיח וחוזר ומוכיח וע"כ לא דריש הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים וא"כ אתי ללמוד דאין מוכיחין אלא למי שמקבל תוכחה, וא"כ אל כל ישראל שהיו יכולין לעמוד בתוכחה דאל"כ היה אסור להוכיח, אבל מאד תמוהים לי דברי מהרש"א שכתב על פירש"י מלשון כפול דריש ליה ובעלמא דרשינן מיניה הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים מזה משמע שבא לפרוך על פירש"י, ואגב חורפיה לא דק דהא פי' אלו מציאות (דף ל"א) איתא א"ל ההוא מרבנן לרבא ואימא הוכח חדא זימנא תוכיח תרי זימני א"ל הוכח אפי' ק' פעמים משמע תוכיח אין לי אלא הרב לתלמיד תלמיד לרב מנין ת"ל תוכיח מכל מקום, וכן דרשינן בהשב תשיבם וכו' כי מהוכיח לבד משמע אף ק' פעמים א"כ תוכיח אתי ללמוד דאין מוכיחין אלא למי שמקבל תוכחה, אלא ק' מאי פריך תוכיח למה לי לימא תוכיח ללמוד אין מוכיחין אלא למי שמקבל תוכחה, עכ"ל הרב כתנות אור.
ואני בעוניי אומר כי המונח שהניח הרב מהרש"א אעיקרא בדברי רש"י שכתב לומר דבר הנשמע דכתיב הוכיח תוכיח להוכיח מי שמקבל הימנו, שכונתו דמה כפל דריש וגריר אבתריה הרב פנים מאירות לא כן אנכי עמדי דדברי רש"י פשוטים לפרש אומר מצוה על האדם לומר דבר הנשמע, ופירש מה מצוה זו ומהו דבר הנשמע אבל לא עלתה על דעתו לדורשו מן הכפל רק מסברא קאמר רבי אלעזר בן שמוע ורבי אבא שהוא רב כמ"ש הרב הרמ"ע באלפסי זוטא, כי שם קאמר חובה ויליף מאל תוכח לץ, ובהכי לק"מ מה שהקשה הרב הנז' בסוף דבריו, דמאי פריך תוכיח למה לי לימא תוכיח ללמוד דלא יוכיח אלא למקבל דאעיקרא דבר זה מסברא ולא צריך קרא. ותו דאם נפשך לומר דבעי קרא מצינן לדורשו מדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך, ומאומרו את עמיתך דקרי ביה עם שאתך כדאמרינן בעלמא נדרוש מיניה עם שאתך במצות דמקבל תוכחה, ושפיר פריך הש"ס תוכיח למה לי דאייתר קרא לדרשא דדריש.
ואשר תמה על מהרש"א וכתב דדבריו תמוהים מאד, ואגב חורפיה לא דק שכתב דדרשינן בעלמא הוכיח אפי' ק' פעמים וסוגית מציעא מכרזת ואומרת דמהוכח לבד משמע אפי' ק' פעמים, לישרי לן מר כי הוא ניהו לא זכר מאי דאמרינן בערכין דף ט"ז ע"ב הוכיחו ולא קבל מנין שיחזור ויוכיחנו ת"ל תוכיח מכל מקום, והוא ברייתא בת"כ פ' קדושים ומנין שאם הוכחתו ד' וה' פעמים חזור והוכיח ת"ל הוכח תוכיח, הרי דפשט סוגיית ערכין וברייתא דת"כ מוכחי דמהוכח הוה מצינו למימר דאין חובה לחזור ולהוכיח ואתא תוכיח ללמד שיחזור ויוכיח, ואפשר שהרב מהרש"א כיון לסוגיית ערכין, ואם נפשך לומר א"כ צא ופרנס לי סוגית מציעא דמפורשת דמהוכח משמע אפי' ק' פעמים, לך נאה ראה כי קדמו שרים הסמ"ג והרמב"ן והגמי"י והר"ן והרב הנמוקי וגם האחרונים יחד כלם שקלו וטרו בזה ואין כאן מקום לעמוד בזה, והרב הנז' לא זכר כלל מכל זה, והרב קרבן אהרן שפירש בברייתא דת"כ דמהוכח דריש אין דבריו מחוורין וכל ישר הולך בעיניו יראה דאתיא כסוגית ערכין, ואם כתב כן מכח סוגיית מציעא לא זכר דברי הראשונים ומ"מ גם מהרש"א קיצר בדבריו.
ולנו בעניותנו אפשר לפרש המאמר הנז' במ"ש הרב הנמקי שם סוף פי' הבא על יבמתו וז"ל, דבר הנשמע למי שמקבל מצוה דכתיב הוכח תוכיח אפי' ק' פעמים אבל למי שאינו מקבל מצוה וחובה שלא להוכיחו, והקשו ז"ל מהא דאמרינן במס' ערכין שחייב להוכיח עד שיכנו או יקללנו, התם ביחיד אבל לרבים לא, והא דאמרינן בשבת (דף נ"ה ע"א) לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא ואמר לא מקבלי מינאי ואמרינן אפי' הכי לוכחינהו מר, התם הוא שלא הוכיחם כלל אלא שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להם להוכיח לפחות פעם אחת עכ"ל. והנה אמרו בפסיקתא אלא לשון קשה הדברים קשה אל כל ישראל מלמד שהיה מדבר וקולו היה מהלך בכל מחנה ישראל, ועל דברי הרב הנמקי הנז' לכאורה קשה ממ"ש בתנחומא פ' תזריע אמרו רבש"ע אם גלוי וידוע לפניך לפניהם מי גלוי והיה להם למחות ולהתבזות על קדושת שמך ולסבול הכאות מישראל כמו שהיו הנביאים סובלים מישראל וכו' דכתיב (ישעי' נ' ו') גוי נתתי למכים וכו' ע"ש, הרי מוכח דגם לרבים צריך עד קללה עד הכאה.
וצריך לומר דסבר הרב הנמקי דמקרא דכתיב גוי נתתי למכים אין ראיה דהיה על נבואתם במלאכות ה' אבל לצאת ידי חובתם די לגלות דעתם לבד, וסבר דאין ללמוד מתנחומא כיון דאגדה זו עצמה היא בתלמודין בשבת ולא הזכירו מזה כתלמודא דידן נקטינן, ומה גם דאמרו בירושלמי פ"ב דפאה אין למדין הלכה מפי מדרש, ועל פי זה יש לפרש המאמר הנז' אלה הדברים אין דברים אלא דברי תוכחה, והיינו דאלה קשה והדברים קשה ולא היה במלאכות ה' רק אשר דיבר משה מפי עצמו אמרן, והשתא יקשה דלצבור אין לבא עליהם בחזקת היד אף שעדין עושין העבירה ולא פירשו אפ"ה מצוה לומר להם פעם אחת לגלות דעתם ושלא יהיה להם פתחון פה כמ"ש הרב הנמקי, ואלו הכא משה רבינו בא בחוזק יד לדבר אליהם בקושי על קושי, ועוד שהיה על חטאות הצבור שכבר עברו ובכי הא בצבור אפשר דאין לדבר כלל, דאם כשעדין עבירה בידם אין צריך אלא בדברים אכי"ן ורכין מינה דבשכבר עברו והוה מה דהוה אין לדבר כלל, לזה אמר אל כל ישראל שהיו כלם בעלי תוכחה ויכולים לעמוד בתוכחה וכלם אוהבים התוכחות, ועל כן משה רבינו גדול הרועה יודע ומכיר צאנו צאן קדשים שהם מקבלים ורוצים בתוכחות.
ומכלל דברנו הראת לדעת דהא דפירש"י דהוכיחן סמוך למיתתו כדי שלא יהיה מוכיח וחוזר ומוכיחם, ובנה על זה מצודי' הרב כתנות אור שזה הפך מ"ש הוכח תוכיח אפילו ק' פעמים, וישב ודרש המאמר הנז' כמש"ל, בשמו לבבי לא כן יחשוב דודאי אין זה חולק להלכה רווחת שיוכיחנו ויחזור ויוכיחנו ואין זה ענין לזה כלל, דהא דאמרינן שיחזור ויוכיח היינו שהוכיחו ועדין לא פי' צריך להוכיחו עוד טומאתו בו עד שיפרוש, אבל לחזור ולהוכיח על מה שכבר עבר ומאי דהוה הוה בכי האי גונא אין להוכיחו כי אם סמוך למיתתו דבמה שכבר עבר לא נפקא מינה ואין להוכיחו על אשר כבר עשהו הרבה פעמים אלא יסמוך למיתתו והוא חילוק ברור, ואחר זמן רב בא לידי ס' אמרי נועם וראיתי שעמד בזה וחילק כמו שאמרתי בעניותי, דההיא דהוכח אפי' ק' פעמים היינו להוכיח עד שיפרוש וכאשר קבל התוכחת מתברך, אשרי עין רואה ואזן שומעת תוכחת חיים.