פרשת וירא אליו ה' בס"ד
מדרש שוחר טוב (תהלים כ"ט) הבו לה' בני אלים בנים של אותם שנשחטים כאלים אברהם אמר אני שוחט, ויצחק אמר אני נשחט:
כל העולם ניזון בשביל חנינ"א כי הוא אמר עולם חסד יבנה, הלא אב אחד היה אברהם מילא כל העולם חסד בכל פינות שהוא פונה, זה הנוטע אבורנקי ויטע אשל ובענפוהי נייחן כל בריחי ארחי ופרחי כל דכפין ייתי ויכול והוא יתן מעדני, ויצץ ציץ ויגמו"ל חסד למולים ולערלים גרים ותושבים צוורני צוורני, כמו שכתוב בפרשה ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם, ויש להרגיש דהוה סגי דלימא ויקרא בשם ה' ותו לא.
ואפשר שיובן במשז"ל בב"ר סדר היום פ' נ"ד, ויטע אשל ר' יהודה ור' נחמיא ר' יהודה אמר אשל פרדס ר' נחמיה אמר אשל פונדק על דעתיה דר' נחמיה דאמר אשל פונדק היה מקבל עוברים ושבים ומשהיו אוכלים ושותים אמר להם בריכו ואינון אמרין מה נימר וא"ל ברוך אל עולם שאכלנו משלו הה"ד ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וראוי להבין במאי פליגי ר' יהודה ור' נחמיה. ותו ניחזי אנן הא דאתמר במדרשא על דעתיה דר' נחמיה וכו' מאי קאמר אלימא דלמ"ד פרדס לא אתי סיום הכתוב ויקרא וכו' לא אפשר לומר כן חדא דכמות זה כמות זה ומה חסר למ"ד פרדס לומר כמ"ד פונדק. ותו דהא אמרו בסוטה דף יו"ד ויטע אשל אמר ריש לקיש מלמד שעשה פרדס וכו' ויקרא שם בשם ה' אל עולם אמר ריש לקיש אל תקרי ויקרא אלא ויקריא מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפי כל עובר ושב כיצד לאחר שאכלו ושתו וכו' וברכו למי שאמר והיה העולם וכו', הרי דריש לקיש דאמר פרדס נאה דורש סוף פסוק כמ"ד פונדק ומאי קאמר במאמרין על דעתיה דר' נחמיה וכו' דמוכח דהדרשא תדרש דוקא לר' נחמיא, וכי תימא דודאי גם מ"ד פרדס דורש כן וכדריש לקיש, וכונת המדרש שאמר על דעתיה דר' נחמיה וכו' היינו דלר' נחמיא דייק קרא טפי, צריך לדעת מאי האי דדייק טפי קרא לדעתיה דר' נחמיה. ותו צריך להבין אל תיקרי דריש לקיש מה כונתו לומר אל תקרי. ואפשר כמ"ש הרב יפה תואר בב"ר פ' מ"ט דאתמר התם נמי דאברהם אע"ה היה מכריח לאורחים לברך ה' וז"ל ואעפ"י דבתורת אורחים הכניסם הוה מצי תבע להו כדין כיון דלא רצו לברך דאמר להו אדעתא דהכי לא יהבית וכו' ועלי' דידהו רמי לאסוקי אדעתייהו וכו', ועוד יש לומר דלהכי דקדק ואמר היה מקבל העוברים ושבים דבבאים מאליהם ולא היו קרואים מאברהם מיירי הכא והוא מקבלם בסתם ומאכילם ולהכי הו"ל דין ודברים עליהם לתבוע הוצאתו מאחר שלא קראם רק קבלם כדרך בעלי הפונדק לקבל האנשים ולהאכילם כבקשתם ושוב נפרעים מהם וכו' ע"ש, והשתא אפשר דבהא פליגי ר' יהודה ור' נחמיה דר' יהודה סבר כתירוץ ראשון דהרב יפ"ת דגם אם הוא מזמינם לביתו ולפרדסו שפיר יש בו כח להכריחם לברך ה' דא"ל אדעתא דהכי לא יהבית לכו וכו', ולהכי דריש כפשטיה ויטע אשל פרדס ואף דכשהוא פרדס ולא פונדק מסתמא אינם באים בלי זימון מ"מ שפיר מצי להכריחם דדעתו שיברכו ה' ולא מצו למפטר נפשייהו דהו"ל לאסוקי אדעתייהו, והנה זה בא מאי דסיים הכתוב ויקרא שם וכו' וכדריש לקיש, אך ר' נחמיה סבר דכיון דהוא היה מזמינם כמו זר נחשב לאברהם אע"ה לבא עליהם בעקיפין דהו"ל לפרושי לפחות קודם שאכלו דסתם ורוב מזמיני אחרים בביתם אינו כי אם לאכול ולשתות ולשמוח ולא להכריחם נגד דתם ואמונתם, ומשו"ה לא שוה לו לפרש ויטע אשל פרדס דלדידיה לא סליק שפיר סיפיה דקרא ויקרא שם וכו', ולכן פירש אשל פונדק דסבר כשינויא בתרא דהרב יפ"ת דכיון דאורחייהו דבעלי פונדק לתת אכלם בעתו ואח"ך משלמים האורחים במיטבא, א"כ דינא קתבע אברהם אע"ה שיברכו ה' ואם לא שישלמו כי כן ארחות כל בוצ"ע לחם אצל הפונדקי. ומעתה לדעתו יבא אל נכון סיום הכתוב טפי מעלי מלמ"ד פרדס דהגם דלמ"ד פרדס מצי למדרש כדריש לקיש מ"מ שפיר אתי טפי למ"ד פונדק דהוא בעצם תולדת הפונדק, וז"ש ויטע אשל פונדק וכי תימא מה היום מימים נפשו אוותה ויעש פונדק, לז"א ויקרא שם בשם ה' דלהיותו פונדק היה מכריחם לקרוא כלם בשם ה', וידוקדק תיבת שם יתירה כלומר שם בפונדק היה דבר זה להכריחם מסיבת היות פונדק, וז"ש ויטע אשל פונדק והיה טעמו ויקרא שם בפונדק דארח ארעא לשלם דמי סעודתם להכי הכריחם לברך לה', ונמצא דלדעת ר' נחמיה יבא הכתוב בקשר אמיץ וניחא תיבת שם יתירה דגילה הכתוב דדוקא שם היה בו כח להכריחם ולא בדוכתא אחריתי כגון בביתו ורשותו שהיה מזמינם, והיינו דקאמר במאמר על דעתיה דר' נחמיה וכו' דלדעתו א"ש טפי כדאמרן.
ומעתה אתאן לדברי ריש לקיש דאמר אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, וכבר קדמונים אחזו צער לדרוש ולתור כל דוכתא דאמרו ז"ל אל תקרי מה הלשון אומרת אל תקרי בכל עת אשר אני רואה כל אדם קורא כדרכו קרא כדכתיב, ויש מן הגדולים שפירשו אל המקום אשר חל עליהם חובת ביאו"ר דכונת אל תקרי היינו דלא מצית קרוא מקרא כתוב עד אשר תקרא תיבה זו בעל פה, ואז יתישב מאי דקרי וכתיב, גם אני אבחר דרכם ז"ל במאי דקמן כי הנה ריש לקיש אתא לדיוקי כוליה קרא כאשר נבאר. והוא דמודעת זאת אשר תחילת קלקול דור אנוש בעכו"ם היה כי חשבו דלרוממות האלוה יתברך לא יכון אנוש רמה בעפר יסודו שאול לו באלהים חיים ומה יצדק אנוש לבקש ולערוך שיחה לאלהי עולם ולכן לקחו לאמצעי לככב או מזל וכיוצא ביניהם ובין האל, ולכאורה מעשה הצדקה אשר יעשה העשיר בעושרו לעניים ח"ו מסייע לסברא נפסדת הלזו, כי הוא הבורא היוצר יחד כל נברא ואין כבודו לתת לעניים די מחסורם ואשר הן לו כסף אמצעי בין העניים ובין האל, וא"כ השתא דאברהם אע"ה כתיב ביה ויטע אשל לתת לכל שואל איך סמוך לזה כתיב ויקרא שם כאלו זה נמשך מזה, ואדרבא לכאורה הוו תרתי דסתרן דממעשה הצדקה ח"ו יש מקום לטעות אמצעי, לז"א אל תקרי ויקרא כלומר לא מצית לקרוא ויקרא בשם ה' סמוך לויטע אשל עד אשר תאמר ויקריא דבו בפרק אשר אברהם אע"ה מטה כלפי חסד עם האורח היה משתדל שיברך ה' מיראתו שלא יעלה בלבו ח"ו ממעשה הצדקה לטעות באמצעי לכך היה זריז למעבד טצדקי שהאורח יברך ה' ומעתה קום קרא כדכתיב ויעע אשל ואין פרץ ואין יוצאת לטעות אמצעי ויקרא שם דייקא הן בעודנו עושה צדקה וחסד בשם ה' אל עולם דייקא הוא בכבודו בלי אמצעי, וזה יובן על ידי שתאמר ויקריא שהיה משתדל עם האורח ובא הכתוב על נכון דדייק לומר שם וגם לומר בשם ה' אל עולם כמו שנאמר.
או יראה ויטע אשל ויקרא וכו' במ"ש פ' מפנין דף קכ"ז א"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחים כהשכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים והדר מפני ביטול בה"מ ורב דימי מנהרדעא אמר יותר מהשכמת ביה"מ דקתני מפני האורחים והדר מפני ביטול בית המדרש, אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, מדת ב"ו אין קטון יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואלו בהקב"ה כתיב ויאמר ה' אם נא מצאתי, ואפשר שזהו רמז הכתוב ויטע אשל להכנסת אורחים ואח"ך ויקרא בשם ה' דהוי הקבלת פני שכינה, דמסתמא אברהם אבינו כאשר קרא בשם ה' מיחד הדודים למעלה ומרבה השפע ומקבל פני שכינה, וכי תימא אחר שהכין מקום לאורחים יש לחוש שיבואו בעוד שהוא קורא בשם ה', לז"א אל עולם אין מדתו כב"ו ויכול להניחו ולקבל האורחים.
וראיתי להרב הגדול בדורו מהר"ח אבולעפייא בס' עץ החיים סדר היום שדקדק במאמר הנז' דאם האורחים גדולים מהשכינה למה הוצרך להתחנן שימתין ה', ומה גם מ"ש שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו וכו' ואם מצות אורחים גדולה מהקבלת שכינה גם במדת ב"ו כך היא המדה שאומר לדוכוס המתן שנקבל פני המלך, ופירש הרב ז"ל במ"ש פ' כל התדיר (זבחים פ"ט.) כל התדיר מחבירו קודם את חבירו ובעי הש"ס תדיר ומקודש הי עדיף ולא איפשיטא, ופסק הרמב"ם פ"ט דתמידין דאיזה שירצה יקדים ורבינו עובדיא פסק דתדיר קודם, עתה האורחים תדירים אצל א"א והשכינה מקודשת ולא היתה תדירה רק וירא אליו לבקרו נמצא דפגעו תדיר ומקודש ולא ידע א"א מה נעשה אם נאמר כר' עובדיה דתדיר קודם יקשה אמאי לא פשטוה בש"ס מטעמיה, ואם נאמר כהרמב"ם צריך שיקדים להשכינה על כל פנים ויפסיד האורחים לכן אמר א"א יודע אני מדתך שאני אומר לך המתן ותמתין ונמצאו שתי המצות בידי, משא"כ לאורחים אם אומר להם שימתינו יקפידו וילכו ומפסיד המצוה, ומה"ט גדולה הכנסת אורחים שעושה שתי מצות יותר מהקבלת פני שכינה שמפסיד מצות האורחים נמצאו שני המאמרים דבר אחד אמרו דגדולה הכנסת אורחים מטעם שלא כמדת ה' וכו', ע"כ דברי הרב הנז' ואין ספרו מצוי אצלי כעת. ועין רואה דלדברי הרב אינו מתישב יפה האי דאמר רב גדולה הכנסת אורחים וכו' דלקושטא אינה גדולה אלא שקולים הם הכנסת אורחים והקבלת פני שכינה כדעת הרמב"ם דתדיר ומקודש איזה מהם שירצה יקדים, ומאי דתרגמה הרב דגדולה הכנסת אורחים שעושה שתי מצוות וכו' הוא דחוק, ומאי דקשיתיה להרב במאמר דלמה הוצרך להתחנן וכו' לק"מ דהכא איכא תרתי חדא שיניח הקב"ה וילך להכניס אורחים, וזאת שנית שימתין כביכול הקב"ה שם ועל הראשונה להניחו כביכול ולילך לאורחים לזה לא נתחנן כי כך היא המדה דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, ולכן בדין עושה ולא הוצרך ליטול רשות ולא להתחנן, אך אי משום הא תכף דאהדרינהו אפיה יצא ללכת לקבולינהו בשמחה לאורחים כמצותו, גם הקב"ה היה לו להסתלק כרגע ולא משום שהוא יכניס אורחים ימתין הקב"ה שם ולזה דוקא נתחנן בשפל קול התחנ"ה שימתין לו הקב"ה, ולפי רוב הענוה דמדתו אינה כמדת ב"ו המתין ופרט זה מאי בעי בגדולה הכנסת אורחים, דגדולה הכנסתם לא סגי אלא להניח הקב"ה ואין בה מועיל להמתין שם, ורב יליף מדהניח הקב"ה והלך, ור' אלעזר דיבר במה שהתחנן שימתין לו והמתין וזה נראה פשוט, דאי לא תימא הכי ר' אלעזר הול"ל נמי דמדת ב"ו אין להניח הגדול כדי ללכת למקום אחר, והכא אברהם אע"ה הניח הקב"ה לקבל אורחים, אך מאחר דבזה כדין עבד אברהם אע"ה דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה לא קאמר ר' אלעזר אלא על מה שהתחנן שימתין דההמתנה אינה מתחייבת מהא דגדולה הכנסת אורחים וכדאמרן, וזה פשוט.
אכן יש לדקדק לפי זה דרב לא היה לו להביא האי קרא ויאמר אם נא וכו' אל נא תעבור וכו' כיון דלימודו הוא ממה שהניח הקב"ה והלך לאורחים. והאי קרא לא איירי אלא בהתחננו להמתין דמהכא לא שמעינן מידי אלא דמדת הקב"ה וכו' כדרבי אלעזר, והכי הול"ל רב גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שכן אברהם הניח הקב"ה והלך להכניס אורחים דכתיב וירא אליו וכו' וירץ לקראתם וכו'.
ואפשר לומר במאי דאיבעיא לן במנחות דף מ"ט צבור שאין להם תמידין ומוספין הי מינייהו קדים ואסיק דהבעיא היא כגון מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר תמידין קדמי שכן תדיר או מוספין עדיפי דהו"ל מקודש, והתוס' שם ופ' כל התדיר הקשו דאמאי לא מייתו במנחות כל הנהו ת"ש דפ' כל התדיר וכו' ע"ש, והרב מהר"ר צבי אשכנזי בתשובותיו סימן כתב דמאי דאיבעיא לן פ' כל התדיר היינו בשתיהן לפניו, אמנם פ' התכלת בעי מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר הי עדיף משום דצריך להעביר על המצות דאף אי נימא דתדיר עדיף מ"מ היכא דאיכא אין מעבירין על המצוות אכתי מספקא לן אי אהניא אין מעבירין לשווייה מקודש כתדיר וקדים, ושוב הביא הרב אותה שאמרו פ"ק דמועד קטן דף ט' דמהש"ס שם ופירש"י מוכח דאין מעבירין על המצוות אפילו קלה מפני חמורה, והוקשה לו מהך שמעתא דפ' התכלת דמשמע דלא אמרו אין מעבירין אלא כששתיהן שוות אבל אם יש יתרון למצוה אחת מעבירין, ותירץ הרב דתמידין ומוספין כחדא מצוה חשיבי עש"ב. שמעינן מדבריו דהיכא דאיכא אין מעבירין והם מצוות חלוקות אף שהאחרת גדולה יעשה אותה שלפניו. והכי משמע מדברי התוספות ביומא דף ל"ג שהקשו דלמה לי קרא דשיירי הדם ביה"כ שופך על יסוד מערבי ת"ל דאין מעבירין על המצות, ומשמע דאהני אין מעבירין אף נגד תדיר דיסוד דרומי תדיר וכמ"ש הרב קרבן נתנאל בשילהי מגילה, והרב ארעא דרבנן בריש ספרו נסתפק בזה אי אין מעבירין לא אמרו אלא כששתיהן שוות, והביא דיבור התוס' דיומא שם בסמוך ולא מוכח מידי מיניה לספק זה, והביא תחילת דברי הרב מהר"ר צבי שהביאם בלקט הקמח ולא זכר מסוגית מ"ק הנז' שהוא גופיה הביאה בס' שארית יעקב פ' צו להקשות על מהר"ץ ומלבד שנעלם ממנו דמהר"ץ עצמו מייתי לה הכא בארעא דרבנן לא זכר מהסוגיא הנז' שמשם נפשט ספיקו, ועוד יש להעיר על הראיות שהביא שם בארעא דרבנן ועל קושיותיו כדכתיבנא בעניותין במקום אחר בס"ד.
נמצינו למדין דאין מעבירין דוחה אפילו מצוה גדולה, וא"כ הכא גבי אברהם אע"ה שכבר קדמה ואתיא שכינה אף אי הכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני שכינה היה לו לדחות מצות הכנסת אורחים דאין מעבירין על המצוות והשכינה אצלו, ועדיף טובא מאין מעבירין דעלמא דאין מעבירין היינו כשהמצוה לפניו אף שלא התחיל בה והכא כבר היה עסוק בהקבלת פני שכינה וכל מצוה אפילו גדולה נדחית, ומשום הכי לא מייתי רב ראיה ממה שהניח אברהם אע"ה השכינה והלך לאורחים, דזה שעשה אינו על פי הדין הפשוט כי האף אמנם גדולה הכנסת אורחים מ"מ איכא אין מעבירין אלא שאברהם אע"ה חכם לב יקח מצוות ועשה המצוה לזכות בשתיהן, ומ"מ אנן דאתינן לאוכוחי מיניה לעלמא לא מצינן להוכיח מינה דלפום דינא אין מעבירין, אך מה שיש להוכיח הוי מדיוקא כי הנה לפי האמור יקשה דאברהם אע"ה היה לו לבקש משכינה אעיקרא שיורשה ללכת לאורחים כיון דדינא הוא אין מעבירין. ולזה אפשר לומר אם נאמר דהא דאין מעבירין הוא מדרבנן כמ"ש הרדב"ז בתשובותיו החדשות סי' תקכ"ט וכן צידד בתחילה הרב ארעא דרבנן שם אך לא זכר מתשובת הרדב"ז כי נדפסו מחדש, וכפי סברא זו דהרדב"ז ניחא דכיון דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה ואין מעבירין הוא מדרבנן להכי לא חש לה אברהם אע"ה בפרסום לשאול רשות על ההליכה לאורחים בפירוש, כי אף דהוא מקיים כל מילי דרבנן כבר הבליעה בנעימה באומרו אל נא תעבור מעל עבדך ובכלל מאתים מנה, ואי בעית אימא דאברהם אע"ה שאל על עיקר ההליכה ועל ההמתנה והכתוב העלים שאלתו על ההליכה כיון דהא דאין מעבירין הוא דרבנן ואי כתביה קרא נימא דהוי מדאוריתא, ומהשתא ממאי דחזינן דלא כתיב אלא דא"א שאל על ההמתנה משם נלמוד דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, ולהכי לא שאל אלא על ההמתנה כיון דהכנסת אורחים גדולה מאד וליכא אלא אין מעבירין מדרבנן, אך אי אמרת דגדולה הקבלת שכינה מאורחים גם כי ליכא אין מעבירין הי"ל לשאול בהדיא על ההליכה ואם הוא שאל הו"ל לכתוב לאומרו כיון דבלא אין מעבירין איתיה בשאלה, וכך יפה לו לשאול על ההליכה כיון דגדולה הקבלת שכינה מאורחים, ואי נמי תימא דשוין מ"מ גם בזה אין להניח השכינה כביכול משום מצוה דכוותא והו"ל לשאול רשות על עיקר ההליכה ולאו שפיר בכגון זו להבליעו באמירת אל נא תעבור וכ"ש אי איהו אמרה דהו"ל לכתוב לכותבה, אלא מוכח דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת שכינה ולזה לא חש לשאול רשות על הליכה או שאל והכתוב לא הזכיר.
ומעתה נבא לפרש המאמר הנז' דר' יוחנן ורב דימי פליגי אי אורחים כהשכמת בית המדרש או יותר, ומסתמא זה שמשכים הולך לבית המדרש על הרוב היא כי בצאתו מבית הכנסת מתפלת השחר זריז קדים ללכת למדרש ואז"ל שילהי ברכות (דף ס"ד.) כל היוצא מבית הכנסת ונכנס למדרש זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר (תהלים פ"ד ח') ילכו מחיל אל חיל וכו', וא"כ בהשכמת בית המדרש דזוכה לקבל שכינה אקרי מקודש ומי שדרכו להכניס אורחים הוי תדיר ובאנו למחלקת הרמב"ם ורבינו עובדיא דהרמב"ם סבר איזה שירצה יקדים ורבינו עובדיא סבר תדיר קודם, ובהא פליגי ר' יוחנן ורב דימי ר"י סבר דגדולה הכנסת האורחים כמו השכמת בית המדרש דקתני מפני האורחים ומפני ביטול בית המדרש לומר אגב ארחיה שהם שוים והכי נמי הא דתנן בזבחים כל התדיר וכו' כל המקודש וכו' הם שוים כדעת הרמב"ם, ורב דימי סבר כרבינו עובדיא דתדיר קודם וכן הקדים אורחים לבית המדרש להשמיענו דאורחים קדמי שכן תדיר והכי נמי בזבחים תנן כל התדיר וכו' ברישא והדר קתני כל המקודש וכו', והגם דהתם יש טעמים אחרים כמבואר אל עין הקור"א רב דימי סבר דלהכי נמי הקדים תדיר למקודש לומר שהוא קודם, ומתניתין דהכא והתם דא ודא חדא היא דה"נ אורחים תדיר והשכמת בית המדרש מקודש, ורב הוסיף לומר דלא מיבעיא לדבר שיש בו קדושה כי השכמת בית המדרש דהוי סגולה לקבל פני שכינה אלא אף להקבלת פני שכינה כאברהם אע"ה דזכה לגילוי שכינה עין בעין אפ"ה גדולה הכנסת אורחים ולא יליף ממה שאברהם אע"ה הניח השכינה והלך להכניס אורחים, דלפי האמת הא לא מצי עביד משום אין מעבירין אלא שאברהם אע"ה תיקן הכל בשאלתו כמש"ל, אלא מה שיש ללמוד הוא מדכתיב אם נא מצאתי וכו' אל נא תעבור וכו' דמדלא כתיב ששאל על הליכתו מעיקרא שמעינן דגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה וכמו שביארנו לעיל בס"ד.
ובזה נבא לבאר מאז"ל בב"ר ריש סדרא (איוב י"ט כ"ו) ואחר עורי נקפו זאת אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו לידבק בזאת הברית ומבשרי אחזה אלוה אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה עלי וירא אליו ה'. וטרם בואי למאמר רגע אדבר במשז"ל (בר"ר פ' מ"ט) שטעם שנגלה הקב"ה באלוני ממרא לפי שנתן לו עצה על המילה, ורבים שאלו מאי אסתפק לאברהם אבינו שהוצרך לשית עצות בנפשו, ויש מי שתירץ דרצה לנסותם לבעלי בריתו ענר אשכול וממרא אם חזקים הם בדרך ה' ולהכיר מה שבלבם וממרא נתחזק בדבר ה' ואמר לו שיעשה מצותו, ויש מי שפירש דזאת לפנים שאל א"א אם ימול תכף כשקבל התורה וממרא השיבו שימתין עד עת בא דבר ה' כדי שיזכה למעלת מצווה ועושה, ואיכא מאן דניחא ליה דשאל אם ימול בצנעא וממרא יעצו למול בפרהסיא. אף אנו בעניותנו נאמר דאפשר דאברהם אע"ה היה חש שאחר המילה שנבדל מאנשי דורו בעורו ובבשרו אפשר יפסיד למצות הכנסת אורחים שיהיו פורשים ממנו וכמשז"ל בסוף פ' לך לך בב"ר שאמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים ושבים באים אצלי תאמר משמלתי וכו' ומשום זה היה מצטער שמפסיד מצוה תדירית, וממרא יעצו דמאחר דבזה מתקדש גופו כמש"ה התהלך לפני והיה תמים הדין הוא דתדיר ומקודש איזה שירצה יקדים כמו שכתב הרמב"ם, ועוד דאף דבעלמא נימא דתדיר קודם שאני הכא דבמילה מצווה בפרטות והכנסת אורחים מעצמו הוא מקיימה בלי ציווי, ולכך נגלה הקב"ה מקור הקדושה באלוני ממרא וגם שם באו האורחים שזכה לשתיהם וזכה ממרא שכל זה היה אצלו, ואם נאמר דהא והא איתא ועל הכל היה אברהם אבינו נושא ונותן עם ממרא וממרא השיב הכל כהוגן, הנה מקום לרמוז הכל בכתוב, וירא אליו שנימול, ה', דמאחר שנימול ונתקדש זכה לגילוי שכינה, באלוני ממרא, שהוא א"ל דמקודש שפיר דמי, ועוד שהוא מצווה, וכל קבל דנא וירא אליו ה' שנגלה לו השכינה רמז למה שא"ל שנצטוה בפרטות ועי"ז מקודש ולכן נגלה אליו בפרטות מקור הקדושה שם באלוני ממרא, והוא יושב רמז למה שיעצו שימתין למול עד שיצטוה, וזה רמוז והוא יושב דאין ישיבה אלא עכבה והוא כנגד עצה זו. פתח האהל על דרך אדם כי ימות באהל שדרשו על התורה, וזה רמז למה שממרא יעצו שימול שהמילה פתח התורה, וז"ש פתח האהל ובלי המילה דומה שלא נכנס בתורה כי המילה פתח התורה, וכנגד מה שיעץ שיהיה בפרהסיא כחום היום רמז שיעץ שיהיה לעיני השמש, וישא עיניו וירא וכו' שגם האורחים באו וזכה בכל, וכלפי שאברהם אע"ה חשב מחשבות שאחר המילה שבתו עוברים ושבים אצלו, לז"א במאמר הנז' אמר אברהם אחר שמלתי עצמי הרבה גרים באו לידבק בזאת הברית וזכיתי גם עתה למצוה תדירית, וכי תימא מאחר שזהו חידוש אצלך וסבור היית כי עוד לא יבואו אצלך מאי סברת למול ולדחות מצוה תדירית דקי"ל דתדיר קודם, לז"א אלולי שעשיתי כן מהיכן היה הקב"ה נגלה אלי דכיון שהייתי ערל לא הייתי זוכה לזה וא"כ נמצא שבמילה נתקדשתי ומבשרי אחזה אלוה, וא"כ אף שנדחית מצוה תדירית הייתי מרויח מצוה דמקודש ואיזה מהם שירצה יקדים כדעת הרמב"ם ועתה אני שמח דזכיתי גם בתדיר.
ויתכן לפרש בזה מאי דאמרינן בשילהי ברכות (דף ס"ג:) פתח ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בכבוד אכסניא ודרש ויברך ה' את בית עובד אדום הגתי בעבור ארון האלהים והלא דברים ק"ו ומה ארון שלא אכל ושתה אלא כבד ורבץ לפניו כך המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו עאכ"ו. ויש להרגיש קצת דכי היכי דגבי ארון נקט לשון עבר כבד ורבץ לפניו הול"ל מי שנתארח אצלו ת"ח והאכילו והשקהו והנהו מנכסיו, אך אפשר דמיירי במי שרגיל להכניס ת"ח בתוך ביתו ומאכילם וכו' בהווה. ולפ"ז נשא ק"ו גדול דכמה קלים וחמורים יש, וזה לסברת רבינו עובדיא דתדיר ומקודש תדיר קודם, וז"ש פתח ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שאמרו עליו בסוף פ' כיסוי הדם (דף פ"ט.) כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי באגדה עשה אזנך כאפרכסת, ופירשו כת הקודמין שכל דבריו עיקרים ויסודות גדולים להבין כמה עניינים ודרושו מרחיב הלב ותארכנה סרעפותיו ילכו יונקותיו והיו תוצאותיו להבין כמה ענינים, וגם זו כאחת מהם שדבריו הללו לכאורה הם דברים פשוטים ותחת כבודם כמה פנינים בחון בהם וחקור מהם כי הוא דרש, ומה ארון שהוא מקודש, ולא אכל ושתה שלא הוסיף בו שום דבר בעצמו ואשר להיות כבר היה שלא אכל ושתה כלומר שלא עשה בגופו שום תועלת ושום ריוח, וכי תימא הא מיהא חסריה ממונא לא היא אלא כבד ורבץ לפניו ולאו מידי חסריה ועם כל זה נתברך כך, המארח ת"ח תדיר שהיא מצוה תדירית שקודם למקודש וגם יש בחינת מקודש דת"ח קדש איקרי כמ"ש ברעיא מהימנא וזה לבד הוא ק"ו כפול דארון מקודש וזה תדיר ומקודש, ועוד מאכילו ומשקהו שעושה תועלת בגופו ובכלל שדעתו מיושבת ויכול לעסוק בתורה ולהוסיף חידושים והרי עושה תועלת בגופו וגורם להוסיף קדושה בעסק התורה ובחידושים שמחדש שמרחיב דעתו משא"כ בארון שלא חידש שום תוספת בו ולא עשה שום פעולה בגופו, ועוד שהוא מהנהו מנכסיו וחסר ממון משא"כ בארון על אחת כמה וכמה שעשה מצוה תדירית וגם מקודשת דת"ח איקרי קדש, וגם אז"ל באחרון דכתובות (דף קי"א) וכי אפשר להם לידבק בשכינה אלא כל המארח ת"ח וכו' אלמא דבזה הוא דבק בשכינה ונעשה הוא בעצמו מקודש מלבד דהמצוה עצמה מקודשת נעשה הוא מקודש שדבק בשכינה, ועוד דעשה מעשה ששבחו ניכר שמאכילו וכו' דהיכא דשבחו ניכר אף אם ירד שלא ברשות שמין לו כאריס וכמו שחילקו התוס' פ' בתרא דכתובות (דף ק"ז:), ויש להרחיב הדיבר בזה ואין כאן מקומו.
ומתוך דברינו נבא להבין פסוקי ההפטרה. ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה ותחזק בו לאכל לחם ויהי מידי עוברו יסור שמה לאכל לחם ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד נעשה נא עליית קיר קטנה ונשים לו שם וכו' והיה בבואו אלינו יסור שמה וכו'. וכבר מראש בסדר דברנו לקצר בדקדוקים כל האפשר. והן קדם אביע אומר הנוגע להקדמתנו. ונקדים מ"ש הרב כלי יקר שעד עתה היה עובר תמיד דרך עראי והעברה וכמו שנראה מפרקי ר' אליעזר לז"א נעשה נא וכו' והיה בבואו אלינו ביאה דרך קבע דכיון דיש לו מקום להתבודד בו יבא דרך קבע ויהי היום ויבא שמה ביאת קבע וישכב שמה דמפרקי ר' אליעזר נראה דלא שכב שמה אלא כשעשו העליה זהו תורף דבריו. ועוד נקדים מ"ש הרב עיון יעקב (ברכות דף י':) בפלוגתא דרב ושמואל חד אמר עליה פרועה היתה וקירוה וחד אמר אכסדרה היתה וחלקוה דרב ושמואל מוסכמים שרצונם לבנות לו בית קטנה שתהיה ישיבת הנביא קרובה לישיבתם ובצנעא והאומר עליה וקירוה לא רצו להתקרב יותר מדאי והאומר אכסדרה וכו' תשוקתם שישב הנביא במחיצתם בצנעא ע"ש באורך.
אמור מעתה זאת אומרת הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא והוא מקודש וליכא ספיקא כי הן בעודנו אצלנו ממש נקבל הארה עליונה והאמת שהוא דבר גדול כל העם עונים אחריו מקוד"ש. אך עובר עלינו העברה בעלמא ואינו תדיר כיון שאין לו מקום קבוע ותדיר ומקודש תדיר קודם לכן נעשה נא עליית קיר וכו' שיבא דרך קבע ויהיה תדיר ועדיף כמ"ש רבינו עובדיא. אכן איעצ"ה עליך לזכות בשתיהם תדיר ומקודש שיהיה המקום עליית קיר כמ"ד אכסדרה וחלקוה כי קרוב אלינו מאד כמ"ש הרב עיון יעקב ויבא שמה ביאת קבע ונמצא שתים הנה תדיר ומקודש צדקו יחדיו. ואלישע א"ל הנה חרדת אלינו וכו' ויען גחזי אבל בן אין לה ואישה זקן כלומר דמענין עובד אדום שנתברך שילדה חמות ושמנה כלותיה ששה בכרס אחד שמעינן דסגולת מארח ת"ח בביתו להתברך בבנים מק"ו כמו שאמר ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי וכך היא המדה אך מאחר דאישה זקן סבורים לעשות יותר מדאי אולי יזכו דרך נס לבן. וכבר נהירנא דיש מי שפירש הכתובים הללו בהקדמתנו אך לא דרכיהם דרכינו.
ואתנהלה לאטי להבין תחילת הכתובים הנז' בס"ד. ונקדים מאמרם ז"ל פ"ק דברכות דף יו"ד הרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושאינו רוצה ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי שנאמר ותשובתו הרמתה וכו'. ודקדקו מן המפרשים דהול"ל הרוצה ליהנות יהנה מאלישע וכו' דמשם נלמוד שיכול ליהנות וכן הול"ל אל יהנה משמואל. ואפשר כמה שאמרו בירושלמי פ' אמר להם הממונה (ה"ז) בענין ידיעת השם הנכבד. חד אסי בצפורין אמר לר' פנחס בר חמא איתא ואנא מסר ליה לך א"ל לית אנא יכיל אמר למה אמר ליה דאנא אכיל מעשר ומאן דרגיל ליה לא יכיל מיכול מבר נש כלום. וטעמא אתמר בי מדרשא בקהלת רבה (פ"ג) דילמא תבע מבר נש כלום ולא יהיב ליה וכעס עליה וקטל ליה. וכתבנו בעניותנו בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ג דלא נאמר זה אלא לאדם בינוני אבל לגדולי הדור בחכמה וביראה לא חיישינן בהו שיבואו להרוג בני אדם בשם המפורש על לא דבר. אי נמי דגדולי הדור לפנים בישראל דהדבר מפורסם דבלא שום פעולה יגזר אומר ויקם לו ואם רוצה להעניש בני אדם עקימת שפתיו הויא מעשה וכדאשכחן בכמה דוכתי מספרים תהלות נתן עיניו ועשאו גל של עצמות וכיוצא בכגון זה אף שרגיל בשם מותר לו ליהנות כיון דבלאו הכי גדול כחו ועמ"ש בעניותנו בקונטריס אחורי תרעא ושם הבאתי מה שכתוב בפסקי מהר"ם ריקאנטי סי' ס"ו והובא בים של שלמה פ' אלו טריפות סי' ט' בשם מ"כ. ע"ש.
ואפשר לפרש בזה מאמר רעיא מהימנא משה רבינו פ' קרח לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם דהכונה לא חמור וכו' שלא נהנה משום אדם מישראל והיינו רבותיה דאף דהיודע שם המפורש אסור ליהנות מ"מ מי לנו גדול ממשה דבלאו הכי לקול תתו נפתחו השמים ותאות לבו ממהר האלהים לעשותו ובכי הא שרי ליהנות ועכ"ז קאמר לא חמור אחד מהם נשאתי. ומדשיבח עצמו בזה מוכח אשר כח בו להרע או להטיב לכל אשר יבטא ולגבר די יצבי וזו כחו לאלוהו מצד עצמו מבלתי שימוש בשם המפורש. ועם כל זה אמר ולא הרעותי את אחד מהם בשום אופן לא מצד שם המפורש ולא מצד עצמו כלל. ואפשר שזה כונת אומרם הרוצה ליהנות וכו' הם המדברים כלפי מי שרגיל בשם שאסור ליהנות מבני אדם ולז"א יהנה כאלישע כלומר לא תימא דכ"ע שרי להו ליהנות דהאיכא מאן דרגיל בשם דאסיר אך אם הוא כאלישע דרב גובריה אשר בלאו הכי דברו אחור לא ישוב ויגזור אומר ויקם אז מותר לו ליהנות אף דרגיל בשם וזה רמזו במתק לשון הזהב יהנה כאלישע, ומעין דוגמא אמרו אל יהנה כשמואל דשמואל היה שופט כל הארץ והדיין ששאל כלים בשאלה פסול לדון להמשאיל כמבואר בח"מ סי' ז' והגם דיש התר באקראי ולא מוכח שעושה משום הדין כמ"ש מור"ם שם מ"מ שמואל הנביא גדר עצמו שלא ליהנות מכל וכל והוא גדר ולפנים משורת הדין ומנהג חסידות אבל חכם שאינו דיין ומביאים לו דורון לשם שמים להקריב בכורים ראוי שיקבל ואינו טוב לימנע ועושה מצוה שמזכה לנותן וכמ"ש הרב נחלת יעקב פ' לך לך על פסוק וילך למסעיו, וז"ש אל יהנה כשמואל דדוקא כשמואל שהיה דיין או כיוצא דיש צד להתנהג בחסידות אז שרי שלא ליהנות, אכן אי לא דמי לשמואל כלומר שאין בו משום גדר מצוה יש לו ליהנות לזכות הנותן כמדובר. והרב מהרש"א באגדתיה כתב דאעפ"י שרז"ל הרחיקו הנאה מאחרים וסמכו אקרא דכתיב (משלי ט"ו כ"ז) שונא מתנות יחיה הכא בהכנסת אורחים מיירי דכל אדם הוא עני בדרך ואין כלי תשמישו עמו, וז"ש הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שלא היה נהנה אלא בדרך בכלי תשמיש של אחרים כדרך אורח, זהו תורף דבריו.
עוד נקדים מאי דאמרינן בחולין דף ז' דאזמניה רבינו הקדוש לרבי פנחס בן יאיר ואמר לו כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני ישראל קדושים הם יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה וכתיב אל תלחם וכו' ואתה רוצה ויש לך. ואמרו בסוטה דף ל"ח כל הנהנה מצרי עין עובר בלאו שנאמר אל תלחם וכו' כי כמו שער בנפשו, ופירש"י שער לשון מר וקאי לגבי הבעל הבית, ומהרש"א באגדתיה דקדק דהול"ל אל תאכל לחם אלא כינוי בנפשו על האוכל ממנו לא יטעם לך בו טעם לחם שלא יטעם לך טעם האכילה אצלו אלא כדבר שטעמו מר עכ"ד. וז"ש ויהי היום ויעבור אלישע אל שונם דהיה בהעברה בעלמא כאורח נטה ללון דלאורח מותר ליהנות כמ"ש מהרש"א. ושם אשה גדולה בעלת עושר והרי יש לה וכ"כ רד"ק דהיתה עשירה ושמא תאמר שהיא מכת דיש להם ואינם רוצים כמ"ש ר' פנחס לז"א ותחזק בו לאכול לחם רמזה לו שאינה מצרי עין שהוא אוכל והיה טעמו מר ולא לחם רק היא רוצה ונדיבה והוא לאכול לחם שיטעם טעם לחם לאפוקי מצרי עין וא"כ הרי השלשה תנאין כאן במוט"ב תלתא כחדא שהוא היה אורח ושרי ליהנות והיא יש לה ורוצה לכן ויהי מידי עוברו מעיר לעיר ונחשב כעני, לז"א יסור שמה ובלאו הכי לא היה נהנה.
ויתכן לפרש עוד בהא דאמרינן פ' אלו מציאות דף כ"ב אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק אייתי אריסיה תמרי ורמוני אמימר ומר זוטרא אכלו רב אשי לא אכל אתא מרי בר איסק א"ל אמאי לא יהבת מהנך יפות א"ל מ"ט לא אכל מר א"ל משום כיסופא אמר כך לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה ואם בא בעל הבית והוסיף תרומתו תרומה ומוכח דאם בא בעה"ב והוסיף ליכא למימר משום כיסופא. וכן כתבו ז"ל. וזה נראה טוב טעם למשז"ל פ' הפועלים (ב"מ פ"ז.) דצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה וילפי לה מאברהם אע"ה והנה לכאורה אינו מובן מ"ט אומרים מעט ועושים הרבה דבצד מה אינו ממדת חסידות לשנות דיבורם אף מרעה לטובה וטפי עדיף שלא לומר מידי ולעשות הרבה ומי מכריחם לומר מעט. אבל אפשר שכונת הצדיקים משום דיש לחוש דמשום כיסופא עבוד ולא מרצונם הטוב לכן להראות שלמות רצונם וכונתם הטובה אומרים מעט ואח"ך מוסיפים ועושים הרבה דכיון דמוסיפין אח"ך אין כאן עוד טענת כיסופא ומוכח דלבם לב טהור וכל מעשיהם בלב שלם דכשיש תוספת מורה ובא כי בלב שלם התנדבו. וזה אפשר שהוא כונת הכתוב בפרשה ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו כי על כן עברתם על עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת. ואומרו כי על כן עברתם צריך ביאור וגם תשובתם דהשיבו כן תעשה כאשר דברת לכאורה אינו מהלכות דרך ארץ ומהר"ם אלשיך פירש לפי דרכו כן תעשה כאשר דברת ולא תעשה יותר כדרכן של צדיקים שאומרים מעט ועושים הרבה אלא עשה מעט כמו שדברת. ולפי דרכנו הכונה ואקחה פת לחם וכו' כי על כן הדבר הזה אני מבקש מכם שתבואו אצלי אף שאתם אין דרככם ליהנות מאחרים ואתם מתנהגים בחסידות מ"מ עברתם על עבדכם דרך העברה לכן אליכם עוברי דרך שרי ליהנות כאלישע וכמ"ש מהרש"א. וכראות מתק שפתיו וחין ערכו שהזמינם בדרך כבוד כמזמין לחסידים שאינם נהנים מאחרים והוצרך לפייסם דשרו להיותם עוברי ארח זה מורה כי בכל לבו הזמינם ולאו משום כיסופא שהרי הוא מבקש טצדקי שיהנו ובדרך כבוד גדול להם ואיהו שוי נפשיה עבדא, ועוד דשמו נודע נדיב נדיבות ומאחר שכן לגבי דידיה מצד הטעמים הנז' אין צורך לומר מעט ועשות הרבה להראות דלאו משום כיסופא כמש"ל דבלא זה נודע דמדתו להטיב וקורא להם בדרך כבוד גדול ולאו משום כיסופא, ולכן אמרו כן תעשה מעט כאשר דברת דלאדם גדול כמוך וסדר דבריך הטובים סגי ומסגי להורות דלאו משום כסופא, ולזה כי תעשה מעט ואין צורך לעשות הרבה דליכא למיחש בך דעבדת משום כיסופא כלל.
ובזה נבא אל הביאור כי הנה מהר"י אברבנאל פירש ותחזק בו לאכול לחם שהחזיקה דבכל עת שיעבור שם יסור אל ביתה וכן היה. ואפשר דהשונמית עשתה כן להוציא מלב אלישע שלא יסבור דמשום כיסופא עבדת שהיא היתה מופלגת בעושר וכן ארחות בעלי עושר בבא אדם גדול לעיר להזמינו לביתם, אך אפשר שהוא משום כיסופא לזה עשתה בחכמה וזאת האשה מוכחת דלאו משום כיסופא, וז"ש ויעבור אלישע אל שונם ושם אשה גדולה מצויינת בעיר בעושר גדול וא"כ יש לחוש דמתורת דרך ארץ ובושה היא עושה לכן בחכמתה עשתה להורות כי מאהבה אשר אהבה לזכות בקדושתו זאת היתה לה ומשום הכי הוסיפה על מנהג עולם ותכף מלבד שהזמינתו הוסיפה לחלות פניו שבכל פעם יסור אליה דזה התוספת יורה על שלמות רצונה וגם אמרה מעט לעשות הרבה הדא אמרה ותחזק בו שעשתה בו חזקה שיהיה תדיר רגיל אצלה וגם אמרה לאכול לחם על דרך ואקחה פת לחם שאמר אע"ה מעט ועשה הרבה באופן שהשונמית הלז פיה פתחה בחכמה להנצל ממחשבת כיסופא.
ועתה נבאר שאר הכתובים ושמעתי אומרים ששאלת השונמית לבעלה נעשה נא עליית קיר היינו משום יחוד דהתורה לא חילקה אף שהוא נביא ובישראל גדול שמו יחוד איכא ושאלה אשה שיהיה לו מדור לפי כבודו דליכא יחוד אלו דבריהם ואנן בעניותין ניישב הדברים על פי הדין בס"ד. וטרם כל נדקדק מדוע לא נזכר שם בעלה ואפילו ברמז כי אם הכא גבי נעשה נא עליית קיר דברישא כוליה קרא בגווה משתעי שהיתה אשה גדולה והחזיקה בו והוא יסור שמה מידי עוברו. וכיון שגדלה זאת האשה והיא עושה הכל ובעלה לא חשיב לאדכורי גם הכא הו"ל לכתוב שלא להזכיר ותאמר אל אישה אלא יכתוב סתם ותאמר הנה נא ידעתי וכו'. ותו תיבת נא מיותרת. ותו להבין מ"ש הוא קדוש ואמרו רז"ל (ברכות דף י':) הוא קדוש ואין משרתו קדוש דהאשה רבה הזו מדוע דברה בגנות משרת איש האלהים ואף בגנות בהמה לא דיבר הכתוב ומוכח דאשה גדולה היא גם חסיד"ה ואם היא דרך נשים לה ואשה מספרת עם בעלה לספירת דברים על הארץ ועל הפירות גם בני אדם גם בני איש אמאי הכתוב רמזה. ותו להבין דבר איש האלהים הנה חרדת אלינו כל החרדה הזאת אלינו יתר. ותו גחזי מה ראה לענות אבל בן אין לה שלא מצינו שהיא שאלה ולא רמזה זה מעולם. ואפשר דקי"ל בא"ה סימן כ"ב דאם בעלה בעיר אין בו משום יחוד ואם גייסא ביה אף בעלה בעיר יש בו משום יחוד, ודעת רש"י דאף בעלה בעיר ולא גייסא ביה איסורא איכא. והרב ב"ח חשש לדברי רש"י. ותנן דמתיחדת אשה אחת עם שני אנשים ואמרינן דהיינו דוקא בכשרים וכן פסק הטור. והשתא הן קדם השונמית הזו הגם דהיתה נזהרת מן היחוד אף כשבעלה בעיר כסברת רש"י והר"ן והב"ח מ"מ לא היתה חוששת כלל בבואו הנביא ומשרתו דתרי וכשרי שרו, אבל אח"ך הכירה דהמשרת אינו כשר וליכא אלא חד. וכי תימא דבעלה בעיר אין בו משום יחוד כלל אף לכתחילה כדעת התוס' ורוב הפוסקים מ"מ בגייסא ביה איכא איסורא והכא קרוב הדבר אחר דמידי עוברו יסור שמה דגייסא ביה ואי לא גייסא באיש האלהים גייסא במשרת ואסור לכ"ע, וז"ש ותאמר אל אישה דבר הנוגע לאישות משום יחוד, ועוד לאשמועינן דגם כשבעלה בעיר יש איסור, הנה נא ידעתי עכשיו נודע לי דבר חדש כי איש אלהים קדוש הוא הוא קדוש ואין משרתו קדוש, ואם כן ליכא תרי ואף כשבעלה בעיר אסור לכתחילה כדעת רש"י. ואם נפשך לומר דשרי לכתחילה בעלמא הכא אסיר משום דגייסנא ביה. וז"ש עובר עלינו תמיד וכיון דעובר תמיד לא סגי דלא גייסא בו או במשרת ואסיר לכ"ע וזאת העצה נעשה נא שידעתי דאין משרתו קדוש עליית קיר וכו' שלא יהיה יחוד. וכשראה הנביא תמה ואמר מוכרח שאין זה משום יחוד דאנן תרי וז"ש אמור נא אליה הנה חרדת אלינו דייקא דהוינן תרי את כל החרדה ומוכרח דאינו משום יחוד וא"כ היש לך לדבר וכו' ויאמר ומה לעשות לה דמוכרח דהלא דבר הוא שאני רואה את כל החרדה הזו. וגחזי שהבין הדברים שהיא הכירה בו שאינו כשר וחששא משום יחוד כדי שלא יתגלה קושט אמרי אמת נענה ואמר אבל בן אין לה כלומר האמת הוא שכל מעשיה לזכות לבן וכוון בזה להיות כוסה קלון שלא ירגיש רבו במומו. וכשא"ל אלישע ותאמר למועד הזה כעת חיה את חובקת בן השיבה אל אדוני איש האלהים אל תכזב בשפחתך. ומאמר אל אדוני אינו מובן כל כך וכבר פירשו ז"ל. ולדרכנו ניחא שרמזה לו שמה שאמר לו גחזי שהחרדה הזו לזכות לבן בל למד צדק באר"ש נכוחות יעול. והאמת הוא דלענין יחוד אתה לבד כשר וז"ש איש האלהים אל תכזב בשפחתך וח"ו לא יש שום מחשבה באיש האלהים לדבר עבירה, וז"ש אל תכזב בשפחתך אבל אתה אחד ושמך אחד איש האלהים בר מיניה דגחזי דאינו כשר וח"ו אין שום ספק בזה. אך מאחר שאתה אחד התורה לא נתנה דבריה לשעורין ויש יחוד באופן שרמזה לו דבו דוקא אין חשש ומצד דלא פלוג היא עושה אך המשרת אינו כשר ויש לחוש בו, וראה עוצם חכמתה לדבר דבר שיועיל לתשובת אומרו כעת חיה שיהיה בן קיימא כמו שפירשו ז"ל וגם גלתה לו האמת דכוונתה משום יחוד. וז"ש בסוף הענין השאלתי בן מאת אדוני הלא אמרתי לא תשלה אותי כלומר תחילת הענין שעשיתי העליה לא כיונתי לשאול בן כמ"ש גחזי וכשהבטחתני הלא אמרתי שמובן מדברי לא תשלה אותי.
או יאמר ותחזק בו לאכול לחם וכו' כמ"ש הרמב"ם פ"ה דאישות דין כ"ב אמרה לו הילך דינר זה מתנה ואתקדש לך ולקחו וא"ל הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקבלתי ממך מתנה אם אדם חשוב הרי זו מקודשת שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו הקנית לו עצמה עכ"ל. למדנו מדין זה שהנותן מתנה לאדם חשוב הנותן נעשה לוקח שנהנה במה שהאדם חשוב יתרצה ליקח מתנה ממנו ואפשר שזה רמזה השונמית ותחזק בו לאכול לחם הכונה החזיקה בו שיסור אליה לאכול לחם היא השונמית דאדם חשוב כאיש האלהים מה שיתרצה לקבל ממנה נמצא הוא הנותן והיא המקבלת וזהו ותחזק בו שנתחזקה בעצמה והיתה הפצירה לבא אל ביתה לאכול היא לחם כי ידעה והכירה יקר תפארת גדולתו. אבל אלישע לפי רוב הענוה שוי נפשיה כאחד האדם יסור שמה לאכול הוא לחם כאיניש דעלמא דהמקבל הוא הוא המקבל באמת.
וזה ירמוז מאמר ה' אל אברהם בפרשתנו קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך. ויש להרגיש דתיבות קח נא לכאורה שפת יתר דהול"ל לך לך אל ארץ המוריה והעלה שם לעולה את בנך וכו' על אחד ההרים וכו'. ויש כמה תשובות בדבר. אך כפי דרכנו יאמר נא דרמז לו ה' כי אף דציווי זה רעיונוהי יבהלוניה דנמצא מפסיד בן יחיד אין האמת כן כי במה שעושה מצוותו יתברך וניחא ליה לקבל עולת יצחק מאברהם הו"ל כאלו אברהם ילד יולד לו והוא לוקח בן מאת ה' מן השמים וזה ירמוז (איוב א' כ"א) ה' נתן וה' לקח הכונה ה' נתן לנו מתנה במה שה' לקח דלקיחתו שמה נתינה, וז"ש קח נא את בנך אתה לוקח בן יחיד במה שתעלהו לעולה.
ויתכן לפרש בהקדים מאי דתנן פ' כל הצלמים (מ"ה.) כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וגבעה נשאה בידוע שיש שם עכו"ם. וכתבו התוס' בירושלמי פריך מבית המקדש שהיה בהר ומשני שעל פי נביא היה. וז"ש קח נא את בנך את יחידך וכו' והעלהו שם לעולה על אחד ההרים וכי תימא אין לך הר שלא עבדו שם עכו"ם ולגבוה אפילו מחובר אסור לז"א אשר אומר לך ועל פי הדיבר שאני והוי ממש כתירוץ הירושלמי דגם בית המקדש הותר על פי נביא. ואחר כמה שנים נזדמן לי ס' לב אריה וראיתי שכיונתי לדעתו בזה פ' ראה ע"ש. ובזה אפשר לפרש פ' ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה הכונה ה' יראה, וכי תימא איך יתכן תגלה ותראה כבודו על ההר דכל ההרים עבדו שם עכו"ם לז"א אשר יאמר היום רמז שע"ף הדיבר בא אל ההר וגם עתה היה דבר ה' שיעלה האיל שם וע"ף הדיבר הותר ההר. וגם בהר ה' יראה לעתיד בבית המקדש על פי נביא.
והיתה לבא"ר עוד מילתא בפמאי במשז"ל בילקוט האזינו יצרנהו כאישון עינו אפילו בקש המקום מאברהם אבינו ע"ה גלגל עינו היה נותן לו ולא גלגל עינו בלבד אלא אפילו נפשו היה נותן לו שחביבה לו מן הכל שנאמר קח נא את בנך את יחידך והלא בידוע שהוא בנו יחידו אלא זו הנפש שנקראת יחידה שנאמר (תהלים כ"ב כ"א) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי עכ"ל. ופירש הרב זרע ברך דז"ש ולא חשכת את בנך דהיינו יצחק את יחידך דהיינו נפשך, וזהו כי ברך אברכך ואז"ל (בר"ר פ' נ"ו) ברכה לאב ברכה לבן שגם אברהם נתרצה לתת נפשו, זהו תורף דבריו. ובזה אפשר לפרש ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני כלומר לצד שאפשר שאתה הולך להתקרב ויאמר יצחק אל אברהם אביו ר"ל לחלוקה שהוא הקרבן ויאמר אבי אתה אבי ואיני יכול לשוחטך שאתה אבי ויאמר הנני בני אני בעצמי אשחט. ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה כלומר נהי דלשחיטה אתה יכול לישחט אבל איני יכול להקריבך שאני אונן כשתמות אתה דבשלמא אם אני נשחט אף שאתה אונן כ"ג מקריב אונן אבל אם אתה נשחט אני איני יכול להקריב ואיה השה להקריב קודם שתשחט ויאמר אלהים יראה לו וכו' וילכו שניהם יחדיו כל אחד לישחט. ועל פי זה יתבאר מאז"ל הנצב פתח השער בני אלים בנים של אותם שנשחטים כאלים אברהם אמר אני שוחט ויצחק אמר אני נשחט, ויש לדקדק דברישא אמר נשחטים כאלים לשון רבים ולבסוף אמר דאברהם קאמר אני שוחט וא"כ בנים של נשחט הול"ל. והיה בהני"ח הנחה סוברת דגם אברהם נשאול נשאל לישחט כמש"ה את יחידך ויצחק טען שהוא אינו יכול לשוחטו ויאמר אביו שהוא שוחט עצמו מה טוב ומה נעים דברי חכמים וחידותם וא"ש בנים של אותם שנשחטים כאלים נשחטים תרי אברהם ויצחק הוו דשניהם היו מכוונים בדעת שלימה להיות נשחטים לשם ה' אברהם אמר אני שוחט פירוש בין לעצמי בין ליצחק ויצחק אמר אני נשחט ויפה אמר נשחטים כאלים, ובזה יבא על נכון מש"ה והאלהים נסה את אברהם שהנסיון היה לאברהם עצמו, ובזה פירש ענין אברהם וענין יצחק שהוא מפורש נרמז בתיבת את אברהם.
ויתישב לפי זה הנסח שאנו אומרים קודם פרשת העקידה וזכור לנו וכו' ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ואת העקידה שעקד את יצחק בנו. ודקדקו הראשונים דאיפכא מיבעי ליה את העקידה ואת השבועה דברים כסדרן. ולפי דרכנו הנה אמת נכון דמלבד העקידה המפורסמת עוד אחרת היתה נעלמת ענין אברהם שהכין עצמו לישחט ועל זה כפל השבועה כי ברך אברכך ברכה לאב ברכה לבן כאמור ולרמוז זה אנו אומרים יזכור לנו את השבועה דשם רמוז ענין אברהם בהעלם ואת העקידה המפורסמת ומשו"ה הקדים ענין השבועה לרמוז ענין אברהם אע"ה אשר התנדב נפשו קודם עקידת יצחק וז"ש ה' יראה אשר יאמר היום כלומר אותן האמירות שהיו אמירה בעלמא שה' שאל נפשו ונתווכח עם יצחק מי ישחטנו והשיב הנני שהוא ישחוט עצמו והכל היה אמירה שלא בא לכלל מעשה הוא יראה אלו האמירות, וז"ש ה' יראה אשר יאמר היום אמירות בעלמא. בהר ה' יראה המעשה של יצחק שבא לכלל מעשה.
ואפשר לפרש פ' הנה האש והעצים וכו' בהקדים מה שהקשה הרב המוסמך מהר"ח אבואלעפיא דאיך כתיב וישם אותו על המזבח ממעל לעצים הא קי"ל (זבחים דף פ"ד.) עולה שעלתה חיה לראש המזבח תרד ואיך אברהם אע"ה שקיים כל התורה עשה נגד הדין. ותירץ נכדו הרב מופת הדור מהרח"א בס' עץ החיים דשאני הכא דכתיב והעלהו שם לעולה דהול"ל עולה ומדכתיב לעולה הבין אברהם להעלותו חי ויצחק סבר דפירוש לעולה היינו שיפדנו בשה, וז"ש איה השה לעולה ויאמר אביו אלהים יראה לו השה אם פירוש לעולה שתפדה בשה אלהים יראה לו השה ואם לאו פירוש לעולה בני שיעלהו על גבי המזבח עכ"ד. ויראה במשז"ל דמסיבה שצחקה שרה לאמר האף אמנם אלד נגזר שנשמת יצחק תהיה מסטרא דנוקבא ועל ידי העקידה פרחה נשמתו אשר היתה מסטרא דנוקבא ונכנסה באיל ויעלהו לעולה ובאה אז נשמת דכורא ליצחק כמבואר כל זה בספרי רז"ל והמפרשים. ובזה אפשר לפרש כונת פסוקי הסדר ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה כי ילדתי בן לזקוניו. ולא נאריך בדקדוקים. ורש"י פירש שנקרא יצחק על שם עשר נסיונות וצ' שנות שרה וח' ימים של המילה וק' שנים של אברהם. ואפשר לפרש בזה ולתת קשר לרמזים אלו. כי הנה אז"ל פ' חלק (דף פ"ט:) ויהי אחר הדברים האלה אחר דבריו של ישמעאל שהיה מקנטר ליצחק שהוא נימול בן י"ג וענהו יצחק שאם הקב"ה שואלו לקרבן רוצה בכך. ובהכי ניחא מש"ה ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם והקשו בזהר נסה את יצחק מיבעי ליה וכבר לעיל יישבנו בזה. ועפ"ז יובן בדרך אחר ויהי אחר הדברים האלה שיצחק מעצמו ומרצונו הטוב אמר לישמעאל אם כה יאמר ה' להקריבו קרבן מרוצה כמשז"ל והאלהים נסה את אברהם משום דאין זה נסיון ליצחק דהוא מעצמו נתרצה כמו שרמז באומרו ויהי אחר וכו' וא"כ הנסיון הוא לאברהם להקריב בנו יחידו. ועוד אז"ל שם אחר דבריו של שטן שקטרג זקן זה בן מאה שנה חננתו בן ומכל משתה שעשה לא הקריב לפניך תור וגוזל וא"ל ה' אפילו אני שואל בנו וכו'. ולפי הקדמתנו היה מוכרח מאד ענין העקידה שבשביל צחוק שרה נשמתו לא היתה מסטרא דדכורא רק מסטרא דנוקבא שאי אפשר להוליד ועל ידי העקידה פרחה נשמתו הנוקבית ובאה לו נשמה דדכורא העיקרית להוציא זרע קדש תפארת ישראל. וזהו רמז יצחק היו"ד רמז לנסיון עשירי שהיא העקידה. וכי תימא מה טעם לנסיון קשה כזה לזה רמז צ' שני שרה דבעבור היותה בת צ' צחקה ובאה לו נשמה נוקבית ולזה צריכה העקידה שתפרח הנשמה נוקבית ותבא לו דדכורא. וכי תימא אי משום הא לא איריא כי אין מעצור לה' להושיע להביא לו ניצוצין דדכורא שיועילו להוליד וכהנה רבות כבר נמצא באמתחת גורי האר"י זצ"ל כנודע, לזה בא הרמז ח' ימים של מילה דבעבור שנימול לח' ימים וקנטרו ישמעאל פיו פצה לה' כאמור. וכי תימא שאין זה מוכרח כל כך דאדרבא אלהים יראה לו טוב רצונו וסגי ומה כל החרדה הזה בא הרמז ק' שקטרג השטן זקן זה חננתו בן לק' שנה וכו' וכדי להראות גודל צדקת תמימות אברהם הוצרך ענין העקידה. ועל פי הקדמתנו ז"ש שרה צחוק עשה לי אלהים כלומר הצחוק שצחקתי עשה בי רושם ומדת הדין שרומז אלהים שבאה לו נשמה דנוקבא. אך בעקידה שהוא נסיון עשירי שבו נשלם רמז יצחק כל השומע יצחק לי לעתיד שאז אליו תבא נשמה דדכורא ונצנצה בה רוח הקדש כל השומע יצחק לי בשבילי שניצול יצחק ונתקן בנשמה דדכורא, אבל היא תמות ולא תשמח עמו בעה"ז. וז"ש כל השומע יצחק לעתיד בהגיע תור העקידה. ותאמר מי מלל לאברהם הניקה בנים שרה בנים תרין דלפי האמת אני מניקה זה הגוף אבל הוא שנים דעתה נשמתו נוקבית ותצא ותבא דדכורא ונמצא שהם בנים ומי מלל לאברהם ענין זה הניקה בנים שנים. וכי תאמרו למה אני תולה ביניקה לז"א לאו דוקא יניקה כי ילדתי בן ואותו הבן היה לזקוניו תרתי אחד עכשיו ואחד לאחר זמן שתבא לו נשמה דדכורא וזהו לזקוניו בשני פרקי זקנתו כי השנים היו בזקנתו וזהו לזקוניו תרתי כדבר האמור.
ומעתה נבא לביאור הכתוב קח נא את בנך את יחידך רמז לו שהוא יחיד ובו היה מסיים שאינו מוליד כי נשמתו מסטרא דנוקבא אשר אהבת על כן אנכי מצוך לתקנו וכו' והעלהו שם לעולה ולא אמר עולה רמז לו שנשמתו תכנס בתוך העולה שהוא האיל, וז"ש והעלהו שם לעולה פירוש לצורך ובשביל העולה שהיא איל על אחד ההרים, וענין זה שאמרתי לעולה אשר אומר אליך יש דברים בגו ואני עתיד לומר אליך פירוש הדברים והלשון סתום דמשמע נמי דאשר אומר אליך קאי לאחד ההרים והיינו להרבות שכרו שלא יבין עומק הדברים ובכל לבו יגמור להקריב בנו, אך כבר רמז לו הכל סוף המעשה. ויצחק הבין מדאמר לעולה שהכונה שיפדהו בשה כמו שפירש מהרח"א כמש"ל. ויאמר אביו אלהים יראה לו השה נצנצה בו רוח הקדש ונתנבא על האיל שמוכן מששת ימי בראשית ואינו חסר כי אם הראיה שנראהו. וז"ש אלהים יראה לו ור"ת הוא אי"ל. ועכ"ז דיש שה לעולה שאמר ה' הוא בני שנשמתו תהיה באיל ושניהם אמת שה ובני וזהו שאמר לי והעלהו שם לעולה ולא כמו שסברת דלעולה שאפדך בשה ונצנצה רוח הקדש באברהם אע"ה והוא לא ידע. ולמפרע אחר כל המעשים הבין כל הדברים דברי אלהים חיים.