שנת תר"ע
להבין ענין שמטה ויובלות, מפורש בזוה"ק שמטה הוא כנ"י ויובל הוא בינה, ונקדים מה שפי' כ"ק זצללה"ה הכ"מ דברי המ"ר ויקהל כתיב המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא וכתיב לכלם בשמות יקרא כו', כשמבקש לקרותם כולם כאחד קורא לכלם בשם אחד וכשקורא לכאו"א בשמו הוא קורא אותו מיכאל גבריאל כו' מנין אף למטה שנא' ראו קרא ד' בשם בצלאל ע"כ, ואמר הוא זלל"ה שיש נרצים מצד הפרט, וזה הוא שקורא לכאו"א בשמו, ויש נרצים רק מצד הכלל וזה הוא כשקורא כולם בשם אחד עכתדה"ק, ביאור הדברים כי להיות נרצה מצד הפרט צריך שיהיו, כל רמ"ח אבריו מזוככים ומקודשים ואז גם אדם פרטי הוא מחנה שלימה כמאמר הזוה"ק והי' מחניך קדוש אלין שייפא דב"נ, ואז הוא מוכן לקבל אור האלקי, אבל אם נשאר בו אבר אחד שהוא בלתי מזוכך ומקודש הרי הוא פגום, ושכינתא לא שריא באתרא דפגים, אבל עוד יש לזה תקנה עכ"פ להיות נרצה מצד הכלל, כי בכל הכלל א"א שלא יצטרף בין כולם קומה אחד שלימה להיות מעון לשכינה, כי יש לזה מעלה זו וזה זו ואפי' אנחה אחת טובה אינה נאבדת, אך גם זאת להיות נכלל בכלל ישראל בלתי אפשר רק אם הוא אוהב ישראל באמת להיות כמו אבר אחד מאברי הכלל, ובזה שכיח הטעאה ודמיון, והבחינה בזה לידע אם הוא באמת לאמיתו, הנה כתיב עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו, כמשל האיש המגין בזרועותיו על ראשו, ומרוצה לקבל את הכאה על ידו למען הציל את ראשו, באשר הוא מקור חיותו, וכמו כן אם האדם הוא שפל בעיני עצמו ויודע חסרונו ומכף רגל ועד ראש אין בו מתום, וכל חיותו הוא רק מצד הכלל אז נקל לו למסור את נפשו בעד הכלל, ולפי"ז איש שמוסר א"ע בעד כלל ישראל הוא בחינה טובה שהוא נכלל בכלל ישראל וכנ"י קולטתו, ובזה יש עצה נכונה לכל איש איך לבוא למצוות ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה, שבאם יודע אדם היטב את מהות נפשו שאין לו שום חיות רק מצד הכלל, ובאשר חבירו גם הוא מכלל ישראל א"כ הרי הוא כאחד מאבריו, ולמשל כאשר יצמח לו מכה בידו אף שכל הגוף סובל יסורים מן המכה אינו מואם בה לחתכה לגמרי מפני שתקונו של היד אצלו הוא יתר על קלקולו באשר הוא משלים את חסרונו שסובל ממנה יסורים, וכמו כן יחשוב את חבירו אף שסובל ממנו עולה, התועלת והתיקון שיש לו ממנו באשר הוא אחד מאברי הכלל הוא יותר מן הקלקול, ואיש כזה אף שאינו נרצה מצד הפרט הרי הוא נרצה מצד הכלל, ובאמת שמזה יוכל לבוא להשלים את כל פרטי אברי נפשו להיות נרצה אח"כ גם מצד הפרט, והנה לענין זה באו מצוות שמיטין ויובלות, כי שמיטה היא מצד הכלל להיות כולם אחת כמ"ש והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך וגו' שיהי' יד כולם שוה וכל ישראל כאיש אחד חברים, ואז הם מרוצים מצד הכלל, ומצוות יובל היא עוד יותר מזה, כי ע"י השמיטין והספירה זוכין ליובל לשוב איש אל אחוזתו, ובזוה"ק שהוא איש אל שורש נשמתו, שכל נשמה יש לה שורש מיוחד כמבואר במדרש ע"פ איפה היית בהוסדי ארץ, וז"ש הזוה"ק שיובל הוא בינה, כי ע"י קישור נשמתו בשורשו ניתוסף בה השגה ובינת הלב, וזה הוא איש ואיש לפי מה שהוא וכאומרם ז"ל אין דעתם של בנ"א שוות, וע"כ תמצא שבכל פרשיות, השמטה נאמר בלשון יחיד תזרע שדך וגו' ואיתא בזוה"ק שכ"מ שנא' בלשון יחיד הוא מצד הכלל שהם כולם יחד כאיש אחד חברים וכמ"ש ויחן שם ישראל וגו' כאיש אחד בלב אחד, וע"כ ביובל נאמרה הפרשה בלשון רבים חוץ ממה שנא' והעברת לשון יחיד באשר שע"י התקיעה נעשה יובל כאיש אחד בלב אחד וכ"מ שנא' בלשון רבים הוא מצד כאו"א לבדו, וע"כ מסיים הכתוב תעבירו בלשון רבים, כי לאחר שנעשה יובל נאמר בלשון רבים:
ויש לומר כי זה עצמו הוא ענין ימות המשיח ועוה"ב, כי ימות המשיח זוכין מצד הכלל כאומרם ז"ל ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה אחד מן העיר מזכה לכל העיר וכו', ועוה"ב הוא מצד הפרט כי כל צדיק וצדיק יש לו מדור בפ"ע, וכ"א נכוה מחופתו של חבירו:
ויש לומר דכעין זה הם פסח ושבועות, דפסח הוא מצד הכלל כמ"ש ויקחו להם איש שה לבית אבות, ואין שוחטין פסח על היחיד, ואף שאנן קי"ל דשוחטין, מ"מ לכתחילה מהדרינן שלא לשוחטו על היחיד כמ"ש הרמב"ם, ולכך הקריבו עומר, דעומר הוא מלשון עימור והתאספות, ואח"כ הספירה שהוא התכללות הז' מדות ופרטי פרטי מישראל עד חג השבועות שאז במ"ת נאמר אתה מחיצה לעצמך אהרן מחיצה לעצמו, ובזוה"ק דחג השבועות הוא מעין יובל, שכל נשמה נקשרת בשורשה, וכן הוא ענין שבת, שבת דמעלי שבתא ושבת דיממא כי בלילה הוא חקל תפוחין שהוא כנ"י כנודע, והיינו שהקדושה מצד הכלל, וביום הוא עתיקא קדישא, וזהו זכור ושמור כמבואר בזוה"ק דשמור הוא נוקבא וזכור דכורא, וכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה כענין שמיטה ויובל:
להבין הענין דהנמכר לנכרי אינו נגאל בשש, דהנה בזוה"ק דמה שעבד עברי יוצא בשנה השביעית הוא כענין שמטה, יהנה ענין שמטה הוא מצד כנ"י, וכבר דברנו מזה, וא"כ זה שנמכר לנכרי, הרי הפריד א"ע מכלל ישראל ופגם בכנ"י, ע"כ שוב אין מעלת כנס"י מוציאתו לחירות, כי לעולם התיקון צריך להיות ממקום גבוה ממה שהי' הפגם, אך ביובל שהוא בא מצד מקום גבוה כ"כ, ולשם אין הפגם מגיע כמו שיתבאר לפנינו, ע"כ היובל מוציאו, וזה י"ל ענין יוהכ"פ שמכפר, כי ידוע שיוהכ"פ הוא התגלות לובן העליון ושם אין מגיע שום פגם, ע"כ בא משם תיקון, ובאמת י"ל כי התעוררות הבאה מלמעלה לעורר את לבב בנ"י לתשובה נמי באה ממקום גבוה שאין הפגם מגיע שמה, ע"כ יוהכ"פ הוא זמן מעותד לתשובה, כי באשר אז נתגלה הנקודה הפנימית שאין הפגם מגיע לשם, ע"כ הוא מעורר נמי את הנקודה הפנימית שבלב האדם שהוא נקרא יין המשומר ממגע גוי, כי הנקודה הפנימית שבלב ישראל א"א להתפגם, ואעפ"י שחטא ישראל הוא, ובה"ם אין מקבל טומאה וע"כ הוא זמן שנכנס כה"ג לפני ולפנים כי אז נתגלה הנקודה הפנימית:
והנה בשבת יש שני בחי' שבת דליליא ושבת דיממא, שבת דליליא הוא חקל תפוחין, ולשם יכול הפגם להגיע וכמ"ש מחללי' מות יומת, ובמ"ר קהלת ז' הבלים אמר שלמה כנגד שבעת ימי בראשית כו' בראשון נברא שמים וכתיב כי שמים כעשן נמלחו בשבת מאי אית לך למימר מחללי' מות יומת, הפי' דע"כ שייך לומר על שבת ג"כ לשון הבלים משום דיכול להתפגם כמ"ש מחללי' שהשבת נתחלל, אך שבת דיממא שהוא עתיקא קדישא אין שום פגם מגיע, וכמו שביאר כ"ק א"א אדמו"ר זצללה"ה דברי הזוה"ק בשלח בעתיקא תליא מילתא, וע"כ נאמר מחללי' לשון נקבה דזה שבת דליליא, אבל שבת דיממא אין הפגם מגיע שמה, וע"כ נ"ל שמה שכ' דשבת הוא זמן מעותד לתשובה בר"ת שבת בו תשוב, דקדקו לומר בו ולא בה, היינו שהכוונה על שבת דיממא שאין הפגם מגיע שם, ע"כ הוא מעותד לתשובה כנ"ל ביוהכ"פ והבן:
להבין ענין רעוא דרעוין שהוא רצון שברצון, דהנה נאמר בקידוש קדשנו במצוותיו ורצה בנו, דישראל אף שהם משוקעים בששת ימי המעשה בל"ט מלאכות כשמגיע יום השבת הם ג"כ נרצים להשי"ת, אף שהם אינם ראוים לכך, וזה הוא מצד חסד השי"ת, והנה בכתבי האר"י ז"ל דזמן השבת נמשך ל"א שעות מחצות יום הששי עד שעה אחת במוצ"ש [ומה שחושב האר"י התחלת השבת מחצות יום הששי, י"ל שהוא אור החוזר משבת כמו האיר המזרח שהוא צימוח תימור החמה כמ"ש רש"י יומא (כ"ח:), קודם זריחת השמש, וזה הפי' אצלי מה שאומרים בשמ"ע מצמיח קרן ישועה, קרן מלשון קרן עור פניו, דהיינו שעוד קודם הישיעה מצמיח אור החוזר כמ"ש בירוש' כאשר ראה שהאיר המזרח אמר כך הוא גאולתן של ישראל תחילתן קימעא קימעא] והוא שם אל שהוא שם החסד כמ"ש חסד אל כל היום כנודע, והיינו שתחילת הארת השבת הרצון לישראל בא מצד החסד אף שאינם ראוים לזה:
כי לי בנ"י עבדים וגו' אני ד' אלקיכם, יש ליקח מזה התעוררות רב עד היכן מגיעה אהבת השי"ת לעמו ישראל אף שנמכר לנכרי ויצא מכלל ישראל ונעשה שמש לע"ז, ואעפי"כ עדיין חביבותי' גבן והשי"ת מיחד שמו עליו, וכל המשעבדן מלמטה כו', וז"ש בכל הפרשה שם ישראל ולא שם יעקב דיעקב מורה מלשון עקבה וערמימיות כאמרם ז"ל ערום ביראה ולעמוד כחומה בצורה נגד כל המצירים והמניעות ולעבוד השי"ת, ואח"כ בא שם ישראל כמאה"כ כי שרית וגו' מחמת שבא אח"כ למעלה הגדולה אשר משם מקור מחצבתם של נשמת ישראל, וזהו הנקודה הפנימית שאינו יוכל להתפגם, ומצד זה אף הנמכר לנכרי שהשפיל א"ע עד שאול תחתי' עוד לא אבדה תקותו, וי"ל שמ"ש אח"כ לא תעשו לכם אלילים וגו' הוא ענין הבטחה כענין שכ' הרמב"ן ז"ל בפ' נצבים בפ' התשובה יע"ש, ובזה יש לפרש כוונת המשנה בפ"א הסתכל בשלשה דברים וגו' שהוא לכאורה כפל לשון שהי' צ"ל דע מאין באת מטפה סרוחה, אבל י"ל הפי' שהתנא אמר שני דברים ראשון מצד נשמתו שמחצבה ממקום גבוה מאד מאד וזה כוונתו מאין באת, וידוע תיבת אין שרומז על שלש ראשונות, ולאן אתה הולך, היינו שעתיד לאשתאבא בגופא דמלכא, ולפני מי וגו' היינו למעלה ממי שמי הוא בינה, והשני מצד הגוף מאין באת מטיפה סרוחה וגו' והבן כ"ז: