מי יפאר גודל פאר המדה זו של הענוה ושפלות הרוח, כי משה רבינו ע"ה שנשתלמו בו מעלות המדות ומעלות השכליות יותר מכל בן אדם, ונוסף לו שהיה שלם במדריגת הנבואה אשר לא קם כמוהו, והוא אב בתורה ואב בחכמה ואב בנבואה, ומכל זה לא שיבחו הקב"ה לייחד לו מדה מעולה הכוללת כל המדות אלא מדת הענוה, שנאמר (במדבר יב, ג) והאיש משה עניו מאד מכל האדם:
ומה שאמר מכל האדם, יש בו רמז לאדם הראשון, וזה יתבאר ע"פ מה שכתבתי בהקדמת תולדו"ת אד"ם (חתימת ההקדמה ד"ה גמלי"ן) כי הופלגה מדת הענוה יותר מכל המדות, שבכל המדות המיצוע הוא טוב, אבל במדת הענוה צריך להטות לקצה האחרון שיהיה עניו תכלית הענוה כמו שכתב הרמב"ם כנודע בהלכות דעות (ב, ג), וכן פירש המשנה במשנה (אבות ד, ד) מאוד מאוד הוי שפל רוח, שיש במדה זו מאודיית יותר משאר מעלות המדות, דהאמצעי משובח, ובכאן צריך לילך בקצה האחרון לגמרי, וכהא דאמר רב נחמן בפרק קמא דסוטה (ה, א) לא מינה ולא מקצתה:
נוסף על שהוא מן התורה אחד משס"ה לאוין כמו שכתב הסמ"ג, והביא הגמרא דסוטה (ה, א) אזהרה לגסות רוח מנין, יליף רב נחמן בר יצחק דכתיב (דברים ח, יד) ורם לבבך ושכחת וגו', וכתיב (שם יא) השמר לך פן תשכח וגו', וכדר' אבין א"ר אלעאי, דא"ר אבין אמר ר' אלעאי כל מקום שנאמר השמר פן ואל, אינו אלא לא תעשה, הרי שהוא מדאורייתא, מיד שעושה גסות הרוח הוא עובר על לאו:
נוסף ע"ז החמירו חכמינו ז"ל וכל חכמי המוסר והמדות, וכתבתי הטעם בהקדמה הנ"ל, להיות כי הקנאה והתאוה והכבוד הוציאו את אדם הראשון מהעולם, כי הנחש קנאה בחוה ונתאוה לה, וכן כתיב (בראשית ג, ו) וכי תאוה היא לעינים, וכן הכבוד, והייתם כאלהים כו' (שם ד). ונודע שחטא הראשון של אבינו הראשון המשיך את היצר הרע לעולם, וממנו נתפשטו כל החטאים, מאחר שהמציא את היצה"ר, והוא בנין אב לכל החטאים, ובאמת הבנין הזה הוא סתירה:
ומדת הענוה הוא ההיפך מאלו המדות, כי מי שהוא עניו אינו רודף אחר הכבוד ואינו חומד ומתאוה, כי די לו בפת במלח ומים במשורה לפי שפלותו, ואינו מקנא בשום אדם, כי תמיד חושב את עצמו לעפר מן האדמה נגד מעלת חבירו, על כן מדת הענוה תיקון לכל העבירות שבעולם, כי מאחר שנתקן חטא אדם הכולל נתקנו כולם. זהו מה שרמוז כאן משה רבינו ע"ה היה עניו מכל האדם, הוא אדם קדמאה, על כן זכה משה רבינו ע"ה לקירון אור (שמות לד, כט) שהוא סוד כתנות אור שהופשט מאדם וניתן למשה:
ומה לי להאריך במדה זו, או להעתיק דברי רז"ל ודברי חכמי המוסר, כי רבו גם רבו וקט היריעה וכמה יריעות מלכתבם ולזכרם. אמנם קצהו תראו, קצת מהם אזכיר, ודי בהם למי אשר לו חלק באלהי ישראל ובתורתו:
רז"ל הפליגו בפרק קמא דסוטה בתועבות הגסי רוח. איתא שם (ד, ב) א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (דברים ז, כו) ולא תביא תועבה אל ביתך. ור' יוחנן דידיה אמר, כאלו כפר בעיקר, שנאמר (שם ח, יד) ורם לבבך ושכחת וגו'. ר' חמא בר חנינא אמר, כאלו בא על העריות כולן, כתיב הכא (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב, וכתיב התם (ויקרא יח, כז) כי את כל התועבות האל עשו כו', עיין שם. עוד שם אמר רבי אליעזר, אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה, דכתיב (ישעיה י, לג) ורמי הקומה גדועים, וכתיב (דברים ז, ה) ואשיריהם תגדעון. וא"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער, שנאמר (ישעיה כו, יט) הקיצו ורננו שוכני עפר. שוכבי עפר לא נאמר, אלא שוכני עפר, מי שנעשה שכן לעפר בחייו, עד כאן:
הרי שהוא ככופר בעיקר, ובא על העריות החמורות, ואינו עומד בתחיית המתים, ואוי לו שנברא, כי תקנת האדם הוא מה שיהיה בתחיית המתים:
על כן זה תורת אדם אפר דם מרה, נפשו כעפר לכל תהי' כעפר הארץ, כמו שאמר אברהם אבינו (בראשית יח, כז) ואנכי עפר ואפר. ויחשב בתולעת הארץ, כמו שאמר דוד (תהלים כב, ז) ואנכי תועלת ולא איש. ומשה רבינו ע"ה היה עניו מכולם, שנאמר (שמות טז, ז) ונחנו מה, כלומר שלא יש מציאות שפל בעולם שאתדמה אליו, כדאיתא במסכת חולין פרק כסוי הדם (פט, א). וזהו סוד עניו מכל אד"ם, כי ראשי תיבות של הענוים הנ"ל הוא אד"ם, אברהם דוד משה, ומשה היה עניו מכולם. ועל כל פנים לא יחשיב את עצמו יותר מתולעת, ויותר מעפר הארץ, ויהיה מדרס תחת כל אדם לקיים ונפשי כעפר לכל תהיה, ומוציא שפתיו ישמור. והנביא אמר (ישעיה נ, ו) גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. ונאמר (איכה ג, ל) יתן למכהו לחי ישבע בחרפה. יתן בעפר פיהו (שם כט). ונאמר (תהלים טו, ד) נבזה בעיניו נמאס:
סבלן אחר היכולת, כבר נודע מגדולת מידת סבלנות, ומי שאין לו יכולת לנקום וסובל, אין זה נקרא סבלן, כי בעל כרחו סובל. אמנם מי שיש לו יכולת וסובל, זה נקרא סבלן. וילמוד ממלך מלכי המלכים הקב"ה הסובל ומעלים עין מסורריו, ולו היכולת ברוך הוא:
עוד ישים האדם על לבו מאמרם ז"ל בפ"ק דסוטה (ה, א), אמר רב חסדא אמר מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר (תהלים קא, ה) גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל, אתו לא אוכל, עד כאן. אבל עם הדכא שכינה שורה, דכתיב (ישעיה נז, טו) אשכון את דכא. ובפרק המקנא (סוטה ה, א) את דכא ושפל רוח, רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא כו':
הנה כל תורתנו ומעשינו קיום מצות עשה ולא תעשה, וכל הקדושות אשר אנחנו מתקדשים הוא הכל בשביל שנזכה לדביקותו יתברך, כמו שכתוב (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, להיות עמו יתברך במחיצתו. ובגסות הרוח, דוחה את עצמו ממדור השכינה, ואוי לו ולמזלו, יאבד יום אשר נולד בו, כי כל הטוב שעשה הוא כאלו השליך במצולת ים, ונשכח כל השובע אף שהיה שבע במצות:
ונראה לפרש הטעם שאין השכינה יכול לדור עמו, הוא בשביל שהוא אינו חושב לשכינה כלום. למשל, אדם חכם שבא לבין עם הארצים, אף שהוא אין חכם גדול ומומחה בחכמה, מכל מקום בערכם הוא חכם. אבל אם זה החכם בא לכת החכמים גדולים מופלגים אשר קטנם עבה ממתניו, במה הוא נחשב נגדם, כענין שאמרה הצרפית לאליהו הנביא (מל"א יז, יח) מדוע באת להזכיר עוני, עד שלא באת היו שוקלין מעשיי נגד מעשה אנשי עירי כו' (בר"ר נ, יא). נמצא האדם אף שיש לו איזה מעלה לפי דבריו נגד הפחותים ממנו, על כל זאת על כרחו אינו משים הש"י נגדו תמיד, ואינו מקיים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), כי אלו היה עושה כן, היה חושב מה אני מה חיי נחשב נגד כבוד השכינה, הוא קדוש ומשרתיו קדושים, ואני מגואל ומטונף חומר עכור בזוי ומשוקץ, ועל כן מאחר שהוא מסלק השכינה מנגד עיניו, גם השכינה מסתלקת ממנו וק"ל:
ומי שהוא דכא ושפל רוח, השכינה שורה עליו כמו ששרתה השכינה על הר סיני שהוא שפל בהרים:
ובראשית חכמה שער הענוה הביא, שכתב ה"ר יצחק דמן עכו ע"ה, ששמע מפי ר"מ תלמידו של הר"ר יוסף גיקטלייא ע"ה, שאמר לו הר"ר יוסף גיקטלייא ע"ה, כי האיש אשר ידבנו לבו לתקן מדותיו וליישר דרכיו ומעשיו, ולרדוף אחר הענוה בתכלית השלימות, להיות עלוב ולא יעלוב שומע חרפתו ולא ישיב, מיד תשרה עליו השכינה ולא יצטרך ללמוד מבשר ודם, כי רוח אלהים תלמדנו, עכ"ל. והוא נעשה מרכבה:
וזה לשון האלהי החכם קורדוורא בספר תומר דבורה פ"ב, צריך להיות האדם דומה לקונו בסוד מדת הכת"ר. צריך שיהיה בו כמה גופי פעולות, שהם עיקר ההנהגה. הא' הכוללת הכל היא מדת הענוה, מפני שהיא תלויה בכת"ר. שהרי היא מידה על כל המדות, ואינה מתעלית ומתגאה למעלה, אמנם יורדת ומסתכלת למטה תדיר, וזה משני טעמים, הא' שהוא בוש להסתכל בסיבתו, אלא מאצילו מביט בו תמיד להטיבו, והוא מביט בתחתונים. כך האדם צריך שיבוש מלהסתכל לצד מעלה להתגאות, אלא תדיר תסתכל לצד מטה להפחיד עצמו כל מה שיוכל, והרי המדה הזאת דרך כלל תלויה בראש, שאין האדם מתגאה אלא בהרמת ראש כלפי מעלה, והעניו משפיל ראשו למטה, והרי אין סבלן ועניו כאלהינו במדת הכתר שהוא תכלית הרחמים, ולא יכנס לפניו שום פגם ולא עון ולא דין ולא שום מדה מונעת מלהשגיח ולהשפיע ולהטיב תדיר. כך צריך האדם ששום סיבה שבעולם לא תמנעהו מלהטיב, ושום עון או מעשה בני אדם בלתי הגון לא יכנס לפניו כדי שיעכבוהו מלהטיב לאותם הצריכים טובתו:
וכמו שהוא יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים ואינו מבזה שום בריה, שאלו יבזה הברואים מפני פחיתותם לא יתקיימו בעולם אפי' רגע, אלא משגיח ונותן רחמיו על כולם. כך צריך שיהיה אדם מטיב לכל, ולא יתבזה שום נברא לפניו, אלא אפילו בריה קלה שבקלות תהיה מאוד חשובה בעיניו ויתן דעתו עליהם, וייטיב לכל המצטרך אל טובתו, וזו מדה תלויה בכתר בסוד הראש דרך כלל, עכ"ל לעניינינו:
והנה על מדת הכתר שהיא כתר ועטרה לכל המדות, נראה שרמזו רז"ל (מגילה לא, א) בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו כו':
ומדת הענוה צריך להיות במחשבה, בדיבור, במעשה. במחשבה כיצד, יחשוב שהוא כאין וההעדר טוב ממציאותו, ושהוא בריה השפלה שבכל נבראים שבעולם, ויזכור כי הוא נסתעף מטפה סרוחה ומעברו היה דרך מקום הטינופת, ואיך הוא בעל ליחות ובעל מכאובות, וכיעורי הצואות היוצאות מגופו, הכרס מלא טינוף, וצואת האף וצואת האוזן. אחר כך יזכור בצואת חטאיו ועוונותיו ופשעיו, אשר אין די להרחיק ממנו כמלא עיניו כדין צואה סרוחה, אלא ראוי להרחיק ממנו מלא הארץ. ויזכור במיעוט ידיעתו בעומק התורה ובסודיה, אם כן במה הוא נחשב הלא הנפל טוב ממנו, ונוח לו שלא נברא ממה שנברא, וא"כ איך יתגאה:
וזה לשון האלהי החכם קורדוורא בתומר דבורה, ואני מצאתי תרופה להרגיל האדם את עצמו במדת הענוה, יעשה תחבושת מג' סמים. הא' שירגיל עצמו להיות בורח מהכבוד כל מה שיוכל, שאם יתנהג שיכבדוהו בני אדם, יתלמד בהם על צד הגאוה ויתרצה הטבע תמיד בכך, ובקושי יוכל להרפא. הב' שירגיל מחשבתו לראות בבזיונו, ויאמר עם היות שבני אדם אינם יודעים את גריעותי, מה לי בזה, וכי אני איני מכיר בעצמי שאני נבזה בכך וכך, אם בהעדר הידיעה וחולשת היכולת, ובזיון המאכל והפרש היוצא ממנו וכיוצא, עד שיהיה נבזה בעיניו נמאס. הג' שיחשוב על עוונותיו תמיד, וירצה בטהרה ותוכחת ויסורים, ויאמר מה הם היסורים היותר טובים שבעולם שלא יטרידוני מעבודת השם, אין חביב בכלם מאלו שיחרפהו ויבזהו ויגדפהו, שהרי לא ימנעו ממנו כחו, ואינו בחולאים, ולא ימנעו אכילתו ומלבושו, ולא ימנעו חייו וחיי בניו במיתה, א"כ ממש יחפוץ בהם. ויאמר מה לי להתענות להסתגף בשקים ובמלקיות המחלישים כחי מעבודת השם ואני לוקח אותם בידי, יותר טוב אסתגף בבזיון בני אדם וחרפתם לי, ולא יסור כחי ולא יחלש, ובזה כשיבאו העלבונות עליו ישמח בהם, ואדרבה יחפוץ בהם. יעשה מג' סמים אלו תחבושת ללבו, ויתלמד בזה כל ימיו, עכ"ל:
וזה הענין הוא שאמר דוד המלך ע"ה על שמעי בן גרא (ש"ב טז, י) כי ה' אמר לו קלל, כלומר הש"י שלח אותו אלי מפני חטאי, וזהו ממדת חסדו יתברך שיסורין אלו שאינם חסרון בחיי ינכו וימרקו עונש חטאי, ואיך לא אקבלם באהבה מהש"י, על כן אעפ"י שהיה מלך גדול וקדוש קבל באהבה. וק"ו להדיוט כמוני שיקבל כל עילוב וישמע חרפתו ויודה לה'הגה"הבמסכת שבת פרק רבי עקיבא (פח, ב), ת"ר עלובין ואינם עולבין, עושים מאהבה ושמחים ביסורין, עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. אמר מתחילה עושין מאהבה, כי כן ראוי לקבל כל יסורין מאהבה. ואמר עוד ושמחין ביסורין, הוא הדרך הג' שזכרתי, שיהיה שמח, שמזה יהי' ניצול מיסורין קשים, וק"ל. ורישא דברייתא שאמר בכפל עלובין שומעים כו', שמעתי מפרשים דהכי קאמר, אין עולבין לומר ולהשיב זלזולים כדרך מחלוקות לומר לו דיבה אף שהוא שקר, ולא זו אלא אף זו שאלו הנעלבים שמעו חרפתן של העולבים, שיש להעולבים איזה חרפה או ר"ל שומעים מפיהם החרפה שיש בהם בעצמם, אינם משיבים לומר להם מום שבך אל תאמר לחברך וק"ל::
כתב ראשית חכמה בשער הענוה בשם הרב ר' יצחק דמן עכו שכתב וזה לשונו, כתוב בספרי המקובלים אשר זכו אל דרך האמיתית, שאחד מהתקונים הגדולים מתקון אשר יש לבקש דעת את ה', הוא שיהיה מהעלובים, ואפילו מאשתו ובני ביתו אשר לא ירא מהם ולא יתבייש והוא לא יהיה עולבן כו'. ואם יצטרך לעלוב את בני ביתו להסירם מדרך המות אשר בה עוברים על רצונו של מקום, ולהיישירם ולהדריכם בדרך החיים שהיא הדרך אשר בה עושים רצונו של מקום, יעלוב בענין שלא יכעוס בלבו, אבל תמיד יהיה לבו שמח דבק בה', עכ"ל. וכך כתוב בתנא דבי אליהו הועתק בילקוט פרשת כי תשא זה לשונו, שנו חכמים הוי עניו לכל אדם, ולאנשי ביתו יותר מכל אדם, עכ"ל הראשית חכמה:
עוד יראה הכנעה וענוה בדיבורו, להיות דבורו בנחת עם הבריות וכמו שכתב הרמב"ן לבנו והעתקתיו לעיל (אות ד' דרך ארץ ד"ה כתב הרמב"ן) שידבר בנחת, ואל יביט בפני אדם בדברו אתו, וראשו יהיה כפוף ויתבייש, וידבר באימה וביראה. ואם יקראנו אדם, לא יעננו בקול רם רק בנחת, ויכבדנו בדברים וכיוצא בזה, ואם שומע חרפתו ישתוק ויסבול:
והכנעה במעשיו, יהיה נפש שפלה בכל ענייני התאוות, לא ירדוף למלאות תאוותו בענייני המאכלים והביאות. ומצינו שהתאוה נקרא נפש, כמו שכתוב (דברים יב, כ) בכל אות נפשך, ובכל אשר תשאלך נפשך (דברים יד, כו). ונפש רחבה היא הרודף תאוותה, כמו שכתוב (קהלת ו, ז) וגם הנפש לא תמלא. והרודף אחר תאוות המאכלים, וכן אחר שאר תאוות, לבו מתגאה, כדכתיב (דברים ח, יב) פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך וגו':
גם מהלכו יהיה בהכנעה בכפיפת ראש ושח עינים, לא יסתכל מחוץ לד' אמותיו, ויזכור תמיד בד' אמות שישנם לכל אדם שהוא הקבר. וזה שרמזו חכמי המשנה (אבות ו, ד) ועל הארץ תישן, כלומר שיזכור תמיד בהארץ, כי עפר הוא ואל עפר ישוב:
גם יתנהג במדת ענוה במלבושיו וזהו כלל גדול, וכן הוא בזוהר פרשת וישב (ח"א קד, ב) זה לשונו, ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי (בראשית לט, יב), ותתפשהו בבגדו בגין דכד שליט יצר הרע עליה דבר נש, אתקין ליה וקשיט ליה לבושוי מסלסל בשערוי, הדא הוא דכתיב ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי, אתדבק עמי מאן דאיהו זכאה איתתקף לקבליה ואגח ביה קרבא. מה כתיב, ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה, ישבוק ליה ויתתקף לקבלי' ויערוק מיניה כגון לאשתזבא מיניה ולא ישלוט עליו, עכ"ל:
כתב בספר מנורת המאור וזה לשונו, האוחז במדת הענוה יהא פרוש ומובדל מכל טינוף בני אדם, ויהא זריז בכל דבר קדושה וטהרה ופרישות, כי בה' דברים הענוה נכרת ואלו הן. א' שימחול למי שהרע לו ואפי' יכול לשלם לו, שנאמר (משלי כד, כט) אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו אשיב לאיש כמפעלו, (וזהו שאמרתי למעלה סבלן אחר היכולת. אמר החכם מי שלא יסבול דבר אחד, ישמע דברים הרבה):
שנית אם באו עליו צרות בגופו או בממונו, או ימותו בניו או קרוביו, יצדיק עליו את הדין ויקבל משפטי השם באהבה, כי מדרכי הענוה הוא המקבל עליו את היסורין, שכן מצינו באהרן עליו השלום כשמתו נדב ואביהו הצדיק עליו את הדין מפני ענותנותו ולא קץ בצרתו, שנאמר (ויקרא י, ג) וידום אהרן, וכתיב (תהלים לז, ז) דום לה' והתחולל לו, כי בעת הצרות הענוים והמשכילים יקבלו אותם באהבה וידומו, שנאמר (עמוס ה, יג) לכן המשכיל בעת ההיא ידום:
שלישית אם יכבדוהו בני אדם אל יתגאה, אלא ידריך עצמו בדרך הענוה ואל יגבה לבו, שכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שכבדו עפרון וקראו (בראשית כג, ו) אדוני נשיא אלהים, והוא השפיל עצמו ואפילו לפני הפחותים, שנאמר (שם יא) וישתחו אברהם לפני עם הארץ:
רביעית אם המציאו השם חכמה ובינה ועושר גדול ושררה, או חן בעיני המלך, או שאר דברים שרגילין בני אדם להתגדל בהן, אל יגבה לבו על חביריו, אלא יהיה עניו וצנוע ויתענג כפי מה שהיה רגיל קודם השררה, שנאמר (קהלת י, ד) אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח, רצה לומר מקומך הראשון:
חמישית כשיראה ייסורים באין עליו, יעשה תשובה מיד בפרהסיא, ולא יניח מלעשות מפני הגאוה, כמו שמצינו באנשי הגולה כשהוכיחם עזרא ע"ה הודו ועשו תשובה מיד, שנאמר (עזרא י, ב) אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות וגו', ועשו תשובה מפני ענוותנותם ויושר פעולתם, עכ"ל:
ענוה יתירה צריך האדם לנהוג בלימודו, שלא יתגאה בתורתו ח"ו, ויהיה עניו ויודה על האמת. גם לא יתבייש ללמוד מכל האדם ולקבל האמת ממי שאמרו, ועל דבר שאינו יודע לא יתבייש לשאול אפי' מהקטן ממנו, ק"ו מהגדול. אמר החכם, שאלת החכם חצי חכמה:
ובכלל ענוה הוא אם היצר לו חבירו בעניינים שראוי הוא וטוב וישר לתבוע אותו ולבקש דין עליו, לא ימסור דינו לשמים כשיש דין בארעא, כדגרסינן בסוף פרק החובל (בבא קנמא צג, א) אמר ר' יוחנן המוסר דין על חבירו הוא נענש תחילה, שנאמר (בראשית טז, ה) ותאמר שרה לאברהם חמסי וגו', וכתיב (שם כג, ב) ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, והני מילי דאית ליה דינא בארעא. אמר ר' יצחק אוי לו לצועק יותר מן הנצעק כו':
וכתב הראשית חכמה הטעם בשם רבו הקורדוורא, כי אין ראוי לעורר דין למעלה כי המלך ראוי שיהיה לעולם ברצון, והמוסר דין מעיר דין וקטרוגים למעלה והמלך כועס לעשות הדין, וכתיב (משלי טז, יד) חמת מלך מלאכי מות, ולכך נפרעים מן הצועק תחילה מפני שהוא מעורר הדין שהוא שקט, והוא על דרך (קהלת י, ח) חופר גומץ בו יפול. מטעם זה היה מר זוטרא אומר בכל לילה קודם שישן שרי לי' מארי לכל מאן דצערן לי במגילה פרק בני העיר (כח, א), עכ"ל. וטעמו היה אף שלא מסר דינו, לא רצה שעל ידו יתעורר הדין. וכל עניו מעורר מדת הרחמים:
ואמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (ר"ה יז, א). גם תפלתו נשמעת, כדאיתא במסכת תענית (כה, ב) מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר כ"ד רננות ולא נענה, ירד ר' עקיבא ואמר אבינו מלכנו ונענה, יצתה בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו:
על כן ראה עד היכן מעלת הענוה, תפלותיו נשמעות, ונמחלין לו עונותיו, וזוכה להיותו במחיצת השכינה, כדלעיל אשכון את דכא ושפל רוח. וזוכה לתורה, כי המתייהר אמרו רבותינו ז"ל (פסחים סו, ב) אם תלמיד חכם הוא תורתו משתכחת, אבל ענוים זוכים לתורה כמו שנתנה על הר סיני השפל בהרים, נמצא נחה עליו רוח ה' הוא השכינה, ונחה עליו רוח חכמה ובינה וגו' (ישעיה יא, ב):
נשלם אות עי"ן