ועתה שנתבארו ענייני קדושת מאכל התלוי בפה ובוושט, ועניינים התלוים במעור, אז תם ונשלם קדושת כל האברים שיעור קומת האדם, ונתבאר הכל היטב באות זה שהוא אות ק' קדושה:
ויען שכתבתי למעלה כי קדושת אברי שיעור קומה הוא בג' מעלות תלמוד מעשה מדות, ונתבאר עד הנה איך תלמוד תורה תלוי בכל אברי הגוף, ונתבארו דינים לכל אברי שיעור בגופם, ובתוכם מעורבים ג"כ איזה מדות באברי שיעור קומת הגוף, וכדי שיהיה הכל בשלמות, אזכיר פה עוד איזה מדות תרומיות באברי שיעור קומת הגוף:
המוח והלב הם כלי מחשבה, והמחשבה צריכה להיות קדושה וטהורה ונקייה בכל עת ובכל רגע. ולא מבעיא בעת עסקו בתורה, או בעת שמתפלל, שיהיה לו מחשבה טהורה וכוונה הגונה, הן על דרך הנגלה הן על דרך הנסתר כפי השגת שכלו, או בעת עשיית מצוה כי מצות צריכות כוונה (ברכות יג, א) ויעשנה בהתעוררות הלב ובכוונת טעמיה וסודותיה. אלא אף בעסקו בענייני הגשמיים, יעשה הכל לשם שמים, ויהיה במחשבתו דבוק בהש"י לא יפרד מהדביקים הזה רגע כמימרא. וכבר כתבתי למעלה בפ' בעשרה מאמרות בענין עבודת הלב, וכן באות ל' לב טוב:
וכתב בספר התיקונים והובא בראשית חכמה כי המרכבה של המוח הם ד' ראייה שמיעה ריח דבור, והאריך שם כי הם ד' אותיות השם, וכל מה שאדם רואה ושומע הכל נרשם אחר כך במחשבה ומהרהר בו. וכן הדבור יוצא מן כח השכל מהנשמה, כי דבור החצוני מדבור הפנימי שהוא השכל שהוא במוח. גם הריח הוא דבר שהנשמה תלויה בו:
וכמו שאיסור חמור בו להוציא זרע היוצא מהמוח לבטלה, כך איסור גדול הוא המוציא ראיה שהוא מרכבת המוח לבטלה, ועל כן היה רב שח עינים, לא הסתכל לא לפניו ולא לצדדין רק בד' אמות שלו. ולא מבעיא שיהיה עוצם עיניו מראות ברע, אלא אפילו המסתכל בדבר הרשות חוץ לד' אמותיו הוא כדוגמת המוציא זרע לבטלה. וכן כתוב בראשית חכמה. ונודע כי הזרע מאור עיניו של אדם, כמו שכתב הרמב"ם (הל' דעות ד, יט) במי שמרבה בתשמיש שעיניו כהות, ועל זה בא הרמז (איוב לא, א) ברית כרתי לעיני, שהיה אוחז במדת העינים כמו במדת הברית:
וכן מצינו בדבור שהוא ג"כ מרכבת המוח, שהוא ברית לשון. הרי ג' בריתות, ברית המעור, ברית הלשון, ברית העין. וכתב בראשית חכמה פרק י"ז משער הקדושה, כמו שברית התחתון אין להוציא זרע לבטלה, כך אין להוציא הדבור לבטלה. וכן יזהר בשמיעה שלא ישמע שום דבור שהוא לבטלה, כי כבר איפסק הלכתא (סוכה לח, ב). (או"ח קט, ג) שומע כעונה:
וכן הריח יהיה ניחוח, לא חרון אף כלל וכלל, לא מינה ולא מקצתה, וע"ז נאמר (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו:
כל זה הוא לענין סור מרע. אבל לענין ועשה טוב, אז ידבק במחשבתו ויראה בעיניו ויבין. ודוד המלך ע"ה אמר (תהלים קיט, ו) אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך, נודע כי הבטה הוא יותר הסתכלות מראיה, כמו שכתב רש"י (במדבר כא, ח ד"ה כל הנשוך) בפסוק (שם ט) והביט אל נחש [הנחשת], ואמר דוד לא די שאני רואה על מצותיך, אלא אני אביט. וביאור הפסוק גם כן הוא, מי שעבר על איזה מצוה וקורין אותו לספר תורה לקרות ורואה זו המצוה אז מתבייש, כי מי שאינו שומר המצוה ראוי לו שיבוש ויכלם כשיביט במצוה הכתובה בתורה, אבל דוד אמר לא אבוש וגו':
וכן בשמיעה לועשה טוב, ישמע ויוסיף לשמוע כמו שכתוב (דברים יא, יג) והיה אם שמוע תשמעו, אדם שומע דבר הלכה או מדרש ושומע אותו שנית אל יעלם אזנו משמוע אותו ויאמר כבר שמעתי. ועל זה מפרשים העולם הפסוק (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, רצה לומר אם הסיר אזנו משמוע התורה שכבר שמע, א"כ גם תפלתו שמתפלל היום מה שכבר התפלל אתמול יהיה מתועב בעיניו. וכן בדבור הטוב חיים הם למוצאיהם מפיהם, כאשר יתבאר באורך במעלות השתיקה ובקדושת הדבור:
וכן חרון אף לקנא קנאת י"י צבאות כמו שעשה פנחס בקנאו את קנאתו, אז מקדש שם שמים ברבים:
קדושת הידים ורגלים, לא ירום ידיו ורגליו לעשות בהם שום תנועה אפילו תנועה קטנה לפועל בטל אף שאין בו שמץ עבירה. ויזכור האדם בעמדו לפני מלך איך הוא עומד ביראה אינו מתנועע, ואיך לא ילמוד ק"ו מבלי ערך, איך לא יהיה עליו מורא שכינה, כי מלא כל הארץ כבודו, ויהיה ביראה גדולה שלא לעשות שום תנועה כי אם לעבודת הש"י, אז יעשה ביד חזקה ביד רמה ורגליו ירוצו לטוב. וגם בעסקי המצטרכים במשא ומתן, או עשית מלאכה, ישתמש בהם ויהיה הכל כוונתו לשם שמים:
קדושת המעור צריך שמירה יתירה ובאזהרה עצום ונורא שלא יבא ח"ו לידי חשש איסורא, יתחרט על אשר נואל ואשר חטא, ויהיה נזהר מעתה שלא ישים ידו מטיבורו ולמטה. ויהיה נזהר במעשה בדבור במחשבה מכל כיעור ותועבה, ויבחר בטובה, ואז הוא בן עולם הבא:
נשלם ענין קדושת אברי שיעור קומה בעזרת שוכן רומה:
עת לדבר עתה מכלל טהרת הקומ"ה סוד מקוה, כי מקוה טהרה גדולה לקומ"ה, על כן אותיות דדין כאותיות דין:
מתבאר מהזוהר כי סגולת הטבילה היא להחזיר הנשמה למקומה, כי מי שהוא טמא אין לו נשמה, ובפרט הפוגם הברית נשמתו מסתלקת. וכל אדם צריך טבילה בכל ערב שבת כמבואר בזוהר ויקהל כדי לפשוט לבוש רוח חול, וללבוש רוח קדושת שבת שהיא רוח חשוב מעתיקא, וכולי האי ואולי שישרה עליו רוח הקודש:
ומצאתי בכנפי יונה סוד הטבילה ערב שבת דוקא אחר חצות, יכוין מי"ם עולה תשעים, נגד תשעה יודי"ן, ד' של שם ע"ב, וג' שבשם ס"ג, ואחד שבשם מ"ה, ומקוה עולה קנ"א כמו שעולה שם אהי"ה במילוי ההי"ן, וידעת ששם אהי"ה כסא לשם של ד' יודי"ן. וגם יכוין הטובל בד' יודי"ן של שם ע"ב מ' סאה, זו היא כוונה טובה לכל ערב שבת. אבל בשלש רגלים צריך לכוין בשני שמות ע"ב קס"א מילוי הוי"ה ואהי"ה ביודי"ן שעולין כמנין רג"ל, וזהו (ר"ה טז, ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל, פירוש בשני שמות אלו שעולין רג"ל:
ובכנפי יונה חלק ג' סימן מ"ה מצאתי שם בזה הלשון, הטובל ערב שבת מן המנחה ולמעלה, כשהוא בתוך המים ישתחוה למערב, ואם אינו יודע איזהו מערב העולם יצייר בדעתו ארבע רוחות וישוח למערב. ויאמר פעם ראשונה, הריני טובל בפישוט מלבושי החול, ואם הוא מזכי הראות יראה כעין עשן מעלה פרצופים קטנים רבים מצפרני ידיו. ואח"כ יחזור וישחה שנית ויאמר, הריני טובל כדי לקבל הארת שבת זכור ושמור בחבורא חדא. ויכוין בזכו"ר לע"ב קס"א, ובשמו"ר למילוי אלהים שהוא עולה שי"ן אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם, אחוריים מאלהי"ם ר' א' א"ל אל"ה אלה"י אלהי"ם עולה ר', נשאר מן שמור מ"ו, הוא גמטרי"א של מילוי שם ע"ב שהם החסדים באמצעית, ואלה הם חמשה ענני כבוד מקיפין את האדם בתוך המים, עיין בחלק הב' סימן צ"ה. אחר כך יחזור וישחה ויאמר, הריני טובל עבור לקבל נשמה יתירה, ויכוין קס"א קמ"ג קנ"א. וכשיוצא, פוסע לאחוריו כמו שיוצא מבית המדרש. וכשילבש בגדיו דהיינו כסות נקייה, יאמר ג"כ (ישעיה נד, יז) כל כלי יוצר עליך לא יצלח כל הפסוק כו' ויכוין כולו, עיין שם:
הרי בכל ערב שבת ג' טבילות. ומי שטובל לשם תשובה באיזה יום מהימים, צריך י"ד טבילות, וטעמם מבוארים בכתבי הקדוש של האר"י ז"ל מפוזרים במקומות:
והא לכם מה שהועתק מדברי הקדוש בתיקון שבת. ואם המצא תמצא מי שיוכל לטבול, הרי זה משובח ומהולל ברוב התשבחות, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) ויהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, כמנהג הנהוג בארץ הקדושה ארץ ישראל עוד היום שטובלין בכל ערב שבת כי שם שער השמים. ומקבלים עליהם מלקות קודם כמו שמבואר בתיקוני התשובה, וע"ש, ואחרי כן יאמר פרשת העקידה מראשה לסופה, ויקבל עליו דין ארבע מיתות בית דין שהם מסודרים כהלכתם לפי הפגם שפגם בהש"י באות ו' ההוי"ה כאשר תראה לפניך, ויאמר בכוונת הלב, יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי, אם פגמתי באות ראשונה של שמך הגדול והנורא או בשאר אותיות התלויות בו, ונתחייבתי לפני כסא כבודך סקילה או דינה ותולדותיה כיוצא בה, תעמוד לפניך זכות צדקת אברהם אבינו ידידיך בעבור כבוד שמך, וטהר אותו בטבילה זו, גופי בעולם הזה ורוחי ונשמתי למעלה בנהר דינור, והריני כאלו הושלכתי ב' קומות ונסקלתי כתורה וכהלכה במצות בית דין הגדול שבירושלים על דבר כבוד שמך. ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותייחד ג' אותיות ראשונות של ג' שמותיך היקרים הוי"ה אהי"ה אדנ"י ושם קדשך במלוי ד' יודין שהוא שם של ע"ב, ויאיר ברצונך בעולם האצילות כיד המלך ואל יהא מונע:
וכן יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי, אם פגמתי באות שנייה של שמך הגדול והנורא או בשאר האותיות התלויות בו, ונתחייבתי לפני כסא כבודך שרפה או דינה ותולדותיה כיוצא בה, תעמוד לפניך צדקת יצחק עקדתך בעבור כבוד שמך תטהר אותי בטבילה זו, גופי בעולם הזה ורוחי ונשמתי למעלה בנהר דינור, והריני כאלו נכמרו בני מעי בפתילה דולקת של אבר ונשרפתי כתורה וכהלכה במצות בית דין הגדול שבירושלים על דבר כבוד שמך. ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותתיחד ג' אותיות שניות של שלשה שמותיך היקרים הוי"ה אהי"ה אדנ"י ושם קדשך במילוי אלפי"ן שהוא שם מ"ה, ויאיר ברצונך בעולם הבריאה כיד המלך ואל יהא מונע:
וכן יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי, אם פגמתי באות שלישי של שמך הגדול הגבור והנורא או בשאר אותיות התלויות בו, ונתחייבתי לפני כסא כבודך הרג או דינו ותולדותיו כיוצא בו, תעמוד לפניך צדקת יעקב עבדך בעבור כבוד שמך ותטהר אותי בטבילה זו, גופי בעולם הזה ורוחי ונשמתי למעלה בנהר דינור, והריני כאלו הותז ראשי בסייף ונהרגתי כתורה וכהלכה במצות בית דין שבירושלים על דבר כבוד שמך. ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותיחד אותיות שלישית של ג' שמותיך היקרים הוי"ה אהי"ה אדנ"י ושם קדשך במילוי אלפי"ן שהוא שם מ"ה, ויאיר ברצונך בעולם היצירה כיד המלך ואל יהא מונע:
וכן יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי, אם פגמתי באות ד' של שמך הגדול הגבור והנורא או בשאר אותיות התליות בו, ונתחייבתי לפני כסא כבודך חנק או דינה ותולדותיה כיוצא בו, עשה למען כבוד שמך ותטהר אותי בטבילה זו, גופי בעולם הזה ורוחי ונשמתי למעלה בנהר דינור, והריני כאלו נשקעתי בזבל ובסודר קשה לתוך רכה ונחנקתי כתורה וכהלכה במצות בית דין הגדול שבירושלים על דבר כבוד שמך. ואתה ברחמיך הרבים תשוב ותיחד ג' אותיות אחרונות של שלשה שמותיך היקרים הוי"ה אהי"ה אדנ"י ושם קדשך במילוי ההין שהוא שם ב"ן, ויאיר ברצונך בעולם העשיה כיד המלך ואל יהא מונע, י"י שמעה י"י סלחה י"י הקשיבה ועשה אל תאחר וגומר. ויכוין בראשי תיבות של "שמעה "שרפה ושל "סלחה "סקילה ושל "הקשיבה "הרג ושל "ועשה "וחנק, אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד (תהלים קב, יד):
ויאמר שיר של פגעים כנגד סטרא אחרא, וגם שיר ושבח של ר' נחוניא בן הקנה והוא "אנא "בכח "גדולת "ימינך "תתיר "צרורה "קבל "רנת "עמך "שגבנו "טהרנו "נורא "נא "גבור "דורשי "יחודך "כבבת "שמרם "ברכם "טהרם "רחמי "צדקתך "תמיד "גמלם "חסין "קדוש "ברוב "טובך "נהל "עדתך "יחיד "גאה "לעמך "פנה "זוכרי "קדושתך "שועתנו "קבל "ושמע "צעקתנו "יודע "תעלומות ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
וכשהוא עומד בתוך המים יאמר שם הוידוי, וכשיגיעו המים לפחות עד גרונו ילחוש ג' פסוקים (מיכה ז, יח-כ), מי אל כמוך וגומר, ישוב ירחמנו וגומר, תתן אמת וגומר, יסרני י"י אך במשפט וגומר (ירמיה י, כד), מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה (תהלים קיח, ה). ויאמר, כשם שאני מטהר אותי את גופי הקרוץ מחומר למטה, כך יטהרו מלאכי עליון מלאכי השרת את נפשי ואת רוחי ונשמתי למעלה בנהר דינור. וכשם שאני מקדש את גופי למטה, כך יקדשו מלאכי עליון מלאכי השרת נפשי ואת רוחי ונשמתי למעלה בנהר דינור, בשם ה' הוא האלהים ובשם אדני צור העולמים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד:
ואם הוא בעל תשובה ובא לטהר את עצמו בערב שבת, אף כי בכל ימי השבוע תקונו כן, רק שאין אדם יכול לעמוד עליו, מכל מקום על כל פנים בערב שבת שהוא עת רצון תקון שבת מלכתא צריך לכלול ג"כ טבילת ותיקון בעל תשובה בתיקון וטבילת שבת מחדא משתמע תרתי, אם הוא בריא ויכול לסבול יטבול י"ד טבילות לשלוט על י"ד עתים הרעים ולהפוך אותם לטובה, ולהיות לו כח לעמוד בהיכל מלכו של עולם בסוד (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח אדני, באופן ובתיקון זה יהיו נמתקים אותם הי"ד עתים הנזכרים. טבילה ראשונה הנה תועיל להעביר זוהמת עונו, וג' אחרות ליחד ג' אותיות ראשונות של הוי"ה אהי"ה אדנ"י הנזכרים לעיל כפי הסדר הוידוי, וג' טבילות שניות לג' אותיות שניות, וכן לג' ג' שאר טבילות כנגד ג' אותיות שלישיות ורביעיות, וטבילה אחרונה בא ליחד ג' שמות ג' כאחד ויחדיו יהיו תמים על ראשו להשפיע עליו רוח טהרה ממקור כל המקורותהגה"האבל במקום אחר מצאתי בענין אחר בזה הלשון, קודם שיטבול טבילה י"ד שהיא האחרונה, יאמר ויכוין להמשיך ש"ע אורות אריך אנפין לתקן סקילה שריפה הרג וחנק, שראשי תיבות שלהן עולה ש"ע עם הכולל:. וכבר מבוארים כל שאר תקוני בעלי תשובה בסוד כוונת הטבילה בתיקוני התשובה בפרק ב', ובספר כנפי יונה בכמה מקומות אין מספר, עיין שם:
אבל לענין תיקון שבת לבד, אף כי יאמר הוידוי הנזכר, אינו צריך כי אם ג' טבילות. אחד יטבול להעביר זוהמת עונות והשארת סטרא אחרא השולטת בימי החול, כי אדם אין שימלט ממצודתם. הב' הוא הכנה לקבל ניצוצי מלבוש הנשמה, ובטבילה זו יכוין בג' שמות הנזכרים בכלל ובפרט שעולים כמנין יב"ק "יעננו "ביום "קראנו, וזהו סוד (בראשית לב, כד) ויעבור את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל ויעבר את אשר לו, כלומר בטבילה זו עם הכוונה נכונה שמכוין בשם יב"ק, השליט והמשיל עליו הקדושה ויפשטו ממנו בגדי מעילי סטרא אחרא בימי החול ברוב רחמי האל שנוצ"ר "חסד "לאלפים ראשי תיבות נח"ל, ובזה מעביר את כל הטומאות מסטרא דמסאבא אשר לו. הג' היא טהרה העיקרית. וכיון שנעשה בתיקונו ברחימו ובדחילו, אז כנולד דמי ונעשה אדם בצלמו בצלם אלהים. וזהו סוד זוהמא בגימטריא בטומאה, וטבילה עם הכולל בגימטריא הוא אדם, כלומר בטבילה הראשונה העביר ממנו זוהמת עונו שהיתה מטמאת אותו ונעשה אדם כנולד דמי:
ואחר שיצא מטבילה, יתלבש כדרכו ואז הוא טהור וקדוש מסטרא דמסאבא דשרוה ליה קודם, וכשזה קם זה נופל. וכשהטבילה בא אז רוח מסאבא נופלת ובורחת ומסתתרא, וכן עולה טבילה עם הה' אותיות כמנין טומאה ודי:
ויאמר אח"כ תפלה זו בשיח שפתותיו שהם נשלמה פרים שפתינו, ויהיו אז נכרתים כל הרוחא מסאבא, וכן עולה רוח מסאבא בגימטריא שיח. וזהו סוד זמירות של תפלתנו (תהלים קיט, נד) זמירות היו לי חקיך. ויאמר, יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי, שתהא טבילה זו שטהרתי את גופי עם שיח שפתותי והגיון לבי לפניך מקובלת ונחשבת כאלו נחנקתי בטבעת בית המטבחיים שבמקדש ובתפישת ידיהם של הכהנים בשני סימנים שבצוואר לפייס ה' אחרונה של שם העצם, וכאלו נהרגתי במאכלת המיוחדת לשחיטת העולה ונתקבל בכלי שרת בצפון ונרצה לפניך לפייס הוא"ו של שם העצם, וכאלו נשרפתי אבר אבר וכליל לאישים לריח ניחוח לפניך לפייס ה' ראשונה, וכאלו נעשיתי אפר על מזבחך הטהור שהוא שירי הקרבן ועבר עלי דין סקילה כמצות תרומת הדשן שהיא גמר הכפרה לפייס היו"ד של שם העצם. ואתה ברחמיך הרבים יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי, שבזכות חנניה מישאל ועזריה שהושלכו לכבשן האש וניצולו, כן תצילני אם נתחייבתי שרפה לפני כסא כבודך. ואם נתחייבתי לפניך הרג, יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שבזכות יצחק אבינו שנעקד לפניך כשה לטבח ליהרג וניצול, כן תצילני מהריגה אם נתחייבתי לפניך, כי אל רחום וחנון אתה. ואם נתחייבתי לפניך חנק, יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שתצילני בזכות יעקב אבינו ע"ה שהצלת אותו מיד אליפז בן עשו שבא בדרך לחנקו ולהמיתו וניצול, כן תצילני מחנק. ואם נתחייבתי לפניך סקילה, יהי רצון מלפניך י"י אלהי ואלהי אבותי שתצילני כמו שהצלת את משה רבינו ע"ה, כמו שאמר הכתוב (שמות יז, ד) עוד מעט וסקלוני, וניצול. וכן כמו שהצלת את משה וישראל מאבן שבקש עוג מלך הבשן להפיל עליהם וניצולו, כן תצילני ברוב רחמיך הרבים וחסדיך הגדולים אם נתחייבתי לפניך סקילה. ואל נא תשיבני ריקם מלפניך, כי נשענתי ברוב רחמנותיך, ואין אתה חפץ במיתתן של רשעים כי אם בשוב מרשעו וחיה, שנאמר (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל י"י וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. מי שאהב את האבות, יאהב את הבנים. מי שבירך את האבות, יברך את הבנים. מי שגאל מי שדרש מי שהדר מי שויעד מי שזכר מי שחנן מי שטהר מי שישר מי שכבד מי שלמד מי שמלט מי שנשא מי שסמך מי שעזר מי שפדה מי שצדק מי שקדש מי שרחם מי ששמר מי שתמך את האבות יתמוך את הבנים מעתה ועד עולם אמן סלה:
וקודם שיטבול יאמר, (בראשית א, י) ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים. ויקרא עולה שי"ז, אלהי"ם עולה שי"ז כזה, אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם עולה ש', וה' אותיות מאלהים פשוט וי"ג אותיות מהמילוי הזה הרי שי"ז. יבשה עולה שי"ז, ארץ עם יהו"ה עולה שי"ז. וכשעומד במקוה יאמר, מי אל כמוך וגו' ישוב ירחמנו וגו' תתן אמת ליעקב וגו'. ומי שחטא בכעס, יחשוב בעת הטבילה כי כעס עם המילה עולה מקו"ה, וכשמודה ועוזב אז וטהר. וטעם כעס עם המילה, כי רוב הכועסים כועס עם המלה, רצוני לומר עם הדבור שיוצא מפיו דברי כעס:
סוד תמונת המקוה נתבאר בדברי האלהי הרב הקורדווירא בסדר עבודת יום הכפורים וזה לשונו, ונודע כי סוד ארבעים סאה של מים הם תיקון אל השכינה בסוד היכל עליון כזה צריך להוסיף כאן צילום של תמונה מהספר המקורי ובזולת מה שבארנו עניינו במקום אחר, עוד ירצה היותו מורה על סוד השתלשלות חמש מדות, ואחת היא נקודה אמצעית והיינו יו"ד, ואח"כ ה' שהיא מדה שנית, ואח"כ ג' נקודות לארבעה צדדין הוא מדה שלישית, וכן השניים וכן השלישיים הם חמש מדות. עוד כוללם יעלה ארבעים, דהיינו מ' שבה, ונקודה אמצעית משלים כל תשע לעשר הם ארבע פעמים עשר הם ארבעים. נמצא לפי זה ם' סתומה, ויו"ד, ומ' נקודות עולה מים, והם ארבעים סאה. וטעם הנקודות ירצה, יו"ד חכמה ם' סתומה לםרבה המשרה (ישעיה ט, ו) בינה שלש מדות הדי"ן והחס"ד והרחמי"ם וכל אחד כולל משלשתן ועולים עשר ע"י החכמה כדפירשו בתיקונים, כי ע"י החכמה המדות כלולות מעשר, אמנם ע"י כך יעלה ארבעים כי המלכות לה שלש בחינות עם כל מדה ומדה ההם, אם שתקבל מחסד שבחסד, אם מגבורה שבחסד, אם מתפארת שבחסד, וכן לכל אחד ואחד, לכן יהיו ארבע מדות ויעשו ארבעים סאה מים, והיינו סוד הטהרה אל השכינה. וזהו סוד מוריד הטל, היינו יו"ד ה"א וא"ו שהם חכמה ובינה ותפארת כולל הימין והשמאל, עד כאן לשונו:
וכשהאדם מפשפש במעשיו ומודה ועוזב ועוסק בתשובה וטובל ומכוון לעניינים הגדולים הנ"ל, יקויים בו (ויקרא טז, ל) לפני ה' תטהרו. ויאמר הפסוק (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי, כי עתה נעשה בריה חדשה, "טהור "ברא "לי ראשי תיבות טבל:
נשלם קדושת הגוף בכלל ובפרט, דהיינו קדושת אברי קומה, וקדושת כלל קומה בסו"ד מקו"ה, ואז נקרא בנן קדושים כי יהיה ענף נמשך מקדושת האבות עתה עת לדבר מקדושת המקום
וכן הוזכר בפסוק (ויקרא כו, מב) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור, הרי הזכיר קדושתם וקדושת המקום:
קדושת המקום נוהג בארץ, זכר לדבר, בבריאת אדם שהיה קודש ויניחהו ה' בגן עדן (בראשית ב, טו), וכשקלקל וגורש מגן עדן ונתקן באומה ישראלית הנקראים אדם ע"י התורה, נתן להם ארץ הקדושה שהיא מקודשת מעין קדושת גן עדן, וכמו שכתוב ביחזקאל (לו, לה) הארץ הנשמה הלזו תהיה כגן עדן, ואף עתה בחורבנה מכל מקום היא בקדושתה, והיא ארץ אשר ה' דורש אותה (דברים יא, יב). וארץ כשדים ארצם טמא, וכל ישראל אשר שם אין באפשריות לתפלתם שיעלו למעלה אם לא שישלחו תפילתם דרך ארץ הקדושה לירושלים, ומשם למקום קודש קדשים כי זה שער השמים. זולת כמה מעלות טובות למקום הקודש הזה, ועל כן תנן בסוף כתובות (קי, ב) הכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין. ובגמרא (שם) תנו רבנן, הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה. היא אמרה לעלות, והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה:
ובטור אבן העזר סימן ע"ה כתב, דכל אלו הדינין הם ג"כ בזמן הזה, וכן נראה מהרי"ף והרא"ש שהביאו אלו הדינים. ומעתה מה שאמרו התוספות (ד"ה הוא אומר לעלות) בשם הרב רבי חיים דעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהן ולעמוד עליהם, דברי הר"ח הם דברי יחיד, וגם לא מסתברא טעמיה, דעל זה נאמר (הושע יד, י) צדיקים ילכו בה ופושעים יכשלו, דודאי מי שדר בארץ ישראל ואינו מקיים מה שמחויב לקיים אז הוא פושע. אבל המקדש עצמו ומקיים לענין תרומות ומעשרות ושביעית כפי מה אשר מחוייב, אז אשריו. ומה שאמר דאין אנו יכולין ליזהר בהן, זה הדבר אין מובן אצלי, דלמה אין יכולין ליזהר ומי הוא המונע, על כן אין להשגיח בדבריו אלו. בודאי המונעים מחמת סכנת הדרך כשהם בחזקת סכנה, אז אין להם אשם ויפה עושים. וכך כתב הר"ש בר צמח בתשובה, והביאו הבית יוסף בסימן הנזכר על הדינים הנ"ל, הא דכופין לעלות לארץ ישראל, היינו בדאפשר בלא סכנה. דאי איכא סכנה, אסור לסכן עצמו כו'. אבל מי שזוכה ובא לשם בלי סכנה, אשריו ומה טוב חלקו לישב בצל שדי שער השמים:
וכדוגמא זה תמצא בפסקים וכתבים מהר"ר ישראל סימן פ"ח וזה לשונו, מה שכתבת לי עוד מעלייתך לארץ צבי ולעיר הקודש שיבנה במהרה בימינו, אי מצוה היא עתה אפי' תלמידי חכמים, הואיל ואין לנו בעונות קבוץ בחורים ותלמוד תורה לשם. דע לך דבודאי שבח גדול ומעלה יש לו לאדם הדר בארץ ישראל, וכל שכן בעיר הקודש, לתועלת לעולם הבא, וגם לעולם הזה. אמנם שמענו כמה פעמים שיש לשם בני ברית מערביים נחשבים לרשעים גמורים מוסרים מפורסמים, והם טורדים ומבלבלים האשכנזים שהם שומרי תורה, וגם כי המזונות דחוקים ומצמצמים לשם מאד והרווחים קשים, מי יוכל לעמוד בכל זה, מלבד גודל רשעות הישמעאלים אשר לשם. לכן כל איש ישער בעצמו בהשגת גופו וממונו באיזה דרך יוכל לעמוד ביראת השם ובשמור מצותיו כי זה כל האדם, עד כאן לשונו:
והפליגו רז"ל במאד שם בסוף כתובות (קי, ב), תנו רבנן לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפי' בעיר שרובה גוים, ואל ידור כו' אפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוההגה"היש להקשות במה שאמר [שכל] הדר בארץ ישראל דומה כמו שיש לו אלוה, מה זה הלשון דומה, וכי ח"ו אין לו אלוה ממש, רק דומה. בשלמא בסיפא, הדר בחוצה לארץ דומה כו', ניחא:
הענין הוא על דרך אלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, וגם שם לכאורה קשה, הלא הוא אלקים אלהי כולנו. אלא הכוונה על סוד הדביקות ושריית השכינה עליו, וזהו אלקי אברהם יצחק ויעקב וכמו שאמרו רז"ל (בר"ר פב, ו) האבות הן המרכבה, ועל הדביקות הזה אומר [כל] הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וק"ל:, וכל הדר כו' דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, וכי כל שאינו דר בארץ אין לו אלוה. אלא לומר לך כל הדר וכו' כאלו עובד עבודה זרה כו'. וברייתא זו מיירי אפילו בחורבנה כמו שהזכיר ברישא אפילו בעיר שרובה גוים, וזה ודאי לא היה בישובה בזמן הבית:
וכמה אמוראים הפליגו שם (כתובות קיא, א) במעלות הדר בארץ ישראל. א"ר אליעזר, כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון כו'. אמר ר' אלעזר, מתים שבחוץ לארץ אינם חיים אלא ע"י גלגול כו'. א"ר ירמיה בר אבא אמר רבי יוחנן, כל המהלך ד' אמות בארץ ישראל מובטח שהוא בן עולם הבאהגה"הוכן בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג, א), א"ר יוחנן ג' מנוחלי עולם הבא, הדר בארץ ישראל, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והמשייר מקידושא לאבדלתא::
עוד שם, רבי אליעזר כד הוה סליק לארץ ישראל אמר פלטי לי מחדא כו'. רבי זירא כי הוי סליק לארץ ישראל לא אשכח מברא למעבר, נקט במצרא וקא עבר. אמר ליה ההוא מינא עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו. א"ל דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה, אנא מי יימר דזכינא ליה. רבי אבא מנשק כיפי דעכו כו':
והא דאיתא שם (כתובות קי, ב) דאמר רב יודא כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר (ירמיה כז, כב) בבלה יבאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם, זהו דווקא לעלות מבבל, אבל לעלות משאר ארצות שבחוץ לארץ ליכא מאן דפליג:
וזה לשון ספר חרידים, מצות עשה מן התורה לדור בארץ ישראל, שנאמר (דברים כו, א) וירשתה וישבת בה. ואמרו רז"ל בספרי (ראה כח) שמצוה זו שקולה כנגד כל המצות התורה. ואמרו (כתובות קי, ב) כל היוצא מארץ ישראל כו' יהיה בעיניך כעובד אלילים, שנאמר (ש"א כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים. ואיתא במסכת בתרא (צא, א), אמר רשב"י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מארץ ישראל למואב, שנאמר (רות א, יט) ותהום כל העיר עליהם ותאמרנה הזאת נעמי. אמר רבי יצחק, אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ ישראל למואב מה עלתה לה. אמר ר' יהושע בן קרחה, ח"ו שאפילו מצאו סובין לא יצאו, ומפני מה נענשו, מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורם ולא בקשו. עד כאן ממנין תרי"ג לרמב"ן ולרשב"ץ, עד כאן לשונו:
עוד כתב דף ס' וזה לשונו, וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עונינו שקבע לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר (תהלים קו, כד) וימאסו בארץ חמדה. ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב (שם קב, טו-יד), כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו וגומר. אתה תקום תרחם ציון. ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותה ואבניה בבואם אליה. ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחילת השירה ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו', כן אנו משוררים על ציון ר' יהודה בר אלעי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה, ומתחננים לאל אל יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם, כך בחר בארץ ישראל ויחד אותה להם. ואין נקראים גוי אחד אלא עמה, שכך פירש רשב"י על מקרא שכתוב (דה"א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ:
ומצינו במדרש שהקב"ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה, שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור. ואחר שחזר, לא נתן לו רשות לחזור לארץ ישראל עד חמש שנים, ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת, והוא אמר זה הפסוק (תהלים נה, ז) מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה. מוטב ללין במדבריות של ארץ ישראל, ולא ללין בסלטריות של חוצה לארץ, והיה תאב. ומשהורשה כתיב (בראשית יב, ד), וילך אברם כאשר דבר אליו ה'. וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק, אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ, אז נכסף נכסוף. וממנו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו, אע"פ שיושביה בצער, על מנת כך נהיה שמחים ביסורין:
וזהו טעם סמיכות פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל בפרשת כי תבא (דברים כה, יז) כמו שאמרו רז"ל (ברכות ה, א) ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנם אלא ע"י יסורין, ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא. וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק, הכי נמי בכיבוש גלויות כשרוצים לבא לארץ ישראל עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד, ירא ה' וישפוט:
והתחיל בתיבת והיה (דברים כה, יט) הוא אחד משנים עשר צרופים של השם הקדוש, רמז כי הדר בארץ ישראל דבק בה' הפך הדר בחוץ לארץ היינו הישראלי שדומה למי שאין לו אלוה. ונקט צירוף זה, רמז למה שאמרו רז"ל (בר"ר מב, ג) כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה הוא, וכתב הרמב"ן במנין תרי"ג, מצות ישיבת ארץ ישראל כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה הזו, וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה כדכתיב (דברים כח, מז) תחת אשר לא עבדת את האלהים בשמחה, א"כ צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצותו התדירה באהבת אותה. וגם צריך להיות ירא וחרד, כדכתב רשב"י (עי' תקו"ז תקון י כה, ב) כל פקודא דלאו איהו ברחימי ודחילו לאו פקודא היא, לכך אמרו באבות דר' נתן (צ"ל מס' דרך ארץ ב), הוי שש וחרד על המצות. והנה תיבת והיה אצל מצות ישיבת ארץ ישראל, רמז לשמחת המצוה. וסמיכת הפרשה לעמלק, רמז לחרדה במצות מהרצועה התלויה באויר:
ויסורין של ארץ ישראל, הן מן הישמעאלים, הן מן החלאים, מזבח כפרה הם, כדבר שנאמר (ישעיה לג, כד) ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון. וזה רמז ג"כ בפסוק זה (דברים כו, א) בסופי תיבות והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, נכ"ה והוא מלשון (חולין פ"י מ"ג) מנכה לו מן הדמים, וכדפירש רש"י בפסוק (במדבר כב, ו) אולי אוכל נכה בו, ופירוש הענין שעל ידי הצרות שבארץ ישראל מתנכים ומתמעטים העונות, והעם היושב בה נשוא עון. וכתיב (דברים לב, מג) וכפר אדמתו עמו. ודוקא בעונות קלים, ששבים ומתחרטים עליהם ויסורין אלו ממרקין, ובעת מותו של אדם הולך נכוחו לגן עדן:
אבל הבאים לארץ ישראל ואין שמים על לבביהם בהיכל המלך, ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודות מרעות ומרזחים, עליהם הכתוב אומר (ירמיה ב, ז) ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתיב (ישעיה א, יב) כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי, ולא יעלה על לבם שאחרי מותם ישארו בארץ ישראל, אלא במותם יגרשום חוצה ככלבים. וזה לשון פרקי דרבי אליעזר (לג) וכל הרשעים המתים בארץ ישראל נפשותם נשלכות [בקלע] חוצה לארץ שנאמר (ש"א כה, כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ולעתיד לבא הקב"ה אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכן לחוץ (לארץ) שנאמר (איוב לח, יג) לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה:
וכתב הרמב"ן בפרשת אחרי מות, שהזכיר הכתוב בעריות (ויקרא יח, כה) ותטמא הארץ ואפקוד עונה, אע"פ שהעריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, מכל מקום עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה'. וכן שנו בספרא (קדושים יב, יד) ולא תקיא הארץ אתכם (ויקרא יח, כח), ארץ ישראל אינה כשאר ארצות, אינה מקיימת עוברי עבירה. והנה הכותיים לא היו נענשים בארצם, ובבואם בארץ ה' ועשו שם כמעשיהם הראשונים, שלח בהם האריות הממיתים אותם. לכן כל איש יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפלי כפלים ממה שהיה בחוץ לארץ, וידע כי בבית המלך הוא יושב, עד כאן לשונו:
ומי שלא זכה לקבוע דירתו באדמת קודש, או הוא אנוס, יש לו תקנה מדוגמת מקום קודש, להיות לו מקום ד' אמות של הלכה התבודדות להתבודד עם אלהיו. וכבר נתנו סימן, בד קודש (ויקרא טז, ד), כשהוא ב"ד רצו לומר לבדו, אז קודש, ילבש ויראה שמן המקדש לא יצא, רצו לומר ממקום קדושתו:
וזה לשון ראשית חכמה בשער הקדושה פ"ו, עוד צריך לקניית הקדושה קדושת המקום, כמו שמצינו שנזכר בתורה פרשת אחרי מות מקום קודש (ויקרא טז, כד). ויש בזה ב' בחינות, או היות מקום מקודש ע"י עסק התורה והתפלה, כגון בית המדרש או בית הכנסת. או מקום קדוש מובדל ומופרש מבני אדם. ומקום בדד מבני אדם הוא הכנה גדולה לדביקות, ולכן היו החכמים הראשונים פורשים עצמם ממקום הישוב, ונקראו כת המתבודדים כמו שהביא החסיד בעל חובת הלבבות, והיא תנאי מתנאי הפרישות להיות חפץ בבדידות, כי בזה מראה בנפשו כי אין לו קשר עם אנשי העולם הזה כלל, כמו שהוא אמת אחר פטירתו, ולכן מעתה מראה גרות נפשו בעולם הזה ואינו רוצה להתדבק כי אם באלהיו יתברך, לפי שבו עתיד להתדבק דבוק עצמי אם יזכה:
וכן כתב בחובת הלבבות על פרוש אחד שנכנס למדינה אחת להורות את יושביה עבודת האלהים, וימצאם לובשים צבע אחד במלבושיהם, וראה קבריהם אצל פתחי בתיהם, ולא ראה ביניהם אשה. ושאל אותם. והשיבו לו על כל דבר, כמו שפירש שם בחובת הלבבות. ועל הג' שלא ראה ביניהם אשה, השיבו לו, ומה שראית שפירשנו מן הנשים ומן הבנים, דע כי יחדנו להם קריה קרובה מכאן, אחד ממנו כשיצטרך אל דבר מדבריהם, ילך אליהם וישלים צרכו וישוב אלינו, מפני שראינו מה שיכנס עלינו מטרדת הלב ורב ההפסד וגודל היגיעה והטורח בקרבתם, והמנוחה מכל זה בהרחקתם לבחור בענייני העולם הבא ולמאוס בעולם הזה:
וכן באלישע הנביא מצינו לו קדושת המקום להכנת קדושתו מה שעשתה לו השונמית, דכתיב (מל"ב ד, ט) הנה נא ידעתי כי איש האלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד, נעשה לו עליית קיר קטנה ונשים לו שם מטה ושלחן כסא ומנורה. והרי כי מפני קדושתו היה צריך ההכנת מקום, דהיינו עלייה קטנה שהוא מקום פרוש קצת מבני אדם, והכנת הטבע המוכרחת יותר אשר נוהגים בו בני אדם, דהיינו מטה ושלחן כסא ומנורה שהוא הפרישות בקו המיצוע, כמו שכתב החסיד בעל חובת הלבבות בענין שלשה כתות שיש בפרושים, ובמתבודדים בביתם היא הכת הב' שהיא קרובה יותר אל התורה, עיין שם. הרי ב' בחינות בקדושת המקום. ואם אפשר שיהיה שתיהם כאחד, כגון התבודדות האדם בבית מדרשו או בבית הכנסת, מה טוב חלקו, כי בודאי יקנה קדושה יתירה בנפשו:
וכן אמרו רז"ל (ברכות ח, א) אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומצוי בבית הכנסת (לפנינו; ומתפלל עם הצבור) כאלו פדאני לי ולבני מבין הכותים, עד כאן לשונם. ואמרו מצוי בבית הכנסת מורה על ההתמדה בבית הכנסת, כי כמו ששאר בני כשיבקשוני אני נודע להם במקומות שהם רגילים לשבת שם רוב היום ושם יבקשום. והאיש הזה הוא מצוי רוב זמן היום בבית הכנסת, עד כשיאמר אדם לחבירו פלוני היכן הוא מצוי. ישיבוהו שהוא מצוי בבית הכנסת, וילמד ממה שנצטווה הכהן גדול (ויקרא כא, יב) ומן המקדש לא יצא, בערך זה הרוצה להתקדש יתקדש במקום הקודש בית הכנסת או בית המדרש. ומכל מקום טוב הוא ההתבודדות על ידי קניית חבר, שהרי אמרו רז"ל (ברכות סג, ב) חרב על הבדים וגואלו וגו' (ירמיה נ, לו), כמו שיתבאר בעזרת ה'. ואמרו רז"ל בספרי (עי' אבות דר"נ ח, ג) על פסוק (קהלת ד, ט) טובים השנים מן האחד, מכאן אמרו יקנה אדם חבר לעצמו להיות קורא עמו ושונה עמו ואוכל עמו ומגלה לו סתריו, עד כאן לשונם. עד כאן דברי ראשית חכמה:
והארכתי במקומות אחרים ממעלות ההתבודדות, כי אז ינצל מכל חטא ויזכה לבא למדריגת הדביקות בו יתברך, ואין כאן מקום להאריך בדרוש. הזה אמנם הזוכה להיות באדמת קודש, וגם להתבודדות מקום קודש, אזי הוא קודש קדשים:
עוד מצינו קדושה וטהרה בלבוש הגוף, ורמז לדבר (שמות כח, ד) ועשו בגדי קודש, אמר יעקב לבניו (בראשית לה, ב) הטהרו והחליפו שמלותיכם. וזה לשון ראשית חכמה בשער האהבה פרק י"א, עם היות שנראה שהם ב' דברים האחד תטהרו בטבילה, והשני והחליפו שמלותיכם, מכל מקום כיון שסמכם ההלכה, היא מסוג הטהרה, וראוי הוא לרוצה לטהר עצמו שיהיו בגדיו טהורים מטינוף וטומאה, ושלא יהיו מלוכלכים בשמן ורבב, עד כאן לשונו:
ואם הוא מחויב ליזהר מזה, קל וחומר ואלף אלפים פעמים ק"ו להיות נזהר מטומאת עון פלילי בבגדים שלו, דהיינו איסור שעטנז שהוא איסור גדול, וטומאת העון הזה הוא טומאה חמורה מלבוש שהשטן מתלבש בו, שכן שט"ן ראשי תיבות שו"ע טו"ה נו"ז. וגם נרמז בתיבת שעטנ"ז, שט"ן ע"ז, בר מינן. והמכשלה הזאת ביד רבים, כי חוטאים שאינם יודעים, כאשר ראינו בעינינו בהיותי אב"ד בק"ק פרא"ג עיר ואם בישראל, לאחר דרישה וחקירה מצאנו כמה עניינים שהם בשגגה לכל העם, כמו מיני חוטין הנקראים שנירלי"ך או בערטלי"ך ובלשון רוסי"א סטראקס, שמקרוב חדשים באו והם מזויפים, ויש קצת מהם מעורבים בחוטי צמר ופשתים, וצריך דרישה וחקירה אחר זה. וכן באמריות בגדי נשים הנקראות שווי"ף לא נזהרו החייטים, ורגיל להיות שם שעטנז בתפירה. עוד ראינו הרבה מינין חדשים מקרוב באו שבאו מארצות רחוקות, שהעולם סוברין שהן של צמר או של שער, ומעורב בהן חוטי צמר ופשתן, על כל זה עשינו תקנות ותקננו כל הדברים:
גם בבתי שוקיים הגבוהים הנקראים זאקי"ן, יש למטה סמוך לעקב שם חוט של פשתן הניתן שם בעת המלאכה, וצריך להסירו. עוד יש דברים שצריך להיות כמזכיר להזהיר על זה, כגון הא דכתב רמ"א בהג"ה טור יורה דעה סימן ש' (סעיף ד) בבתי שוקים הנקראים הוזין והן של צמר, ומשימין שם משיחה של פשתן כמו רצועה במעברתא דתפילין לקשור בהן, דאסור אם עשה קשרים בשתי ראשי המשיחה שאי אפשר להוציאה משם, הוי חיבור. רק מצד אחד יעשה קשר, ומצד השני לא יעשה קשר, כדי שיכול לאחוז המשיחה מצד הקשר ולהוציאה, ואז מותר:
עוד שם דיש אומרים דאסור ללבוש ב' בתי שוקיים אחד של פשתן ואחד של צמר זו על זו, מאחר דלא אפשר למשלף התחתון בלי העליון, הוי חבור. ולא דמי לשני החלוקות זו על גבי זו כו' ונכון ליזהר, עד כאן לשונו. ואני אומר דנכון ונכון, כי כן מוכיח בירושלמי כמובא בבית יוסף, והירא דבר ה' איך ימלא לבו לעשות נגד הירושלמי בדבר שאין מפורש בהדיא בגמרא הפוכו, והתנצלות שכתב הבית יוסף, זה אינו דבר מפורש:
עוד מצאתי תוכחת מוסר ותורת אמת בפי אחי הגדול החסיד מהר"י סג"ל יצ"ו, שכתב בהגהו"ת יש נוחלין דף כ"ח וזה לשונו, אמר המגיה אף זו מן התוכחות על עון שעטנז, שנותנים בגד צמר לתפור לאומן גוי, אף שנותנין לו ג"כ חוטי קנבוס, עם כל זה הרבה בהם הכושל, כי אנו רואין בעינינו שרובא דרובא דקנבוס אינו טוב ונוח למלאכת התפירה כחוטי פשטן, ובודאי הגוי יחליפנו וימיר אותו רע בטוב:
והנה ידעתי בניי ידעתי שמהרמ"א ז"ל כתב ביורה דעה סימן ש"ע (צ"ל שב, ב) אם הישראל נותן לו חוטי קנבוס שרי, דלא חיישינן לאחלופי, מאחר שיש לעמוד על הדבר, שחוטי פשתן כשמדליקין אותו כבה מהר, ושל קנבוס הולך ושורף, וכן נוהגין אע"פ שיש מחמירין, עד כאן. הנה מהרמ"א בראותו חולשת זה המנהג על כן הזכיר דעת המחמירין, ומה עתה בזמנינו, הא עיקר דרך ההיתר פירכא, דלא שייך דהגוי מירתת וירא שמא יעמוד היהודי על ברור הדבר ויבדוק אחריו, כי הגוים יודעים בזה האמת במה שהוא אמת שרובא דרובא דישראל ואפשר כולם אין בודקין אחריהם, ופשיטא דחיישינן לאחלופי מהטעם שזכרנו למעלה:
ואף אם לפעמים יקרה מקרה בדרך רחוקה שחוטי קנבוס טובים לתפירה כחוטי פשתן, ונאמר שהגוי אינו מחליף לכתחילה בחנם כדי להכשיל את ישראל, הנה בודאי כשעוסק במלאכתו אינו מטריח עצמו כלל וכלל לחזור תמיד בכל חוט וחוט אחר חוטי קנבוס, רק לוקח מן הבא בידו ראשונה, כי איננו חרד בדבר שלא להכשיל את היהודי, ומה לו לצרה הזאת שיטריח עצמו אפילו טורח כל דהוא ולא ימלט שחוט של פשתן מעורב בבגד, והרי אמרו (נדה סא, ב) בגד שאבד בו חוט של כלאים כו', וכל חכם וירא יודה ביה. ואין דברינו עם אותן הרוצים לדחות הדברים ברוח ובהבל שבפיהם, ומדברים בפיהם דרך היתר הפוסקים, אף שאנו רואין בעין שכלנו ולבנו נוטה דאין שייך בזמנינו, רק באנו להיות למזכרת עון להירא וחרד שכאשר יבחין בדברי הללו יאמר לו לבו, ודעתו יהיה נוטה שכדברינו כן הוא ויודה על האמת, ולא יתן אמונה לנכרת מפיהם האמונה, לגוי מסיח לפי תומו, וירחיק עצמו מהמכשול הגדול הזה אשר הוא בכל עת ובכל שעה כשלובש הבגד שיש בו כלאים, ולא יהא אלא ספק בדבר, אשר על כל פנים לא ימלט מהספק על פי מה שזכרנו, הלא כבר הזכרנו למעלה בשם הר"י ז"ל מענין ספק עבירה ועון כי רב הוא יותר מודאי עבירה, עד כאן לשונו:
והמקדש עצמו מלמטה, מקדשין אותו למעלה הרבה נשלם אות הקו"ף