דעו בני, כי מעלת הרצון רצוני לומר שיהיה עולמות מרוצה לא יתקצף ולא יתכעס, הוא רום מעלה ממעלות הרמות, ובהיפך מדה רעה וגרועה, מדת הכעס אין רעה בעולם כרעה זו, עד שאמרו רז"ל במסכת שבת פרק האורג (קה, ב) שהכועס כעובד עבודה זרה ועליו נאמר (תהלים פא, י) לא יהיה בך אל זר:
ובזוהר פרשת תצוה (ח"ב קב, א) האריך בזה, אמר שם על פסוק (ישעיה ב, כב) חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו זה לשונו, כד ברא הקב"ה לבר נש, עביד ליה בדיוקנא עילאה ונפח ליה רוחא קדישא דכליל בתלת כמה דאוקימנא דאית ביה נפש רוח ונשמה, ועילה מכל נשמה דאיהי חילא עילאה למנדע ולמנטר פקודוי דקודשא בריך הוא. ואי ההיא נשמתא קדישא אעיל לה בפולחנא אחרא, האי איהו מסאב לה ונפיק מפולחנא דמריה, בגין דתלת חילין אילין כלהו חד, נפש רוח נשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלהו כגוונא דרזא עלאה, על דא נאמר (משלי יג, כ) הולך את החכמים יחכם. ואי חזינן להאי בר נש דהוי ביה אילין דרגין כלהו עד לא קיימי בקיומה למנדע אן איהו, במאי אתיידע לקרבא בר נש בהדיה, אי בגין לאתמנעי מיניה ברוגזיה ממש ידע ליה וישתמודע מאן איהו. אי ההוא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזיה, לא יעקר לה מאתרה בגין למשרי תחותיה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים:
ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עילאה מאתריה, למשוי באתר דסטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לאיתקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו (איוב יח, ד) טורף נפשו באפו, איהו טריף ועקר נפשו בגין רוגזיה ואשרי בגויה אל זר. ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה מחליף באפו, כי במה נחשב הוא עובד אלילים איתחשב ההוא בר נש, ומאן דאשתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש. מאי טעמא, בגין דעבודת גלולים ממש שרי בגוויה. ולא עוד, אלא דעקר קדושה עילאה מאתריה ושארי באתריה עבודת אלילים אל זר. מה אל זר כתיב ביה (ויקרא יט, ד) אל תפנו אל האלילים, כגוונא דא אסור לאסתכלא באנפוי. ואי תימא, הא רוגזא דרבנן. רוגזא דרבנן טב איהו בכל סטרין, דהא תנינין דאורייתא אשא הוא, ואורייתא קא מרתחי ליה, דכתיב (ירמיה כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה', רוגזא דרבנן במילי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפלחנא דקודשא בריך הוא. אבל אי במילין אחרינן, לאו פולחנא דקב"ה הוא, בגין דכל חטאים דקא עביד בר נש איהו עבודת אלילים ממש, ואסור לקרבא בהדיה בהאי:
ואי תימא, הא שעתא הוה דעבר, והדר אהדר. לאו הכי, דכיון דעקר קדושה דנפשיה מיניה ומאתריה, וההוא אל זר אתתקף ביה ולא שביק ליה. [בר] כד אתיא (לפנינו אתכדי) בר נש מכל וכל ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה כדין ולואי דאתקדש, א"ל ר' יוסי, אתקדש ממש. אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה ושריא באתריה ההוא אל זר, אסתאב בר נש ואקרי טמא וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מיניה. וכיון דערקת מיניה זמנא חדא, כמה יעבד בר נש עד דתתוב לאתריה. אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן. אמר ליה שאני מסאבין אחרא דלא יכול למעבד יתיר, אבל דא שנייא מכלא, וכלא גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא כולא מסאיב. ושאר מסאבו דעלמא, לאו איהו, אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין דא חדלו לכם מן אדם אשר נשמה באפו, דאחליף קדושה דמארי' בגין אפו ודא הוא מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה עבודת אלילים ודאי נחשב איהו. תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו עבודת אלילים סטרא אחרא, כמה דאמינא דבעא בר נש לאסתמרא מיניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב (שמות לד, יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, בגין לאבאשא לגרמך. וכתיב בתריה (שם יח), את חג המצות תשמור, דא סטרא דקדושה דבעא בר נש לנטרא ליה, ולא יחליף ליה בגין סטרא אחרא. ואי יחליף ליה האי, איהו מסאב, וסאיב לכל מן דקריב בהדיה, את חג המצות תשמור דא איהו אתר דאקרי שמור, ובגין כך כתיב תשמור, עכ"ל:
וזה לשון הראשית חכמה בשער הענוה פרק ב', וכאשר יסתכל האדם במה שביאר הרשב"י ע"ה במאמר הזה, שהכועס עוקר כל הקדושה שבו שהם נפש ורוח ונשמה, ומפני ששלשתם קשר אחד קראם הכתוב (איוב יח, ד) נפשו טורף נפשו וגו', וזהו שאמר דתלת חילין כלהו חד. והשמיענו הרשב"י ע"ה במאמר הזה גודל העונש, שלא נאמר שאין הפגם אלא בנפש לבד אבל לא בשאר, שאין הדברים כן, אלא כל הקדושה שבו מסתלקת, שכיון שמשרה בו הקליפה, הקדושה בורחת שהוא מכניס ומשליט שפחה במקום גבירתה, דכיון שהוא עון עבודת אלילים ממש, ודומה לחטא עבודת אלילים שעשו ישראל שהכניסו צלם בהיכל שברחה השכינה משם כנודע. ולכן כיון שמשרה בתוכו אל זר שהוא עבודת אלילים באופן שמטמא גופו ונפשו, דין הוא שישכח תלמודו, שהשכחה היא הקליפה, כאמרו (בראשית מ, כג) ולא זכ"ר שר המשקים את יוסף וישכחהו. ושכינה אינה חשובה כנגדו, כמו שפירש במאמר הזה בסופו בענין את חג המצות דא סטרא דקדושא:
והענין שגם זה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד), כמו ששכינה היא כוללת כל המדות העליונות, וע"י התראות וממשלות עילת העילות כמבואר בשער היראה פרק א', גם אל זר שהוא כנגדה בו כללות כל כחות הטומאה, והוא הכופר בהשגחה כמו שבארנו בשער היראה פרק ח', לכן אמר (נדרים כב, א) כל מיני גיהנם, שכלם נמשכו מקליפה זו, ושאר כל העונשים מבוארים בזה. והנה השכינה אינה שורה אלא על לב נשבר ונדכה, וכיון שהוא כועס הרי לבו מתגאה עליו, ומיד אל זר שורה עליו, והוא כלל הטומאה:
ולכן אמר אסור לאתחברא בהדיה, מפני שעבודת גלולים קרויה זבחי מתים, ותקרובת עבודת אלילים מטמאה או במשא או באוהל אליבא דר' יהודה בן בתירא, כמו שאמרו במסכת חולין פרק קמא (יג, א) על שחיטת נכרי נבילה ומטמאה במשא, אמרו שם, דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר, מנין לתקרובת עבודת אלילים שהיא מטמאה במשא, שנאמר (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים, מה מת מטמא באוהל, אף תקרובת עבודת אלילים מטמא באהל, עד כאן לשונם:
ושמעתי מפי מהר"ר יצחק אשכנזי ע"ה, שטורף נפשו פירושו שעושה אותה טריפה. ואפשר לדקדק פירוש זה בלשון הזוהר, דקאמר ההיא נשמתא קדישא טריף לה וסאיב לה בגין אפיה, ואמרו סאיב לה, מאחר שהוא טריפה והטריפה נקראת מתה, שטריפה אינה חיה י"ב חודש, ודאי שמטמא ג"כ הכועס, כי נפשו הקדושה היתה שוכנת בלבו, וכיון שהכניס הקליפה היא סירכא נאחזת בה ומטמא את הנפש. וכן אמר למטה, ונפשא וכלא מסאב. ואינו דומה אל הבהמה שהיא טריפה שאינה מטמאה אם נשחטה בסכין כשר, אבל כאן עושה אותה נבילה ששוחט הנפש בסכין פגום שהוא סמאל סם אל זר. ואפשר לדקדק פירוש זה ג"כ בלשון הזוהר, שאמר ודא איקרי טורף נפשו באפו איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואמר ועקר, היינו עיקור הסימנין שהיא מה' דברים המפסידין את השחיטה שעושין אותה נבילה ומטמא במשא. וכמו שעיקר הסימנין הוא עקירת הדבר שלא כסדר הנהוג חוץ מהטבע, כן הכועס, שעיקר הקדושה טבעה לדור באדם שלכך נברא, וזה על כרחה עוקר אותה ממקומה, נמצא במלת טורף ב' פירושים ושניהם אמת. ונמצא על דרך זה, שהכועס שהוא כהן ומטמא עצמו בטמא מת, שכל הנשמות הן מצד אברהם הנקרא כהן, כמו שפירשתי בפרשת משפטים שבת כהן היא בת אברהם, וכיון שכועס ממית נשמתו, והמת מטמא, נמצא כהן מטמא בטמא מת, עד כאן לשון הראשית חכמה:
והנה באתי לבאר הענין, מדוע ככה רעת הכעס ורוממות הרצון. ובהתבאר הענין, בודאי יגיע מזה התעוררות גדול. סוד הרצון גדול ונורא במאוד, בארתיו בהקדמה תולדות אדם בארוכה סוד עלה ברצונו ברוך הוא לברוא את העולם ברצונו הטוב בנדבה בלי הכרח, רק משלימות מדת טובו להטיב לזולתו, והוא רוצה בקיומם ובטובתם. ואף שזה לעומת זה עשה האלהים (קהלת ז, יד) ברא טוב וברא רע, זה הרע בשביל הטוב. כי אלו לא היה מדת רע שהוא הדין, לא נתקיים הטוב, ובבחינה זו מדת הדין מתהפך למדת הרחמים, והדבר זה מבואר בארוכה בהקדמת הנ"ל, והכל נכלל ברצון הטוב, ובזה מובן סוד האחדות. ואין רע יורד מלמעלה אלא למי שמעורר אותו וממשיך אותו על עצמו ומפריד את עצמו מהאחדות, אז הדין דין, והוא דין אמת להיות הרע מכלה את עצמו בר מינן להיות כי התעורר החימה והכעס שהוא היפך הרצון, כי כן שורש פורה של הרע ס"א סמאל הוא אל זר, והנמשך ממנו הוא אף וחימה כו' בר מינן, כוחות הכעס, כאשר מצינו בנחש שליח סמאל, התחילה באף כמו שאמרו רז"ל (בר"ר יט, ב) ד' התחילו באף, וסימנא קנא"ה, קרח נחש אופה המן, וכולם מרכבתו של סמאל המורד באדונו אדון עולם יתברך שמו. ואז מבוארים דברי רז"ל בגמרא ובזוהר שהטעם בו אל זר, כי הרצון מורה על אחדותו יתברך, והכעס הוא נמשך מאל זר המורד בו ונעשה במה, ואסור להסתכל בו, ומה שעושה האדם בכעס הן דבור הן מעשה מכל תקרובת לההוא סטרא אחרא אל זר:
ובזוהר בהיכל אחד מהיכלות הטומאה אמרו (ח"ב רסג, ב) זה לשונם, ועילא מילין אתייחד ממנה פפסטריטא, וכמה גרדיני נימוסין, והאי ממנא דעלייהו נטלין מילין בישין, והכי נמי נטלין כל אלין דזריק בר נש בידוי כד רוגזיא שריא עלוי, דהא כדין האי ממנא פפסטריטא נקיט האי מלה דזריק בר נש ברוגזיה וסליק ואמר, דא הוא קרבנא דפלניא דקריב לסטרא דילן. בגין דכל סטרא דנייחא, איהו מסטרא דימינא ומסטרא דמהינותא. וכל סטרא דרוגזא, איהו מסטרא אחרא בישא, סטרא מסאבא. ועל דא מאן דאשדי מן ידוי מידי ברוגזא, כל אלין נטלין לה להאי מלה דאזדריק וסלקין לה לעילא ואתקריב לההוא סטרא, ואמרה, דא קרבנא דפלנייא, וכרוז קארי בכל אינון רקיעין ואמרי, ווי לפלנייא דאסטי בתר אל זר ופלח לאל אחר. וכרוזא קארי זמנא תניינא ואמר, אוי להם כי נדדו ממני וגומר (הושע ז, יג), זכאה איהו בר נש דאסתמר מאורחוי ולאיסטיא לימינא ולשמאלא, ולא ינפול בגו בירא עמיקא דלא יכיל לסלקא מיניה, עד כאן לשונם:
הרי מבואר סוד הכעס וסוד הרצון, וברצון שלמעלה הכל טוב לא יגור במגוריו רע, ואצילות מדת הדין קדוש וטהור והוא לתכלית עצם הטוב. ובזה יובן מאמר הזוהר הנ"ל בענין רוגזא דרבנן טב איהו לכבוד קיום אורייתא. אבל מי שכועס מצד כעס, אז הוא אל זר:
והנה כבר פירשתי שהעולם נברא ברצון, ונודע כי בתורה נברא העולם כמו שאמרו רז"ל (בר"ר א, א) שהיה הקב"ה מסתכל בתורה וברא העולם. והנחש שהתחיל באף (בראשית ג, א) כפר בבריאה יש מאין, שאמר מן העץ הזה אכל וברא את העולם (בר"ר יט, ד). על כן הכועס אין לו חלק בתורה, כמו שאיתא בפסחים (סו, ב) כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, אם נביא נבואתו מסתלקת. ובמסכת קדושין (עא, א), אין מוסרין את השם אלא מי שעומד באמצע ימיו ואינו כועס. ומביא בראשית חכמה מעשה מהחסיד ר' יעקב אשכנזי ז"ל שהיה חכם מופלא בחכמה, ורצה ללמד חכמתו לר' יודא החסיד, וקודם ניסהו בענין הכעס. והיתה קבלה בידם, שלא למסור החכמה אלא למי שינסוהו בכעס ולא יכעוס, ונסהו ו' פעמים וכו':
ויקח יי אלהים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה (בראשית ב, טו). אבל כששמע לנחש ונתלבש באף, אז נטרד מגן עדן ומקומו מוכן בהיפך מגן עדן שהוא הגיהנם אם אינו שב בתשובה שלימה, כמו שאיתא במסכת נדרים (כב, א) אמר ר"ש בר נחמני אמר ר' יונתן, כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר (קהלת יא, י) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך. ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר (משלי טז, ד) וגם רשע ליום רעה כו'. וכן אמרו בתיקונים תיקון מ"ח, זכאה איהו מאן דנטיר דירה לשבת, דאיהו דלא מתקריב תמן עציבו דטחול וכעס דמרה דאיהו נורא דגיהנם, דעלה אתמר (שמות לה, ג) לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת. והכי איהו ודאי, דכל מאן דכעיס כאלו אוקיד נורא דגיהנם, עד כאן לשונם:
ואם באתי לכתוב הרעות המגיעים מהכעס, וכן בהיפוך המעלות הרמות מהרצון, קט היריעה וכמה יריעות מהכיל. על כן יכריח אדם את עצמו ויכבוש יצרו ויראה שכל ימי חייו לא יבא לכלל כעס, וכי אין טוב לו שיכפה את יצרו מלאבד כל הקדושה שהיה בו וכל המצות שקיים, ומחליף אל זר באל אמת. ויחשוב שהש"י אנה לידו דבר זה לטובתו:
וזה לשון ראשית חכמה בשער הענוה פרק ג', עוד דרך אחר כדי שלא יבא לידי כעס הוא, שיחשוב שהיסורין שבהם מתכפרין העונות הם בחינות שונות, אם בקבלת יסורין עליו בצומות שק ואפר, כמו שעשה דוד המלך עליו השלום (ש"ב יב, טז). או במיתת בנים שהם מזבח כפרה כנודע (ברכות ה, ב). וכן המיתה עצמה מכפרת על הכל, אפילו על חילול השם כשהקדים התשובה, כמבואר בחילוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש (יומא פו, א). והנה כל אלו קשים לאדם לסובלם והם מרים מאוד, בפרט מיתת הבנים או מיתת עצמו, והרי האדם מסגף עצמו בסיגופים לכפרת עונותיו, ולפעמים יש בהם ביטול תורה וביטול תפלה:
ומה נעים לו לקבל יסורין קלים שאין בהם ביטול תורה ותפילה, ויקבל מאהבה לכפרת עונותיו כאשר יחרפוהו ויבזוהו, שידע שהקב"ה אהבו בשלוח לו יסורים קלים כאלו כדי לטהר עונותיו, ואותו המחרפו עונו ישא, כי הוא רצועה בישא להלקות לזה וכמו שכתוב (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי וגו'. וראוי שיתפלל להקב"ה בכל תפלותיו שחרית מנחה ערבית שיזכהו הקב"ה למדת הענוה וההכנעה, שיהיה שמח ביסורין אלו, יבזוהו ויכעיסוהו ושאר כל מדות הענוה הכתובים בשער הזה, ויתפלל על כולם, ובזה יתרצה אל הקב"ה ויכופר לו מה שחטא עד עתה בכעס ובגאוה. וכיון שזה הוא בקשתו, לא יכעוס ולא ישיב למחרפו. ב' דברים אלו לקניית הענוה, שמעתי מפי מורי ע"ה, עד כאן לשונו:
עוד בשער הענוה פרק ה' כתב כמה דברים שיזכור האדם לבטל הכעס, וזה לשונו, עוד דברים להנצל מהכעס כתב הר"ר יצחק דמן עכו ע"ה בספרו זה לשונו, לילה מן הלילות בלילי שבת, הייתי מחשב מה יעשה אדם שלא יכעוס, והתחלתי להתנמנם, ובעודי מתנמנם הרגשתי כמי שאומר לי הרוצה שלא יהיה כעסן יהיה משכיל וכו'. משכיל, הוא שילך אחר עיקר הענין ועיקר הדברים, ולא ישים לבו ודעתו אחר מראה עיניו או משמע אזניו מהדברים הנעשים לו או הנאמרים לו להכעיסו, ולא ישגיח בהם כלל. אבל ישתדל אחר העיקר, רצה לומר אחר מעלות האומרם, או העושה אותם, אם יראה שהאומרם או העושה הוא כסיל ובער מיד תתקרר דעתו ורתיחת כעסו. ואם הוא חכם ומשכיל, כמו כן תתקרר רתיחת כעסו. כי אם הוא כסיל, יחשוב עליו ויאמר שוטה הוא זה בלא דעת ודבריו לא בהשכל, ואין דבריו אלא צפצוף כצפצוף העופות או כנביחת הכלב או כנעירת החמור. ועל החכם, יחשוב ויכיר כי לטובתו ולתועלתו אומר לו, ויקבל ממנו דבריו וישמח בהם. ואין לו להסתכל בדברים הנאמרים לו, ולא במעשים הנעשים להכעיסו, רק במעלות האומרים או העושים. אמנם אם הדברים או המעשים בלתי הגונים וראוים אם באו מצדו שאמרם או עשאם, ויבא משכיל או סכל חכם או כסיל ויזכירם לו, אין לו להסתכל אל המזכירים, רק אל המעשים, הואיל והוא מכיר שהם אמת שאמרם או שעשאם, ויבא לו תועלת גדולה בזה כי יתקן מדותיו:
עוד אשמיעך עצה טובה להקל את הכעס ולעצור אותו, הוא שכאשר יהיה לך משא ומתן עם אדם לא טוב, יהיה מוסכם בלבך הסכמה שלימה לסבול ממנו כל מיני עלבון בדבור ובמעשה, כי כאשר ימתין אדם מחבירו שיעליבהו בדבור ובמעשה לא יבא לו פתאום ולא יכעוס, כן יעשה עד שינצל ממנו. אח"כ יברח ממנו כמשור המועד בחודש ניסן, ובזה יהיו חייך חיים טובים, עד כאן לשונו. עם היות שקצרתי ממנו כפי הנ"ל לעניינינו:
עוד מהדברים המביאים את האדם לידי הכנעה וביטול הכעס, כתב החסיד בעל חובת הלבבות, שאחד מהם הוא כאשר בא יחשוב בחליפותיו ובוא אליו המות מהרה והפסק מאוייו ותקוותו וצורת עמדו בקברות. והב' הוא כאשר יעבור על לב אדם מה שהוא חייב בו מעבודת אלהים על רוב חסדיו עליו וגודל טובו, והתעלמותו אליו מן המצות השמעיות והשכליות וקצורו בהם, והפסק טענותיו ואמתלאותיו יום החשבון וחרטתו במעמד הגדול, יכנע וישבר רוחו, כמו שכתוב (מלאכי ג, יט) כי הנה יום בא בוער כתנור וכו', ומי מכלכל את יום בואו (שם ב):
וענין בחינת אלו נתבאר בזוהר (ח"א רא, ב) וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף (בראשית מג, יח) זה לשונו, ר' יוסי אומר, ווי לבני נשא דלא ידעי ולא מסתכלי בארחי דאורייתא, ווי לון בשעתא דקב"ה ייתי למתבע לון דינא על עובדיהון, ויקם גופא ונפשא למיהב חושבנא מכל עובדיהון, עד שלא יתפרשון רוחא מן גופא. וההוא יומא דדינא, איהו יומא דספרין פתיחין, ומאריהון דדינא קיימין. בגין דההוא זמנא קיימי נחש בקיומיה לנשכא ליה, וכל שייפי מתגרשין לגביה, ונשמתיה מתפרשא מן גופא ואזלא ושטייא לא ידע לאן אורחא תהך, ולאן אתר סלקין לה. ווי לההוא יומא, דרוגזא ונאיצו ההוא יומא, בגין כך איבעי ליה לבר נש לארגזא יצריה כל יומא, ולאדכרא כך קמיה ההוא יומא דייקום בדינא, דקא עיילון ליה תחות ארעא לאיתקרבא, ונשמתיה איתפרשא מניה, ותנן (ברכות ה, א) לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, וישתדל אבתריה. אי אזיל מינה יאות, ואי לאו ישתדל באורייתא, דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא. אי אזיל, מוטב. ואם לאו, ידכור ליה יומא דמותא, בגין לתברא ליה, עכ"ל:
ואמר עוד לקמן (ח"א רב, א), ובגין כך, בעי בר נש לארגזא תדיר מההוא יומא, דבא יומא דדינא יומא דחושבנא, דלית ליה לבר נש לאגנא עליה אלא עובדוי דכשרן דאיהו עביד בהאי עלמא, בגין דיגינא עליה בההוא שעתא, עד כאן לשונו:
וכאשר יתן האדם אל לבו שבוראו כועס עליו על מה שחטא בגאותו וכעסו, וכל מעשיו בספר נכתבים ואין עונו נמחק מהרה, כדכתיב (ירמיה יז, א) חטאת יהודה כתובה בעט ברזל בצפורן שמיר, כדפירשתי בשער התשובה, כמה יבוש ויכלם לעתיד בראות מעשיו חקוקים לפניו, ואיך לא יבוש שיכריזו עליו למעלה פלוני עבד עבודת אלילים, ושאר הפגם שפגם לנפשו:
ועוד שאין לך דבר שיבטל הדבקות יותר מן הכעס. ועל כן אמר ר' פלוני, ביומא דרתח לא הוה מצלי (עירובין סה, א). והאדם היותו עשוי בצלם אלהי"ם עליון כדפירשתי בשער הקדושה, הוא שיתדבק בשם יתברך על ידי הנשמה הקדושה. זה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח, ו), ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. והדר, זה הוא הדר הזקן שרמיזתו במקום עליון. ואמר (שם) תמשילהו במעשה ידיך כל שתה תחת רגליו צנה ואלפים כלם וכו', וע"י הכעס יסתלק ממנו הנשמה. ומה שהיה עליון על הכל, ישאר תחת הכל בקליפה, כדפירשתי לעיל:
עוד מהדברים המבטלים את הכעס, כתב בחובת הלבבות ואמר, כי כאשר יספרו בגנותו אם יזכור לו מה שעשה יודה על נפשו בקיצורו, ואל יחזור אחר אמתלאות להנקות ממנה ולזכות, כמו שאמר יהודה (בראשית לח, כו) צדקה ממני. ואל ישתדל להכלים המספר, ואל יאשימנו על אשר גלה אותו. אבל יאמר לו, אחי מה שהשקפת עלי מרועי מעשי, אינם למאומה אצל מה שלא ידעת ממני אשר האריך לי הבורא סתרו בהם. ואלו היה נגלה לך רועי מעשי ועונותי, היית בורח. ויכנע לבורא ויודה לו על אשר גלה עליו מעט מהרבה ליסרו, כדי שישיב אליו. ואם מה שספרו עליו שקר, האומרו עליו מאבד זכיותיו. וכבר נאמר על אחד מן החסידים שזכרו עליו לרעה. וכיון שהגיעו הדבור אליו, שלח למדבר בו כלי מלא מזמרת הארץ, וכתב אליו הגיעני ששלחת לי מנחה מזכיותיך וגמלתיך בזה. ואמר אחד מהחסידים, הרבה בני אדם יבואו יום החשבון, וכשמראים להם מעשיהם ימצאו בספר זכיותם זכיות שלא עשו אותם, ויאמרו לא עשינו. ויאמר להם, עשה אותם אשר דבר בכם וספר בגנותכם. וכן כשיחסרו מספרי זכיות מספרים בגנותם, יבקשו אותם בעת ההיא. ויאמר להם אבדו מהם בעת שדברתם בפלוני ופלוני. וכן יש מהם ג"כ שימצאו בספרי חובתם, חובות שלא עשו. וכי יאמרו, לא עשינום. יאמר להם, נוספו עליהם בעבור פלוני ופלוני שדברתם בם, כמו שכתוב (תהלים עט, יב) והשב לשכנינו שבעתים אל חיקם וכו', ומקצת לשונו דלגנו כדי שלא להאריך:
ועל בחינת תוספת זכות שאמר דוד אשר חרפו שמעי בן גרא (ש"ב טז, יא-יב) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה' אולי יראה ה' בעיני והשיב ה' לי טובה תחת קללתו היום הזה. וטובה פירושו טובתיו של שמעי שישוב לו לדוד תחת קללתו שקלל:
עוד הסבות המבטלות הכעס, הוא כאשר יסתכל בכמה קלקולים נמשכים מהכעס. כי מי שהוא כועס פתאום ולא יאריך אפו, יבא לידי שפיכת דמים, כמו שכתוב בספר החסידים, מעשה בבן אחד שכבד את אביו ביותר. אמר לו האב אתה מכבדני בחיי, תכבדני במיתתי, אני מצוך שתלין כעסך לילה אחד ועצור רוחך שלא תדבר. לאחר פטירת אביו, הלך לו למדינת הים והניח אשתו מעוברת, והוא לא ידע, ונתעכב בדרך כמה שנים. וכשחזר בעיר, בא בלילה ועלה לחדר שאשתו היתה שם ושוכבת, והיה שומע קול בחור שהיה מנשק אותה. שלף חרבו ורצה להרוג שניהם, וזכר מצות אביו והשיבה לתערה. שמע שאמרה לאותו בחור בנה שאצלה, כבר יש שנים רבות שהלך אביך מאצלי, אלו היה יודע שנולד לו בן כבר הגיע להשיא לך אשה. כששמע הדבר אמר, פתחי לי אחותי רעיתי, ברוך ה' שעבר כעסי, וברוך אבי שצווני לעצור כעסי לילה אחד שלא הרגתי אותך ואת בני, ושמחו שמחה גדולה וכו', עד כאן לשונו:
ומי שכועס, לא יסיר כעס מלבו כל ימיו. אמר החכם, לעולם לא חרפני אדם יותר מפעם אחת, כי בפעם ראשונה אסבול חרפתי ולא יחרפוני שנית. אמר החכם, מי שלא סבל דבר אחד, יסבול דברים הרבה. אמר החכם, אם תנקם תדאג, ואם תמחול תעלוץ. אמר החכם, מחול למי שהרע לך, ותן למנע ממך:
וכמו שמוזהר שלא לכעוס, כן מוזהר שלא להכעיס לחבירו, כי דא ודא חדא היא, וטעם אחד לכולן. ויתלבש ברצון, יהא רצוי לאחיו, ויהא מרוצה לאחיו:
דברי חכמים בנחת נשמעים (קהלת ט, יז). מי שמדתו כך, אזי אינו בא לידי כעס לעולם. והכוונה בנחת נשמעים, בנחת רוח, ולא ברמות רוח, כי מי שאוחז במדת הענוה ממילא אינו כועס לעולם, כי הוא סובל ומעלים עין מסוררים. וגם הכוונה בנחת, דהיינו במתון ולא במהירות ברעש גדול, כאשר הארכתי באות מ"ם מתון, כי אקח מועד מישרים אשפוט (תהלים עה, ג). על כן ינהיג אדם במידות הנחת, דהיינו המתון, ולא ימהר לא בדבור ולא במעשה, ואז לא יבא לעולם לידי כעס, ולא יגרום סילוק השכינה ממנו, רק יהיה כסא לשכינה. וסימנך, כי השכינה אינה לא ברוח, ולא ברעש, ולא באש. הרוח, הוא רמות רוח הגאוה. הרעש, הוא היפך מהמתון. האש, הוא רתיחת הכעס. ובקול דממה דקה שם שורה השכינה:
מי שיש בו מדה זו הרוממה, רום מעלה מדת הרצון, אז הוא מתדבק בהקב"ה היושב ברום מעלה עילת כל העילות, כי אם הוא בעל הרצון בינו ובין חבירו, ק"ו לשכינה שיעשה רצון המקום, ואל יכעיסוהו להמרות את ציוויו. ואם ח"ו עבר, אזי לא ינוח ולא ישקוט עד ירצהו בתשובה ומעשים טובים ותפלה צדקה, ויבטל רצונו מפני רצון המקום:
הביאו רז"ל (מגילה כח, א), מעשה בההוא חסידא, דכל אימת דסליק לפוריא היה אומר שרי ליה מחיל ליה לכל מאן דמצערא לי. ק"ו אם הוא היה מצער חבירו, שהיה מבקש ממנו מחילה. ויש סוד בדבר, כי נודע היום סוד הרחמים והרצון, והלילה בהיפך סוד הדין והקטרוג בו תרמוש כל חיתו יער ואף וחימה כו', ובפרט בעת השינה שהוא חלק ממיתה, על כן ראויה לעורר הרצון. ומזה נתבאר ק"ו לשכינה שיעורר הרצון העליון ויתקן, באם עיות יתקן קודם השכיבה, כמו שהאריך הזוהר בזה, ושעל זה רומז הפסוק (דברים כד, טו) ביומו תתן שכרו, כדי שלא יעורר בלילה שאחריו סוד הכעס, בפרט בהשינה שהנשמה עולה למעלה שלא תבא בפגימה. ככה מחויב כל אדם לתקן דבר יום ביומו, ולא יהיה חסר יום אחד, כדי שיהיו ימים נשלמים ודבקים בסוד הרצון:
וכבר כתבתי כי הבריאה היתה ברצון, וסיים בכל יום ויום ויהי ערב בוקר. נראה לפרש, אף שמדת הערב ההיפך ממדת הבוקר, מכל מקום יראה שהערב יהיה בוקר ויתייחדו ליום אחד. וכן השני, וכן השלישי, וכן כולם, והיינו ע"י תשובה. לכך מוזכר בכל יום וירא אלהים כי טוב, על דרך (תהלים כה, ח) טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, שזהו התשובה, כמו שאמרו במדרש שאלו לחכמה חוטא מה יעשה כו', שאלו לנבואה כו', שאלו לתורה כו'. שאלו להקב"ה, אמר יעשה תשובה, הדא הוא דכתיב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, עד כאן:
נשלם אות רי"ש