תנן (אבות א, יז) שמעון בנו אומר, כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה. קשה תיבת לגוף הוא מיותר, הוי ליה למימר רק ולא מצאתי טוב אלא כו'. או למה ליה כלל לומר בלשון שלילה, יאמר ומצאתי טוב השתיקה:
ידוע כי מעלת האדם הוא שהוא מדבר, שכן סדר המדריגות מהנמצאים הוא, דומם צומח חי מדבר, שעל ידי הדבור הוא משתוה עם המלאכים, כי הדבור החצוני הוא נמשך מהדבור הפנימי, כי מדריגות האדם ברוחניות שכלו הוא נפש רוח ונשמה שהן מעשה דבור מחשבה. ופירש הרשב"י ע"ה, שהדבור הוא מחיות הקודש שהוא מדריגות הרוחות (כמו שכתוב (תהלים קד, ד) עושה מלאכיו רוחות), וע"י הדבור יש כח באדם לידבק בקדושה, ועל זה נאמר (קהלת ג, כא) ומי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה [היורדת היא] למטה [לארץ] בסוד עשיה. וזהו שכתוב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, ומתרגמינן לרוח ממללא. ואם הדבור היוצא מפי האדם אינו דבור של קדושה, רק הבל פיו הוא הבל שיש בו חטא, ואף אם אין בו חטא רק הוא דבר ריק הוא, אזי ההבל הבל הבלים והוא הבל ורעות רוח, ואז אין רוח האדם העולה למעלה, רק הוא ובהמה שוים:
ואיתא בתיקונים (תקון ע' קלב, ב) זה לשונו, חמש תקונים אינון בפומא, דאתמר בספר יצירה, אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ, ובהן אבנים שלימות כ"ב אותיות תכנה לקודשא ברוך הוא בכמה צלותין ופולחנין, ועלייהו אמר יעקב (בראשית כח, יב) וישכב במקום ההוא, וי"ש כ"ב במקום ההוא, י"ש להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), כ"ב ב"ך יבורך ישראל (בראשית מח, כ), עד כאן. ובספר יצירה אמר, שהקב"ה קבע בפינו כ"ב אותיות בה' מוצאות יסוד חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמש מקומות אחה"ע בומ"ף דטלנ"ת זסשר"ץ גיכ"ק:
וכתב בראשית חכמה, ופירש מורי ע"ה, שמלת קבועות בפה הנאמר שם מורה לנו ענין גדול, והוא מציאות ה' מוצאות שרשם למעלה מעלה בראש, והם שורש לכל המוצאות, כמבואר באדרא, אמנם הם יורדים ומתגלים מעולם לעולם בבחינת אצילות בריאה יצירה עשיה, והקב"ה לאהבתו את האדם קבע בפיו האותיות האלו כדי שיוכל להדבק בבוראו, כי בהזכירו למטה אותיות אלו בתורתו או בתפלתו, מנענע ומעורר למעלה השרשים העליונים. והיינו מלת קבע, שהוא כעין התוקע השלשלת ראשה אחד במקום אחד וראשה השני במקום אחר, כי אע"פ שיהיה המקום ההוא רחוק, בנענע אדם ראש השלשלת שבידו מנענע כל השלשלת אעפ"י שיהיה גדולה כל מה שאפשר להיות. וכן אמר ג"כ בסוף ספר יצירה, קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה לו סודו, ומלת קשר מורה ג"כ על הנדרש במלת קבע. ובזה נבין מעלת הראשונים ע"ה שהיה תפלתם נשמעת מיד, מפני שהיו נזהרים שלא לפגום כ"ב אותיות שהם ה' מוצאות הקבועות בפיהם בשיחה בטילה ושאר הדברים הפוגמים הלשון, לכך היה תפלתם בוקעת הרקיעים ועולה עד למעלה מעלה לעורר הרחמים. וכן אמר בזוהר כי בשעה שהיה ר' שמעון בן יוחאי ע"ה עוסק בתורה, היו כמה אלף ורבבות מלאכי השרת שומעים קולו. והטעם, כי מפני שהיו ה' מוצאות היוצאים מפיהם טהורים היו קושרים ומייחדים כל העולמות, כי קול ודיבור היוצא מפיהם היה נעשית נחת רוח למעלה:
אמנם בהיות פגם בה' מוצאות הבל, התפילה והתורה היוצא מפיו יוצאה ע"י פגם וסרכא, ואי אפשר שתייחד למעלה, כי כל אשר בו מום לא יקרב. וכן אמר ברעיא מהימנא (ח"ג רכז, ב) זה לשונו, וכגוונא דאינון חמשה כנפי ריאה כלהון פתיחן בלא סירכא לקבלא האי קול, הכי נמי צריכין למהוי ה' תקונין דפומא כלהו פתיחין בלא סירכא בחמש תיקונין דאינון, אחה"ע בגרון, בומ"ף בשפוון, גיכ"ק בחיך, דטלנ"ת בלישנא, זסשר"ץ בשינים, ודבור דיהא בהון בלא סירכא ועיכובא כלל. הדא הוא דכתיב (בראשית כד, טו) ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת, דא צלותא דאיהו דיבור, ובגינה אתמר (ברכות לד, ב) אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהיא מקובלת. ואי איתא סירכא ונפקא בעירובא, יודע אני שהוא מטורף בגין דסירכא דאיהו טריפה, עד כאן לשונו:
ועל מוצא כ"ב האותיות נאמר (דברים כג, טו) ולא יראה ב"ך ערות דבר, ולא יהיה הדבור לבטלה כי הוא ערוה, כי הם שתי בריתות, ברית הלשון וברית המעור מכוונות זה נגד זו, וכמו שאין להוציא זרע לבטלה ח"ו, כן דיבור לבטלה הוא ג"כ ערוה. וזהו (קהלת ה, ה) אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, כי הדיבור מביא לחטא הבשר שהוא זרע לבטלה, וכמבואר בזוהר והובא בראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"א, וכן מבואר פרק י"ז משער הקדושה:
והטעם כמו שהדיבור מתקרב למחשבה כדפירשתי, כן הזרע מהמוח שהוא מקום המחשבה, על כן צריך להיות הדיבור דווקא דברי חכמה והיא התורה, שכן סוד החכמים סוד המחשבה כנודע, והדיבור יוצא דרך ל"ב שינים הקבועות בפה שהם נגד ל"ב נתיבות חכמה כמו שהארכתי במקום אחר (עי' לעיל אות ק' קדושה ד"ה וכן נשפעים), באופן שהדיבור מקורו בהשכל מצד הנשמה. אבל מצד הגוף, שתיקה טובה מהדיבור. זהו שאמר התנא, כל ימי גדלתי בין החכמים, ומצד החכמה הדיבור הוא טוב, ולזה נברא הדיבור. אבל לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, כי מצד הגוף הוא דבור גשמי. על כן אמר בלשון שלילה לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, כל אלה היא חזרה ממה שהזכיר בראשונה, כן הוא בכאן, כי מצד שגדלתי בין החכמים מצד החכמה הדיבור טוב, אבל מצד הגוף אינו כן, אלא שתיקה טוב:
והנה לדיבור של עבירה אין ערך ואין שיעור לעונשו, כאשר האריכו רז"ל (סוטה מב, א) בד' כתות שאין מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע, וסימן לאלו הכתות חשמ"ל:
ואם באתי להאריך להזכיר גודל חטאם וגודל עונשם כפי המוזכר בתלמוד ובמדרשים ובזוהר, יאריך הסיפור במאוד. ולא באתי רק להודיע שאלו ארבע אבות הטומאה, ותולדותיהן כיוצא בהם, גדול עונם ככופר בעיקר וכעובד עבודה זרה, והם הם היורדי גיהנם בר מינן ואשם לא תכבה:
ח' מחשמל, חנופה. והוזכר בראשית חכמה שער הקדושה פרק י"ב, קשה חנופה שהיא שקולה כנגד עבודה זרה, וגילוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה מנין, דכתיב (ישעיה לב, ו) לעשות חנף ולדבר אל ה' תועה. ואין תועה אלא עבודה זרה, שנאמר (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים. גילוי עריות מנין, שנאמר (שם ג, א) הן ישלח איש את אשתו וגו' הלא חנף תחנף הארץ. שפיכות דמים מנין, דכתיב (תהלים קו, לח) ותחנף הארץ בדמים:
וכתב בחובת הלבבות, ויש יתרון לעובד האלילים על החונף בד' דברים. האחד, כי העובד האלילים אינו מוזהר ע"י הנביא שיברר אצלו הפסד מחשבתו באותות ומופתים, אבל המחניף בתורה יש עליו כמה טענות במה שקבל מן המצות בעבודת האלילים והאזהרה מעבוד זולתו. והב', כי עובד האלילים הוא עובד מי שאינו ממרה באלהים, אבל המחניף עובד את מי שממרה את אלקים ומי שאינו ממרה אותו. הג', כי עובד האלילים הוא עובד דבר א' והחונף אין תכלית לנעבדיו. והד', כי עובד האלילים אין ענינו בסתר מבני אדם, והם נשמרים ממנו מפני פרסום כפרנותו באלהים. אבל החונף אין כפרנותו נראית, ובני אדם בטוחים בו ויתכן לו להזיקם, מה שלא יתכן לזולתו, והוא הגדול שבמדוי העולם, ונקרא בלשוננו חנף יהיר ומפתה, עד כאן לשונו:
ש' מחשמל, שקר. אמרו רז"ל (סנהדרין צב, א), המחליף בדיבורו כאלו עובד עבודה זרה, שנאמר (בראשית כז, יב) והייתי בעיניו כמתעתע, וכתיב (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים:
וחותמו של הקב"ה אמת (שבת נה, א), ומעשר אמת הוא כמנין יו"ד ה"א וא"ו ה"א, כי לאל"ף אין מעשר, נמצא המשקר כופר בהשם הזה שהוא חותמו של הקב"ה:
מ' מספרי לשון הרע. איתא בערכין (טו, ב), תנא דבי ר' ישמעאל, כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד ג' עבירות עבודה זרה גילוי עריות ושפיכת דמים. כתיב הכא (תהלים יב, ד) לשון מדברת גדולות, וכתיב בעבודה זרה (שמות לב, לא), אנא חטא העם הזה חטאה גדולה. ובגילוי עריות כתיב (בראשית לט, ט), איך אעשה הרעה הגדולה הזאת. ובשפיכות דמים כתיב (שם ד, יג), גדול עוני מנשוא:
ל' לצים. קרח שהיה לץ כדאיתא במדרש (תהלים א, טו), אז היה כופר בנבואת משה וכפר בכל התורה כולה וכפר בהקב"ה, כמו שאמרו המקובלים:
אם כן מה לי להאריך ולהביא דברי רז"ל ודברי המחברים בגודל עונם של ד' כתות אלו, ד' אבות הנזקין אבות הטומאה, מאחר שנתבאר שהם בכלל עובדי עבודה זרה, אוי להם שבאו לעולם:
וכתב בראשית חכמה שער הקדושה ריש פרק י"ב בשם המקובלים, שנגד ארבע כתות הנזכרים הם ד' חיות טמאות, שפן ארנבת גמל חזיר, וד' כתות הנ"ל מתגלגלין בד' חיות הטמאות הנ"ל. (וביאור ד' כתות אלו, כבר בא בארוכה בפרק י"ב ופרק י"ג משער הקדושה עיין שם). אך צריך לדעת, כי צריך האדם לשמור עצמו ולהרחיק באלף אלפי הרחקות ממדות אלו ומדומיהן, כי בחנופה יש כמה וכמה עניינים הנכללים בחנופה אפילו דבר קטן. ויש חנופה שבינו למקום, וחנופה שבינו לבין הבריות. החנופה שבינו למקום הוא, העושה איזה מעשה טוב וחושק שיראוהו בני אדם עושה כן ויכבדוהו וירוממוהו וכיוצא בזה, נמצא זה האיש אינו עובד את המקום, רק עובד בשביל הבריות להראות את עצמו. והחנופה שבינו לבין הבריות הוא ידוע:
וכן כת שקרנים, אין הכוונה שמשקר במדה ובמשקל או במשא ומתן וכיוצא בזה לבד, אלא אפילו בדברי רשות, המשקר הוא בכלל כת שקרנים. וכן מספרי לשון הרע, אין הכוונה דווקא המוציא שם רע על חבירו, אלא אפילו כבר יצא השם רע והוא מזכירו. ולאו דווקא שם רע, אלא אפילו דבר קטן וקל שהוא גנאי, נקרא לשון הרע, כדאיתא בערכין (טו, ב) והביאו הסמ"ג בריש ספרו, היכי דמי לישנא בישא, דאמר היכא משתכחא נורא אלא בי פלניא דאיכא בשרא וכוורא כו'. ואמרו רז"ל (ב"מ נח, ב), המלבין פני חבירו והמכנה שם לחבירו אין לו חלק לעולם הבא. ופריך בגמרא, מכנה היינו מלבין. ומתרץ, אפילו דש ביה, רצו לומר אפילו כנוהו אחרים כך, ואפי' שלא בפניו אסור:
ותימה גדולה על עוורון ושגעון העולם החוטאים בזה ומאבדין את עצמן והיו לדראון כמו שאיתא (ב"מ שם), הכל יורדין לגיהנם ועולין, חוץ מאלו שיורדים ואין עולין, המכנה כו' והמלבין כו'. על כן שומר נפשו ירחק. ואם נכשל, אזי יתחרט על העבר, ויבקש באנא שא נא את חבירו, ויעשה תשובה על זה ויהיה נזהר כל ימיו, ואז טוב לו:
וגודל הלשון הרע הוא הרכילות, ואסור להאמין לרוכל לקבל הרכילות. ובפרק אלו הן הלוקין (מכות כג, א), ובפרק ערבי פסחים (פסחים קיח, א), אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה, כל המספר לשון הרע, וכל המקבל לשון הרע, וכל המעיד עדות שקר, ראוי להשליכו לכלבים כו', שנאמר (שמות כב, ל) לכלב תשליכון אותו, וסמיך ליה (שם כג, א) לא תשא שמע שוא. ואע"פ שלא יאמין להרוכל, מכל מקום למיחוש מיהא בעי רשאי לשמור את עצמו, כמבואר בדברי רז"ל (נדה סא, א):
וכן בענין ליצנות, אפילו דבר קטן, כשהוא דרך ליצנות אז הוא לץ. ולא עוד, אפילו אינו מדבר ליצנות, רק שהיה לו אפשר לעסוק בדברי תורה ואינו עוסק ויושב בטל, נקרא מושבו מושב לצים, כהא דתנן (אבות ג, ב) ר' חנניא בן תרדיון אומר, שנים שהיו יושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. והטעם, דמזה נראה שהוא מתלוצץ בתורה ואינה נחשבת בעיניו, דאם לא כן לא היה בטל ממנה. ומכל שכן כשהיה עוסק בתורה, ובאמצע הלימוד מפסיק בשיחת חולין. ובמסכת חגיגה בפרק אין דורשין (יב, ב), ובפרק קמא דעבודה זרה (ג, ב), אמר רבי לוי, כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין אותו גחלי רתמים כו':
והמלעיג ומתלוצץ בדברי חכמים, איתא במסכת עירובין (כא, ב) דנדון בצואה רותחת. ונראה לי, דבכלל זה האומר על איזה סברא המוזכרת בגמרא או ברש"י או בתוספות או איזה תירוץ, ואומר דבר רחוק הוא זה, ואלו הייתי אני אומר דבר זה היו משחקים עלי, הוא עושה עבירה גדולה. ולפי ששמעתי הרבה פעמים כן מדברים, על כן הנני מזהיר על זה באלף אזהרות. ור' יהושע שאמר פעם אחת בושני מדבריכם בית שמאי, נתחרט והושחרו שיניו מפני התעניות (חגיגה כב, ב). וזה הכלל, כי לא דבר רק (דברים לב, מז), ודרשו רז"ל (ירושלמי פאה א, א) ואם הוא רק, הוא מכם, כי כל דבריהם הוא אמת ויושר ובטוב טעם ודעת, רק יד שכלנו קצרה:
וראיתי ממורי ורבי החסיד הגאון מהר"ש ז"ל, כשהיה שומע מפי תלמידיו שאמרו וכי היה המקשה משוגע, או איך היה גרייז"ר וכיוצא בזה, היה מכה[ו] מכת מרדות, ו[מ]לבד תשובה שסידר לו. והיה מרגיל תלמידיו לומר תמיד בלשון כבוד, כגון דברי המקשה אינם מובנים לי לרוב עומקם, וכיוצא בזה:
וכתב הראשית חכמה, דבכלל ליצנות הוא המשחקים בקוביא ובכל מיני שחוק, דלא יהא רק שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה. ובהעסק עצמו ג"כ ליצנות דומה למיני השחוק המוזכר במסכת עבודה זרה (יח, ב), ואמרו שהוא מושב לצים. דתנו רבנן, ההולך לאיצטדינין ולכרכום, וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקין מוקיון לוליון בלורין סגלורין, הרי זה מושב לצים. וזה נוסף על איסור גזל יש בו:
וכתב עוד שם, והמשחקים בקוביאות ובשאר מיני שחוק בחגים ובמועדים, אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה. כי ימי המועדים הם ימי הדין, כדתנן בראש השנה (טז, א) בארבעה פרקים העולם נדון, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, בחג נדונין על המים כו', הרי שכל המועדים ימי הדין. לכן אמרו (ירושלמי שבת טו, ג), שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיתעסקו בתורה. והרי אמרו (קידושין מב, א) לעולם יראה אדם את עצמו כאלו חציו זכאי וחציו חייב. זכה, הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. ואם לאו, ח"ו הכריע לכף חובה. נמצא שהחוטא אז בשחוק ובקלות ראש, חמור יותר מבשאר השנה:
ואני אומר הדא הוא דכתיב בראשי חדשים שהן זמן כפרה. ועוד טעם אחר, כי בראש חודש ובמועדים יש תוספות קדושה בנשמה, וכמו שכתבו המקובלים ה' מדריגות, כי נפש רוח נשמה חיה יחידה באין כסדר המעלות, ראש חודש מועדים יום כפור שבת עולם הבא, וזה המשחק בא וחיללם. על כן בני יצ"ו, באתי להזהיר אתכם ואת זרעיכם וזרע זרעיכם, שלא ימצא ביניכם עד עולם שום שחוק כל ימי חייכם, ובזה תזכו לידבק בקדושה עליונה:
אבי אבות טומאת הדיבור הוא ניבול פה, אש הוא עד אבדון תאכל, טמא טמא הוא והיה לדראון עולם. ונוסף על הרעה שעושה לעצמו, גורם רעה לעולם. ואף השומע ושותק, השומע כעונה, כדאיתא פרק במה מדליקין (שבת) דף ל"ג (א), בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקים ואינן נענין, שנאמר (ישעיה ט, טז) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף מרע וכל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מאי ועוד ידו נטויה. א"ר חנן בר רבא, הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה, הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא כל המנבל את פיו, מעמיקין לו גיהנם, שנאמר (משלי כב, יד) שוחה עמוקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אומר, אף שומע ושותק, שנאמר (שם) זעום ה' יפול שם. אוי לעושה כאלה, איך יהיה לקללה ולאלה, ובחנם מוריד נפשו שאולה, כי מה בצע לנבל בנבלה:
וזה לשון מנורת המאור, מצינו שהרבה בני אדם כופין אותם בשוטים באש ובמים ובכל מיני כפיות עד שיודו בפיהם דברים שנכשלו בהם, וסובלים כל הכפיות ואינם מודים שום דבר בפחדם שיתחייבו בהודאתם הריגה, ואע"פ שרואין שאינו אלא מיתה זמניית, שיודעים בבירור שהיום או מחר ימותו, על כל זאת כדי להרויח חיי שעה, סובלים דחקם ומקבלים כל היסורים שבעולם ואינן מוציאים בפיהם דבר שיחייבו עליו. על אחת כמה וכמה למי שאין כופין אותו שיאמר דברי נבלות, ואין לו בדבור זה הנאה, אבל יודע שבאמרו גדול עונו מנשוא וידוע עליו מיתה עולמית שהיה לו לסתום פיו מלאמרו, עכ"ל:
עוד ידוע ידע, המטמא פיו ולשונו בטומאת הדבור מאחת מהנה שהוזכרו, אז כל דברי תורה ותפלותיו כולם נטמאו ומחוץ למחנה מושבם, ואדרבא מקבל עונש עליהם, כי הוא כמביא דורון חשוב למלך ונותן הדורון בכלי מלא קיא צואה הנה מתקצף עליו המלך בכפליים. ואמרו רז"ל (מס' דרך ארץ ג) א"ר אליעזר, אדם נאה משובח ומוציא דבר מגונה מפיו, למה הוא דומה. לטרקלין נאה וביב של בורסקי קבועה בו, כל העובר ושב אומר כמה נאה טרקלין זה אלא שביב של בורסקי בתוכו, עד כאן:
ואפילו דיבור שאינו של איסור אלא הוא של בטלה, הוא פוגם בפיו. שלא נברא אלא להיות כלי שרת שבו ינוח קדושת התורה והתפלה. ובירושלמי (שבת א, ב) אמר ר' לוי אלו הוינא על טורא דסיני, הוי בעינא שני פיות, כי בפה שמדבר דברי תורה, אין ראוי לדבר בו דברי חולין, המבדיל בין קודש לחול. וזהו פירוש הוידוי דברנו דופי, ודופי הוא שני תיבות דו פי, רצו לומר שנים, בלשון רז"ל (יבמות קיח, ב) טב למיתב טן דו. ואמר, שדברנו כאלו היה לנו שתי פיות, והפה של תורה ותפלה היה נשאר משומר:
ודיבור הכרחיי שהוא בעסק משא ומתן באמונה, נקרא דבור של מצוה, כי טוב תורה עם דרך ארץ (אבות ב, ב). ויהיה כוונתו לשם שמים, שעוסק במשא ומתן כדי שהעוני לא יעבירנו על התורה ח"ו, ואז שכרו הרבה:
חומר שבועות ונדרים וחרם ידוע, כל המוציא שבועה מפיו אפילו שבועת אמת, גדול עונו מנשוא ואוי לו שנברא, אע"פ שיש בו תורה ומעשים טובים. והאריכו מאוד רז"ל בזה בתלמוד ובמדרשים ובזוהר. על כן שומר נפשו ירחק מלהוציא מפיו כל ימי חייו אפילו שבועה קלה שבקלות שאין בה הזכרת השם, כגון שנשבע בחיי ראשי, או נשבע בשלחן הזה וכיוצא בזה מה שהוא לשון שבועה, יהיה מוזהר. ויזהיר אשתו וביתו וזרע זרעו עד עולם:
ויען שטבע האדם בכעסו, או לאמת את דבריו ולחזקם, מזכיר השם או כינוייו וכיוצא בו, על כן יהיה רגיל באיזה תיבה להשתמש בה שתהיה זו התיבה מורגלת בפיו, וככה ירגיל אשתו וביתו וזרעו עד עולם. ומורי הגאון החסיד מהר"ש ז"ל היה רגיל לומר בלא נדר ובלא שבועה, כך היה נוסח שבועתו לעשות כך, או שלא לעשות, או בכעסו לומר כך בהרמת קול, כשירצה לאיים וכיוצא בזה, וכך הרגיל תלמידיו. וגם אתם בניי יצ"ו, תפסו זה הלשון אתם וזרעיכם עד עולם, ותלכו בדרך מורי הגאון והחסיד והקדוש אשריו בעולם העליון:
כתב בטור יורה דעה סימן ר"ג, שאם פוסקים צדקה ברבים וצריך לפסוק עמהם, יאמר בלא נדר, עד כאן לשונו. ויש להסתפק בפירוש הלשון, אם הכוונה היא שיאמר מה שרוצה לפסוק וליתן, ויאמר סתם, אבל לא נדר, דהיינו, שלא יאמר הנני נודר ליתן כך. או הכוונה שיאמר בהדיא בלא נדר, ויוציא בשפתיו הנני רוצה ליתן זה, אבל אני אומר בלי נדר. ולפירוש הראשון תיבת יאמר, קאי על הפסיקה. ולפירוש השני, תיבת יאמר, קאי אבלא נדר:
ונראה לי כפירוש השני, כי מן הסתם הוא בתורת נדר, אע"פ שאינו מזכיר נדר בהדיא, כדתנן (נזיר כ, ב) האומר הריני נזיר, ושמע חבירו ואמר ואני, הוא ג"כ נזיר:
איסור חמור להוציא קללה מפיו. וזה לשון הטור חושן משפט סימן כ"ז, ואפילו המקלל עצמו חייב, שנאמר (דברים ד, ט) השמר לך ושמור נפשך מאוד. ואינו חייב בכל אלו עד שיקלל בשם או באחד מהכנוין. וכיון שמקלל בכינוי חייב, א"כ המקלל בכל לשון חייב, שהשמות שקוראין הגוים להקב"ה הם בכלל הכנויין. ואם אמר ארור יהא, הוי קללה, כי ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה (שבועות לו, א). ובכל אלו אין חייב מלקות עד שיתרו בו בפני עדים ככל חייבי לאוין. אבל אם לא היה שם התראה, או שקלל בלא שם ובלא כנוי, כגון שאמר ארור פלוני, או שהקללה באה בכלל דברים, כגון שאמר אל יהא פלוני ברוך לה', או אל יברכהו ה' וכיוצא באלו, אינו לוקה, אבל מיהא איסורא איכא אע"פ שאינו לוקה. על כן ויען כי הרבה והרבה אינם נזהרים, על כן באתי באזהרה גדולה:
וכתב ראשית חכמה בשער הקדושה פרק י"ז וזה לשונו, שלא יקלל למי שאינו שומע, כמו שפירש המתרגם על (ויקרא יט, יד) לא תקלל חרש, לא תיליט דלא שמע. וכן אמרו בזוהר (ח"ג פה, א), תא חזי, מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה, כאלו אושיד דמיה, והא אוקמינה. והאי קרא דלא חבריה עמיה, וההוא לייט ליה ההוא מלה, ולית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דלא אית ליה קלא. וההוא קלא סליק לעילא, וכמה קסטורי מתחברי עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואיתער אתר דתהומא רבה כמה דאוקמה, וכמה דינין מתערין עליה דההוא בר נש, ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה, הא אוקמוה, עד כאן לשונו:
וכתב החסיד בעל חובת הלבבות, וכמה נתגנו בזה עמי הארץ בהוציאם קללות וגידופין. עוד יזהר שלא יקלל עצמו בכעס, שבהיכל ד' מהיכלות הקליפות יש כתות נקראים אוררי יום, ואלו לוקחים אותה קללה שקלל עצמו ומקיימין אותה ח"ו, והוא מאותה שגורמין רעה לעצמן, כדפירש בזוהר שדוד מפני שאמר (ש"ב יב, ה) בו מות האיש וכו', תפש עליו דומה, ואלמלא הקב"ה שעזרו, היה נופל ביד דומה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צד, יז) לולי ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי. ועל כיוצא בזה אמרו רז"ל, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, כדגרסינן בפרק מי שמתו (ברכות יט, א) זה לשונו, א"ר שמעון בן לקיש וכן תאני משמיה דר' יוסי, לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן. ואמר ר' יוסף מאי קרא, שנאמר (ישעיה א, ט) כמעט כסדום היינו. מאי אהדר ליה נביא (שם), שמעו דבר ה' קציני סדום. אמר שם לעיל מזה, לא יאמר האבל בצדוק הדין, רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף:
וכן ראוי שלא יקלל אשתו, שהרי הזכר הוא פלגא דגופא, ושניהם כאחד הם אדם שלם, ואם מקלל אותה נמצא מקלל עצמו. ונראה לי שאזהרה לכל בחינות אלו, הוא מפסוק (שמות כג, יג) ושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכל פגמי הלשון הם מצד החיצוני שהוא אלהים אחרים, וכן אמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד, טו) נצור לשונך מרע, הכוונה שכל הדברים שיש בהן תפיסה לרע שהוא סמאל. וכאשר ישמור לשונו, יזכה אל החיים ואל הטוב, כאמור (תהלים לד, יד) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים וכו', עד כאן לשונו:
שלמה המלך ע"ה הזהיר ואמר (קהלת ה, א), אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים. שמירה גדולה צריך לשמור פיו ולשונו שלא יטיח בשום רמז כלפי מעלה. כגון האומרים דרך תמיה, הבורא ימחול לי, למה זה כך וזה כך. או איך ברא זה כך. וזה עבירה חמורה, כי הכל בחכמה וביושר ובאמת ובצדק:
וזה לשון רש"ל בספר ים של שלמה במסכת בבא קמא בפרק שור שנגח ד' וה', עולא איקלע לבבל ורב שמואל בר יודא מתה לו בת. א"ל רבנן לעולא, קום וניזל לנחמו. א"ל מאי אית ליה גבי נחמתא דבבלאי דגידופא הוא כלפי מעלה, שאומרים לאבל מאי אפשר למעבד, הא אפשר למעבד, עבדי, בתמיה. פירוש כשאומרים מאי אפשר למיעבד הכי פירושו, קשה עלייהו הדבר מאוד, אבל אין כח בידינו ללחום עם הקב"ה. אבל היה כח בידיהם, עבדי, בתמיה, א"כ הם מתרעמים על מידותיו של הקב"ה, ונראה בעיניהם כאלו שלא כדין המיתו. בשלמא מלך בשר ודם אם המית בנו של אחד, ודומה להם שלא כדין המיתו, וקשה להם המות, יכולים לנחמו מאי אית לך למעבד וכי לריב ולנצח המלך. אבל אלף הבדלות במלך מלכי המלכים שכל דבריו משפט, ומסתמא כדין המיתו כי אין עולה לפניו, על כרחך מחוייבים לקבל גזירות המקום מאהבה ולברך על הטובה. והלך הוא לבדו והתחיל לנחם, ואמר מה כשאמר הקב"ה (דברים ב, י) אל תצר את מואב, אף שהתחילו בקלקול ושכרו את בלעם אפילו הכי חס רחמנא עליהם משום רות המואביה. בתו של רבי, אם היתה כשירה וראויה לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה חיה:
הרי"ף והרא"ש לא הביאו כל זה, שמע מיניה דלית להו נפקותא בדינא, כי לית הלכתא כעולא לגביה רבנן, אלא שרי לנחמו בכל ענין. וכן נראה דאין זה גידופא, ואדרבא נחמתא דיליה צער הוא מקצת לאבל לומר לו אם היתה כשירה כו', אדרבא יקרותא דאבל ודמת לשבחו ולא לגנותו. ומה שאומרים מה אית לך למיעבד, הכי פירושו, מה מועיל רוב הצער והבכייתא הלא לא תוכל להחזירו. ודוד בעצמו אמר בהאי לישנא (ש"ב יב, כג) האוכל עוד להשיבו. ולמה לא נדקדק ג"כ, אבל אם יכול להשיבו, עבד, בתמיה. אלא שמע מיניה דשרי לנחם הכי, כדי שלא ירבה האבל ברוב צער ובכיה. ואדרבא, קשה על ניחומו, דלמה היה דוד בוכה ומקונן קודם פטירת הילד שלא ימות, פשיטא שאם הוא כשר ויבא ממנו דבר טוב בודאי המקום יחוס עליו. אלא כמה פעמים בנים מתים בעון אבותם, ואפי' הם גדולים, ואף שהם כשרים ומן הראוי היה לבא מהם דבר טוב, ובנו של רבי נחוניא בן הקנה יוכיח כדאיתא בפרק שור שנגח את הפרה, עד כאן לשונו:
ולא נראו בעיני דבריו מה שאמר לית הלכתא כעולא לגבי רבנן, כי בכל מקום שמוזכר בתלמוד סתם רבנן, רצו לומר התלמידים בני ישיבה. כמו (שבת קיט, א) עבידנא יומא טבא לרבנן, והרבה כאלה, ובודאי היו נחשבים לגבי עולא כתלמידים, ומיד ששמעו דבר זה מפי עולא, בודאי חזרו ולא היו מנחמין עוד בזה הלשון, דגידופא הוא:
ואין להקשות על זה, באם הוא כן שהיו חוזרים מניחים זה הלשון, למה לא הלך אח"כ עולא עמהן והלך לבדו, כדמשמע הלשון אזיל הוא לחודיה. ויש לתרץ, בודאי הלכו עמו, אלא הם היו כבר שגורים לנחם בזה הלשון, ולא היה שגור בפיהם נוסח ניחום אחר, ושמעו מפי עולא. וזה שאמר התלמוד, אזיל הוא לחודיה, כלומר שהוא לחודיה ינחם, והם ישמעו לדבריו:
ומכל שכן דאתי שפיר לפי גירסא אחרת שמצאתי בר"ן וזה לשונו, אכפוה ואזיל וכו', רצה לומר היו כופין אותו בדברים, והודו להם והלכו עמו:
ומה שהביא רש"ל ראיה מהרי"ף ומהרא"ש שלא הביאו כו', זו אינה ראיה כלל, דדרכן של הרי"ף והרא"ש לכתוב כל הדינים הנוהגים בהלכות איסור והיתר מצד דיני התורה ומצותיה דאורייתא ודרבנן וסייגים. אבל איסור דבר זה אינו איסור דדינא, אלא היא מדה מן המדות, משום אל תבהל על פיך, והוא מדרכי המוסר. והנה במסכת אבות יש אלפים מילי מעליותות מה לעשות ומה שלא לעשות, והשמיטם הרי"ף והרמב"ם, אף שכולם קבלו מסיני וכמו שכתב שם במשנה הר"ר עובדיה מברטנורא. אלא הענין שאלו המילי מעליותות הוא מסוג המדות והמוסרים, ודבר זה השמיט הרי"ף והרא"ש, ואפשר מפני האריכות, כי ארוכה מארץ מדה:
ומה שפקפק הגאון הנ"ל על נחמותא דעולא, תמיהני, וכי לחלוק על עולא בא, כי לא יש שום אמורא החולק על עולא בזה. ואפילו לדברי הגאון שרבנן ועולא פליגי בנחמותא דמאי ה"ל למעבד. אבל להיפך, לחלוק על נחמות דעולא לא פליגי:
ומה שהקשה צער הוא לאבל לומר אם היתה כשירה כו', נראה לעניות דעתי דרש"י ז"ל תיקן זה, שכתב (ב"ק לח, ב ד"ה בתו) וזה לשונו, בתו של רבי אם ראוי', לזרע כשר על אחת כמה וכמה שתחיה, עד כאן לשונו. הכוונה, כי פירושו של כשירה וראויה הוא, כלומר הוכשרה ומוכנת לזה שיבא ממנה זרע כשר וראוי, כענין (בכורות נא, ב) אין הבכור נוטל בראוי, רצו לומר המוכן, כי אפשר שיהיה מוכן אחד לזרע כשר, אף שהוא בעצמו רשע, כמו מואבים, שיצא ממנה רות. ולפעמים צדיק גמור או צדקת אינם מוכנים לזה, וברוך היודע כי הוא יתב' שמו יודע ויודע הסיבות, ואפשר כי הצדיק וצדקת כבר הושלמו בסוד גלגול:
וזה הי' ניחומו של עולא שאמר, בת רבי, אף שהיא צדקת בודאי יודע תעלומות יודע שאינה מוכנת לזה, דאם לא כן לא מתה בק"ו ממואב, א"כ למה תצטער כל כך. אף שיש להצטער על העדרה, מכל מקום אין ההעדר גדול כל כך כמו שאתה מצטער על העדרה והעדר הראוים לבא ממנה. ומה שהרבה מתים בעון אבותם, אמת הדבר, אבל אלו גם כן לא היו מוכנים שיבא מהם זרע צדיק גדול, דאם לא כן לא מתו, מכל מקום הוא צער לאבותם שלא חיו עוד איזה סך שנים וזהו בעון אבותם:
ומה שכתב, דוד נמי אמר הכי, האוכל עוד להשיבו כו', אין זה ענין לזה. כי קודם מות הילד היה צם דוד ועשה תשובה, ולאחר מותו אמר דוד היועיל תשובה להשיבנו, דהיינו להחיות מת, כי תחית המתים לא תהיה עד לעתיד, ובודאי אם הי' מועיל תשובה אף עתה, הי' דוד צם עוד ועשה תשובה, ומה גידופא הי' עושה בזה. אבל צער אבל שהוא מצטער ונקיט בלביה ואומר כך מאי אפשר לי למעבד, שמע מינה דאי היה אפשר למעבד, היה עושה, וזה גידופא, כן נראה לעניות דעתי. וכן מצאתי בהר"ן שהביא זה המעשה, ולבסוף כתב וזה לשונו, שמע מיניה דבכהאי גוונא מגדף מקרי. אלא חייב האדם לקבל גזירת המקום מאהבה, כענין שנאמר (איוב ב, י) גם את הטוב וכו', והיינו דתנן (ברכות פ"ט מ"ה) חייב אדם לברך כו', עד כאן לשונו:
עוד כתב הגאון רש"ל בדף הנ"ל וזה לשונו, (נזיר כג, ב) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן, אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה, דאילו בכירה דקאמרה מואב, אמר ליה הקב"ה למשה (דברים ב, ט) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. מלחמה הוא דלא, הא אנגריא צריך ליעבד בהו. צעירה דקאמרה בן עמי, אמר ליה הקב"ה למשה ( שם יט) וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תתגר בם, כלל, ואפילו אנגריא לא תעבד בהו:
כלל גדול הוא בזה, שיזהר אדם בדיבורו כמו במעשיו. ועוד יותר, שאפילו על המותר לומר, מדקדק הקב"ה במי שאינו מוצא בלשון יפה מנופה כסולת נקייה, כדאיתא בפרק קמא דפסחים (ג, א) צא ולמד ממדותיו של הקב"ה, שעיקם ח' אותיות שכתב (בראשית ז, ח) אשר איננה טהורה, ולא כתב הטמאה. ואע"פ שאין זה מגונה ממש, וכמה פעמים נאמר טמאה בתורה, אפילו הכי הראה הקב"ה בכבודו מדת ענוה לבשר ודם, שילמוד דרך ארץ ויוסיף לקח לעיין בכל מלה ומלה. ומשום הכי קבלתי מן הראשונים, שהיו נזהרים שלא לומר בתלמוד ביצים, אלא ביעים, וכן כל כהאי גוונא:
וארמוז לך טעם מזוהר וזה לשונו, כל מלה דנפקת מפומיה דבר נש, האי מלה בקע וסלקא ובקע רקיעין וקיימא באתר דקיימא, עד דעאל לילה ונשמתא סליק ואחיד לההוא מלה ואעיל קמיה מלכא, דכתיב (מיכה ז, ז) משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, וכדין אתער שם ההוא מלה, והוי חובה עליה דבר נש, עכ"ל. ודי בהערה זאת למבינים, עד כאן לשונו:
וגרסינן בפרק קמא דפסחים (ג, א) אמר רבי יהושע בן לוי, לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב ח' אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר (בראשית ז, ח) מן הבהמה אשר איננה טהורה. רב אשי אמר ט' אותיות, שנאמר (דברים כג, יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. רבינא אמר עשר, איכא וא"ו דטהור. רב אמר י"ו, שנאמר (ש"א כ, כו) כי אמר מקרה הוא בלתי טהור כי לא טהור:
תנא דבי ר' ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקייה, שהרי בזב קראו (ויקרא טו, ט) מרכב, ובאשה קראו (שם, כג) מושב. ואומר (איוב טו, ה) ותבחר לשון ערומים, ואומר (איוב לג, ג) ודעת שפתי ברור מללו. מאי ואומר, וכי תימא הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא. תא שמע, ותבחר וגומר. וכי תימא הני מילי בדרבנן, אבל במילי דעלמא לא. תא שמע, ודעת שפתי ברור מללו:
ואמרינן עלה (פסחים ג, ב), הנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמיה דרב, חד אמר, שויתן הא שמעתיה כדבר אחר מסנקן. וחד אמר, שויתן הא שמעתא כגדי מסנקן, ולא אישתעי רב בהדיה דהאיך. הנהו תרי תלמידי דהוו קיימי קמיה דהלל, חד מינייהו ריב"ז, ואמרי לה קמיה דר' וחד מינייהו רבי יוחנן. [חד אמר, מפני מה בוצרין בטהרה, ומוסקין בטומאה. ו]חד אמר, מפני מה בוצרין בטהרה, ואין מוסקין בטהרה. אמר מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל. הנהו תלתא כהני. חד אמר, הגיעני כפול. וחד אמר, הגיעני כזית. וחד אמר, כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול. נמצא שדיבור האדם מעיד עליו ועל שרשו:
גם בענייני חול כמו משא ומתן וכיוצא בו, ידייק בלישניה. כדאיתא במסכת עירובין פרק כיצד מעברין (נג, ב), בני יהודא דייקי בלישנא. דההוא בר יודא דאמר להו, טלית יש לי למכור. אמרו ליה, מאן גוון טליתך. אמר להו, כתרדין עלי אדמה. בני גליל לא דייקי בלישנא, דההוא בר גליל [דהוה קאזיל] ואמר להו, אמר למאן, אמר למאן. אמרו ליה, גלילאה שוטה, חמר למרכב, או חמר למשתי, עמר למלבש, או אימר לאתכסאה. ההוא דאתי לקמיה דדיינא כו', עיין שם שהאריכו:
נשלם אות שי"ן