זהו תרי"ג כדאיתא בסוף מסכת מכות (כג, ב) דרש ר' שמלאי תרי"ג מצות נאמרו לו למשה, שס"ה כמנין ימות החמה, ורמ"ח כנגד אבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא, (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא הכי הוי. תורה תרי"א הוה, אנכי ולא יהיה לך מפי גבורה שמענום, עד כאן:
אמר במאמר הזוהר (ח"ג עג, א) הנ"ל (הקדמה ד"ה וז"ל הזוהר) אורייתא הכי נמי סתום וגליא, לא בא לאשמועינן התורה היא נגלה ונסתר, כי דבר זה נודע אפילו להמון עם, ובודאי זה המאמר הקודש הכולל כמה עניינים בא לאשמועינן חידוש:
ואתם בני יצ"ו שמעו אלי. דעו בני יצ"ו תרי"ג מצות אשר נצטונו עליהם בעולם המעשה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם אין השכר והעונש הסכמיי, רק הוא טבעיי רוחניי נמשך בעצם, כהא דתנן (אבות ד, ב) שכר מצוה מצוה, שכר עבירה עבירה, כי שכר מצוה גשמיית שפועל זהו בעצמו שכרו דהיינו רוחניית המצוה הזו, כענין שכתבתי למעלה שכל התוארים והתיבות שנזכרו בתורה שורש ועצמיות אלו התיבות הוא לשון קודש, רצוני לומר שהשם למעלה הוא בקדושה באמת, רק בהשתלשלות נמשך שנקרא כך הגשמיות בהשאלה. כן בפעולת המצות, אין לך אפילו מצוה קלה שאין לה שורש גדול מלמעלה, וזה השורש הוא בעצמו השכר ששם נדבק נשמתו. וכן להיפך בענין עבירה בר מינן, כאשר רמזו חכמי המשנה (שם ג, א) ואי אתה בא לידי עבירה, כי בעל העבירה נופל ביד העבירה שהיא הקליפה שורש העבירה בר מנן:
וזה לשון הרקנאטי ריש פרשת בחוקותי, אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' (ויקרא כו, ג), דע כי הברכות והקללות הכתובות בתורה אינם על צד הגמול והעונש לבד, רק הם טבעיות ממש כדמיון הזורע שקצר שנאמר (משלי יב, יא) עובד אדמתו ישבע לחם, וההפך הפך. כי השם הנכבד יתברך ויתעלה הנקרא בא"ד, אליו יבואו כל מיני שפע ואצילות מרום מעלה דרך השם הגדול יתעלה, ובו יתחברו הנחלים הנמשכים מי"ג מעלות הכתר, ומל"ב נתיבות החכמה, ומחמשים שערי בינה, ומע"ב גשרים אשר במים העליונים הנקראים מימי החסד, ומן מ"ב מיני אש להבה מן הגבורה, ומן ע' ענפים שיש לקו האמצעי, כלם באים ומתגלגלים דרך נצח והוד ומתחברים בסוד (במדבר כא, טז) ומשם בארה היא כנסת ישראל. ובהיות כל אלו המשכות שבו, אז ה' אחד ושמו אחד יחוד שלם, וכל העולם כלו מתברך משם, וכל היצורים למיניהם מלאים כל טוב. כי צנורות הדין מתמעטות, וצינורות החסד מתרבים בסבת החסידים והצדיקים שבישראל שמהן מתפרנס הלב, והלב מפרנסן, כענין שנאמר (משלי לא, יב) גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, רצה לומר בעוד שהיא יונקת בעולם החיים. וזהו ענין כי כל הברכות שבתורה הם טבעיות:
אמנם כשבני אדם חוטאים, אז מתמעטים צנורות החסד ומתרבין צנורות הדין, ואז העולם כולו בצער ובחסרון, וקשה מכולן כשמסתתמין צינורות העליונות לגמרי ונמשכת מצנורות החיצונות כחות רעות ומים הרעים אז הוא חורבן ארצות ועקירתן וגליות קשות. וזהו ענין התוכחות הכתובות בתורה, עכ"ל:
ובפרשת תצוה האריך וזה לשונו, ואל יעלה בדעתך כי העונשים הכתובים בתורה הם כמו המעניש את האדם על עברו על מצות המלך, לא כן, רק הן דבר טבעי ממש, כי המבטל ממצות התורה אותו הטוב שהיה נשפע בסבת עשייתה הוא נמנע, כדמיון מי שאינו זורע שדהו שאינו קוצר, וכמי שאינו לובש בגדים שגופו מתקרר, וכמו שטבע האש לחמם, וטבע המים להרטיב, והלחם להשביע, כך טבע כל מצוה ומצוה לעשות אותם הטובות שנאמרו בה, או אותן העונשים שנאמרו בבטול. ולא כל העבירות שוות, יש עבירות נוגעות בהיכל פנימי כגון עבודת גלולים, גילוי עריות, שפיכות דמים, וכיוצא בהן. ויש עבירות נוגעות חוץ להיכל, כגון אכילת דברים טמאים. ולכן נקראים צדיקים, על היותם מעמידים הדברים על מתכונתם:
ובספר הזוהר (ח"ג קכח, א) פתח ר' שמעון ואמר, (תהלים קיט, קכו) עת לעשות לה' הפרו תורתך, מאי עת לעשות לה', משום דהפרו תורתך. מאי הפרו תורה, הפרו תורה דלעילא דאיהי מתבטלא אי לא אתעביד כתקונא שמא דא. רבי יודא אמר, עת לעשות לה' בגין לאתקנא ולשכללא כלא. זהו שאמרו רז"ל (זוהר ח"ג קיג, א) כל המקיים מצותי מעלה אני עליו כאלו עשאני, הדא הוא דכתיב עת לעשות לה' לעשות ממש. ועל כן נקראים החסידים אנשי מעשה, וההפך (במדבר יט, כ) כי את מקדש ה' טמא. זהו מאמרם ז"ל (שבת פט, א) היה לך לעזרני. ואמרו עוד, (במדבר יד, כא) ואולם חי אני, אמר רבא החייתני בדבריך (ברכות לב, א). וזה סוד (שם ז, א) ישמעאל בני ברכני, וסוד (שם) נענע לו בראשו, והודיעו כי בברכת ר' ישמעאל נמשך שמן הטוב מן האין. וזהו (מגילה טו, א) אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך, כי ברית כרותה לשפתים (מו"ק יח, א) :
ואחרי שנדע כי יש כח בידינו לתקן עליונים ותחתונים, ולקדש שם שמים למעלה, או להטיל מום בקדשי שמים, ועד היכן מגיע טהרתינו או טומאתינו, יש לנו לברר הדרך שבו נדבק בשם המיוחד, כמה דאת אמרת (דברים י, כ) ובו תדבק, כי בטהר אדם אבריו ומעמידם על כוונת הבריאה אז מוסף דוגמת אותו האבר מלמעלה ודבוק בהש"י, כמה דאיתמר (יחזקאל א, כו) דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, דוק ותשכח אבר מחזיק אבר. ואחרי שבידינו הכחות הללו להחזיק הספירות במתכונתם המחשבה הטהורה והכל לפי רוב המעשה, נתן הש"י לנו מרוב אהבתו לבני אוהביו אנשי אמונתו סוד צורת הי' ספירות בתורתו, והוסיף לנו ביאור כי כל ספירה יש לה תקון צורה ודרך חבור ונשוק עם ספירה הסמוכה לה, עד שיתחברו כלן כאחת ועושות צורה אחת:
ולפי עומק ההשגה הזאת, נתנה לנו כל התורה שלימה מבראשית עד לעיני כל ישראל. והנה כל אותיות התורה בצורותיהן ובחבורן ובפירודן ובאותיות עמוקות יתירות וחסירות גדולות וקטנות פתוחות וסתומות הם צורת י' ספירות. וההפסקות והפרשיות הם דוגמת בנין. כמו שיש באדם קשרי יד ורגל ופרקים וכ"כ דמותו זה. והנה כל המקיים מצוה ידועה, כביכול משפיע עליה כח למעלה בצורה העליונה דרך צנורות המחשבה אל אותו החלק ואז יתברכו העליונים בסבת התחתונים, והשם הגדול מתברך ומתרבה בשפע ורבוי מעמקי האין עד שמתעטר ומתעלה בסבת העובדים מאהבה עליהם נאמר (ישעיה מט, ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר, כלומר בסבתך אקבל רבוי ותוספות השפעה מהמקור. ובמדרש (תנחומא קדושים א, א) ילמדנו רבינו, אמרו רבותינו אמר הקב"ה אני מתקדש בכם שנאמר (ישעיה כט, כג) כי בראותו ילדיו, וכן הוא אומר ישראל אשר בך אתפאר. ואתם מתקדשים בי, שנאמר (ויקרא יא, מד) והייתם קדושים, עכ"ל הרקנאט"י:
לשלימות ביאור ענין הנחמד הזה אעתיק מספר עבודת הקודש פי"ח מחלק העבודה, כבר הודענו במה שקדם והוא האמת כי מטבע העבודה שהוא היחוד לפתוח המקור ולהמשיך הברכה מראש המחשבה עד סופה, ומשם מתפשטת אל התחתונים הגורמים זה ביחודם. ובמדרשו של רשב"י ע"ה אמרו (ח"ב נה, ב) וארממנהו בכלא לאכללא מאן דידע לייחדא שמא קדישא, דהא הוא פולחנא דהקב"ה. ועוד שם, כתיב (תהלים קמה יח) קרוב ה' לכל קוראיו וגו', מאי באמת. כמה דאוקימנא (מיכה ז, כ) תתן אמת ליעקב, דידע לייחדא שמא קדישא כדקא יאות, ודא פולחנא דשמא קדישא. ומאן דידע לייחדא שמא קדישא, אוקים בעלמא יחידא דכתיב (דה"א יז, כא) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, ועל דא אוקמוה כל כהן דלא ידע לייחדא שמא קדישא כדקא יאות לא פולחנית פולחנא, דהא כלא בידיה תליא, פולחנא עילאה פולחנא תתאה, ובעי לזכאה לבא ורעותא בגין דיתברכון עלאין ותתאין:
וענין זה נכפל במדרשו של רשב"י ע"ה בהרבה מקומות, והכוונה בכל זה להשרישנו במה שכבר כפלנוהו הרבה פעמים, והוא כי עסק התורה וקיום מצותיה ימשיכו האור ושפע הברכה ממקור ההויה אל עליונים ותחתונים, וזה סבת כל הטובות באלה החיים, כי טבעם יחייב זה, כי התורה הוא השם הגדול ממש. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ס, א) אוליפנא דהקב"ה תורה אקרי, ואין מים אלא תורה, ואין תורה אלא קודשא בריך הוא, ע"כ. והשם הגדול מקור כל הטובות וההצלחות, כי הוא הטוב הגמור בעצמו, וראוי א"כ שהתורה שנחקקה ממנו שימשך אליה כל הטוב ההוא, כי בזה תעיד על מקורה. והוא שרמז דוד המלך ע"ה באמרו (תהלים יט, ח) עדות ה' נאמנה. והזוכה בה, זוכה בכל עושרה ואושרה בשם הגדול ממש, וכמו שכתבתי בפרק כ"ג מהחלק הראשון בזה הספר יעויין משם כי הוא פלא. ולפי שזה כן, היו כל הטובות וההצלחות נמשכות אליה ומחויבים ממנה, כי כן יסד המלך בטבעה, כי כן חויב לה כפי המקור אשר חוצבה ממנו. כי טבע המקור ראוי שימצא במה שנחצב ממנו וכמו שכתבתי בפרק ההוא בס"ד:
ובזה נעמוד בנקל על הברכות הבאות בתורה להולכים בתורת ה'. והסוד הנעלם בזה, כי כל הטובות ההם אינם בדרך ייעוד המלך המייעד לעבדיו לשלם להם שכר פעולתם ולתת להם כך וכך חלף עבודתם, לפי שהטוב הבא על דרך יעוד יורה שאינו נמשך אל העבודה ואינו מחויב בטבעה, וזה פגם וחסרון גדול בחק העבודה. מה שאין כן כשהטוב נמשך אל העבודה ומתחייב בטבעה, כי זה יורה על שבח וכבוד במעלת עבודה ההיא, והנעבד בה. ולפי שתורתנו נבדלת במעלה עליונה לאין שיעור מכל תורה ודת, כי לזה נקראת תורת ה', ועבודתינו לאלקינו עבודה אמיתית נבחרת מכל עבודה, לזה ראתה החכמה העליונה להטביעה ולחקקה באופן ימשכו אליה כל הטובות וההצלחות, ויתחייבו ממנה חיוב גמור. והאות והמופת על זה, כי הקול הגדול ההוא אשר לא יסף ונכללו בו כל הדברים העתידים להתחדש בכל דור ודור, כמו שיתבאר פרק כ"ג חלק ג' בס"ד. באו בו השכר והעונש על כל דבר ודבר, ולא באו ע"י הסדר כי אם להודיע כי השכר ההוא נמשך ומתחייב מהמצוה ההיא:
ובמדרשו של רשב"י עליו השלום (ח"ב פג, ב) וכן כל מלה ומלה הויא מליא בכל אינון טעמין, וכל אינון מלין גזרינן אגרין ועונשין רזין וסתרין כאסקופא דא. ולזה כל הטובות והצלחות הבאות בתורה לשומריה אינן אלא דרך הגדה והסיפור, כלומר כי מעשיית התורה הזאת וקיום מצותיה ימשכו ויתחייבו כל הטובות ההם בהכרח, וזה כי אחר שהם המפתח האמיתי והנכון לפתוח בהם מקור כל הטובות והאושר לפי שנחקקו מהמקור ההוא והושם זה בטבעם, ובפתיחת המקור ההוא בהכרח יאצל וימשך שפע האור והברכה מראש המחשבה שהיא המקור עד סופה, ובהגיע שם הנה בהכרח תתפשט משם אל התחתונים העובדים, כי טבע העבודה יחייב כן:
וכבר כתבתי כי האצילות הקדוש הוא הכלי להריק השפע והברכה לעולם, וזולתו אי אפשר בשום פנים, כי אם על פיו ורצונו יתברכו כל העולמות. והעבודה הראויה תתחייב זה, כי בעלותה בכוונה הראויה יתעורר השפע לקראתה:
ובמדרשו של ר"ש בן יוחאי ע"ה (ח"ב פח, ב) אמרו בזה הלשון, (תהלים קלג, ב) כשמן הטוב על הראש, מאן שמן הטוב, דא משח רבותא קדישא דנגיד ונפיק מעתיקא קודשא דישתכח בההוא נהר עלאה דינקא לבנין לאדלקא בוצינין, וההוא משח נגיד ברישא דמלכא, ומרישא ליקירי דדקנא קדישא, ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו הדא הוא דכתיב שיורד על פי מדותיו, ע"פ מדותיו ממש, ואינון כתרי מלכא דשמיא אשתכח להו. תא חזי, כל נגידו וכל חידו דעלמא לא נחית לברכא אלא על ידא דאינון כתרין קדישין דאינון שמא דמלכא קדישא, ובגינא כך שיורד על פי מדותיו, על פי מדותיו ודאי כמה דאת אמר (במדבר ד, כז) על פי אהרן ובניו וגו'. כך על פי מדותיו יורד, ונגיד לכולהו עלמין לאשתכחא ברכן לכולא. ותא חזי, האי שמן טוב לא זמין עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק ואתערען דא בדא, הדא הוא דכתיב (משלי כז, ט) שמן וקטורת ישמח לב. שמן לעילא, וקטורת לתתא, כדין הוא חדוותא דכלא, עד כאן:
הנה בארו כל מה שהיינו צריכים אליו, ואמרו שמן וקטורת ישמח לב הוא לב השמים, והוא שכתוב בו (בראשית ח, כא) ויאמר ה' אל לבו. והשמן היורד מהמקור על הראש והקטורת סוד העבודה העולה מלמטה נקראים ונאספים שם ומשמחים הלב ההוא, ומשם תתפשט השמחה והאור לכל התחתונים. ולולי שבא לשם תחלה, אי אפשר לתחתונים לאכול בטובה, כי משם תזדמן הפרנסה לכל העולמות, בסוד (תהלים קמה, טו) עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו. ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג נח, א) מאן עתו, עתו דצדיק, דא מטרוניתא דאתקרי עתו דצדיק, ובגיני כך כולהו מחכאן להאי עתו, כולהו תתאי מאתר דא אתזנו, ורזא דא אוקימנא עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, כמה דאוקימנא. תא חזי, בשעתא דהאי כ"ל מבסם לעת"ו ומתבריך מיניה, כלהו עלמין בחדו, כלהו עלמין בברכאן, כדין שלמא אשתכח בעלאי ותתאי, עד כאן:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה אמר רבי רחומאי, אלמלא צדיקים וחסידים שבישראל שמרימין אותו על כל העולם בזכיותיהן, ומהם מתפרנס הלב, והלב מפרנסן, עד כאן, וכבר כתבתי זה (לעיל ד"ה וז"ל הרקנאטי) :
והגרם הגדול לזה הוא עסק התורה וקיום המצות. ולפי היות זה, כן באו הברכות והטובות כולן בתורה דרך הגדה וסיפור, ואינו דרך יעוד כלל כמו שכתבתי, והוא כמגלה ואומר כי בעשותינו התורה והמצות ימשך ויתחייב מהם זה הטוב בהכרח, כי זה טבע העבודה. ואחר שזה כן, ואין בו שום ספק, אין לשאול למה כמו שיעד לנו הטוב הגשמי לא יעד הטוב הרוחני. או למה אחר שלא תזכור היעוד הרוחני שהוא עיקר השכר, למה תזכור היעוד הגשמי שהוא אינו עיקר השכר. כי לא בא ליעד כלל, אלא לגלות ולהגיד הנמשך והמתחייב בהכרח מטבע העבודה ושכל הטובות, וההצלחות נמשכות אחר המצות בטבע אלהי שהטביע בהם, ודרך הגלוי והגדה הזאת באר באמרו (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם. אם בחוקותי תלכו, הוא עסק התורה. ואת מצותי תשמרו, הוא קיום מצותיה. ועשיתם אותם, הוא תיקון העליון, תיקון הכבוד שנתקן בעסק התורה וקיום המצות, שהוא הדרך לתקון ההוא. ואחר באר הנמשך והמתחייב מזה, אמר ונתתי גשמיכם בעתם, ושאר הטובות מהשלום והנצחון האויב והפרות והרבות אותנו:
ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קיג, ב) ועשיתם אתם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעביד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחו גביכו בתקוניהון כדקא יאות. ונתתי גשמיכם וגו', כל חד וחד חילא דידיה עלייכו, ומאן אינון, ההוא תקינא דעבדתון דאיהו שמא קדישא. כתיב (בראשית יח, יט) ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. וכי כיון דכתיב ושמרו דרך ה', מאי לעשות צדקה ומשפט. אלא מאן דנטר אורחא דאורייתא, כביכול הוא עושה צדקה ומשפט דא קודשא בריך הוא, עד כאן:
והרב המקובל רבי יוסף בן גיקטיליא ז"ל כתב בספר שערי אורה במדת בינה בזה הלשון. דע והאמן כי ספירת בינה וספירת מלכות שתיהן מכוונת זו אצל זו, וכשמדת מלכות מתוקנת בתקון ישראל בקיום התורה ומצות, אז ספירת בינה תופיע להריק כל מיני שפע וברכה דרך הצנורות עד שספירת מלכות מתברכת ומתמלאות, ואז נמצאים כל בני עולם בהשקט בשלוה והברכה משתלחת בכל מיני המזונות, ונמצאת הברכה דבקה לארץ. וזהו סוד סדר כל הברכות אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכל הפרשה, עד כאן. והוא מה שכתבתי כי תקון הכבוד הוא בקיום התורה והמצות, ואליהם ימשכו כל הטובות ההם הנמשכים מן התקון ההוא, ואין זה הטוב בא דרך יעוד, כי הדבר הנמשך אשר מטבע איזה דבר להמשיכו והוא תלוי בו אין מקום וצורך ליעוד אליו. אלא לגלות דרך הגדה וספור, שזה נמשך ומתחייב מן הדבר ההוא בטבע, כמו שהוא הענין בקיום התורה והמצות שהם המפתח העצמי על מקור הטובות כולם, כי הם תלוים בהם ובהכרח ימשכו בפתיחה ההיא שהוא הקיום. ואלו לא היתה זאת הפליאה בטבע קיום המצות, היינו אומרים בהכרח שמאחר שאין שום יחס בין קיום המצות בין הטובות ההם ולא ימשכו אליהם בטבע, ועם זה אנו רואים שהטובות ההם חלים על שומרי התורה נאמר שזה אמנם היה בשביל שיעד בהם והוא נאמן בבריתו וקיים במאמרו, ולא שטבע קיום התורה והמצות חייב כן, מאחר שידענו באמונה שמטבע קיום התורה והמצות שימשכו אליהם כל הטובות ההם, נאמר שמה שבא בתורה עניינים הוא הגדה וספור וגלוי ענין, כי מה שמדרכו להמשך ולבא בטבע היעוד בו מיותר ואין צורך בו:
ומזה נדע כמה טובה גורמים המטיבים ומישרים ארחותם, וכמה רעה המקלקלים והמעוותים אותם. ושלמה המלך ע"ה רמז כל מה שאמרנו באמרו (משלי כח, יט) עובד אדמתו ישבע לחם ומרדף ריקים ישבע ריש. כי הנה בעל השדה מזבלה ומעדרה וזורעה, וגשם יגדל ויצמיח, והאדמה בטבעה תוציא תבואתה, והעובד ישבע לחם, כי זה ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו. מובירה ואינה עובדה, זה ודאי ישבע ריש, כי מה יאכל כי הוא לא הכין אדמתו ולא תקנה, והוא אמרו ומרדף ריקים ישבע ריש. וסוד הכתוב בנמשל, הודיענו בחכמתו כי עובד אדמה העליונה סוד ה' אחרונה, ונקראת כן לפי שנאצלה מאדם העליון, והוא התקון בעסק התורה והמצות כמשל הזריעה אל השדה אחר הזבול והעדור, שהוא משל אל הכוונה הראויה בעבודה:
ובמדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ב ד, א), רבי אליעזר פתח, (שה"ש ד, יב) גן נעול אחותי כלה וגו'. גן נעול, דא כנסת ישראל, שהוא גן נעול. דא"ר אליעזר מה הגן הזה צריך אדם לעדור ולהשקות ולחפור, כך כנסת ישראל, הדא הוא דכתיב (ישעיה ה, ז) כי כרם ה' צבאות וגו', וכתיב (שם ה, ב) ויעזקהו ויסקלהו, עד כאן:
ובהיותה מתוקנת על זה הדרך, אז משקיף המאור העליון ומוריד גשם האור והברכה על האדמה הזאת, והיא תתן את יבולה, והעובד יאכל בטובה, כי כל הטוב ההוא ימשך ויתחייב בטבע בעבודתו. וזה סוד אם בחקותי תלכו וגו' ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו' וכמו שכתבתי למעלה. ומרדף רקים שלא השלים התקון העליון, והבור רק אין בו מים, ודאי ישבע ריש, כי תקון הכבוד שהוא עסק התורה וקיום המצות סבת כל הטובות והברכות, ובזולתו אין טובה וברכה באה לעולם, דהא בהא תליא:
והנביא ישעיה ע"ה אמר בנבואה רומז לזה (ישעיה מה, ח) הרעיפו שמים ממעל ושחקים יזלו צדק תפתח ארץ ויפרו ישע וצדקה תצמיח יחד אני ה' בראתיו. וסוד הכתוב, הרעיפו שמים, עשו באופן שיקבלו השמים העליונים, בסוד (מל"א ח, לב) ואתה תשמע השמים שפע האור והברכה ממעל מהמקור העליון, ושחקים מקבלים מן השמים יזלו צדק. ובחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב) שחקים רחים טוחנות מן לצדיקים, והם צדיק וצדק שהם נקראים צדיקים, והוא סוד השחקים, והם למודי ה' יכין ובועז שוקיו עמודי שש משפיעים האור שמקבלים מן השמים על צדיק חי העולמים, ועל צדק יסוד מלכות בית דוד. ובהגיע שם, משם יתפשט אל התחתונים, והוא אמרו תפתח ארץ ויפרו ישע. ובאמרו וצדקה תצמיח יחד, רמז הגורם לכל הטוב הזה הבא מלמעלה למטה, אמר כי הוא בסבת התקוה שמתקנים עבדיהם בעסק התורה וקיום המצות, בסוד (דברים ו, כה) וצדקה תהיה לנו וגו', אמר כי הצדקה שהוא הזכות בתקון ההוא תצמיח יחד האור והשפע בעליונים, והטובה והישע בתחתונים. וזה אמרו יחד אני ה' בראתיו, כלומר תקנתי וסדרתי התקון ההוא, והמתקן באופן ימשך ויתחייב כל זה ממנו בטבע:
ואדון הנביאים ע"ה רמז כל זה באמרו (דברים לג, כו) אין כאל ישרון רכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים. ובבראשית רבה פרשה ע"ח (א) אין כאל, ומי כאל ישרון הנאים והמשובחים שבך. כלומר, כי המשלימים הכוונה בתקון העליון בעבודתה שהיא היחוד הם כאל, בסוד (בראשית לג, כ) ויקרא לו אל אלהי ישראל. ובמגלה פרק הקורא (יח, א) ויקרא לו יעקב אל, ומי קראו אל, אלהי ישראל. ובב"ר (עט, ח) אמר אתה אלוה בתחתונים ואני אלוה בעליונים. ובאר זה באמרו (דברים לג, כו) רוכב שמים בעזרך, והוא סוד היחוד שגורמים בעבודתם. והוא העזר הרמוז באמרו בעזרך, והוא התקון העליון שהוא תקון הכבוד. והיא הגאוה שמתגאה על ידם, בסוד (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, ע"י ישראל למטה הוא מתגאה למעלה:
ובאמרו שחקים, רמז כי הנמשך והמתחייב מהעזר והגאוה שגורמים העובדים שפותח להם המקור העליון ומשפיע על השמים, ומהם מקבלים השחקים הטוחנים מן לצדיקים, כלומר שמתקן להם יכין ובועז סוד השחקים, ומשפיע מהם כל הטובות והברכות שמקבלים מלמעלה, כי זה מחויב מטבע העבודה, והוא מה שרצינו להוכיח בזה הפרק עכ"ל ספר עבודת הקודש:
והעתקתי כל הפרק, כי הרבה תועליות יוצאות מזה הפרק לענין שאני עוסק בו, זולת הרבה מילי מעלייתות היוצאות מהעניינים שיבאו לקמן בעזרת השם יתברך:
נחזור לענין, הרי מבואר כמו שהתורה בשרשה כולה שמותיו יתברך בסוד לשון הקודש שפירשתי למעלה, ונשתלשלה זה לעומת זה ונתגשמה. כן מעשי המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם חיי הנשמות ס' רבוא נשמות ישראל מס' אותיות התורה, כי משפט אחד להתורה ולהאדם המקיימה, כי התורה נתגשמה, ובעילוי מעלות יותר ויותר היו התיבות מאירות, כן האדם אם לא חטא לא היה חומרו רק שכלי ומלאה הארץ דעה, אף הארציות שבו לא נשאר בו משכיל רק הלב כענין שפירשתי במקום אחר (עי' לקמן בחלק בית ישראל) הרמז (ש"א טז, ז) האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, שכשהלך אדם הראשון אחר מראה עיניו כמו שכתוב (בראשית ב, ט) נחמד למראה, ה' לא יראה בו רק הלב, ואלו לא חטא האדם ונשאר בגן עדן לעבדה ולשמרה ודרשו רז"ל (בתי מדרשות ב, ו ס"ד) מצות עשה ולא תעשה היה מקיימה בבחינה אחרת יותר רוחניי כמו שכתב הפרדס בשער הנשמה עיין שם, והאדם והתורה עולים בקנה אחד (סימנך (במדבר יט, יד) זאת תורת האדם) רמ"ח אברים ושס"ה גידים נגד תרי"ג מצות, וס' רבוא נשמות ס' רבוא אותיות:
והנה בחינת לעבדה ולשמרה מצות עשה ולא תעשה נתגשמו, אבל מכל מקום יוצאים ממקור הקדושה זה לעומת זה, כי שכר המצוה הגשמיית היא הרוחניית של מצוה. וזהו ענין שאמרו (יומא לט, א) אדם מקדש עצמו מלמטה מעט, מקדשין אותו מלמעלה הרבה. למשל ציצית עתה שאנו בגשמיות הם אלו החוטים דברים גשמיים, מכל מקום במעלות הסולם עולים למעלה מעלה עד ראש המעלות אשר שם ציצית הם דברים עליונים, עין לא ראתה אתה אלהים זולתך, וכן כל המצות. וזהו שכר מצוה היא המצוה בעצמה, דהיינו השורש, כי השכר אינו הסכמיי רק טבעי, כמו שהארכתי לעיל. וזהו (דב"ר ו, ד) מצוה גוררת מצוה. וכן בעבירה, עונשה העבירה בעצמה, דהיינו שרשה בקליפה בר מינן, שהרי הנגלה והנסתר בתלמוד ובמעשה הכל אחד מיוחד בסוד לשון קודש, ואף הגשמיות החול הוא חולין שנעשה על טהרת הקודש:
ובזה יתבאר ענין נגלה ונסתר של כל התורה כלה. הנה העולם סוברים דהנסתר הוא ענין אחר מהנגלה, וזה אינו, רק הוא הוא, שהנסתר נתעבה ונתגשם וזהו גלויו, וכמאמר הפסוק (משלי כה, יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, רצה לומר כמו שנתקרב הכסף לזהב רק שהוא מדריגה פחותה ממנו, כן הנגלה בערך הנסתר:
ובזה יובן המאמר רז"ל במסכת סוכה (כח, א) אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה כו', עד דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול, מעשה מרכבה. דבר קטן, הויות דאביי ורבא. ותימא כי זהו חיינו ואורך ימינו ויתד ויסוד שהכל תלוי בו יקראהו דבר קטן. ובעל עין יעקב הביא דעת הריטב"א והרשב"א עיין שם:
ולפי דרכי יתכן הענין היטב, כי הנה ההויות ופלפולים מעמידים דיני התלמוד שהם פירוש על תורה שבכתב על בוריון להבין את מעשי המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, אשר פירוש זה הפסוק כך הוא, שהחיות הרוחניות הוא בהם ממש, הוא הדבר אשר דברתי שמצוה הגשמיית שכרה רוחניות הנצחיות והיא היא, היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ממש, כי השכר אינו הסכמיי, רק המצוה ממש כדפירשתי, מקדש מעט מלמטה מקדשים מלמעלה הרבה, כמו הכוכב הנראה למטה קטן מאד, כן בחינת המעשה היום לעשותם הוא דבר קטן, אמנם שרשם למעלה במרכבה הוא דבר גדול ונצחיי. והדבר קטן הוא ממש דבר הגדול, כמו גרעין החטה שצומח ממנה שבולת. הרי מבואר שתורה שבעל פה שהיא הנגלה אשר יעשה האדם, היא בעצמה הנסתר סוד תורה שבכתב, כולם שמותיו מעשה מרכבה:
וזהו ענין (בראשית א, טז) שני מאורות הגדולים את מאור הגדול ואת מאור הקטן, כבר כתבו חכמי האמת שסוד חמה ולבנה הוא סוד תורה שבכתב ותורה שבעל פה, והנה עתה בעת הגשמיות הם מאור גדול ומאור קטן כנזכר לעיל דבר גדול ודבר קטן, אמנם ברוחניות בשרשם הם שני מאורות גדולים משתמשים בכתר תורה אחד. וזהו הענין שמרומז כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כמו מנלן ומנא הני מילי כו':
ומזה יובן הנה ותורה אור כתיב (משלי ו, כג), כי היא מאירה מכבודו. ובמדרש רבה פרשת בראשית (ב"ר ג, ה) א"ר סימון ה' פעמים אור כתיב, כנגד ה' חומשי תורה כו' ע"ש. ובמסכת סנהדרין פרק זה בורר (כד, א) במחשכים הושבני כמתי עולם (איכה ג, י) א"ר ירמיה זה תלמודא של בבלי. ולפום ריהטא מאוד תמוהה כי הוא אור ומאיר עינינו, וגם התורה היא חיינו ואורך ימינו וקורא אותה מתי עולם. גם המדרש דרבי סימון שמפרש האור המוזכר בריש התורה על ה' חומשי תורה, וכתיב שם ויבדל (בראשית א, ד), שגנזו הקב"ה, איך שייך גניזה:
אלא הענין הכל אחד, והיא היא סבת גניזת אור האדם, דהיינו כתנות אור באל"ף שהארכתי במקום אחר (עי' לקמן בחלק בית דוד) הוא גניזת אור תורה והפשוטו ודרש רבי סימון הכל אחד, מבואר מהנזכר למעלה שתורה בעצמה לשון קודש סוד כולה שמותיו, ומעשה התורה לעבדה ולשמרה היא הכל מעשה מרכבה, ואז התורה כולה אור בהיר, רק כשנתגשם האדם וסילק האור סוד כתנות אור באל"ף רק כתנות אור בעי"ן שהוא עיור ונסתלק עץ חיים וגרם מיתה, כן נתגשמה התורה לעבדה ולשמרה מעשה מצוות הגשמיים, ומכל מקום תפוחי זהב כו':
לכך תמצא בתורה סוד ורמז, כמו שנתנו דורשי רשומות סימן פרד"ס ראשי תיבות פשט דרוש רמז סוד. וסוד הוא האור הגנוז הנסתר עתה ממנו לסבת הסתלקות אור כתנות אור הוא עצם הלשון קודש. ורמז הוא מעשי מצות הגשמיים, מאחר שמכל מקום היא היא, כדפירשתי. רמז תורה שבעל פה בתורה שבכתב, כגון כל מנלן ומנא הני מילי, וליכא מידי דלא יהיה רמוז בתורה באר היטב, רק שנתחשך השכל מה שהיה ראוי להיות, ומלאה הארץ דעה אינו רק הלב לדעת ואינה מובנת תורה שבכתב רק אחר היגיעה הגדולה, וכמו שאמרו רז"ל (שבת פג, ב) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עליה, שנאמר (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באוהל, ולזה צריכה תורה שבכתב ביאור ופירוש דהיינו התלמוד, שאלולי כן היתה מבואר בעצמה. כמו שעינינו רואות בדור אחר דור של הקדמונים שהיה להם שכל בהיר היו מבינים דבר עמוק בלי פירוש, אח"כ לא היו מבינים בלתי פירוש, ואח"כ פירוש על פירוש הכל לפי חשכת השכל. על כן אלו לא חטא אדם והיה שכל בהיר, היה מבין תורה שבכתב, ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבעל פה. רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם, הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבעל פה שהיא הפירוש, ולהמית עצמו עליה, עד שהוצרכה תורה שבע"פ להיות נכתבת. ואז מבואר במחשכים הושיבני כמתי עולם, זהו תלמוד בבלי, רצה לומר החשך והמיתה שהביא לעולם גרם לזה, ואלו היה בית המקדש קיים והיה האור הולך וגובר כלעתיד, אז היה ותורה אור ומשמח את הלב, ולא חשך וממית עצמו עליה, זהו סוד שני מאורות:
וכבר כתב בספר קול בוכים, מאורות אותיות אור מות, וזהו במחשכים הושיבני כמתי עולם, שנעשה מות מן מאורות, ואותיות אור מן מאורות, חשך ולא אור. גם היה ראוי להיות ותורה אור, תורה אחת, ועתה שני תורות:
וזהו ענין דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב (גיטין ס, ב). הענין על דרך דאיתא בפ' הבונה (שבת קד, א) בהנך מילי מעלייתא דדרשו הדרדקי באלפ"א בית"א ואמרו ס"ע סימנים עשה, פירש"י (ד"ה סימנים) בסדר שמועות כדי שלא תשכח כו'. והנה תורה שבעל פה ארוכה מארץ מדה ומי יוכל לזכרה, אמנם הרמזים כולם הם בתורה שבכתב, ומי שמבינה על בוריה הוא זוכר הכל, כי על הכל יש סימן בה. ותורה שבכתב אין לאומרה בעל פה כי יש כמה רמזים בחסירות ויתרות. ותורה שבעל פה אין לכותבה, כי העיקר הוא להיות זוכר את הכל. ועל שבכתב מרומז עשה סימנים. ומפני חטאינו נתחשכנו עד שנחרב הבית ונתוסף ביותר החשך עד שהוצרכו לתלמוד בבלי ולהיותו נכתב. וזהו ענין אור הגנוז בה' חומשי תורה שהם סוד כדפירשתי לעיל, ומשתמשים ברמז וגם זה בקושי גדול איש איש לפי מדרגתו, ואחר שימית עצמו על דברי תורה:
ורמז גדול נזכר אצל משה רבינו ע"ה (שמות ג, ד) וירא ה' כי סר לראות, משה רבינו ע"ה ראה היטב והוא סוד אספקלריא המאירה, כי קרן אור פניו (שמות לד, כט), פני משה כפני חמה (ב"ב עה, א) שהוא ותורה אור, וכשנתן לו הש"י התורה שבכתב לא היה חשך לפניו, רק שכל בהיר מלא דעה והבין מעצמו תורה שבעל פה, וזהו ס"ר לראות, ראשי תיבות סוד רמז:
וזהו ענין מדרשם ז"ל (תנחומא תשא טז, א) ויתן אל משה ככלתו (שמות לא, יח), כללים מסר לו והבין מעצמו תורה שבעל פה, כמו שהארכתי במקום אחר בענין (עי' במס' שבועות פרק תו"א) אשה כושית אשר לקח סוד תורה שבע"פ שהוא סוד כלת משה הנרמז ג"כ בתיבת (שמות לא, יח) ככלתו, ככלה שלו, יתבאר לקמן בעזה"י בארוכה (עי' במס' שבועות הנ"ל) :
ובמדרש רבה סוף פרשת כי תשא (מז, ט) כתב לך (שמות לד, כז), התחילו מלאכי השרת אומרים לפני הקב"ה רבש"ע אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש, שיאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה, אני הוא שכתבתי ונתתי לכם. אמה להם הקב"ה, חס ושלום שמשה עושה הדבר הזה, ואפי' עושה נאמן הוא, שנאמר (במדבר יב, ז) לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, עד כאן מבואר לענייני. ועל כן נקרא התורה תורת השם, ונקראת תורת משה, כי משה הבין מעצמו והשיג תורה שבעל פה, על כן נקראת על שמו. (הגה"ה ואל תטעה בדברי לומר כי הקב"ה לא אמר לו בהדיא תורה שבעל פה ח"ו, רק משה השיג רמזי תורה שבכתב, ואמר לו הקב"ה יפה כוונתם, כי כך הוא תורה שבעל פה. ואמר לו הקב"ה, אותה באר היטיב לו במילתא ובטעמא ובפנים מסבירות בהסברה, כך וכך תאמר לישראל. אבל עיין לקמן במסכת שבועות פרק תורה אור שם ביארתי הענין הזה והמאמרים ההם בביאור ברור):
זהו ענין (במדבר יט, יד) וזאת התורה אדם כי ימות באוהל, וכתיב (דברים ד, מד) וזאת התורה אשר שם משה. כי תורת משה שהוא התלמוד שהשיג וכיוון להלכה היא התורה שממית אדם עצמו עליה מרוב הפילפולים וחומרית הסוגית. והוא הבין תורה שבכתב כולה, כי לא היה חשך לפניו כי קרן אור פניו והוא אספקלריא המאירה, ואמרו רז"ל (תנחומא בשלח י, א) כי שקול נגד ס' רבוא, כי ס' רבוא נשמות, הם ס' רבוא אותיות התורה:
נחזור לענין, התורה שבכתב היא סוד והיא רמז. וסוד היא דבר גדול מעשה בראשית, ורמז היא דבר קטן הוויות דאביי ורבא. ותורה שבעל פה היא תלמוד והויות דאביי ורבא, ותורה שבכתב לשון הקודש כדפירשתי, ותורה שבע"פ תרגום שהוא מתקרב ללשון קודש. וזהו סוד (ברכות ח, א) שנים מקרא ואחד תרגום, המקרא שהוא תורה שבכתב כולל שנים, ותרגום אחד. ובמחשכים הושבני, זה תלמוד בבלי הוא התרגום, אבל ארץ ישראל במעלתו בסוד לשון הקודש, והעולם שנברא בלשון קודש המרמז אבן שתיה במקדש שממנו משתיתו של עולם. ובירושלמי פרק קמא דשבת (א, ג) תני בשם רבי מאיר, כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חולין בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב, מובטח לו שהוא מחיי עולם הבא, עד כאן. הרי מעלת לשון קודש אצל ארץ ישראל כי משם אורה יוצאה ותורה אור:
וזהו ענין פרק המדיר (כתובות עה, א) אמר אביי, חד מנייהו עדיף כתרי מינן. אמר רבא, וחד מינן כי סליק להתם עדיף כתרי מינייהו, דהא רבי ירמיה דכי הוה הכא לא הוי ידע מה קאמרו רבנן, כי סליק להתם קרי לן בבלאי טפשאי. ועל ענין זה יהיה מאמר בחולין פרק גיד הנשה (צב, א) ובגפן שלשה שריגים (בראשית מ, י), א"ר חייא בר אבא אמר רב אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים שנים כאן ואחד בארץ ישראל. פעמים שנים בארץ ישראל, ואחד כאן, עד כאן:
הענין גם כן שאחד בארץ ישראל שקול כשנים דהכא, ואח"כ מתהפך אחד מכאן שקול כשנים דהתם. והענין הוא כדפירשתי שנים מקרא ואחד תרגום, וארץ ישראל לשון קודש, ושם סוד ושם רמז כדפירשתי, וענין הרמז שהם ענייני תורה שבעל פה אבל הוא בנעימות מצד שיותר מתקרב להשורש כי הוא לשון קודש והוא כענין הלכות פסוקות. משא"כ בגלות בבל שבא הריחוק ובסוד התרגום, וענין מחשכים מצד זה אדם כי ימות מרוב גירסות ולפעמים משבשת וצריך להוציא אור מהחשך ומכח זה מתרבה המחלוקת:
ובפרק זה בורר (סנהדרין כד, א) א"ר אושעיא מאי דכתיב (זכריה יא, ח) ואקח לי שתי מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים, נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. חובלים אלו תלמידי חכמים שבבבל שמחבלים זה לזה בהלכה. ויאמר אלי אלה בני היצהר העומדים וגו', אמר רבי יצחק אלו תלמידי חכמים שבא"י שנוחין זה לזה בהלכה. שני זתים עליה אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזתים, עד כאן. הרי תלמידי חכמים שבא"י יצהר שהוא שמן המאיר, ותורה אור אורה ושמחה הם כענין רמז לענין תורה שבעל פה ואינם מתחממים כל כך בפלפול כמו בבבל, על כן עוסקים הרבה יותר בסודות מעשה מרכבה שהוא דבר גדול. ותלמידי חכמים שבבבל להיפך עסקם מרובה, וכמעט כולו בדבר קטן הויות דאביי ורבאף וכמעט אין עוסקים כלום בדבר גדול, על כן א"י שנים מקרא, ובבל אחד תרגום. אבל כשחד מינן שלמד כבר דרכי הפלפול ועולה לארץ ישראל ללמוד סודות המרכבה, הרי הוא כתרי מינייהו, כי הנה בסודות המרכבה יש ג"כ לפלפל פלפול עמוק ומתוק, כדאיתא בפרקי המרכבה ושואלים לאדם צפית במרכבה שלי, פלפלת בחכמה, ובזוהר (ח"ג קצג, ב) אמר אית מקום לשאלא ולאתבא, ואית דקיימא לשאלא ולא לאתבא, ואית דלא קיימא לשאלא. והמחודד העולה לארץ ישראל, אז הוא במעלה יותר לקיים פלפלת בחכמה נתגלגלו מענין לענין:
והכלל העולה מכל הנ"ל, המעשה הגשמי דבוק ברוחניותו, והיא היא היום לעשותם. ומחר דבק בשכר העשיה, כי שכר המצוה היא המצוה עצמה. ורמז גדול בדברי התנא במשנה בפסחים (ה, ח) כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. כי המעשה בעצמו אשר עושה בששת ימי המעשה, דהיינו ימות עולם לששת אלפים הוי עלמא (ע"ז ט, א), זה המעשה בעצמו יהיה מעשהו בשבת בעולם שכלו שבת. רק מעשהו בחול הוא גשמי, ובשבת רוחני:
וזהו סוד (בראשית ב, א-ג) ויכלו השמים והארץ וכו' עד אשר ברא אלקים לעשות. כבר כתב הרמב"ן בפירוש התורה כי ששת ימי בראשית רומזים לששת אלפים הוה עלמא, ויום השביעי נגד עולם שכולו שבת. ונראה דעל זה בא הרמז (שמות לה, ב) ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון. וקשה תעשה מלאכה למה לי, וכי מחויב לעשות מלאכה. ועוד קשה, וביום השביעי, ויום הז' הוה ליה למימר. אלא רמז גדול הוא על מלאכת מעשי המצוות, היום לעשותם, וביום הז' קאי על אלו המלאכות שהזכיר שהם היום לעשותם, ואמר וביום השביעי שהוא עולם הבא יהיה המלאכה קודש, כלומר רוחניות, וזהו המלאכה הנעשים ביום הז' שאמר (בראשית ב, ב) ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, בסוד הרמז הזה, כי הוא יתברך ברא באדם הבחירה ומתן שכרה, וזהו שסיים אשר ברא אלקים לעשות, היום לעשותם ולמחר בשבת לקבל שכרם:
וזהו סוד מה שפירש רש"י (ד"ה ויכל אלקים) על פי רז"ל מה היה העולם חסר מנוחה, כשבא שבת בא מנוחה. וקשה איך שייך בריאה אמנוחה, כי המנוחה היא היפך הפעולה. אלא מנוחה זו היא עולם הבא ואמרו רז"ל (ברכות סד, א) צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר (תהלים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל. דע כי השכר המצוה שהיא המנוחה היא בלי ערך ובלי תכלית, ואף אם יזכה אחד לחלק ממנה על דרך שאמרו רז"ל (סנהדרין צ, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אין החלק כולו, גם אין החלקים שוים, אזי אם ירצה לזכות ולבא ממנוחה למנוחה נבדקין מעשיו, כי יש ראוי לגן עדן שלמטה ולא לגן עדן שלמעלה, ואלף אלפים רבבות בחינת כאלה, וכהא דתנן בחגיגה (יח, ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה, בגדי אוכלי תרומה מדרס לקודש, בגדי קודש מדרס לחטאת כו'. וכשרוצה הצדיק לזכות למנוחה יתירה ממה שזכה לה ולעלות למעלה, מעיינים בדיני של אותו צדיק. ואף אם היו מעיינים בדיני בראשונה, אז כשילכו מחיל אל חיל מעיינים שוב בדינים, והכל לפי רוב המעשה, אם לא היה לו מנוחה בעולם הזה שתמיד הוסיף קדושה על קדושה, גם ילך מחיל אל חיל בעולם הבא ויהיה זכאי בדינים, ואין להם מנוחה סופו למנוחה ודו"ק:
נחזור לעניינו הראשון, זהו ענין לשון מאמר הזוהר שהקדמנו (הקדמה ד"ה וז"ל הזוהר) התורה סתים וגליא. כי הגליא הוא הסתום, כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת, ומעשהו בשבת הוא דרגא על דרגא בענין הדבקות ביהו"ה. ומה שהזכיר סתום וגליא, ולא הזכיר דרגא על דרגא. כי זוהי בעצמו דרגא על דרגא, כענין יהו"ה שהזכיר ברישא הקב"ה הוא דרגא על דרגא, ובזו דרגא על דרגא בעצמו, הוא סוד דביקיות של שכר הנצחיות שהוא הסתום של תורה שכולה שמותיו. וניחא דבעל המאמר בריש דבריו אמר בכלל ג' דרגין מתקשרים דא בדא הקב"ה אורייתא וישראל, וכל חדא דרגא על דרגא סתים וגליא. ואח"כ כשפרט אמר, הקב"ה דרגא על דרגא סתים וגליא, ובתורה אמר סתם וגליא. כי גליא שהוא סתים של תורה שהיא כולה שמותיו, נכנס בדרגא על דרגא שהזכיר בהקב"ה:
והנה בבחינה זו של תרי"ג שלשתן מקושרים, גם הקב"ה וישראל הקב"ה. בזוהר ובתיקונים איתא בענין שם יהו"ה שעליו נאמר (שמות ג, טו) זה שמי וזה זכרי, שמ"י עם י"ה שס"ה. ו"ה עם זכרי רמ"ח, הרי תרי"ג. וזה לשון הפרדס פ"א משער השמות, ביאר הרשב"י ע"ה בתיקונים בענין (אבות ג, ט) כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו וכו', אוף הכי אקדים שב"א דאיהו יראה בשם יהו"ה, לאהבה דאיהו קמ"ץ רחמי, שב"א מסטרא דגבורה כי באש ה' נשפט (ישעיה סו, טז). קמץ מימינא, וקמץ הכהן (ויקרא ה, יב) בגין דמעלין בקודש ולא מורידין. ובגין דא, אקדימו שס"ה לא תעשה דאינון דחילו, לרמ"ח פקודין דאינון רחימו. הדא הוא דכתיב זה שמי לעולם, שמי עם י"ה שס"ה, זכרי עם ו"ה רמ"ח, עד כאן. ופירושו כי הדין בכל מקום מושפע ומקבל מן הרחמים, כי הנקיבה דין, והזכר רחמים, כמבואר בשער ממטה למעלה, ומפני זה צריך להקדים יראה לא תעשה למצות עשה, שנאמר (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב, כי שס"ה לא תעשה מצד הנקיבה, ורמ"ח מצד הזכר. וזהו שאמרה התורה זה שמי לעלם כו', ושם מדבר בשם המיוחד, ושמי עם י"ה שהן אותיות הזכר עולה שס"ה. והנה שמי הוא בנקיבה, ולהזכיר מדת יום בלילה צריך לערב עם י"ה. וזכרי שהוא הזכר עם ו"ה שהם אותיות הנקיבה עולה רמ"ח. ואנו מייחדים זכרי עם ו"ה להזכיר מדת לילה ביום. ושם בן ד' מתחלק אל שני חלקים, י"ה ו"ה, זה זכר וזה נקיבה, וכן פירש הרשב"י ע"ה בתקונים (תקון נא) זה לשונו, כלא אתברי ואתתקן בשמא דידוד דאינון את השמים ורזא דמלה י"ה בשמים הדא הוא דכתיב (תהלים צו, יא) ישמחו השמים, ו"ה בארץ ותגל הארץ, עד כאן. פירוש השמים הם תפארת הנקרא שמים, ומלכות הנקרא את, עכ"ל הפרדס:
ונראה בעיני שעל זה הענין של מדת יום בלילה ומדת לילה ביום התורה שבכתב ה' חומשי תורה, ותורה שבע"פ ששה סדרי משנה, והיה ראוי להיות להיפך. כי נודע תורה שבכתב תפארת ו' שבשם, מלכות ה' אחרונה שבשם, אלא הוא הכללות:
ועתה אבאר הענין. הנה רמ"ח איברים בסוד האצילות שהוא סוד עולם העליון, והם רי"ו אותיות משם של ע"ב וה"ו יל"י סי"ט כו', ומקור זה השם בספירת חס"ד כמו שכתבו המקובלים, ושורש ספירת החס"ד הוא בחכמה כנודע, ושם סוד ל"ב נתיבות חכמה, הרי רמ"ח. וידוע כי רמ"ח מצות עשה הם מצד תפארת המטה כלפי חסד. ושס"ה מצות לא תעשה הם מצד המלכות הנוטה לגבורה. וכן רמ"ח עולה רח"ם, ושס"ה מלשון שיסוי, כי הדין משס"ה, ונגד זה באדם רמ"ח איברים לבנים, ושס"ה גידים אדומים כדלקמן, הרי שם יהו"ה אלקי"ם שהוא תפארת ומלכות סוד תרי"ג מצות:
ונודע כי מלכות נקרא אלקים מצד הגבורה, כי מדת הדין הרפה נשתלשל ממדת הדין הקשה. על כן נראה לי להמציא בחינה למנין שס"ה. כי מדת הדין הקשה הוא מדת הדין במלואו, רצוני לומר אלהים במלוי כזה, אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם עולה ש'. אחר כך תצרף מדת הדין הרפה, ולא במלואו כי אינו כ"כ מלא דין כמו מדת הדין הקשה, רק קח כמו שהוא, דהיינו אדנ"י, עולה ס"ה, הכל ביחד עולה שס"ה. הגם כי כבר נודע שזה המילוי של אלקים שכתבתי שעולה ש' נוטה אל הרחמים, כי ש' עולה מצפ"ץ תמורה משם יהו"ה העולה ברחמי"ם, היא הנותנת מצות עשה כלולים מלא תעשה, ולא תעשה מעשה. וכן שם יהו"ה אלקים מתייחדים עד שלמעלה בשרשה בבינה הם בסוד ד"ו פרצופין כדפירשתי לעיל, ומשם נתפשט סוד שס"ה כמו שכתב הפרדס בשער השערים, כי סתם שנה בבינה. ואף שהשנה הוא שנת החמה, דהיינו תפארת, מכל מקום שרשו בבינה, שהוא שורש שש קצוות הכלולים מרחמים, ודין שהם סוד י"ב ירחים:
והנה מצינו ראש השנה שהוא באמת ראש השנה, וגם יום כפור נקרא ראש השנה, כמו שכתוב ביחזקאל (מ, א) בראש השנה בעשור לחודש, והובא בטור אורח חיים בהלכות יום כפורים ( ). והענין נודע, כי סוד התשובה היא בבינה כל מה שמקלקל אדם בחטאו בהנהגת ששת ימי המעשה סוד הקצוות אשר שם ישובו כל ההויות בשרשם ושם תקונם. הנה מיום כפור שהוא ראש השנה עד ר"ה הוא שנה. ונקרא השנה שנה, על שם שנ"ה ימים. ועם היות נמצא שנה שאין ימיה כי אם שנ"ג, וכן שנ"ד, וכן שנ"ה לפי שני המחזור, אין זה דבר כי זהו ששנה לוה מחברתה ופורעת, ולעולם ימות החמה שס"ה. והרמז בבינה, ובנגלה החשבון מכוון מעבורים שאנחנו עושים, שבזה משווים שנות הלבנה עם שנות החמה. ודרך הנסתר, בינה השורש והמקור לכל, תמצא מנין ימים בשנה כמנין שנה, והעשרה ימים היתרים שהרי שנות החמה הם שס"ה ימים שהם י' יתירים על שנות הלבנה שהיא שנ"ה ימים, הם הי' ימי תשובה, חשבון ממש כל שנ"ה ימים לשרשן ומקורן ממקום שיצאו, והיינו תשובה, שהוא חזרת והשבת הדברים לשרשן ומקורן הרומזים על ספירת בינה שנקראת תשובה שבה נכללים י' ספירות שנקראין י' ימי תשובה שהם שורש ומקור שמהם נשתלשל שנה כדפירשתי, והשנה בכל שנה ושנה עם כל ימיה שהם שנ"ה ימים ישובו ויחזרו למקורן לשרשן בסוד הבינה שהוא סוד התשובה כדפירשתי חזרת והשבת הדברים למקורן ושרשן שבו ינוחו וישבתו שלוים ושקטים ונחים:
ואחר י' ימי תשובה אלו שבבינה, רצוני לומר אחר חזרת והשבת כל ימות השנה למקורן ואחר שביתתן ומנוחתן, שם ישתלשל ויתחדש ממקורו מסוד הבינה שנה חדשה, שנה אחרת שנתחדש אחר יום כפורים. ומפני כן אלו י' ימים שבין ראש השנה ויום כפור יכול האדם לתקן מה שעיוות כל השנה, ובסוף י' ימי תשובה שהוא יום העשירי, הוא יום המקבץ והכולל כל ימות השנה עם ט' ימי התשובה השייכים לו שהוא יום הכפורים, שהוא בינה בעצמה עם ט' ספירות התשובה שבה שאליה, רומז יוה"כ שהוא חותם ומקור לכל השנה, יום מסוים יום שביתה ומנוחה שבו שובתין ונחין ושקטין כל העולמות שנשתלשל ממנו, בסוד עולם שנה ונפש כמבואר בספר יצירה, ועל כן כל אדם קודם בואו לפני המקור הגדול לראות פני האדון ה' צבאות יתקן את אשר עיוות בי' ימי תשובה. ואם לא תקן ח"ו, יתקן על כל פנים ביום כפור, כי הוא חותם לכל, והוא מקור לכל. כי כל אלו י' ימי תשובה, כל אחד מקור לחבירו, וכל הקרוב יותר ליום כפור הוא יותר מקור ויותר כולל, עד שיו"כ הוא מקור כל המקורות בסוד הבינה שבה נכללות ט' ספירות שהם נקראות תשובה, והיא בעצמה היא העשירית מקור לכלן:
ואם לא תקן ח"ו גם ביום כפור, אין לו תקנה ח"ו, כי עתה אחר יום הכפורים נשתלשל שנה אחרת, והשנה היא ענף שיצא מהמקור, ואיך יתקן בענף מה שבא ונתגלה לפני המקור לפני האדון ה' צבאות שהוא יום כפור. על כן צריך לתקן בבינה שהוא יוה"כ. הרי סוד שנה עם שנת החמה שס"ה משתלשל מבינה, אשר מינה מתערין דינין, כי הוא שורש קו הדין ומתייחדים בסוד התפארת הנקרא חמה המטה כלפי חסד, והכל בסוד אחדות ד"ו פרצופין:
והנה מצינו מצות עשה כלולים בלא תעשה, ולא תעשה בעשה. ממצות עשה בלא תעשה, זה פירש רש"י פרשת משפטים (שמות כג, יג) ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לעשות, כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה בתורה אזהרה היא במקום לאו, עכ"ל. ולא תעשה בעשה, שנאמר (דברים לו, מו) לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת, השמירה נכללת בעשיה. ורמז לזה (ר"ה כז, א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, כי זכור הם מצות עשה. ושמור לא תעשה:
וזה לשון עבודת הקודש פרק כ"ה מחלק היחוד, והנה מצות עשה והמצות לא תעשה תורה אחת היא. ומצות עשה ממדות זכור יוצאים, ואליו עולים. ומצות לא תעשה ממדת שמור סוד היראה, ועליה מורים בסוד העונשים. והתורה כללה שתיהן במדת היראה, והוא אמרה (דברים ו, יג) את ה' אלהיך תירא והוא מצות עשה כוללת כל מצות לא תעשה, כי הנמנע מלעבור עבירה הנה הוא ירא שמים. וכן כלל המצות עשה בלא תעשה באמרה (דברים יג, א) לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו, והמבטל מצות עשה גורע הוא. ולזה היושב ובטל מלקיים המצות ראוי לעונש, שהרי הוא גורע. והיושב ולא עבר עבירה, ראוי לשכר. והוא אמרם בפרק קמא דקדושין (לט, ב) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא שבא דבר עבירה לידו וניצול ממנו, שנאמר (תהלים קיט, ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו:
ושלמה המלך ע"ה באר זה הסוד באמרו (קהלת יב, יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. כי באמרו את האלהים ירא, רמז כי מצות עשה כוללת מצות לא תעשה. ובאמרו ואת מצותיו שמור, רמז כי מצות לא תעשה כוללת מצות עשה. ואמר כי זה כל האדם, לפי שהוא כולל את כולם, שהרי רמ"ח אברים שבו כנגד רמ"ח מצות עשה. ושס"ה גידים שבו, שס"ה מצות לא תעשה. והנה הוא מורכב מחומר וצורה, ולכן קיום מצות ל"ת הוא בשכל לבד, ומצות עשה קיומם גם בחומר. ואמר כי אלה שני חלקי המצות הם כלל האדם, ואם היה חלק אחד מהם אינו אדם, עכ"ל:
והנני אבאר סוד זה הענין כללות העשין מלא תעשה, והלא תעשה מעשיין. העשיין מצות לא תעשה כיצד, כל מצוה ומצוה שמקיים אותה האדם צריך להיות בהתעוררות הלב, לא מצות אנשים מלומדה רק כפרוטגמא חדשה, ויעשה אותה לשם שמים אף שהחומר מנגדו והוא נגד תאות הגוף, ישבור תאותו ויקיים המצוה בזהירות ובזריזות, ויחשוב האדם בלבו בבוא מצות עשה לידו, הנה מצד חומרי ותאותי לא הייתי עושה דבר זה, רק אני עושה כי ככה צוני השם יתברך. הרי במה שחושב שלא היה עושה דבר זה מצד עצמו, רק עושה בשביל ציווי השם, הנה זה המעשה קדם לו לא תעשה, וזהו (דברים ו, ה) בכל לבבך, בשני יצריך, יצה"ר ויצר טוב (ברכות נד, א), רצה לומר יחשוב מצד יצה"ר הוא לא תעשה, אמנם אני אעשה כי אבי שבשמים גזר עלי, וכענין שמצינו בלא תעשה היפך מזה, (עי' תו"כ ט, יב) תניא רשב"ג אומר לא יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי:
הרי בשניהם במצות עשה, ובמצות לא תעשה, העשה כלול מצות לא תעשה, והלא תעשה מעשה, כי בשניהם עובד את ה' ביצר הרע וביצר טוב. בעשה מצד היצה"ר לא תעשה, והוא כובש ועושה עשה. בלא תעשה מצד היצה"ר בעשה, והוא כובש להיות בלא תעשה. נמצא גם לא תעשה הוא בעשה, דהיינו סוד הכבישה הזו התעוררות הלב, אשר על זה תנן בסוף מכות (כג, ב) כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והיינו בבחינת המחשבה זו, כי המחשבה מצטרף למעשה, וע"ז נאמר (תהלים קיט, ג) אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, רצה לומר אף כשלא פעל עולה, דהיינו קיום לא תעשה, הוא הולך בדרכיו, רצה לומר עושה מעשה בכבישת יצה"ר כשיאמר אפשי ומה אעשה כו':
ובזה מתורץ דבר נודע ומפורסם בזוהר ובכל ספרי קבלה ושאר ספרים כי רמ"ח מצות עשה נגד רמ"ח אברים, ושס"ה לא תעשה כנגד שס"ה גידים. ובגמרא דידן בסוף מכות (כג, ב) בדברי ר' שמלאי שהבאתי למעלה אמר שס"ה נגד ימות החמה, הגם כי על דרך הסוד מתורץ כמו שרמזתי למעלה סוד שס"ה ימות החמה הם מבינה שממנה מתערים דינים והם הגידים האדומים, מכל מקום הוא ג"כ ניחא בדרך השכל קרוב אל הפשט, ולמדתי כן מדברי המקובל מהרמ"ע שכתב בספר י' מאמרים בשם הראב"ע שיש באדם שס"ה גידים דופקים, ושס"ה גידים נחים. הדופקים הם נגד הימים. והנחים הם נגד הלילות, שבהם שבו נחים ושובתים. וכן שס"ה ימות החמה, יום נקרא יום עם לילות עמו, מכל מקום בפרטיות יש שס"ה ימים ושס"ה לילות:
והנה להמקיים שס"ה לא תעשה בלי התעוררות הנ"ל, דהיינו שהוא בשב ואל תעשה הוא נגד שס"ה דלילות, אמנם המקיים הלא תעשה בכללות העשה דהיינו בהתעוררות ובבחינת אפשי לעשות ומה אעשה כו' זהו נגד שס"ה ימים, ואז אור לו נר מצוה. ועל פי זה דברי רבותינו ז"ל בגמרא, ודברי הזוהר הכל אחדות אחד, ואדרבא הגמרא מפרש ביותר. ולעולם כל תרי"ג בשיעור קומת אדם, דהיינו רמ"ח אברים ושס"ה גידים, אמנם הגמרא מפרש לא תימא נגד שס"ה גידים הנקראים לילות דהיינו בשב ואל תעשה, רק נגד ימי החמה דהיינו שס"ה גידים דופקים ולעומת קול דודי דופק פתחי לי כו' (שה"ש ה, ב), וכל דברי חכמינו ז"ל הם אמת ותורתם אמת, והכל הולך אל מקום אחד למבין דבריהם:
נחזור לענין סוד יהו"ה אלהי"ם, סוד זכור ושמור בדבור אחד, מצות עשה ולא תעשה מתייחדים. גם ענין התייחדות עשייה ולא תעשה הכל הולך אל מקום אחד, כי זה לעומת זה עשה אלהים, העשייה הוא סוד תגבורת הקדושה, והלא תעשה הם גדר לקליפות בל יכנס טמא למקדש. וזהו סוד (יבמות פ"ב מ"ד) אלו מכשירים ואלו פוסלים, אלו מטהרין ואלו מטמאין, אלו מזכין ואלו מחייבין, אלו ואלו דברי אלהים חיים. כי אלו נוטים לחסד, ואלו לגבורה, והכל אחדות אחד:
וזה לשון הפרדס פרק ב' משער המכריעים, יובן ארז"ל (עירובין יג, ב) אלו ואלו דברי אלהים חיים וכו', פירוש אלהים חיים הוא הבינה שמשם נשפעים כל הבנים. ואמר שבין המטמאים והפוסלים והמחייבים, שהם נוטים לצד הגבורה אל החומרא להראות שיש שם רשות להקליפות, ולכן חייב פסול טמא. בין המטהרין המכשירין והמזכין, שהם נוטים לצד החסד אל הקולא להראות שאין רשות ושליטא להקליפות, ולכן זכאי כשר וטהור. הכל הוא מהבינה שמשם השפעת ב' הקצוות. וכאשר יגבר יד ושפע המתרבה מאחד משני הקוים אז הלכה כמותו לאסור ולהתיר כו'. ולכן בין המטהר, בין המטמא, כל אחד צודקים. ולכן לפעמים גם כן יהיה הלכה כבית שמאי בדוחק, שרוב הנטיה הוא לצד החסד. ולהעירנו על ענין זה אמרו רז"ל (ביצה י, א) בית הלל לקולא ובית שמאי לחומרא, זה לחסד וזה לגבורה כמדתם, חוץ מדבר מספר כנודע. וטעם החילוף על דרך (בראשית כב, ז) הנני בני, שלפעמים החסד לצד הגבורה, והגבורה לצד החסד, שהאש כלול במים, והמים כלולים מאש, עכ"ל:
ואם אמור יאמר האומר מצות עשה ולא תעשה הם זה לעומת זה כלולות, הלא אינה שוים במספרם, אלו הם רמ"ח, ואלו הם שס"ה. בניי יצ"ו אודיע אתכם ממה שחנני ה', דעו כי רמ"ח מצות עשה עם שרשם הם שס"ה. הנה רמ"ח אברי האדם העליון פירשנו (לעיל ד"ה ועתה אבאר) הם רי"ו אותיות שם ע"ב, ול"ב נתיבות חכמה הרי רמ"ח. דע שורש כלל האותיות של רי"ו הוא ע"ב שמות וה"ו יל"י סי"ט כו', ויש שני בחינות כשתחשוב התיבות הם ע"ב וכשתחשוב האותיות הם רי"ו. וזהו סוד (שמות לד, ו) ויעבור ה' על פניו ויקרא, ופירשו המקובלים סוד ויעבר אותיות ע"ב רי"ו שהוא כלל ופרט שם של ע"ב. הכלל ע"ב, והפרט רי"ו, ושורש הפרט הוא הכלל שהוא סוד חס"ד עולה ע"ב. אחר כך הכלל מרמ"ח אברים הוא סוד אדם המתפשט נהירין למ"ה נהורין, סוד יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה מ"ה מנין אדם. וכבר זכרתי למעלה סוד מצות עשה הוא תפארת אדם המטה כלפי חסד, על כן תוסיף השני מקורות ההם שהם ע"ב ומ"ה ותצרפם לרמ"ח עולה שס"ה:
ועל זה בא הרמז בקרבנות ציבור (שמות כט, לח) תמימים שנים ליום תמיד, וכתב בעל הטורים תמימים שנים ליום ר"ת תש"ל, כי תש"ל עולה ב' פעמים שס"ה, והיו מקריבים בכל יום תמיד בבקר, ותמיד בערב, הרי תש"ל. וכבר נודע כי מצות עשה ולא תעשה הם מדת יום ומדת לילה, ורמוז בכאן שגם מצות עשה הם בסוד מספר שס"ה:
הכלל העולה, בחינת תרי"ג הם באדם העליון, והוא סוד (שה"ש ה, י) דודי צח ואדום. מצות עשה מצד לבנונית הרחמים, ולא תעשה מצד אודם הדין, ותרי"ג אורות בו יתברך הם אורות רוחניות אורות נעלמות מהשגת השכל להשכיל ולדעת בהם מה מהותם, ומזה התפשטות תרי"ג מצות התורה אשר הנשמה כלולה מהם. כי הנשמה חלק אלוה ממעל, ומה שיש בכל תמצא מדוגמתו בהחלק. ודבר זה רמוז במדריגת נפש רוח נשמה אשר ראשי תיבות וסופי תיבות מאלו עולה תרי"ג, ואמצעי תיבות עולים יהו"ה שד"י אלהי"ם. וכבר בארתי למעלה סוד הזיווג יהו"ה עם אלהי"ם דהיינו תפארת ומלכות ע"י יסוד הנקרא שד"י. וסוד הזיווג של זכר ונקבה הוא תורה שבכתב ותורה שבעל פה כנודע:
וצריך שתדע כי הנשמה להיותה כלולה מרמ"ח אברים לבנים, ושס"ה גידים אדומים רוחניים הנה הוא מתלבשת בגוף האדם, כענין שאמר איוב (איוב י, יא) עו"ר ובשר תלבישני ובעצמו"ת וגידי"ם תסוככנ"י, בצלמה ודפוסה בדפוס העשוי לה בלבוש רמ"ח אברים לבנים גופניים שהם העצמות שבגוף האדם שהם לבנים, ובשס"ה גידים אדומים גופניים שהם הגידים שבגוף האדם שהם מלאים דם שהם אדומים, כי הלבוש צריך שיעשה בדפוס ודמות הלובשו:
והנה כבר ידעת שהנשמה היא חלק אלוה ממעל, הנה מטעם זה מתדמים לו ית' ויתעלה שמו ג"כ בענין זה, כמו שהקב"ה נקרא אדם שנאמר (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם בסוד יהו"ה שעולה במלואו אד"ם שהוא האדם העליון הרוחני ברוך הוא הכלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים הרוחניים האורות הנעלמים, כמו כן הנשמה נקראת אדם התחתון הרוחניי כלולה מרמ"ח איברים ושס"ה גידים רוחניים נעלמים, וכמו שצלם אלהים הנקרא אדם כלול מרמ"ח איברים ושס"ה רוחניים נעלמים באותו צלם ודמות נעשה אדם למטה שיהיה כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים רוחניים נעלמים:
והטעם שנתלבשה הנשמה בגוף ובשר ועור וגידים ועצמות הוא כדי שתתפשט ותתגלה בכח רמ"ח איבריה ושס"ה גידים הרוחניים הנעלמים, בתוך רמ"ח אברים ושס"ה גידים הגופניים הנגלים, כדי לגלות כחתיה הנעלמים בעולם הגשמיי בעולם הזה, ולהראות כחה וכשרון פעולתה בכל תרי"ג אבריה וגידיה בתורה ובמצות, שהם גם כן תרי"ג אבריו וגידים שהם תרי"ג מצות נחצבים מתרי"ג אבריו וגידיו המאורות העליונים מהאדם העליון ברוך הוא, כדי להתקשר ולהתדבק תרי"ג אבריה וגידיה ע"י תרי"ג מצות שהם אבריה וגידיה של תורה, בתרי"ג אברים וגידים הרוחניים האורות העליונים של האדם העליון ב"ה באצילות במקום שרשה ומחצבה. כי ע"י קשור ודבוק בתרי"ג אבריה וגידיה בתרי"ג מצות של תורה הנחצבה מתרי"ג מאורות העליונים, תזכה להגביר האור בתרי"ג אבריה וגידיה הרוחניים אורות העליונים של האדם העליון ב"ה להשפיע ע"י שפע שבע רצון מלא ברכת ה' לכל העולמות התחתונים, כי כל מצוה שהצדיק הוא עושה הוא מאיר ומגביר אור בשרשו במקום חציבת נשמתו באותה המצוה בעצמה האור הרוחני של מעלה שכנגדה, ומעורר אור המצוה העליונה להשפיע מאורה לכל העולמות התחתונים, כמבואר בזוהר (ח"ג קה, א) באתערותא דלתתא אתער עובדא דלעילא. רצה לומר כי התחתון מצד שנשמתו היא חלק אלוה ממעל בדמותו וצלמו בצלם אלהים, תרי"ג של אדם התחתון כנגד תרי"ג של אדם העליון ב"ה:
הנה מצד זה ומטעם זה כשהוא מתעורר למטה במעשיו הטובות מעשה צדיקים ישרים והגונים הנכללים בתרי"ג מצות למעלה כנגדו בשרשו ומקום מחצבו להאיר בשרשן של מצות האורות העליונים ולהשפיע מאורות העליונים אור שפע שבע רצון לכל העולמות התחתונים. כמו ששכר מצוה מצוה, שפירשנו למעלה (ד"ה ואתם) שהמצוה בעצמה שהיא כנגד אותה מצוה שעושה הצדיק למטה, אותו מצוה בעצמה שהיא בסוד האורות העליונים היא נותנת לצדיק שכרו ומשפעת מאורה לעולמות של מטה, בזכות הצדיק שהאיר והגביר אורה למעלה ממקורה הנעלם, מקום שאין מחשבה ורעיון תופסות, וזה הצדיק שגרם זה, אז לאחר מותו שתעלה נשמתו למעלה תתלבש נשמתו במקום האור שפתח, ודבר זה יתבאר לקמן בארוכה בעזה"י:
הרי שורש של תרי"ג מצות התורה סוד האדם העליון, והתפשטות התורה בסוד אדם התחתון שהוא תרי"ג. וקבלנו כי ס' רבוא אותיות התורה כנגד ס' רבוא נשמות ישראל, אשר נשמת משה רבינו ע"ה כולל כל נשמות ישראל כמו שכתוב (תנחומא בשלח י) משה שקול נגד כל ישראל, ועל זה רמזו חז"ל (שהש"ר א, סה) אשה אחת ילדה ס' רבוא בכרס אחד, על כן מש"ה רבינ"ו עולה מספר תרי"ג, והוא איש אלהים כי יהו"ה אלה"י ישרא"ל עולה גם כן תרי"ג. והנה כל ישראל ומשה שקולים זה כזה, כן ישראל עם שבעים זקנים ומשה ואהרן על גביהן. וכן לעולם נשיא ואב"ד מספר ע"ב, תצרף ע"ב עם ישראל עולה ג"כ תרי"ג כמו שכתבתי למעלה, הרי שלשתן קשורים בענין תרי"ג:
נחזור להמאמר בית ישראל