האדם הנה נשמתו מהתפשטות שם יהוה, ואף דמות גופו רשום ומסומן משם יהו"ה. ובזה יבואר ענין הצלם והדמות שנברא ונעשה האדם, ודבר זה צריך ביאור רחב ואז יתלהב לב האדם להיות סור מרע ועשה טוב ולקדש עצמו, כי לתכלית זה נברא, ולתכלית זה היתה הבריאה בשביל האדם, כמו שאנו אומרים בראש השנה זה היום תחלת מעשיך, ואמרינן במסכת ר"ה (כז, א) דמצלינן כר' אליעזר דס"ל בתשרי נברא העולם. וקשה הלא ס"ל העולם נברא בכ"ה באלול. אלא רצה במאמרו תחלת מעשיך על בריאת אדם שהוא תכלית הבריאה ונברא בר"ה, וכן הפסוק אומר (תהלים סו, ג) מה נורא מעשיך. וקשה מה נוראים מעשיך הוה ליה למימר. אלא כל המעשים הם כולם לתכלית אחד שהוא האדם, וכבר האריכו בזה חכמי האמת והכו על קדקדם של הפילוסופים הולכים חשכים ואין נוגה להם, ולקמן נאריך בענין הזה:
והענין כמו שבא הרצון והחפץ הפשוט מאדון יחיד שורש השרשים אין סוף להאציל מאור נעלמו האצילות הקדוש המעיד על חיוב מציאותו המוחלט הנעלם. כן היה הרצון לברוא בריה אחת משוכללת וכלולה עשויה בצלם דמות לתבנית המשכן העליון המקודש שהוא האצילות הזה הנקרא אדם העליון, כמו שנבאר לקמן. ועל הבריה זו נאמר (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו:
וזה לשון ספר עבודת הקודש, ובב"ר (ח, ג) אמרו בזה הלשון, במי נמלך. ר' יהושע בשם רבי לוי אמר במלאכת השמים והארץ נמלך, משל להדיוט שהיה לו שני סנקליטין ולא היה עושה דבר חוץ מדעתן. רבי שמואל בר נחמן אמר במעשה כל יום ויום נמלך, משל למלך שהי' לו סנקתידרון ולא הי' עושה דבר חוץ מדעתו. רבי אמי אמר בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטין על ידי הדריכל, ראה אותו ולא ערבה לו, על מי יש לו להתרעם לא על הדריכל, אתמהא, הוי ויתעצב אל לבו (בראשית ו, ו), ע"כ. ובפרקי רבי אליעזר (ו, א) מיד אמר הקב"ה לתורה נעשה אדם וגו'. והכל לכוונה אחת עולה, רמזו לנו חכמי האמת כי לא נמלך בדבר שהוא חוץ ממנו. כי האומר במלאכת השמים והארץ, ירמוז לשני פועלים הידועים. והאומר במעשה כל יום ויום, ירמוז לששת ימי בראשית העליונים, ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"א ל, א) בתרי גוונין אתברי עלמא, בימינא ושמאלא, בשיתא יומין עלאין שיתא יומין אתעבידו לאנהרא כדאמר (שמות כ, יא) כי ששת ימים עשה ה' וגו'. והאומר בלבו, הכוונה בלב השמים היא הכלה הכלולה מל"ב נתיבות פליאות חכמה, והיא התורה:
וסוד הענין, כי האדם כלול מכלם עשוי לתבנית כלו, כמו שיתבאר בס"ד. והטעם הנעלם כדי שיעיד גם הוא על אחדות השם המיוחד, ועל התפשטות מציאותו האצילות שהוא נכלל בו. נמצא האדם הנעשה בצלם דמות אות, ומעיד ומפרסם האלהות, ולגלות זה ולהודיע נברא בצלם אלהים. ואמרו בפרק י"א מפרקי רבי אליעזר, עמד על רגליו והיה מתואר בדמות אלהים. ראו אותו הבריות ונתייראו, כסבורין שהוא בוראן וכו'. ולסוד זה נקראת צורת אדם דיוקן, וכל הצורות נקראו כן על שם צורת האדם, וכמו שאמרו בב"ק פרק הגוזל עצים (ב"ק קד, ב) אין משלחין מעות בדיוקני לפי שצורת האדם שניה לקונה, שאין בכל צורות כמותה. וכענין שכתב (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם, ודיו כמו ד"ו פרצופין, קני כמו קונה, כי הוא בדמות קונו, וישא שם זה להיות כלול מהכחות העליונות אשר הם נכללות בסוד השם הגדול. ובפרק חזקת הבתים (ב"ב נח, א) אמרו נסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקנא עצמה אל תסתכל. ובפרק ואלו מגלחין (מו"ק טו, ב) דמות דיוקני נתתי בהם. אך בצלם תרגום בדיוקנא. ואז בהיותו כלול מן המעלות עשוי בתבנית המשכן יהיה בידו כח וספק ליחד ולתקן הכבוד, כי היא היתה הכוונה כו' עכ"ל. ואני אוסיף נופך משלי לבאר מדרש רבה הנ"ל, ויתבאר ענין הנשמות מידו"ד:
וקודם דברי, אתעורר בקושיא חזקה, מה זה שתמיד מוזכר בדברי רז"ל חכמי האמת שלשה מעלות בהנשמה, באמרם נפש רוח ונשמה. וכן בזוהר (ח"ג עא, ב) זכאין אינון צדיקייא דאתדבקין נפש ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בהקב"ה, והלא הם חמשה מעלות, נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. ואין לומר כי מדריגות נפש רוח ונשמה תמיד מתדבקים ואי אפשר לאדם לאחד בלתי אחרים, משא"כ בחינות חיה יחידה הם תוספות נשמה יתירה. זה אינו, דבהדיא מבואר בזוהר ויקרא (שם כה, א) דאית מאן דזכה בנשמתא, ואית מאן דזכה באתעררות דרוח, ואית מאן דלא זכה אלא בנפש, עכ"ל. ועיין בפרדס בשער הנשמה כי יש שאינם זוכים אפי' לנפש, ואין בהם רק נפש החיונית הטבעית שהיא מרכבה אל נפש אלהית, וכשיזכה יזכה אל נפש אלהי. ואם יזכה עוד, ישפיעו עליו רוח. ואם יזכה עוד, ישפיעו עליו נשמה עיין שם, אם כן הדרא קושיא לדוכתיה:
ועתה שמעו בני ותחי נפשכם. הנשמה מזיו זוהר כבודו אצולה מן המאורות העליונים כלולה, וכשם שפירשתי בסוד שם יהו"ה הם ד' מערכות לד' אותיות, חכמה בינה תפארת ומלכות, ומערכה החמישית הנעלמת בסוד כתר נרמזה בקוצה של י'. כן נמצא במציאות הנשמה, וזה לשון הרמב"ן בפרשת בראשית (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ירמז לנו הכתוב בזה מעלת הנפש יסודה וסודה, כי הזכיר בה שם מלא, ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה לו מן היסודות כאשר רמז בנפש התנועה, גם לא באה בהשתלשלות מן השכליים הנבדלים. אבל היא רוח השם הגדול מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחד מנשמתו יתן בו, וזוהי שנאמר (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם, כי הוא ביסוד הבינה דרך אמת ואמונה. והוא מאמרם בספרי (מטות א), נדרים, כנשבע בחיי המלך. שבועות, כנשבע במלך עצמו. אעפ"י שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, (ש"א כ, ג) חי ה' וחי נפשך. ובמדרש של רבי נחוניא בן הקנה אמר, מאי דכתיב (שמות לא, יז) וינפש, מלמד שיום השבת מקיים כל הנפשות, שנאמר וינפש. ומכאן תבין דברת שבועת אלהים, והמשכיל יבין, עכ"ל דברי הרמב"ן שהם סתומים. מכל מקום הם מבוארים מתוך דברי הזוהר שהביא האלהי הפרדס בשער מהות והנהגה פ' כ"ב, מעצם היחוד של תפארת ומלכות שאנו קוראים סוד הזיווג נתהוו הנשמות. בזוהר שם פ' ויקרא (ח"ג ז, א) ובת כהן (ויקרא כב, יג), דא נשמתא קדישא דאתקריא ברתא דמלכא, דהא אוקמוה נשמתא קדישא מזווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת, כגון דהיך גופא דלתתא מדכר ונוקבא כך היא נשמתא לעיל, עכ"ל. הרי הוא הורה כי הזיווג הוא לקבל הנשמות:
וכן נתבאר פרשת לך לך (ח"א פה, ב) זה לשונו, ופריו מתוק לחכי (שה"ש ב, ג), אילין נשמתהון דצדיקייא דכולהו איבא דקוב"ה וקיימא עמיה לעילא. תא חזי, כל נשמתין דעלמא דאינון איבא דעובדוי דקב"ה כולהו חד ברזא חד, וכד נחתי לעלמין כולהון מתפרשין בגוונין דכר ונוקבא, ואינון דכר ונוקבא מחוברין כחדא. תא חזי תיאובתא דנוקבא לגבי דכורא עביד נפש, ותיאובתא דדכורא לגבי נוקבא עביד נפש, דתיאובתא דדכורא לגבי נוקבא ורעותא ואתדבקות דיליה בה אפיק נפש, וכליל ועביד תיאובתא דנוקבא, ונטיל לה ואתכלל תאובתא תתאה בתאובתא דלעילא ואתעבידו רעותא חדא בלא פרודא. וכדין נטיל כלא נוקבא ואתעברת מן דכורא, ותיאובתין דתרווייהו מתדבקין כחדא, ועל דלא כלא כליל דא בדא. וכד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקא, ולבתר כיון דנחתי מתפרשין, דא לסטרא דא, ודא לסיטרא דא, וקב"ה מזווג לון לבתר. ולא אתייהב ידיעה לאחרא בזווגא אלא לקוב"ה בלחודוי, דאיהו ידע זיווגא דלהון לחברא לון כדקא יאות:
זכאה הוא בר נש דזכי בעובדוי, ואזיל באורח קשוט, בגין דאתחבר נפש בנפש כמה דהוו מעיקרא, דהא אי זכי בעובדוי דא הוא בר נש שלים כדקא יאות, ובגין כך כתיב ופריו מתוק לחכי, דא הוא תקונא מבורך לאתברכא מיניה עלמין, בגין דכלא בעובדוי דבני נשא תליין, אי זכאי, אי לא זכי. א"ר חזקיה הכי שמענא דכתיב (הושע יד, ט) ממני פריך נמצא, דקב"ה אמר לה לכנסת ישראל, ממני ודאי פריך, נמצא פרי נמצא לא כתיב, אלא פריך, ההוא תאובתא דנוקבא דעביד נפש ואתכליל בתוקפא דדכורא ואתכליל נפש בנפש אתעביד חד כליל דא בדא כדאמרן, לבתר אשתכחו תרווייהו בעלמא, ודא בחילא דדכורא אשתכח איבא דנוקבא. דבר אחר בתאובתא דנוקבא אשתכח איבא דדכורא, דאי לאו תאובתא דנוקבא לגבי דכורא לא אתעבידו פירין לעלמין, הדא הוא דכתיב ממני פריך נמצא עכ"ל:
ומתוך כלל המאמר מתבאר, כי הנשמות הם מזיווג תפארת ומלכות, וכאשר יבא בעלמא הכנתו נראה מתוכו, כי נשמת הזכר ונשמת הנקבה הם מיוחדים ותאומים בעיבור אחד, ואי אפשר לצייר נשמת הנקיבה בלא זכר, ונשמת הזכר בלא נקיבה. והטעם, מפני שהם ב' כחות ב' ספירות מתייחדות, מכח הנקיבה נמשכת נקיבה, ומכח הזכר זכר, ומצאנו הנשמות בין זכר בין נקיבה מתהוות מיחוד תפארת ומלכות:
והרב הפרדס הקשה (שער מהות והנהגה פכ"ב), שמבואר בהרבה מאמרים בזוהר שהנשמה היא מבינה, וכן נתבאר בתיקוני (עי' תקון כא מט, ב) זה לשונו, נר ה' נשמת אדם (משלי כ, כז), נ"ר נפ"ש רו"ח, ואינון אצילות דשכינתא ועמודא דאמצעיתא דכליל שית ספירין, נשמת אדם, אצילות דאימא עילאה, עכ"ל והאריך שם הפרדס:
אמנם הענין בקצרה. הנשמה מבינה נשפעת בהעלם ובדקות אל תפארת ומלכות, אחר כך מתייחדים תפארת ומלכות ואז למציאות הנשמה הוויה, ע"ש באורך. הכלל העולה, נפש מצד מלכות, רוח מצד תפארת, נשמה מצד בינה, ומתהווה מיחוד תפארת ומלכות, והוא שם מלא שכתב הרמב"ן שנאמר (בראשית ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם, יהו"ה אלהים הוא תפארת ומלכות. אמר אח"כ (שם) ויפח באפיו נשמת חיים, היא מבינה נשמת שדי תבינם, ותפארת הכולל שש קצוות עם המלכות סוד שבועה מלשון שבעה, ומשם נמשכים לא תעשה ועשה. כי תפארת הנוטה לימין חסד סוד מצות עשה, ומלכות נוטה לגבורה שהוא שמאל סוד לא תעשה, על כן הנשבע לבטל המצוה אינו כלום (נדרים יז, א), כי מה אולמא השבועה שמקורה משבעה, לבטל המצוה שגם מקורו משבעה, וכבר קבלה המצוה להר סיני בשבועה. אמנם נדר מקומו בבינה, שהוא המגדל הפורח באויר של תפארת. כי תפארת נקרא, והוא למעלה מתפארת. נדר, רמז נ' דר, שהם נ' שערי בינה, מפני כן נדר חל על המצוה (שם יח, א), והנשבע נשבע במלך עצמו בהתייחדו עם המלכה והיו לאחד, והנודר בחיי המלך הוא יותר חשוב. אמנם אף אם הם בחינות מתחלקות, מכל מקום הכל מתייחד חיי המלך והמלך, ועל זה אמר הפסוק נשמת חיים, שרצה לומר חיי המלך שהוא הבינה\ כן ביאר הרמב"ן:
והנני באתי לבאר סוף הפסוק, שאמר ויהי האדם לנפש חיה. וקודם שאבאר זה הפסוק אקדים הקדמה קטנה, ויובן גם כן המדרש רבה הנ"ל באורך ברוחב בעומק, והוא זה. הנה כבר הזכרתי הנשמות מתהוות מצד הזיווג תפארת ומלכות, דהיינו הנפש ממלכות, והרוח מהתפארת. ואף הנשמה שהיא מבינה, היא בדקות ובהעלם נשפעת לתפארת ומלכות במקומם, ועל ידי זיווג תפארת ומלכות נעשית הנשמה במציאות הויה:
וצריך שתדע, כי באמרנו זיווג תפארת עם מלכות, היינו כל שש קצוות שהם הזרועות והשוקיים וברית מעור שייכין להזיווג בסוד החיבוק, כמבואר בפרדס שער מהות והנהגה פכ"א עיין שם באורך. והרי ענין נפש רוח ונשמה מיחוד תפארת ומלכות בכללות השש קצוות במקומם, דהיינו סוד הבנין. אמנם כבר זכרנו למעלה, שהשש קצוות ומלכות שרשם הוא בבינה, אשר שם מקום השתילה וקנו מציאות נגלה בקצת בשורש הזה. אך שם הם מתייחדים ביחד בסוד ד"ו פרצופין שהוא סוד ה' שבבינה כמו שכתבנו למעלה בארוכה:
ועוד צריך שתדע, כי נשמת אדם וחוה נאצלה מתפארת ומלכות בסוד הזה של ד"ו פרצופין, דהיינו לא מתפארת ומלכות במקומן, כי אם בשרשם הזה. וכמו שד"ו פרצופין בבינה שורש ו' קצוות במקומם. כן נשמת אדם שורש כל הנשמות.הגה"הוהעד על זה הענין הגוף שהוא לבוש אל נשמה. מתחילה נברא ד"ו פרצופין, וכמו שלמעלה דו פרצופין נתיישבו אח"כ במקומו בסוד הבנין ו' קצוות, כן אח"כ נסירה בין ד"ו פרצופין ונתיישבו אדם וחוה במקומות פנים מול פנים: כי מנשמת אדם מתפשט ס' רבוא נשמות בכל דור ודור, והיא נשמת משה רבינו ע"ה שעליו אמרו רז"ל (ברכות סג, ב) אשה אחת ילדה ס' רבוא בכרס אחד. ועל זה בא רמז (במדבר יא, כא) שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כי עמו ממש היו וממנו יצאו. ומאחר שנשמת אדם שורש לכל הנשמות, וממנה נתפשטו כל הנשמות, על כן כשנקנסה מיתה עליו נקנסה על כל הבאים ממנו כי כלם בכוחו:
ובמדרש רבה בפרשת כי תשא (מ, ג) זה לשונו, עד שאדם הראשון מוטל גולם, הראה לו הקב"ה כל צדיק וצדיק שעתיד לעמוד ממנו. יש שהוא תולה באדם הראשון, ויש שהוא תלוי בראשו בשערו, ויש שהוא תלוי במצחו, ויש בעיניו, ויש בחוטמו, ויש בפיו, ויש באזנו, ויש במלתין זה מקום הנזם. ותדע לך, בשעה שהיה איוב מבקש להתוכח עם הקב"ה, אמר (איוב כג, ג) מי יתן ידעתי ואמצאהו אערכה לפניו משפט. הקב"ה משיבו, אתה מבקש להתוכח עמי, איפה היית ביסדי ארץ. מהו איפה, א"ר שמעון בן לקיש אמר ליה הקב"ה, איוב אמור לי האיפה שלך, באיזה מקום היתה תלויה, בראשו או במצחו או באיזה אבר שלו, אם אתה יודע באיזה מקום היתה איפתך אתה מתוכח עמי, הוי איפה היית, עכ"ל:
ומתוך פירושו מתבאר כוונתו בלי פקפוק. ואמר עד שאדם הראשון גולם, מפני שאחר שהציבו והעמידו הקב"ה בצביונו ובמעמדו נתפשטו הנטיעות הכלולות בגן עדן עד עמוד להם גופים להתלבש, ועל הנשמה הזו הכוללת כל הנשמות אמרו רז"ל שהיו הנשמות קודם שנברא העולם, הכוונה הבנין נקרא עולם המתחיל מחסד כמו שכתוב (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה, אבל נפש רוח ונשמה המתהוות מזיווג תפארת ומלכות במקומם, הם סוד נשמות חדשות המוכנות להתחדש הקב"ה עולמו לעתיד, כמו שכתב הפרד"ס פכ"ג משער מהות והנהגה:
הרי נתבאר שנשמת אדם וחוה בסוד ד"ו בבינה. וזה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וזהו בבינה חיי המלך. ובזה ידוקדק תיבת באפיו, דקשה באפו הוי ליה למימר. אלא האדם היה בסוד ד"ו פרצופין, על כן אמר באפיו, כי שני אף היו וקל להבין. ואז מבואר היטב הדק במדרש רבה הנ"ל, ר' יהושע בשם ריש לקיש אמר במלאכת שמים וארץ נמלך. נודע שמים וארץ ביחוד הם תפארת ומלכות, רומז על נשמת אדם וחוה בסוד ד"ו בבינה. ר' שמואל בר נחמן אמר במעשה כל יום ויום נמלך, הם תפארת ומלכות במקומם בסוד ששה קצוות, הם כל נשמות מחודשות המתהוות, מהם יהיה איך שיהיה הנשמות מצד תפארת ומלכות, הן במקומם שהוא ו' קצוות, הן בשרשם דהיינו בבינה בסוד ד"ו שהוא שורש הבנין סוד ה' בינה. ונודע כי השש קצוות הוא סיבת ועילת העולם הזה, ואמרו רז"ל (מנחות כט, ב) עולם הזה נברא בה', ואף שזו ה"ה רומזת למלכות והיא ה' זעירא בהבראם, מכל מקום זו ה"ה אחרונה שמוציאה לפועל השפעות ו' קצוות היא מה' ראשונה, רצה לומר בבחינת בינה שהיא שורש הקצוות. אבל למעלה מזה, למעלה מבחינת ג' קוין, שהוא ג' י', דהיינו חכמה י', ובינה בבחינתה עליונה רגל י', וכתר קוצו של י', זהו סיבת עולם הב א הנברא בי'. לכך יש נשמה לנשמות, דהיינו שורש למעלה משרשי הבנין, אז תוספות נשמה יתירה מצד (קהלת ז, יב) והחכמה תחיה בעליה, וזו המדריגה נקראת חיה. והיא המערכה רביעית לסוד הנשמה, דהיינו נפש רוח ונשמה, מלכות תפארת בינה, וחיה מצד החכמה. ועוד העלם על העלם בסוד הכתר נקראת יחידה, רק שאלו מדריגות חיה יחידה הם סוד נשמה יתירה לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך (ישעיה סד, ג), והם מבחינת י'. ואלו המדרגות להזוכים נפש רוח ונשמה בעולם הזה, הם מבחינת ה' :
ואז מתורץ הקושיא למה על הרוב אין מוזכר רק נפש רוח ונשמה, הלא יש עוד חיה יחידה. אלא חיה יחידה סוד נשמה יתירה בעולם הבא, ונפש רוח סוד עולם הזה. ואל תקשה ממה שתמצא במקובלים אחרונים בסוד חמשה אלו, חמשה זמנים מחולקים, נפש בחול המועד ובעת מוסף ראש חודש, רוח ביו"ט, נשמה ביום כפור, חיה בשבת, יחידה בעולם הבא, ונתנו סימן לזה חמשה תיבות עולה הוא אשה ריח נחוח, ומדריגת ריח שבת על כן מריחין במוצאי שבת. זהו ניצוץ דק מהם, ועל דרך שאמרו רז"ל (ברכות נז, ב) שבת אחד מס' בעולם הבא, אבל בעצם חיה יחידה לעולם הבא, שהיא אות י' מהשם עם קוצה:
והנה אמרו בתיקוני זוהר והובא בפרדס שער מהות והנהגה, כי אדם וחוה חכמה ובינה, כי אף שהיו בבחינת ד"ו פרצופין, מכל מקום מעלת אדם עדיפא, כדאיתא בפרק הרואה (ברכות סא, א) בענין ד"ו פרצופין הי מינייהו סגי ברישא, אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא דגברא סגי ברישא כו':
והנה נשמת אדם חיה מצד חכמה שהיא המדריגה הנקראת חיה, וזהו שאמר הכתוב (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה, רומז לסוד חי"ה. ואף שאמר מקודם הפסוק (שם) ויפח באפיו נשמת חיים, ופירשנו באפיו קאי אאדם וחוה, ונשמת חיים היא בינה, כבר פירשנו כי בינה בבחינתה העליונה היא ג"כ י', וגם כן חוה נתקרבה אליו בסוד (שם ג, כ) כי היא אם כל חי, וראוי לקרות חיה, אך היא נקראת חוה כי היא נוטה לבינה בסוד שורש ו' קצוות, על כן נתהווה מן י' ו', דהיינו מן חיה חוה. מכל מקום פירש"י חוה כמו חיה, כמו שתאמר מן היה הוה, והבן. ובחינה זו של חיה ממנה נמשך בחינה חיי המלך שמשם נשמת חיים, ואמר הפסוק ויהי האדם לנפש חיה, רצה לומר היה בו המדריגות מן נפש עד חיה, וחיה בכלל, דהיינו נפש רוח ונשמה חיה:
ובזה מתורץ קושיא אחת שהיה קשה לי מכמה שנים, במה שאמר הכתוב (בראשית ב, טו) ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן. פירש"י (ד"ה ויקח), לקחו בדברים נאים ופתהו לכנוס. וקשה והלא כל מגמתינו הוא לבא לגן עדן ואשרי הזוכה, ואדם הראשון לא רצה לכנוס עד שפתהו הקב"ה:
אלא הענין, יש גן עדן למטה ויש גן עדן למעלה, ולאלו יש שרשים למעלה למעלה, דהיינו הבנין אשר משרשו נשתלשל ונתהווה עולם הזה ושם גן עדן שלמטה. ולמעלה מהבנין שם הוא שורש מגן עדן של מעלה. על כן אדם הראשון שזכה עתה לבחינת חיה המשתלשל משרש גן עדן שלמעלה, היה סבור לכנס לגן עדן שלמעלה, על כן הוצרך לפיתוי. ועל זה ירמוז הפסוק (שם ג, כד) ויאמר ה' אלהים אל האדם הן האדם היה כאחד ממנו, (ופירש"י ד"ה היה כאחד) הרי הוא יחיד בתחתונים כשם שאני יחיד בעליונים כו'. הענין הנה בא למדרגת חיה, ויהיה רוצה גם כן לעלות מעלה להשתמש בכת"ר יחידה, דהיינו מדריגת החמשים הנקראת יחידה. אמר הקב"ה, אמנע ממנו כי אגרשנו:
וסוד עץ חיים כבר כתבנו, מדבר בתחתונים ומרמז בעליונים. עץ חיים, הוא עץ יחיד"י שממנו מציאות החכמה אשר תחיה, ומחכמה חיי המלך והבן. והנה רבי אליעזר הגדול בפרקיו (פרק י"א) הקב"ה אמר לתורה נעשה אדם, ור' אמי במדרש הנ"ל (ב"ר ח, ג) שאמר בלבו נמלך, עולים בקנה אחד ורומזים לבחינה זו של אדם מדריגת חיה מצד חכמה. כבר זכרנו למעלה כי תורה קדומה בסוד חכמה, ועל כן מתחלת בב' ומסיימה בל' סוד לב, בסוד ל"ב נתיבות חכמה. וכבר כתבו המקובלים, מלכות נקרא כבוד ולב שמים, כבוד בגימטריא ל"ב, ונקראת כשהיא כלולה משפע היורד מל"ב נתיבות חכמה. הרי ששניהם אמרו דבר אחד, והרצון כמדרגות נשמת אדם סוד חיה מחכמה הנתאצלה בסוד ד"ו כשהוא תפארת ומלכות למעלה, ויוצאה לפועל על ידי מלכות. הרי ד' מערכות ד' אותיות השם. נפש, מן ה' אחרונה שבשם. רוח, מן ו' שבשם. נשמה, מן ה' ראשונה שבשם. חיה, מן י' שבשם. יחידה, מן הקוצה של י' בסוד הכתר:
נחזור לענינינו, כמו ששם יהו"ה באצילות ד' מערכות וקוצו, כן לענין נשמות. וכמו שבפרטית כולל עשר ספירות. כן הנשמה, כדאיתא ברעיא מהימנא (פ' כי תצא ח"ג רעז, ב) מארי סתרי תורה, מארי מדות, אינון ירתון נשמתון מסטרא דמלבושא קדישא, דאיהו כלולא מעשר ספירין. דכל מאן דירית לה וזכי לה לעשר ספירין בלא פרודא וכו', המאמר מובא באורך בפרדס פ"ה בשער ראשון, ושם מפורש היטב. ובמדרש רות מזוהר (עח, א) קודשא בריך הוא ברא באיניש ידו"ד דהוא שמיה קדישא דיליה היות נשמתא לנשמתא ודא נקראת אדם, ומתפשטין נהוריה בתשעה נהורין, והיא תלוי מן יו"ד ואתפשיט לכמה נהורין והוא חד יו"ד ה"א בלא פירודא, ועל דא (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וכו', ו' נקרא רוח ואתקרי בן י"ה, ה"א אתקרי נפשא דאתקרי בת, ועל דא אב ואם ובן ובת, ורזא דמלא יו"ד ה"א וא"ו ה"א אתקרי אדם, ומתפשט נהוריה דיליה לחמשה וארבעין נהורין, ודא הוא חשבון אדם מ"ה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א מ"ה, י"ה ו"ה זכר ונקבה ברא ויקרא את שמם אדם (שם ה, ב). ובתר כן יצר הגוף, שנאמר (שם ב, ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה. מה אית בין אדם לאדם, הרי יהו"ה נקרא אדם וגופא נקרא אדם, מאי בין האי להאי. אלא באתר דאקרי ויברא אלהים את האדם בצלמו הוא יהו"ה, ובאתר דלא אתקרי בצלמו הוא הגוף. על פי שכתבתי מבואר המאמר הזה:
והנה אדם עולה במספר קטן ט', כי אדם לא בא בסוד יחידה מצד כתר המעלה העליונה עשירית. וזהו (קהלת ז, כח) אדם אחד מאלף לא מצאתי אל תקרי אֶלֶף בסגול אלא אַלף שהיה חסר. מכל מקום אדם חותם ]אמת[, כי גם אמת עולה תשעה במספר קטן, והאדם נעשה בחותם כמו שפירש"י בפסוק ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכן ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב, ז) סופי תיבות חותם, ובסוף מעשה בראשית תמצא חותם אדם וחותם אמת. אדם, וירא אלהים את האדם (לפנינו [שם א, לב]; את כל אשר עשה) והנה טוב מאד, מא"ד אותיות אדם כלל הבריאה. אשר ברא אלהים לעשות (שם ב, ג) סופי תיבות אמת. ועל זה נאמר נאמר (מיכה ז, ח) תתן אמת ליעקב, שהוא מרכבה לתפארת אב השתלשלות הנשמות עם מלכות אשתו בגופו. ועל זה רמז הפסוק (דברים לב, ט) כי חלק יהו"ה עמו יעקב חבל נחלתו, אל תיקרי עַמו בפת"ח, אלא עִמו בחירי"ק, כי התורה אינה נקודה בשביל שתהא נדרשת לכמה פנים, והם עמו ממש עם שם יהו"ה וחבל השתלשלות ע"י יעקב כנ"ל:
הרי קישור אדם מצד נשמתו ביהו"ה כמו שהתורה מקושר ביהו"ה, וזהו סוד (בראשית א, כו) נעשה אדם בצלמנו, מרומז בתיבת צלם. הנה המקובלים קוראים השתלשלות האצילות בשם אילן, ואילן זה של הקב"ה הוא עץ חיים האמיתיות נשמת כל חי. ובתיבת עץ מרומז שם יהו"ה בגלגול חציו על חציו. כיצד י"ה, י' פעמים ה', ה' פעמים יו"ד, עולה ק'. אחר כך ו"ה, ו' פעמים ה', ה' פעמים ו', עולה ס'. הרי מנין ע"ץ. ועל זה בא הרמז בפסוק (במדבר יג, כ) היש בה עץ אם אין, רצה לומר יתבוננו אם בה השגחת הש"י והיא ארץ אשר יהו"ה דורש אותה (דברים יא, יב), או אין. וכאלו היה אומר היש יהו"ה בקרבה, אם אין. ואמר כלב (במדבר יד, ט) סר צלם מעליהם ויהו"ה אתנו, צל"ם בגימטריא עץ, כי אנחנו יושבים בסתר שלו, זהו ויהו"ה אתנו. והנה התורה נקראת גם כן ע"ץ כמו שכתוב (משלי ג, יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, וחביב אדם שנברא בצלם העולה ג"כ במנין הזה, הרי הם מקושרים בשם יהו"ה. ועל זה אמר הכתוב נעשה אדם בצלמנו:
ומה שכתב בדמותנו, זה ירמוז על דמות הגוף של אדם. הגם כי שם עצם של אדם הוא דוקא אפנימיותו, דהיינו הנשמה, והגוף נקרא בשר אדם, כדאיתא בזוהר (ז"ח רות צו, א) גופא דאינש איקרי לבושא דאדם. וכן אף בכחות הטומאה, בשר חזיר לבוש שלהם נקראת בשר, וצורתו הבא מרוח הטומאה נקראת חזיר. וכן אמר הפסוק בהתלבשות הנשמה באיברי הגוף, (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני, ואם העור והבשר הוא מלבוש לאדם, על כרחינו הרוח הפנימי הוא הנקרא אדם, ולא העור והבשר. ובספר הזוהר (ח"א כ, ב) כל ציורא דאתכליל באתפשטותא דא אתקרי אדם, דכתיב (יחזקאל לד, לא) אדם אתם, אתם אדם ושאר עמים לא. אינון אדם רוחא דסטרא קדישא אתקרי אדם, גופא דיליה לבושא דאדם, על דא עור ובשר תלבישני, בשרא לבושא דאדם איהו, ובכל אתר כתיב (עי' שמות ל, לב) בשר אדם, אדם בגו בשרא, לבושא דאדם. הנה לך בביאור כי שם אדם נופל על הצורה לא על החומר, ועל כן אין אומות העולם קרוין אדם כי נשמתם מרוח הטומאה. אמנם ישראל נשמתם מרוח קדשו שנאמר (הושע יד, ט) ממני פריך נמצא, ופריו מתוק לחכי (שה"ש ב, ג) שהרמז בו לאילן הנקרא כל שמשם פורחים הנשמות הנקר אות אדם והם בצלם אלהים. ואמרו רז"ל (שהש"ר ג, ח) תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים (שה"ש ג, י), מפורשות הן נפשות ישראל מנפשות האומות, שאין נפשות הצדיקים מתערבות בנפשות הרשעים. מכל מקום יש שייכות מה לדמות הגוף להיותה נרתק להנשמה, וכהא דתנן (שבת קטז, ב) מצילין תיק הספר עם הספר:
ואתם בני יצ"ו, שום תשימו לנגד עיניכם במה שאראה לכם ענין האדם, מהו בפנימיותו, ומה הוא רומז בדמותו, ואז מי הוא זה שלא יתעורר לקדש את עצמו בדבור במחשבה ובמעשה:
הנה בענין גוף אדם הראשון, בזוהר (ח"א לד, ב) רבי שמעון קם ואמר, מסתכל הוינא דכד בעא קודשא בריך הוא למברי אדם אזדעזעו עילאין ותתאין, ויומא שתיתאה הוה, סליק בדרגוי עד דסלקא רעותא עילאה ונהיר שירותא דכל נהורין. ופתח תרעא דמזרח דהא מתמן נהורא נפיק, ודרום אחמי תוקפיה דנהורא דיריד מרישא ואתתקף במזרח. מזרח אתקיף לצפון, וצפון מתער ואתפשט וקרי בחיל סגי למערב למקרב ולאתפשטא בהדיא, כדין מערב סלקא בצפון ואתקשר ביה, לבתר דרום אתיא ואחיד במערב, וסחרין לה צפון ודרום רזא דגדרי גנתא. כדין מזרח קריב למערב, ומערב שריא בחדווא, ובעא מכלהו ואמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו דיהוי כגוונא דא בארבע סטרין ועילא ותתא, ומזרח אתדביק במערב ואפיק ליה, ועל דא תנינן (עי' לקמן ד"ה ומה שאמר) אדם תתאה מאתר דבית מקדשא נפק. והמשכיל אשר נחה עליו הרוח יתבונן בסוד המופלא הזה, ויעמוד על סוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ואין ראוי לבאר יותר בזה:
ואמנם כמו שההויה האמיתית שבו היתה מד' קצוות העליונים, כן נרתק זאת ההויה מד' קצוות התחתונים, והוא שאמרו בפי"א מפרקי רבי אליעזר הגדול, התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מד' פנות הארץ, אדום לבן שחור ירוק, ע"כ. והכל זה לעומת זה:
ומה שאמר כאן אדם תתאה מאתר בית מקדשא נפק, כנגד מה שאמרו בב"ר (יד, ח) מן האדמה (בראשית ב, ז), רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר, ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד. ובמדרשו של רשב"י ע"ה (זוה"ק ח"ב כד, ב) אמר רבי שמעון הא דאמר רבי חזקיה דכד ברא הקב"ה לאדם, מעפרא דמקדשא דלתתאי אתברי, ומעפרא דמקדשא דלעיל אתיהיב ביה נשמתא. כמא דכד אתברי מעפרא דלתתא אתחברו ביה תלת סיטרין יסודי עלמא, הכי נמי כד אתברי מעפרא דלעילא אתחברו ביה תלת סטרין עלאין ואשתלם אדם. הרי הגוף מקדש שלמטה, והנשמה מקדש שלמעלה, והמקדש שלמטה מכוון נגד שלמעלה, דהיינו שהאדם התחתון הנקרא עולם קטן הוא לתבנית האדם הגדול שם סוד האצילות:
גם בדמות הגוף. כי כמו שחכמה בינה ודעת ג' ראשונות חשובות כאחת, כן ראש של אדם כולל המוח והגלגולת והלשון המכוונים נגד ג' אלו. הגדולה והגבורה, משל לזרועות. ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה ע"ה אמרו בזה הלשון שבעה צורות יש לו להקב"ה וכולן כנגדן באדם, שנאמר (בראשית ט, ו) כי בצלם אלהים עשה את האדם זכר ונקבה ברא אותם, ואלו הן, שוק ימין ושמאל, יד ימין ושמאל, גוף בבריתו וראש, הרי שש, ואת אמרת שבע. הוי באשתו דכתיב (בראשית ב, כד) והיו לבשר אחד, ע"כ:
עוד רמוז שם יהו"ה בשיעור קומת אדם מלמעלה למטה, ומלמטה למעלה. כיצד הראש דמות י', שטח הגוף דמות ו', עשר אצבעות הידים חמש נגד חמש נגד שני ההי"ן, וכן עשר אצבעות הרגלים חמש נגד חמש נגד ב' ההי"ן, משך ברית המעור דמות ו', העטרה דמות י'. והנה הפרדס בריש ספרו כתב דאצבעות הרגלים הם כדמות צל לאצבעות ידים, ורומז לעולם הבריאה שהוא צל לעולם האצילות. והנה באתי להבינכם את דבריו, כי אין כוונתו על בריאה ממקומה, אלא על מקורות הבריאה המתנוצצים במלכות והם עדיין במציאות אצילות, ומהם ישוב הצל אחורנית עשר מעלות. אמנם המקורות הם באצילות, על כן ניחא שהם בתיקון אדם הנעשה בצלם אלהים:
עוד תמצא בדמות הפרצוף ב' עיניםהגה"הב" עינים הם ב' אישון, רומזים על ב' כרובים שעל הכפורת, כי אמרו (תקו"ז תקונא שבעין קלז, א) הלב רומז נגד קדש קדשים, וכנפי הריאה נגד כנפי הכרובים, ושוריינא דעינא בלבא תליא, על כן ב' אישון רומזים לב' כרובים: וחוטם, הוא בדמות ב' יודי"ן וא"ו, נגד שם הוי"ה העולה כ"ו. והמעלה גדולה באדם כשהוא שח עינים אז נשארו בחבור אחד, אבל כשהוא גבה עינים אז עיניו מסתלקות מהחוטם, ואז אין יהו"ה יושב על כסא רחמים רק נשאר החוטם ואז חרון אף בעולם. וכשהוא שח עינים, אז מדת רחמים יהו"ה. ותחת החוטם הם הנחירים, הם כדמות ש', וכן יהו"ה בא"ת ב"ש עולה מצפ"ץ בגימטריא ש':
עוד תמצא רמז יהו"ה בעשר אצבעות הידים, שהם מספר עשר ספירות. כיצד, הנה בכל אצבע ג' פרקים, לבד מאצבע אגודל שבו ב' פרקים. ואשר יצר את האדם בחכמה יצרו כן בכוונה נפלאה. יד ימין תרמוז לאותיות י"ה, ויד שמאל תרמוז לאותיות ו"ה. קח אותיות יה במילוי כזה יו"ד ה"א הרי הם חמש אותיות, והם חמש אצבעות היד. וקח אלו האותיות ותמלאם שנית כזה, יו"ד וא"ו דל"ת ה"א אל"ף, הרי בד' אותיות בכל אות ג' פרקים, ובאות ה"א לא יש רק ב' פרקים, כן בד' אצבעות בכל אצבע ג' פרקים ובאצבע אגודל ב' פרקים. ועל כן נקרא יד על שם י"ד פרקים:
ויד שמאל נגד אותיות ו"ה במילוי וא"ו ה"א הם חמשה. ואחר כך תמלאם כזה, וא"ו אל"ף וא"ו ה"א אל"ף, תמצא בד' אותיות ג' ג', ובאות א' ב'. וכן ה' אצבעות ו"ד פרקים והוא יד שמאל. וזהו ענין (איכה א, ו) וילכו בלא כ"ח לפני רודף, כי אלו ב' י"ד הוא הכ"ח, וכשישראל צדיקים מוספים כח בגבורה של מעלה:
גם תמצא ביד רמז שדי. כיצד, קח אמה קמיצה זרת תפשיטם כמו ש', ואחר כך תכוף אצבע כמו ד', אח"כ תכוף האגודל שהוא יותר קטן ואז כדמות י'. וזהו שהראה הקב"ה לאברהם באל שדי (שמות ו, ג), ולא ביד חזקה ממש שהוא ציור יהו"ה:
גם שם שדי רמוז בתמונת הגוף כזה, ראשו של אדם וב' זרועותיו זקופות למעלה נראה כדמות ש'. וכשהזרוע שמאל פשוט והימיני נח נראה כדמות ד'. ועטרה מהמילה כדמות י'. ואומות שאינם נמולים, הם מצויינים שד בר מינן. וכשאדם נימול ושומר בריתו הקדושה, נדבק ביהו"ה ואז צורת ברית הוא ו', ותרין אשכים בצורת ב' י' עולה כ"ו, ועל זה בא הרמז (דברים ל, יב) "מי" "יעלה" "לנו" "השמימה" ראשי תיבות מילה, וסופי תיבות יהו"ה:
עוד עיין בפרדס שער הנשמה נפלאות מתמונת הגוף, ותמצא כי הגוף מצד תנועתו ראוי הוא להיות משכן לנשמה:
והנה מדריגת נפש רוח ונשמה משנכנס בגוף מוח לב כבד, אשר סימנם מלך. חלק הנפש היא בכבד, שהוא הכח החיוני כח הטבעי שבו כח הזן, וכח המושך ההזנה לכל האברים, וכח המחזיק המאכל שיעור הראוי לו, וכח המגדל וכח המוליד בדומה, וכח המרגיש שהוא השמיעה, והראות והטעם והריח והמישוש, כל אלו כחות בנפש הטבעי. חלק הרוח הוא בלב, שהוא הרצון והוא המנהיג כל כחותיו לפי רצונו כמלך המנהג את עמו לפי רצונו, וכמלך המפרנס את שריו ומשרתיו ועבדיו לתת לכל אחד פרנסתו ומזונו לחם חקו כראוי לכל אחד לפי מדריגתו, כמו כן הרוח חיים שבלב מפרנס לכל הכחות, וזן ומכלכל לכל האיברים לכל אחד ואחד כפי הראוי לו. חלק הנשמה היא במוח, והיא המחשבה השכליית המולכת בכלןף
ולהבינך זה. הנה תדע כי קודם שירצה הרצון שבלב לעשות איזה דבר שירצה לעשותו עולה במחשבה שבמוח שמחשב מה לעשות, ואחר שהסכים במחשבה שבמוח מה לעשות אז יתלבש המחשבה שבמוח ברצון שבלב וגומר מחשבתו ע"י רצון הלב שהוא הרוח. ומפני זה הטעם, נקרא זה הכח שבלב רוח, כי רוח פירושו רצון כענין (יחזקאל א, כ) אל אשר יהיה שם הרוח ללכת ילכו שמה, והרוח שבלב מתלבש בכחתיו שמתפשטים מנפש שבכבד ועושה על ידם וגומר הפעולה שהיתה במחשבת המוח כפי רצונו שהסכים המוח במחשבתו. נמצא שכלם מתאחדים באחדות גמור. הנפש מקבל מרוח שהוא בלב שהוא הרצון, והרצון אינו עושה אלא כפי הסכמת המחשבה שבמוח, וכפי ההסכמה שבמוח הם פועלים:
ולהראותכם קדושת הגוף אעתיק, הכתוב בספר עבודת הקודש פי"ח מחלק היחוד וזה לשונו, ראיתי בענין זאת היצירה בפרט דברים נוראים באוצרות המעמיקים בחכמה אביאם פה להועיל בהם אל המשוטטים לבקש את דבר ה'. הנה ממ"ש התבאר היות האדם בצלם אלהים ומי שהוא מבפנים והשלימות זכה בו, וכן מי שהוא מהחצונים, כי לכל אחד נותנים לו מדור לפי כבודו, כאשר גזרה חכמת האדון היחיד להשפיע ולקשר הצורות כל אחת במדור הראוי לה ע"י סנדלפון שסוד שמו חומר וצורה, שלפי החומר נותן הצורה כאשר גזרה החכמה העליונה. ויש נפש שנאצלה מפנימיות הספירות, ויש מהחיצונות, ויש מהכנפים, ויש שעקרו מהטוב, ויש מהרע:
והנה עם הקדש הנבחרים לסגולתו של הקב"ה נפשם מצד הקדושה והטהרה, עם שיש בהם עצמם חילוק, כי אין נפש הצדיק כנפש הרשע, וגם בין אלה חלוק בנפשותם כפי מדריגות, אבל נפשות הגוים מצד הטומאה והם טמאיםף
וראיתי בספר היחוד לבעל התמונה בזה ענין נפלא אמר שם בזה הלשון, וצורות ישראל היה ראוי להיות משונות ומובדלות ממין האדם כאשר הכחות ונפשם. אבל חק השמיטה וקושיה להיות הכחות מתערבות ומגולגלות ומתגלגלות בגופות בגופים רבים משונים, וכלם ישובו למקומם על ידי הקרבנות הנקרבות על המזבח לרצון מהבהמות עד כאן דבריו. פירוש, לכן היה צריך שצורת של ישראל שתהיה משונה משאר הבריות, כמו שנפשם וכחם הם משונות ומובדלות מהם, כך היה ראוי שיהיו הגופים. אבל סדר השמטה וקושיא אין נותן הדרך הזה, בעבור כי הכחות והנשמות בעונות הגופים מתערבים ומתגלגלים זה בזה. רצה לומר, שנפשם של ישראל מתערבות בגופי הגוים, ואותן המתערבות בגופי הבהמות נפדו ע"י הקרבן הנקרב לרצון מן הבהמה, אבל גופי הגוים אינו יכול שיפדה הנפש ממנו עד שיתגייר ע"כ זה הענין הנעלם. אבל קושיה זו הקדוש קנה זלה"ה תרצה באופן אחר לבנו הקדוש נחום זלה"ה, ועיין בספר הפליאה שלו ושם תמצא:
ואשוב אל ענין היצירה אשר הייתי בו ואומר, כי ספירת מלכות כוללת כל הצורות, ובה סדרים פנימיים מהפנימיים, וחצונים מהחצונים, כאשר גזרה חכמה העליונה, ונותנת הצורות ע"י סנדלפון ונשמרו שרשים העליונים ליתן לכל גויה וגויה הרוחנית המתחברת עם הגוף הגס הצורה הראויה לה. וסוד הענין, כי הנה השם המיוחד כולל י' ספירות שהם עשר שמות הקדש, והם כלים לידיעות הנבדלים שאינם נתפסות במחשבה, שהם סוד השם הנעלם, ואלה נשמה לאלה. ולכל שם ושם מאלה יש כנויים, והכנפים נאחזים בכינויים, והשרים בכנפים, וכל השרים יש להם מרכבות וחיילות. נמצא שהכל תלוי ועומד בשם המיוחד, והוא שמנהג עולמו בחסד סוד שם המפורש שבו מתלבש השם המיוחד וחקוק על המטה שהוא מטה כלפי חסד, בסוד היכלות המלכות שהם כמו גויה רוחניות לקבל הידיעות הפנימיות, שהם כמו צורות להם, והקליפות נרתק להם, והם כמו צורה להם. ולפיכך נעשה אדם בצלמנו וגו', שהם אחיזת חמרו וחילוק איבריו הם בשם המפורש החקוק על המטה, סוד מטה כלפי חסד, וגם צורתו כלולה בג' מדריגות זו לפנים מזו, נפש, רוח, ונשמה, והם בקשר אחד אמיץ וזו כסא לזו, ושואבות משרשם הנפש מהכלה בסוד (ישעיה כו, ט) נפשי אוי תיך בלילה. והרוח מהחתן, בסוד (שם) אף רוחי בקרבי אשחרך, והנשמה מחופה סוד (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל יה:
ואלו הצורות ג"כ יש להם גויה רוחניית הנזכרת למעלה, והיא מחברתם בין הצורה והגוף שהוא לתבנית הקליפה הנזכרת במאמר המאור הקדוש רשב"י ע"ה (ח"ג קד, א) אשכחנא בספרא דשלמה מלכא בשעתא דזווגא אשתכח לתתא, שדר הקב"ה חד דיוקנא דפרצופא דבר נש רשימא חקיקא בצולמא, ואלמלא אתיהיב רשות לעינא למחזי חמא בר נש על רישיה חד צולמא רשימא דפרצופא דבר נש, ובההוא צולמא איתברי בר נש, ועד דקיימא ההוא צולמא דשדר ליה מריה על רישיה ואשתכח תמן לא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב (בראשית א, כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו', ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא, כדנפק בההוא צלם אתרבי, בההוא צלם אזיל, הדא הוא דכתיב (תהלים לט, ז) אך בצלם יתהלך איש וגו', והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו, כל רוחא ורוחא אתקין קמיה מלכא קדישא בתיקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא, ובההוא דיוקנא יקר נפיק להאי עלמא, ודא הוא צלם ע"כ:
והגויה הזאת היא המתקיימת לגוף הגס, לפי שיש לה שיתוף עם הגוף, וגם עם הצורה, כי לא היה אפשר שיתחברו שני הפכים כי אם על ידי אמצעי שהיא הגויה הרוחניית, ונתחברה אל הגוף הגס הזה שנבנה מעפר בית המקדש שהוא בירושלים ששם אחד מפתחי גיהנם (עי' סוכה לב, ב). ובב"ר (יד, ח) אמרו, מן האדמה (בראשית ב, ז), רבי ברכיה ורבי חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן אמר ממקום כפרתו נברא, היך מה דאת אמר (שמות כ, כא) מזבח אדמה תעשה לי, אמר הקב"ה הריני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד, עד כאן:
ויש בו רמ"ח אברים, שהם כלים לרמ"ח כחות ושריגי הנפש, שהם לתבנית שם המפורש בהצטרפות ל"ב נתיבות פליאת חכמה שבהם יצאו כל הנמצאים לפועל. כי שם המפורש הוא ע"ב שמות, והוא נבנה מויסע ויבא ויט (שמות יד, יט-כא), והע"ב שמות הם משולשים, שהם כוללים ימין ושמאל ואמצע, ונפרדים הם רי"ו אותיות, והאותיות האלה רמזים לחכמה הפנימיות הנכללות בסוד הש"י הנעלם שבו היה כל הווה. וכאשר יצטרפו ל"ב נתיבות פליאות חכמה עם רי"ו אותיות שם המפורש, דתוקפא דדרום במזרח ומאבא נפוק ברא, הרי הם רמ"ח, וכאשר עלה במחשבה הטהורה לברא את האדם בראו וכננו ברמ"ח אברים, שהם כסאות לרמ"ח כחות הנפש שמשתרגים ממנה, עכ"ל ספר עבודת הקודש:
עוד יש לי לומר בענין הגויה הרוחניית המתמצעית בין הנפש לגוף, שכביכול דימה צורה ליוצרה. כי כבר חכמי האמת אמרו בדבריהם דרך משל ודמיון, אי"ן סו"ף הוא נשמה לנשמות, דהיינו שאנו מכנים להאצילות שהם נשמות של כל הנבראים, ואין סוף הם נשמה לנשמות ההם, כי הנשמות ההם הם בערכו בערך גוף לנשמה, כי האצילות נקרא אדם הגדול כמו שכתוב (יחזקאל א, כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם, כאשר נבאר הענין באר היטב לקמן. ובצלם ובדמות נעשה אדם הנקרא אדם קטן, כאין סוף באצילות, כן המבדיל הנשמה בגוף, וכמו שבארנו למעלה בחינה נעלמת בין עצם אין סוף לאחדות האצילות, דהיינו התפשטות העצם המכונה יהו"ה כולו קמ"ץ בכתר, ויהו"ה כולו פת"ח בחכמה, וכן כולם, וזה נקרא עצמות המתפשטת, וזה ההתפשטות הוא התאחדות וקשור השלהבת בגחלת, כן האדם הגויה הרוחניית היא התקשרות הנפש והגוף:
גם אעתיק דברי הרב מהר"ר מתתיה דלוקרט (בהקדמה לשערי תורה) בענין התאחדות אצילות באין סוף והתקשרות נשמה בגוף. וזה לשונו, ראשית כל דבר האל ית' הוא ראשון לכל וקדמון לכל, ונשגב על כל, והוא נקרא עילת כל העילות. וקודם שנברא העולם היו כל הדברים כמוסים ונסתרים אתו לא נודע מה שהיה בכחו, כמו שאמרו רז"ל (פדר"א ג) קודם שנברא העולם לא היה אלא הוא ושמו בלבד, כי יחסו העשר ספירות כולם בשם העצם, כמו שיתבאר עוד. ואמר שלא היה נודע אלא הוא ושמו, בפשיטתו ולא בהוראתו, כי היו המדות כולם כמוסות וגנוזות באין סוף באחדותו הפשוט עד שעלה במחשבתו לברוא עולם בברואים יכירו וידעו דרכיו ופעולותיו, ונתגלה לכל אחד ואחד כפי עצם כחו להשיג ולראות פרסום אמתתו, וזה גילה ע"י הספירות שהם עצם כבודו ומדותיו אשר בהם פעל ועשה, כי הכרת הש"י ע"י מדותיו, כדרך שהנשמה על דרך משל נראית וניכרת אמתתה ע"י כחותיה ופעולתיה באברי גופה. ואל תחשוב כי זה היה התחדשות בו ושינוי רצון אצלו ועניינים חלוקים, כי אלו הספירות הם כחותיו נמצאו בו בפועל תמיד, רק שהיו כמוסים ומיוחדים עמו לאחד, והם הם תוארי פעולותיו ומדותיו אשר נתגלו אח"כ, ולא היו התחד שות בריאה, כי אם התגלות אמתת הדבר הנעלם שנתגלה לנבראים ע"י מדריגות מדריגות, כי ע"י פעולות כן היתה גלוייו יתברך ע"י פעולותיו, ויחסום בתוארים אמצעיים אלו ונספרים במספר עשר, אף כי כולם אחד ומכחו המיוחד יבואו, ואליו ישובו:
ויש להתבונן כמו זה מפעולות האדם איך יצאו ממקור הנשמה אשר תמשלנו באמצעית אברי הגוף. ולפי האמת אין אמצעי להריק מקום התגלות כחה, ותחלת התפשטות כח הנשמה הוא במחשבה, ומכח המחשבה תשוב להיות חכמה ומשכלת, ואחר מבינה הנאות מבלי נאות, והדברים האלה מיוחסים אל המוח ונקראים נשמה ביחוד. עוד יצא מהלב כח המרגיש ומתנועע כל האיברים לפעולתם ברוח חיים, ואחד מעורר לטוב ולרע ולממוצע, פעמים יעורר לחנן ולחסד איש חסד, ופעמים כאשר יראה מעשה רע הנה יעורר לנקום ויעלה עשן באפו להתנקם באכזריות, וכאשר יראה מעשה טוב ימשך רצון ונחת רוח מן המוח דרך חוט השדרה לרחם ולהטיב במשפט וצדקה, ונקראים הכחות האלה ביחד רוח:
עוד יצא מן הכבד כח הזן והמגדל וכח המתאווה, ונקרא הכח הזה נפש, והוא נוטה אל הדברים הגשמיים ומקיים הגוף מדת זמנו האפשרי. עוד נתבונן בכח הקושר כל הדברים האלה ומנהיג אותם כראוי, והוא המזג והטבע אשר בכל איש ואיש לפי הרכבתו. וידוע הוא שאין כל הפעולות האלה כי אם מכח הנשמה דבקים בה, והם הם כחותיה הנשפעים ומתגלים ממנה. ואף כי נקרא לזה רוח, ולזה נפש, הנה הוא בבחינת התקרבות אל הגשמיות, אבל היא הנשמה לעולם בלתי מתחלקת ונפרדת רק עצם אחד ונעלם ובלתי ידוע מהותה אצלינו, רק נאמר שהיא רוחני על כל הפעולות האלה, כי טבע המקור ראוי שימצא בנחצב ממנו וכן בהיפך, ויתגלו הפעולות ע"י אמצעים הנזכרים. כן נוכל לצייר ע"י משל האצילות או התפשטות או זוהר או ניצוץ תקראיהו כמו שתרצה, שנתגלה לברואיו מאמיתות מהותו, והוא מכח האלהות מיוחס ומתואר באמצעיות אלו שיצאו לפועל במדריגת מאצילות לאצילות בבחינת הברואים, אף כי היה כולו בבלתי זמן ובלתי חלוקה. ועל כן קיימו וקבלו המקובלים וסדרו לנו סדר האצילות וקראהו ספירות, על שם הזכות והבהירות מלשון (שמות כד, י) לבנת הספיר, וכמו שהדבר הספיריי יתראו בו הצורות, כך הספירות הם דפוס וצ ורת כל הנמצאים, והם בלתי תוספות בהם כמו שהתראות הדברים בדבר הספיריי הוא מבלתי תוספות בו:
והחכם ר' עזריאל אמר כי הספירות הם כח שוה לכל דבר ותמורתו בהתראות הדברים ההפכיים בדבר הספיריי בשוה, וכן ההויות הנעלמות בעמקי האין מתגלים בהם ונפעלות על ידיהם, ואינם תוספות וריבוי בעילת כתוארים שלנו, כמו שכל הדברים מתגלים ונפעלים בדבר הספיריי לעין הרואה בו ואינם תוספות וריבוי בו, ולכך הותר לתארו ית' במדות אלו. ואמרו כי כאשר רצה הש"י לפרסם אמתתו ולברא עולם, התנוצץ ממנו כח מאוריי על הבריאה יחסוהו למחשבה, כאשר יחשוב הבנאי על דרך משל על בניינו ומתחכם ומתבונן על בניינו בעת התחלתו, וקראו לו כתר עליון, כי הוא מכתיר הכל ואז נתגלה עוקץ היו"ד משם העצם, ואותו האור התנוצץ לתר"ך ניצוצי כמנין כתר, ולא הספיק מן הכתר עד שהתנוצץ ממנו בהדרגה ניצוץ החכמה ונתגלים עובי היו"ד, ומתנוצץ גם כן לל"ב ניצוצים קראום ל"ב נתיבות חכמה. ולא הספיק כח ניצוץ המאוריי הזה עד שהתנוצץ ונאצל מהחכמה ג"כ בהדרגת ניצוץ קראוה בינה, מתפוצץ לחמשים נצוצות קראום נ' שערי בינה, ונתגלה אות הה"א:
וכן מהבינה התנוצץ ונאצל כח קראהו חסד, מתפוצץ בע"ב נצוצות לע"ב גשרים קראום ע"ב שמות קודש הידועים היוצאים מפסוקי ויסע, ויבא, ויט:
וכן מהחסד הפחד במ"ב ניצוצות קראום שם בן מ"ב הידוע היוצא מבראשית עד ב' ובהו, וממנו התפארת מתנוצץ לשבעים קראום ע' ענפי אילן, ואלו נכללים בשני גוונים לובן ואודם ד"ו פרצופין שהם ע"ב ונכללו בי"ב שמות הויה. כי השם בגלגולו י"ב, ובצירופו ע"ב כמו שתאמר כי אי אפשר לי"ב ענפים לפחות מכל א' ו' קצוות מעלה מטה ימין ושמאל פנים ואחור, הרי ע"ב וכנגדו שם של י"ב היוצא מפסוק ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד בחילוף נקודותיהם, ויש אומרים כי הוא יוצא מצירוף י"ב אותיות שהם אהי"ה ויהו"ה ואדנ"י ונתגלה אז הוי"ו מהשם. ומהתפארת יצא הנצח, ומהנצח יצא ההו"ד, ומההוד היסוד, ואחר יצא כח הקושר כל הכחות ומנהיג הכל קראוהו המלכות, ונתגלה הה"א אחרונה מהשם, עד כאן הם דברי הרב ר' מתתי', והאריך ביותר היוצא מכל הדברים כי יש דמיון מה לנשמה בגוף לסוד האצילות במאציל:
אתם בני יצ"ו אחרי הודיע אלקים זאת, נרד לעומק הענין להבין מה זה שאנו אומרים עליו ית' האדם הגדול וכמו שאמר הפסוק (יחזקאל א, כו) ועל הכסא דמות הכסא דמות כמראה אדם, ואז תבינו ענין נעשה אדם בצלמנו, ותתלהב לבכם באהבה להש"י לדבק בו ולהיות ענף מאבות שאמרו רז"ל (בר"ר מז, ו) הן הן המרכבה: