ודעו בניי יצ"ו, כי דבר הזה שדברתי שהמפתחות מסורות ביד האדם יש בו סוד כמוס מוסר לחכמי האמת הבאים בסוד י"י המקובל איש מפי איש עד ממשה מסיני, כי ממש ביד האדם נתונים נתונים הם מפתחות החיצוניות ומפתחות הפנימיות. ולא לפתוח על עצמו לבד יצא בעבודת הקודש אשר עובד, כי אם עיקר העבודה צורך גבוה ליחד השם הגדול בכחותיו עד אי"ן סו"ף, וזהו ע"י התורה וקיום מצותיה אשר שרשם הם סוד האצילות הנאצל עבור האדם שהוא בצלם ודמות עליון, שעל ידי קיום התורה והמצות מעורר כח עליון וכביכול מחזיקו. כי כבר רמזתי למעלה בכמה מקומות כי כל אצילת הבנין הוא תפאר"ת ומלכו"ת שהם שרשי העולמות, והם סוד (תהלים לד, טו) סור מרע ועשה טוב, דהיינו מצות עשה ולא תעשה, ואז בקיום מעשה טוב התחתונים כי כן ראשית המחשבה סוף המעשה, אז נתוסף כח בגבורה שלמעלה כביכול ואהבה וריעות וחיבור גדול בין שני הדודים הנ"ל, ושני הכרובים ההם פניהם איש אל אחיו (שמות כה, כ), כמעור איש ולויות (מ"א ז, לו), כי אנחנו בית ישראל יצאנו בנשמותינו מבטן אמנו דהיינו שם אדנ"י מקור ישראל כמו שנאמר (תהלים סח, ל) במקהלות ברכו אלקים אדנ"י ממקור ישראל, ע"י זיווג תפאר"ת המריק שלו צדי"ק יסוד עולם שמשם נשמות פורחות כי א"ל ח"י בקרבנו. ועל כן משפחות ישראל הם ס"ה כמו שכתוב (דברים ז, ז) כי אתם המעט, ה' מעט מכל העמים, והעובדי גלולים הם ע', וישראל ס"ה כמנין שם אדנ"י. וכשהענפים שבמדת אדנ"י שהם שרשי ישראל מאירין, אז מאיר נגד פני השם הגדול, ואז מתייחד השם מכבודו בסוד (זכריה יד, ט) ידו"ד אחד ושמו אחד, וגורם אהבה ויחוד למעלה, ואז שכינה בישראל בסוד (ויקרא כו, יא) ונתתי משכני בתוככם. ואם ח"ו ישראל חוטאים, אז פירוד בין הדביקים, ושכינה כביכול בגלות, ושפחה תירש גברתה כדנפרש לקמן (עי' בד"ה וז"ל הרב פ"ז), ואז אין השם שלם ח"ו, כי חסר ו"ה כי כבר פירשתי למעלה (בהקדמה) באותיות ו"ה שהוא הבנין שם יש אחיזה לשרים החצוניים:
וזה לשון הרב הגלאנטי, להיות שבכל הפעולות צריך שיהיה המתפעל דומה לפועל, לכן יען היות עצמותו ית' בלתי בעל תכלית לברוא את ברואי בעלי תכלית, הוצרך להאציל ממנו יתברך אלו הי' ספירות כדי שיהיו מעט קרובים ומתדמים אלינו בהשתלשלות בירידתם מעילה לעלול עד טבור הארץ, כדי שיהיה המתפעל דומה מעט לפועל, ותחילת המחשבה באצילות הוא לסוף המעשה, דהיינו להאציל המדה האחרונה הפועלת כלם. ולכן ע"י המדה הזאת עולות ויורדות כל ההנהגות, אם לחסד אם לרחמים, או להפך, וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קנה, ב) וזה לשונו, אוף הכא עת לעשות אשתאר בלא תקינא ובלא שלימו מאי טעמא משום דהפרו תורתך, בגין דאתבטלו ישראל לתתא מפתגמי אורייתא, בגין דההוא עת הכי קיימא או סלקא או נחתא בגינהון דישראל, עכ"ל. רצה לומר כי העת הזה דהיינו המדה האחרונה הזאת אינה עשויה, כלומר מתוקנת, אלא צריכה לעשותה ולתקנה ולקשטא לה לפי שהפרו תורתך, ואז היא פירסה נידה. וע"י קיום התורה תחזיר לאיתנה:
והמקרה הזה יקרה לה להיותה עולה ויורדת, יען היה שורש לכל נשמותיהן של ישראל הקדושות וכל דיוקנותיהם מחוקקים בה, וכדאיתא בתקונים תקונא קדמאה, וכשישראל למטה עוסקים בתורה ובמצות שרשי נשמותיהן המשורשים בה מתנוצצים ומאירים כזוהר הרקיע, ואז עולה התעוררות התחתונים ומגיע עדיה ומתראה פנים אל פנים אל המלך הקדוש, ומראה פנים לו ואומרת חזי במאי ברא אתינא לקמך בסוד מיין נוקבין, ובזה עולה עמו ואינה יורדת כו' אם בסבת עוונותיהם של ישראל, דכד אסגיאו חייבין בעלמא פוגמים אותם השרשים אשר בה מושרשים, וכמו שכתוב בתקונים (עי' תקון מ"ב פב, א) גרים למהוי ההוא נהר יחרב ויבש מסטרא דנשמתיה, וזה מחמת קטרוג המקטריגים במדורים המקיפים מחוץ להיכלות ואז משפיעים בה כחות בגבורות העליונות, ואז יורדות להשפיע דינים לעולם ואוקידת עלמא בשלהובתא, עד אשר תטהר ממקור דיניה ותשיב אל ביתה ואל שדר של תפוחין קדישין ומתקשרת בג' גווני דעיניה ובת עין בתוכה ואתבסם עלמא, עכ"ל:
והענין מבואר, כי בהתברך השם הגדול יתברך, העובד הממשיך הברכה בעבודתו. והוא שרמז הנביא ע"ה באמרו (ישעיה סה, טז) אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן, אמר כי סבת המתברך בארץ הוא בשביל שגרם הברכה קודם באלהי אמן, כי העובד בכוונה הראויה הוא מיחד את השם בכחתיו ובזה נותן און וחיל בו, בסוד (תהלים ס, יז) באלהים נעשה חיל ובסוד (שם סח, לה) תנו עוז לאלהים.הגה"ההוא סוד מיין נוקבין דאושידת לגביה דסודא המוזכר בזוהר, והמיין נוקבין הם מעשה הצדיקים, ודכורא אושיד מיין עילאין וכולן תאובתא חדא, עיין בפרדס פרק י"ט וכ' משער מהות והנהגה: והענין, כי אחר שראתה החכמה העליונה לתקן את הדמות התחתון כדמות העליון, וכמו שקבלו חכמי האמת בפרקי האדם שהם לתבנית פרקי המרכבה, ומזה יתבונן האדם היות בנינו מעין בנין האדם העליון, יתבאר א"כ שיש לדמות זה יחס ודמיון עם הדמות העליון אשר נעשה בצלמו כדמותו, יתחייב מזה ויאמין כי בהתנענע זה הדמות בפעולותיו, כן הדמות העליון יתנועע לקראתו וישמע ויענה אליו:
הנה יצוייר כי בהתעוררות שנעורר למטה בעבודתנו, יתעוררו הדברים העליונים למעלה, כי התורה והמצוה שהם אמצעים הושם בטבעם זה הכח אחר שנאצלו ונחקקו ממקור ההויה והאור העליון שיהיו הם המפתח לפתוח המקור ההוא שנבעו ממנו בהיותה נפעלות בשלימות ועולות כתיקונן ע"י הדמות התחתון הנבנה כדמות העליון, לפי שכל הבניינים מתייחסים זה עם זה, כמו שהתבאר:
ובפרק הנושא (כתובות קד, א) בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. הודיע ע"ה בשעת פטירתו על היותו כל ימיו מייחד אמיתי ומעלה כל הענפים ומייחד בשרשם, וזה הורה בזקיפת עשר אצבעותיו והודה שבכל תורתו ועבודתו לא שאל ולא כיון כלל לעצמו, כי אם כל כוונתו לצורך גבוה לא זולת. וזהו אמרו, יגעתי בתורה בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, ומיחודו האמיתי לצורך גבוה עם שלא כיון לעצמו כלל נמשך לו העושר והכבוד על כל חכמי דורו:
ובמדרש (שמו"ר ג, ו) אמר ליה הקב"ה למשה, לך אמור להם לישראל כי שמי אהיה אשר אהיה, מהו אהיה אשר אהיה, כשם שאתה הווה עמי כך אני הווה עמך, וכן אמר דוד (תהלים קכא, ו) ה' צלך על יד ימינך. מהו ה' צלך, כצלך, מה צלך אם אתה משחק לו הוא משחק לך, ואם אתה בוכה לו הוא בוכה כנגדך, ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות אף הוא נותן לך. כך אף הקב"ה צלך, כשם שאתה הווה עמו כך הוא הווה עמך ע"כ:
הנה הוא על מה שכתבתי, כי העליונים מתעוררים כפי התעוררות התחתונים, ולזה דימו העליונים אצל התחתונים כדמיון הצל אצל הצורה להיותם מתייחסים ונערכים זה עם זה, ולכך יעורר הצל כפי מה שתעורר הצורה, כך כפי הפעולות אשר יעוררו התחתונים כפיהם יעוררו העליונים טובות או רעות. והוא אמרם ואם אתה מראה לו פנים זעומות או מסוברות כו'. והוא אמרם ג"כ כשם שאתה הווה עמו כו'. וכל זה הוא מצד היחס והדמיון אשר ביניהם, ולכן ישמעו ויענו העליונים אל התחתונים והוא שיפתח המקור העליון וירד שפע הברכה והאור:
והוא הענין העתידה אשר זכר הנביא, כי אז ישמר היחס והדמיון ההוא על השלמות. והוא אמרו (הושע ב, כג) והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ, והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, והם יענו את יזרעאל. וכפל הכתוב באמרו אענה נאם יי אענה, והיה ראוי לומר והיה ביום ההוא נאם יי אענה את השמים וגו'. אבל בא לרמוז כי ההתעוררות העולה מאת הדמות התחתון מעורר העליון ופותח המקור ומתברכים הראשים העליונים והוא הרצון באענה הראשון, לומר כי מקור ההויה נענה לקראת ההתעוררות העולה מלמטה תחילה, ומשם בא השפע והאור אל השמים העליונים סוד שמו הגדול:
ואמרו בספר הבהיר ומנא לן דהשמים הוו הקב"ה, דכתיב (מ"א ח, לב) ואתה תשמע השמים וכו'. והוא אמרו (הושע ב, כג) אענה את השמים. ומשם מתפשט האור והברכה ובא אל ארץ העליונה ארץ החיים סוד ה' אחרונה, והוא אמרו והם יענו את הארץ. ותחילה מתברך ומתייחד השם הגדול בכחותיו, כי בזולת זה אין מקום להשפע והברכה כלל, ואח"כ מתפשטת הברכה אל התחתונים באמרו והארץ תענה כו'. והוא סוד (ויקרא כו, ד) ונתנה הארץ יבולה. והם יענו את יזרעאל, קרא יזרעאל אל המעוררים וגורמים היחוד, על שם שזורעים זרע השלום למעלה במעשיהם הטובים שהם המצות, והוא האמצעי המעורר דמות עליון לקראת התחתון כמו שכתבתי למעלה:
וזה לשון הרב החייט בשער מרכבה, התחתונים מעוררים את העליונים ומפני שהכתוב אומר (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלהי וגם כתיב (תהלים קיא, ד) זכר עשה לנפלאותיו, כי באמצעית הדברים התחתונים נשיג העליונים. יש רמז גדול לזה בטבע מענין האבן מכניט"ס השואבת הברזל, כי כשתחזקנה היטב ותסיר מעליה כל סיגיה ואח"כ תשברנה לשתים ותשים החתיכה האחת בקרן זוית אחד, והאחרת בקרן זוית אחרת, אפי' שיהיו מרוחקים זו מזו כל מה שתרצה אפילו אלף מילין ותניח הברזל סמוך לאחת מהחתיכות האלה תמצא כי כל התנועות שעושה אותה החתיכה עושה האחרת באותה שעה עצמה:
ועוד יש לזה רמז גדול בענין היין בחבית, כי בעת שהאם שלו שממנה יצא והיא הגפן יש בה שינוי וזהו כשהיא פורחת עלתה נצה, גם היין שבתוך החבית מקבל שינוי באותו הזמן עצמו, מצד השינוי המקבל האם שלו, אע"פ שהיין ההוא רחוק ונפרד מהגפן. וזהו רמז במה שאמר החכם (שה"ש ז, י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ואמרו רז"ל (יבמות צז, א) שפתותיו דובבות בקבר. והענין כי כשמזכירים בזה העולם הלכה בשמו, גם שפתותיו מתנועעות בקבר באותה שעה, דומה למה שעושה היין הטוב כמו שכתבתי, וגם הפירות מתעפשים בזמן שהאילנות מוציאים פרח ויציצו ציץ. מכל אלו הדברים יש עדות נאמנה על שהאדם עושה ג"כ רושם למעלה, וכל פסיעותיו שהוא פוסע למטה בין לטוב בין לרע. וזה מהצד שנברא מהעליונים בצלם אלקים, וזה הצלם האלקי קושרו עם אלקיו כמו השרשרת של ברזל התלויה באויר, כי כשתניע החוליא השפילה שבה תנוע גם העליונה. והמצות הם מי' ספירות, ובהיות האדם מקיימם למטה כביכול משפיע כח למעלה מאי"ן סו"ף בצורה העליונה דרך צנורות המחשבה על אותה המדה המורה על המצוה הזאת, ואז יתברכו עליונים בסבת תחתונים, עד כאן לשונו:
ודבר זה שדברנו העבודה צורך גבוה, מבואר במקרא, כתוב בתורה. שנוי בנביאים. משולש בכתובים. ובמשנה, ובתלמוד, ובמדרשים. ואחרון חביב בזוהר:
כתוב בתורה (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח אדני, וכן כתיב (דברים לג, כו) רוכב שמים בעזרך. ולהיפך ח"ו כתוב, (שם לב, יח) צור ילדך תשי:
משולש בכתובים (ש"ב ח, יג) ויעש דוד שם. וענין ויעש, לשון תקון, כמבואר בזוהר שאעתיק אח"כ. וענין ויעש דוד שם, וענין ועשיתם אותם, אתם כתיב, הכל יתבאר לקמן (עי' בד"ה ואמרו במדרשו). ולזה נקראו הצדיקים (סוטה מט, א) אנשי מעשה, לפי שבמעשיהם הטובים מתקנים ועושים הכבוד, סוד הכח ועתה יגדל נא כח אדני:
ועוד משולש בכתובים דוד המלך ע"ה אמר (תהלים ח, ב) ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. דניאל אמר (ט, יז) והאר פניך על מקדשך השמם למען אדני, כלומר בנה הבית שלא תשב המלכה בבית השפחה, כי אין כבוד המלכה להיות מחוץ מפלטין שלה וכל שכן ברשות אחר. ולפי שבית המקדש הוא כסא לכבוד העליון שהוא השכינה שהיא הנרמזת בשם זה, אמר למען אדנ"י, כי בהיות השכינה שוכנת בבית המקדש ושורה בישראל שהם בניה, אז השם הגדול מתייחד בכבודו, ואם הבנים מעטרת למלך שלמה ומאצלת עליו האור מהמקור. כי כשהשכינה התחתונה שורה בתחתונים, גם שכינה עליונה שורה בעליונים. ולפי שזה כן היות שרות השכינה בישראל צורך גבוה. וזה טעם העבודות שהיו במקדש מקום השכינה, להמשיכה ולהתמידה בתחתונים שתקבע במקדש. ובזה מתיחדים הדברים העליונים מראשית המחשבה עד סופה, והוא יחוד השם הגדול. נמצאו העבודות סבת שרות השכינה בתחתונים, ונמצא שרותה בתחתונים צורך גבוה. ודניאל ע"ה היה יודע שזה כן, היה מתפלל על המקדש שהוא מקום השכינה שיבנה שתחזור למקומה, ובחזרתה למטה תחזור ג"כ למעלה ואז תשלם הכוונה בבריאה, כי כן אמרו רז"ל בבראשית רבה (יט, ז) עיקר שכינה בתחתונים היתה:
ובמדרשו של רבי שמעון בן יוחאי (ח"ג ה, א) גדול ה' ומהולל מאד (תהלים מח, ב), אימתי איקרי קודשא בריך הוא גדול מאוד, כד איהו בכנסת ישראל, הדא הוא דכתיב (שם) בעיר אלהינו, בעיר אלהינו הוא גדול. אמר ליה ר' יודא אלהינו מאי בעי הכי. אמר ליה הכי הוא ודאי האי עיר דחלא ותשבחתא הוא דישראל. מאי משמע, אשתמעא דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול, ולאו הוא מהולל, מכאן שאם הוא בעיר שהיא אלהינו, כלומר שהוא ביחוד גמור בה, הוא גדול. והסבה והגורם ליחוד, הוא שלימות הנשמה בתורה ובמצות. וזה רמז במה שאמר אלהינו, רצה לומר שאנחנו מקבלים אלהותו ועושים מצותו:
במשנה תנן (אבות ב, יב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, דהיינו ליחד שם שהוא מלכו"ת כנודע, לשמים שהוא תפאר"ת כנודע. ועוד שנו החכמים בלשון המשנה פרק רבי מאיר אומר (שם באבות) בשלהי הפרק (משנה יא) אמר כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, רצה לומר להיות עובד את השם לכבוד השם, להגביר כח שלמעלה לייחד השם הגדול בכבודו. אמת הדבר שפירש הנגלה הוא שבראו לכבודו, כענין שכתב הזוהר (ח"א קסט, א) בגין לאשתמודעא אלהותו, שיהיו נבראים שידעו ויכירו אותו, שני הפירושים הם אמת והא בהא תליא, כמו שיתבאר לקמן:
בתלמוד בברכות פרק קמא (ז, א) תניא א"ר ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי ישמעאל בני ברכני. אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי ראשו, וקמ"ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, ע"כ. המאמר תמוה לכאורה במאוד. וכן המאמר שם המוזכר לפני ברייתא דרבי ישמעאל זה נוסחו, א"ר יוחנן משום רבי יוסי מנין שהקב"ה מתפלל שנאמר (ישעיה נו, ז) והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, תפלתם לא נאמר, אלא תפלתי, מכאן שהקב"ה מתפלל. מאי מתפלל, אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב, יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויגולו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין, ע"כ:
ביאור אלו המאמרים יהיו על דרך שבארתי למעלה בביאור מדרש רבה (ב"ר נו, י) ויהי בשלם סכו (תהלים עו, ג), שאמר שם ג"כ שהתפלל הקב"ה כו'. הענין שכשם שחיבור זיווג תפאר"ת ומלכו"ת סוד ו"ה שרשי העולמות הוא ע"י התעוררות התחתונים, כן זיווג חכמה ובינ"ה שהם שרשי הבנין הם ע"י התעוררות מלכות. וזהו סוד יהי רצון מלפני, שהוא התעוררות השורש העליון. ואמר אחר כך, שיכבשו רחמי את כעסי, כמדבר בעדו, כי הכל אחדות אחד מיוחד שורש הבנין והבנין, רק זה בסוד נעלם, וזה בסוד נגלה. וכן היתה כוונת ברכת ר' ישמעאל כהן גדול, יהי רצון מלפניך כו', לא אמר לפניך, רק מלפניך, שהוא השורש העליון. ובהתגולל הרחמים על המדות, אז הכרובים פניהם איש אל אחיו כמעור איש ולויות, ומזה ירד השפע למטה להתנהג עם הבנים העמוסים מבטן במדת הרחמים:
ובמסכת שבת פרק רבי עקיבא (פט, א) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר ליה משה אין שלום בעירך, א"ל כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. אמר ליה היה לך לעזרני. מיד אמר ליה ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר. וזה לשון עבודת הקודש בהקדמה, ירצו ע"ה להודיע כי זה הענין קשה עד מאד לא יפול תחת רשת שום שכל, והוא כי לא ישער שכל האדם שיהיה תקון העליון מסור ביד תחתונים ושיהיו העבודות והתפלות צורך גבוה, לולא שגלה הקב"ה הסוד המופלא הזה לאדון הנביאים, עד שתמה הוא על זה. והוא אמרם, קושר כתרים, הוא קשר וחבור וייחוד האותיות סוד כחות השם המיוחד זה בזה. ואותיות מלשון (ישעיה כא, יב) אתא בקר. כי בקשר הכתרים, האור והשפע בא תמיד ואינו פוסק. ועל זה כנו הכחות ההם בשם אותיות, על כי באים זה לזה ומתייחדים זה עם זה והם הם האותיות, והתורה היא נארגת מן האותיות והכל נאצל ובא מן הכחות ההם. ולזה כנוס בשם אותיות, להודיע נאמנה כי הייחוד שהוא צורך גבוה תלוי בעסק התורה וקיומה, כי זה הוא הגורם הגדול אליו. ובטול התורה, גורם הפסק המעין ופירוד הייחוד:
ולזה אמר אין שלום בעירך, כלומר כשהשלום יהיה מסולק מעיר אלהינו מצד קלקול הבריות ועברם על התורה, לזה אני מראה אותך באיך ומה יתוקן זה, והוא בקשר הכתרים וייחודן מצד הטיבם מעשיהם ושובם אל דרכי התורה וקיום מצותיה, ובזה יתוקן הקלקול ההוא:
אז בשמעו זה, תמה ע"ה ואמר, כלום יש עבד, כלומר איפשר שהעובד השלם יהיה זה הכח בידו זה פלא, ועוד איך ימשך זה מזה. ומקובל היה שהתפלות והעבודות ימשכו הרחמים, אלא שהעיר שאלה דרך תימא כדי שתבואהו תשובה על נכון מפיו יתברך ויהיה נאמן בקבלתו. אז השיבו ואמר ליה, היה לך לעזרני, כלומר הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם לעזרו בפעולתו, ואם אין סבה לזה איך ימשך זה מושגת לא יעדר העזר והפועל לסכלות הסבה, ואפשר שהוא יתברך גילה סודו הסבה לעבדו נאמן ביתו:
מיד אמר ליה, כלומר כשחטאו ישראל הוצרך משה אל הלמוד ההוא והעצה הנכונה אשר יעצהו ואשר הורהו דרך תקון אל קלקולם לקרב מה שהרחיקו ולהשיב נדחים אשר בעונם נדחו וכמו שיתבאר סוד זה יפה כמו שכתוב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח אדני, ובהזכרת המדות ההם שהזכיר בהתפלל בעדם. ובתשובתו יתברך אליו באמרו (במדבר יד, כ) סלחתי כדברך ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ והכל מתוקן ומבואר לחכמי לב. ואמר ע"ה כאשר דברתי לאמר, כי אתה המורה דרך למצא פתח סליחה ולמדתני סוד התפלה והבקשה בה תעתר, ולולא רצונך למחול ולסלוח לא נדרשת ללא שאלוך, עד כאן לשון עבודת הקודש:
במדרש (איכ"ר א, לג) וילכו בלא כח לפני רודף (איכה א, ו), רבי עזריה בשם רבי יודא בר סימן אמר בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה שלמעלה כמא דאת אמרת (תהלים ס, יז) באלהים נעשה חיל. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, כביכול מתישין כח גדול שלמעלן דכתיב (דברים לב, יח) צור ילדך תשי. רבי יודא בר סימון בשם רבי לוי בר' טרפון בזמן שישראל עושין רצונו של הקב"ה, מוסיפין כח בגבורה שלמעלה כמא דאת אמרת (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח אדני. ובזמן שאין עושין רצונו של הקב"ה, כביכול מתישים כח גדול שלמעלן והולכים גם הם בלא כח לפני רודף, ע"כ:
בזוהר (ח"ג ד, ב) ישראל שלימו דשמא קדישא אינון, וכד ישראל לתתא אשתלמאן בעובדייהו כביכול שמא קדישא אשתלים. וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדייהו ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא. ועוד שם כביכול אמר הקב"ה כד ישראל אינון זכאין לתתא, אתגבר חילא דידי על כלא. וכד לא משתכחין זכאין, כביכול מתישין חילא דלעילא:
ובספרי כיוצא בו, (תהלים כג, א) אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, אלמלא אני, לא היית יושב בירושלים. וכן הוא אומר (עמוס ט, ו) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה, ע"כ:
ובמדרש של רבי נחוניא בן הקנה אמרו בזה הלשון, וכמה מתחסד עם קונו בתלמוד תורה שכל הלומד תורה גומל חסד לקונו דכתיב (דברים לג, כו) רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, הוי אומר כשאדם לומד תורה לשמה אז אתה עוזר לי ואני רוכב שמים ואז בגאותו שחקים ע"כ:
ואמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג קח, ב) בזה הלשון, תא חזי (תהלים לז, ג) בטח בה' ועשה טוב, כעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, והא אוקמוהי ועשיתם אתם, כביכול אתון תעבדון להון, בגין דההוא אתערותא דירכון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא, ועל דא ועשה טוב כתיב, ואין טוב אלא צדיק דכתיב (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, כיון דאתון עבדין ודאי טוב אתער, כדין שכון ארץ ורעה אמונה, וכל אחד שכון ארץ ארץ עילאה, דהא לית ליה בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה, כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה, וכדין שכון ארץ, שרי בגווה אכול איבה אשתעשע בהדה. ורעה אמונה, דא ארץ וכל אחד כמא דאת אמרת (תהלים צב, ג) ואמונתך בלילות, הוי דבר לה לרעותך ע"כ:
הנה ביאור, כי כפי המעשה למטה כן דוגמתו יעשה ויתעורר למעלה, ובמעשה הטוב יתעורר צדיק יסוד עולם הנקרא טוב ויתייחד בלויה שלו, והגורם זה במעשיו הטובים הרי הוא כאלו עושה הדבר ההוא והייחוד ההוא למעלה וכמו שכתוב ועשה טוב, שהוא תקון הכבוד. והנה זה משים שלום בפמליא שלמעלה, וגם הוא יאכל בטובה וישכון בארץ, וזהו שאמר שכון ארץ, סוד ארץ החיים. ויתבאר שכל עוד שלא יעשה הטוב הזה האמור כאן והוא יחוד צדיק בצדק, שאי אפשר לשכון בארץ ההוא. ובהתעוררות הטוב לבא לחול במקומו, מעלין עליו כאלו הוא עשאו ותקנו, ואז שכון ארץ ורעה אמונה כי ינהיג האמונה ההיא בסוד (תהלים לג, ד) וכל מעשהו באמונה לרצונו, כי כמו שעשה הרצון העליון למעלה במעשיו הטובים, כן יעשה רצונו, ואז (איוב כב, כח) ותגזר אומר ויקם לך וגו':
ומבואר מזה אמרו עוד שם בזה הלשון, ועשיתם אותם (ויקרא יט, לז), מאי ועשיתם אותם, אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזל באורחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא, אמר הקדוש ברוך הוא כאלו עשאני ואוקמוהו, ועל דא ועשיתם אותם, ועשיתם ודאי, הואיל ומתערי עלינו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות, ועשיתם אותם ודאי. כגוונא דא אמר ר"ש (ח"ג קסג, א) ויעש דוד שם (ש"ב ח, יג), וכי דוד עביד ליה. אלא בגין דאזיל באורחי דאורייתא, ועביד פקודי אורייתא, ואנהיג מלכותא כדקא יאות, כביכול עשה שם לעילא. ולא הוה מלכא בעלמא דזכי להאי כדוד. והוה קם בפלגות לילא וקא משבח להקב"ה, עד דסליק שמא קדישא בכורסי בשעתא דסליק נהורא ביממא כביכול עביד שם ממש כמא דאת אמרת (ויקרא כד, יא) ויקוב בן איש הישראלית את השם, ובגיני כך ויעש דוד שם, ועל דא ועשיתם אותם כתיב, ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתקנא שמא קדישא כדקא יאות, כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גבייכו בתקוניכון כדקא יאות, ע"כ:
מכל זה יתבאר כי הצדיקים בעבודתם ובמעשיהם הטובים מוסיפים כח בגבורה שלמעלה, כמאמר מדרש איכה דלעיל (א, ג) בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מוסיפים כח בגבורה של מעלה כמא דאת אמרת (תהלים ס, יז) באלהים נעשה חיל, כי בעשיית התורה והמדות ימשיכו האור מן העדן אל הנה"ר, ומהנה"ר אל הגן סוד כנסת ישראל שהוא אלהים, ונותנים בה און וחיל ואז היא מתגברת בעזרתן של ישראל, כי היא גבורה תחתונה וממשיכים אליה האור והעוז מראש אמנה ומיחדים אותה עם דודה סוד צדיקים של עולם האור המאיר עיניה, והצדיק למטה מעורר הצדיק למעלה ושניהם מתקנים ועושים הכבוד העליון ומוסיפים ומאמצים כחו זה מלמטה וזה מלמעלה, והצדיק שלמעלה מתגבר כשיש צדיקים למטה שמאמצים כחו בסוד (תהלים סח, לה) תנו עוז לאלהים:
ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה תאנא, עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, על שם הצדיקים. וכשיש צדיקים בעולם, מתגבר. ואם לאו מתחלש, והוא סובל כל עולם דכתיב (משלי י, כה) וצדיק יסו"ד עולם, ואם חלש לא יוכל להתקיים העולם. הלכך אפילו אין בעולם כי אם צדיק אחד, מעמיד העולם, על כן העמוד הזה הוא שאמרו עליו בחגיגה פרק אין דורשין (יב, ב) ר' אליעזר בן שמוע אומר על עמוד אחד עומדת וצדיק שמו שנאמר וצדיק יסוד עולם, והוא מן הארץ סוד ארץ החיים עד לרקיע העומד באמצע, ועליו נאמר (דה"א כט, יב) כי כל בשמים ובארץ, והוא המיחד שמים וארץ ומחברם להיות אחד, ונקרא צדיק על שם הצדיקים. וכשיש צדיקים בעולם המעוררים אותו במעשיהם הטובים המאמצים כחו מתגבר, כי עושים בו חיל וממשיכים אליו האור והשפע ממקור הכל, ואז מריק בלויה שלו, והוא סובל כל העולם סוד מלכות בית דוד. וההיפך, בהיפך. והכל מהתעוררות התחתונים:
ובמדרש שוחר טוב (תהלים כ, ג) אני מדבר בצדקה רב להושיע (ישעיה סג, א), באיזה צדקה, בצדקה שעשיתם שקבלתם את התורה, שאלמלא כן היכן היתה מלכותי. ובמכילתא (פ' בא יד) אשר פדית לך ממצרים גוי ואלהיו (ש"ב ז, כג), רבי עקיבא אומר אלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אמרו ישראל לפני הקב"ה עצמך פדית. וכן בספרי (פ' בהעלותך כו) :
וזה לשון גדול החכמים האחרונים בחכמה האמיתית הרמב"ן ז"ל כתב בפירוש בפסוק (שמות כט, מו) לשכני בתוכם בזה הלשון, יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב (ישעיה מט, ג) ישראל אשר בך אתפאר, ואמר יהושע (יהושע ז, ט) ומה תעשה לשמך הגדול, ופסוקים רבים באו כן, (תהלים קלב, יד) אוה למושב לו פה אשב כי אויתיה, וכתיב (ויקרא כו, מב) והארץ אזכור, עד כאן דבריו:
וזה לשון רבינו בחיי בפרשה ההיא בפסוק (שמות כט, מו) וידעו כי אני ה' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם, ואמר כי ההוצאה היתה על מנת לשכני בתוכם, כי לולא כן לא הוציאה, וזה יורה כי השראת שכינה בישראל צורך גבוה הוא ג"כ, לא צורך הדיוט. וזהו לפי דעתי מה שאמר הנביא הושע ע"ה (יג, ד) ואנכי ה' אלהיך מארץ מצרים ואלהים זולתי לא תדע ומושיע אין בלתי, יאמר כי לא הוצאתיך מארץ מצרים אלא בשביל אנכי ה' אלהיך, כדי שתקבל עליך אלהותי, וכדי שלא תדע אלהים זולתי, ולכך הזכיר מארץ מצרים באמצעי:
וכן מצאתי במדרש תהלים (קיד, ב) בפסוק (תהלים שם א) בצאת ישראל ממצרים, ר' יהושע בן לוי אמר בזכות המשכן נגאלו ישראל ממצרים שנאמר (שמות ב, כה) וירא אלהים את בני ישראל, וכתיב (שם לט, מג) וירא משה את כל המלאכה. ויש לך מקום אחד ללמוד ממנו אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, על תנאי לשכני בתוכם עכ"ל המדרש. וזהו שנאמר אוה למושב לו, וכתיב פה אשב כי אויתיה. ורבו המקראות המעידים על זה, וכבר הזכרתים בפסוק וידבר, עכ"ד:
ובפסוק וידבר כתב בזה הלשון, ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט לבד, אלא צורך גבוה, כי כיון ששם המיוחד מפורסם ע"י הכבוד, הנה הכבוד מקבל תוספות רוח הקודש, וזהו (תהלים קד, לב) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו. ולכן יש להם כח לישראל להיות מחלישים או מוסיפים כח בגבורה שלמעלה כפי מעשיהם, שכן כתיב (דברים לב, יח) צור ילדך תשי, וכתיב (תהלים ס, יז) באלהים נעשה חיל, עכ"ד:
עיניכם הרואות הסכמת כולם שהעבודה צורך גבוה, כי בזה מתקן השם הגדול. והצדיק המדמה צורה ליוצרה בסוד שהאדם התחתון נעשה בצלם ודמות אדם העליון כדפירשתי לעיל, אז בהתקדש איבריו פנימיית וחיצונים אז אבר מחזיק אבר סוד איברי מרכבה עליונה מוסיף בהם כח:
ואם ח"ו דמות אדם משתנה, רצוני לומר שפינה מסטרא דקדושה ומתדבק בסטרא דמסאבא, אז פוגם בכל העולמות, וגם הפגם נוגע למעלה כמבואר בזוהר ובתקונים בכמה מקומות, והביא קצת (בזוהר ח"ג עד, א) בפרשת אחרי מות, ר' יודא אמר בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא דסלקין ריחין טבאן, כנסת ישראל מתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין. ובשעתא דאסגיאי חייביא בעלמא, כביכול כנסת ישראל לא סלקא ריחא ואטעמת מסטרא אחרא מרירא כדין (איכה ב, א) השליך משמים ארץ ואנפהא השוכן. ר' יוסי אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא, כתיב (שה"ש ב, ו) שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ובשעתא דאסגיאו חייביא בעלמא, כתיב (איכה ב, ג) השיב אחור ימינו. ר' חזקיה אמר מהכא (משלי טז, כח) ונרגן מפריד אלוף, כלומר פריש מלכא מן מטרוניתא הדא הוא דכתיב (ויקרא יח, ז) ערות אביך וערות אמך לא תגלה:
עוד שם, כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקודשא בריך הוא, קודשא ב"ה עביד מדוריה בכנסת ישראל, מאי טעמא בגין דישראל ברא בוכרא להקב"ה דכתיב (שמות ד, כב) בני בכורי ישראל, אימא דא כנסת ישראל דכתיב (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך:
עוד שם, חמי מה כתיב (משלי י, א) בן חכם ישמח אב, בעוד דהאי בר אזיל באורח מישור והוא חכימא, ישמח אב דא מלכא דלעילא, ישמח אב סתם. אשתכח האי בר באורח תקלה, מה כתיב (שם) ובן כסיל תוגת אמו, ולא אביו, ורזא דמילתא (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם ע"כ:
עוד בספר הזוהר (ח"ג סו, א) זה לשונו, תנינן כביכול חייביא עבדין פגימותא לעילא, מאי פגימותא כמה דכתיב (דברים לב, ה) שחת לו לא בניו מומם, דהא כל הני תקונים לא משתכחין כדקא יאות. כתוב אחד אומר (ישעיה נט, יז) וילבש צדקה כשריון. וכתוב אחד אומר (שם) וילבש בגדי נקם תלבושת. אלא אמר ר' יצחק וילבש צדקה מזמנא דישראל זכאין, לא זכו וילבש בגדי נקם. אמר ר' יוסי מאי פגומתא, כמה דתנינן דאבהן לא מסתפקין לאתברכא מההוא שקיא דנחלין כ"ש בנין הדא הוא דכתיב שחת לו לא בניו מומם לעילא ולתתא, והיינו דאמר ר"ש כל זמנא דחייביא אסגיאו בעלמא כביכול שמא קדישא לא מתבריך בעלמא, וכל זמנא דחייביא לא אסגיאו שמא קדישא מתברך בעלמא הדא הוא דכתיב (תהלים קד, לו) יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה. א"ר אבא מקרא זה ממש איהו דכתיב שחת לו לא בניו מומם, מאן גרים לחבלותא, דא דור עקש ופתלתול, בגין דאינון חייביא דדרא אשתכח הכי בגיני, כך בתר דאמר משה כל הנך מילי ואמר שמא קדישא כדקא יאות, אמר צדיק וישר הוא מלא כתקוניה, אבל שחת לו לא בניו מומם, מאי טעמא משום דאינון דור עקש ופתלתול. א"ר אבא לו לא הא אוקמוה והכי הוא מה כתוב בתריה, (דברים לב, ו) הלה' תגמלו זאת לשלמא דא גמול לקבליה על דא טבא דגרם לך ועביד לקבלך, עכ"ל:
ויש מאמרים עוד בזוהר ובמדרשים אשר אין להם מספר. וכן האריכו המקובלים בספריהם כי בהיות כנסת ישראל שלמטה בארץ הטהורה נוהגים כשורה לעשות כמשפט וכתורה היתה השכינה ברוח הקודש ביניהם נאה והדורה, ועל כל כבוד חופה ועטרה שנאמר (ישעיה יב, ה) מודעת זאת בכל הארץ וכתיב (תהלים צז, א) ה' מלך תגל הארץ שהרמז לארץ החיים. ובהיפך, זהו כצפור נודדת מן קנה ויוצאת מביתה וממלונה, כענין שנאמר (משלי יט, כו) משדד אב יבריח אם, וכתיב (ירמיה יד, ח) למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון, וכמו שהאריכו רז"ל בענין שכינה בגלות במדרש תהלים (יג, ד) אגילה בישועתך (תהלים ט, טו), א"ר אבהו זה אחד מחמש מקראות הקשין שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה. ישועתנו אין כתיב כאן, אלא ישועתך, אמר דוד ישועתנו הוא ישועתך. א"ר ברכיה הכהן מה דכתיב (זכריה ט, ט) צדיק ונושע הוא, מושיע אין כתיב כאן, אלא נושע, וכשעתידים לחזור שכינה היא חוזרת עמהם שנאמר (דברים ל, ג) ושב ה' אלהיך, והשיב אין כתיב כאן, אלא ושב עכ"ל. והאריכו בזה יותר כי מפורסם באורך ורוחב בכל ספרי המקובלים:
אמנם יש קושי עצום על כל הנ"ל מכמה פסוקים המורים שאין המצות והעבירות נוגעת בו. אליפז אמר (איוב כה, ג) החפץ לשדי אם תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך. אליהו אמר (שם לה, ו-ז) אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו וגו', והרבה פסוקים כאלה. והנה מצאתי הרב בעל עבודת הקודש התעורר על זה ואעתיק כל לשונו מאחר שהוא דרוש גדול, ואח"כ אגלה דעתי בעזה"י:
זה לשונו פרק ג' מחלק העבודה, ראיתי לרז"ל דבר יראה מפשוטו שהוא סותר מה שקובל וקויים במה שאין בו ספק כלל והוא היות העבודה צורך גבוה ג"כ, והוא שהם ע"ה אמרו במדרש ילמדנו בפרק שמיני (תנחומא פ' שמיני) בזה הלשון, וכי מה איכפת לו להקב"ה כששוחט בהמה ואוכל או נוחר בהמה ואוכל, כלום אתה מועילו כלום אתה מזיקו. או מה אכפת ליה אוכל טהורות לאוכל טמאות, שנאמר (משלי ט, יב) אם חכמת חכמת לך, הא לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות שנאמר (תהלים יח, לג) אמרת ה' צרופה וגו', למה שיהא מגן עליך, שנאמר (שם) מגן הוא לכל החוסים בו, ע"כ. אשר יראה בתחילת המחשבה דלא אכפת ליה לשוחט ואוכל, או מנבל ואוכל, או אוכל טהורות או טמאות, שאין דבר מאלו וכיוצא בהם מזיקו או מועילו, ואין דבר מגיע לו כלל, וכמו שיראה מפשט הכתובים שאמרו (איוב כב, ג) החפץ לשדי אם תצדק ואם בצע כי תתם דרכיך, והם דברי אליפז לאיוב. וא"ל אליהו (שם לה, ו-ח) אם חטאת מה תפעל בו וגו' אם צדקת מה תתן לו וגו' לאיש כמוך רשעך וגו', ואמר שלמה המלך ע"ה (משלי ט, יב) אם חכמת חכמת לך וגו', אשר מכל זה יראה שאין טובות האדם ורעותיו נוגעים כלל לגבוה כי אם אל פועלם בלבד. וכבר התבאר היפך זה, כי העבודה צורך גבוה:
ובענין מאכלות אמרו במדרשו של רשב"י ע"ה (ח"ג מא, ב) בזה הלשון, תא חזי כל מאן דאכיל מאינון מיכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא וגעיל נפשיה וגרמיה ורוח מסאבא שריא עליה, ואחזי גרמיה דלאו חלקיה באלהא עילאה ולא אתי מסטריה ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא אחדין ביה כל אינון דאחידן בסטרא דמסאבא ומסאבין ליה ודנין ליה כבר נש דאיהו געלא בהאי עלמא וגעלא בעלמא אחרא, ועל דא כתיב (ויקרא יא, מג) ונטמתם בם בלא אל"ף, דלא אשתכח אסוותא לגעוליה ולא למסאבותיה לעלמין, וי להו ווי לנפשייהו דלא יתדבקון בצרורא דחיי עלמין, דהא אסתאבו ווי לגרמייהו, ועלייהו כתיב (ישעיה סו, כד) כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. מאי דראון סרחונא, מאן גרים לון ההוא סטרא דאתדבק ביה. ישראל אתיין מסטרא דימינא, ואי אתדבקן בסטרא דשמאלא הא פגימין לסטר דא, ופגימין לגרמייהו ופגמין לננפשייהו, ופגימין בעלמא דין ועלמא דאתי, כ"ש מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא דכלא אחיד דא בדא וכתיב (דברים ז, ו) כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וגו', ע"כ:
הנה בארו בפירוש כי המטמא עצמו באכילת מה שאסרה תורה פגים לסטרא דא והיא סטרא דימינא שאמר ישראל אתיין מסטרא דימינא והוא צד הקדושה והטהורה סוד האצילות, וא"כ הרי הטהרות והטמאות נוגעות לגבוה ג"כ, ומזה בא הרבה במדרשו של רשב"י ע"ה, ובפרט בפרשת נגעים ובפרשת עריות. ומהם בזה הלשון (ח"ג מז, א), ר' חייא אמר ר' יצחק גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא אלא בגין דישתכח לעילא, ועילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא דילפינן דכלא תליא האי בהאי והאי בהאי, ע"כ:
ואמרם וכי מה אכפת ליה להקב"ה וכו' (ב"ר מד, א) הא לא נתנו המצות וכו' אינו נגד מה שכתבתי, אבל יתבאר ויובן ממנו לחכמי לב כי העבודה צורך גבוה ג"כ, כי הכוונה להם ע"ה באמרם וכי מה אכפת ליה להקב"ה הוא על אדון יחיד שורש השרשים דיליה לא אכפת ליה כלל, ועל זאת הכוונה באו כל הפסוקים ההם ג"כ ומה שידומה להן, כי אין צדקת האדם ומריו נוגע לו כלל כי אם אל הפועל הטוב והרע בערך האדון היחיד. אמנם לצורך הכבוד להשפיע על הראשים העליונים ליחד ראש המחשבה בסופה, כי כן היה הרצון הטהור והחפץ הקדוש צורך גמור הוא ולהעיד ע"ז ולהשלים הכוונה בו ולהורות שזה כן באו כל המצות והעבודות, ונצטווינו בהם לזאת הכוונה ועשייתן, והעסק בהם תמיד משלים הכוונה בהם והוא יחוד השם הגדול בכבודו אשר הוא צורך גבוה ג"כ, ועשיית המצות והעסק בעבודות הנכונות על הכוונה הראויה בהם הם המגיעים את עושם אל הדביקות בדברים העליונים בסוד (דברים י, כ) ובו תדבק, (שם יא, כב) ולדבקה בו, והוא חבור התחתונים בעליונים אשר השתדלו באלו החיים לתקנם כראוי. והוא אמרם לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות, והוא החבור והדביקות בשם המיוחד ע"י המצות, כי הם החוט המחבר בין עושיהם ומקיימם, ובין השם המיוחד:
ואמנם המצות שהוזהרנו מהם שלא ליטמא בהם באו ג"כ לצורך הכבוד, כי המטמא בהם למטה טומאתו מגעת עד למעלה עד המקדש המקודש בסוד (במדבר יט, כ) את מקדש ה' טמא, כי העובר עבירות מעורר הדברים החצונים סוד התמורות אשר הם צד הטומאה ובאים ומטילים זוהמא בחוה ומטמאים המקדש, ואז (ישעיה נז, א) מפני רעה נאסף הצדיק (במדבר יא, ו) ונפשנו יבשה והטעם אין כל. ונצטוינו שלא לעורר הצד ההוא שהוא הסיג היוצא מן הכסף, כי אם להרחיקו לבל יבא אל הקודש פנימה, שיהיה הכסף נקי וטהור משולל מן הסיג בסוד (משלי כה, ד-ה) הגו סיגים מכסף וגו' הגו רשע לפני מלך וגו'. ולזאת הכוונה הזהירה התורה שלא לעבור על מצות לא תעשה, והכל במשמע לצרף בהם את הבריות שיובן ממנו צרוף וחבור כל הדברים זה בזה, וגם פירוד והוצאה והרחיק הסיג מן הכסף. והוא אמרו (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה, (תהלים יח, לג) אמרת ה' צרופה, אשר מכל זה יתבאר על נכון היות המעשים ההם, הן טובים הן רעים, כלם נוגעים לגבוה:
והרב המורה בחלק ג' פרק כ"ו מספרו אמר בזה הלשון, מצאתי לחז"ל דבר בב"ר (מד, א) יראה ממנו בתחילת המחשבה שקצת מהמצות אין להם סיבה אלא צוואה לבד, ולא כוון בהם תכלית אחרת ולא תועלת נמצאת, והוא אמרם שם וכי מה אכפת ליה להקב"ה בין מי שישחט מהצואר למי שישחט מהעורף, הוי אומר לא נתנו המצות אלא כדי לצרף בהן את הבריות. ועם היות המאמר הזה זר במאד שלא ימצא לו דומה בדבריהם, פירשתי אני בו פירוש תשמעהו עתה עד שלא יצא מסדר דבריהם כלל, ולא נפרד מהשרש המוסכם עליו והוא היות כל המצות בקש מהם תכלית מועילה במציאות, כי לא דבר רק הוא, ואמר (ישעיה מה, יט) לא אמרתי לזרע יעקב תהו בקשוני אני ה' דובר צדק מגיד מישרים, ואשר צריך שיאמינהו כל מי שדעתו שלימה בזה הענין הוא מה שאספרהו, והוא שכלל המצות יש להם סבה בהכרח ומפני תועלת אחת צוה בה, אבל חלקיהם הם אשר נאמר בהם שהם למצוה לבד:
והמשל בו, שהריגת בעל חי לצורך המזון הטוב מבוארת התועלת כמו שאנחנו עתידין לבאר, אמנם היותו בשחיטה לא בנחירה ובפסיקת הושט והגרגרת במקום המיוחד אלה וכיוצא בהן לצרף את הבריות, וכן יתבאר לך ממש שוחט מהצואר לשוחט מהעורף, אבל אמתת הדבר כן הוא, כי כאשר הביא ההכרח לאכילת בעל חי כיון למיתה הקלה עם קלות המעשה שאי אפשר הכאת הצוואר אלא בסייף וכיוצא בו, והשחיטה אפשר בכל דבר, ולברור מיתה התנו חדוד הסכין, ע"כ. ויש לדון אחריהם ולומר שאם יספיק טעמו לפי דעתו במה שאמרו בב"ר וכי מה אכפת ליה להקב"ה בין מי שישחט מהצואר למי שישחוט מהעורף, הנה לא יספיק במה שאמרו במדרש (תנחומא שמיני ח) ילמדנו או מה אכפת לו אוכל טהורות לאוכל טמאות, שיראה מדבריהם אלה שהם גוזרים על קצת מצות בכלל שהם למצוה לבד ולא כיון בהם תכלית אחרת לא חלקיהם בלבד:
והנראה מדבריהם ז"ל שלקחו המשל באלו, ומהם יובן לכלל המצות כלן. אמרו בויקרא רבה פ' שמיני (יג, ג) וזאת הבהמה הדא הוא דכתיב (משלי ל, ה) כל אמרת אלוה צרופה, רב אמר לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהן את הבריות וכל כך למה, שנאמר (תהלים יח, לג) מגן הוא לכל החוסים בו, ע"כ. וכן נראה ממשמעות כל אמרת אלוה צרופה, והם ז"ל על כלל המצות אמרו. ובזה אמרו במדרש שוחר טוב (תהלים יח, כה) אמר רב לא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא כדי לצרף אותם שנאמר (תהלים יח, לג) אמרת ה' צרופה, הרי כל דבריהם מכוונים על כלל המצות לא קצתם כדעת הרב. ועוד שאפי' חלקיהם כוון בהם לתועלת הנפש שהיא ההצלחה האחרונה, והוא אמרם בויקרא רבה פרשת שמיני (יג, ג) א"ר ברכיה בשם ר' יצחק אריסטוון עתיד הקב"ה לעשות לעבדיו הצדיקים לעתיד לבא, וכל מי שלא אכל נבילות בעולם הזה זוכה לראותו לעולם הבא, הדא הוא דכתיב (ויקרא ז, כד) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, בשביל שתאכלו ממנה לעתיד לבא לפיכך משה מזהיר לישראל ואמר להם זאת החיה אשר תאכלו, ע"כ:
הנה כי השחיטה בקנה ובוושט במקום מיוחד שהוא חלק המצוה והיא מטהרת את החי ומכשירתו לאכילה, ימשך ממנה התועלת הזה העצום לנפש. ושחיטה מהעורף שמנבלת את החי, מטמאה את הנפש ומרחיקתה מן ההצלחה ההיא, ונמצא א"כ פסוקת הושט והגרגרת במקום מיוחד שהיא חלק המצוה לדעת הרב, וכוון בה התועלת העצום ההוא זולת המצוה בו שלא כדבריו, מלבד מה שקבלו חכמי האמת בטעם מצוה זו דברים שהם כבשונו של עולם נעלמו מעיני הרב:
ובמדרש שוחר טוב (תהלים יח, כה) אמרו בזה הלשון, האל תמים דרכו (תהלים יח, לג), דרכו של אלהים תמים, אתה על אחת כמה וכמה, וכי מה אכפת ליה להקב"ה שוחט מהקנה ואוכל או מן הזנב. ר' ברכיה בשם ר' יעקב, כתב חלב נבלה וחלב טרפה, אם לא אכלתם אותם בעולם הזה חייכם שאריסטוון גדול מתוקן לכם לעולם הבא שנאמר (יואל ב, כו) ואכלתם אכול ושבוע, ע"כ. ואמרם דרכו של אלקים תמים אתה כו' רמזו למה שהתבאר למעלה בסוד לצרף בהן הבריות, שהוא שלימות עליונים ותחתונים ויחודם זה בזה, ולהקב"ה אדון יחיד לא איכפת ליה שוחט וכו' כי הכל לצורך הכבוד בסוד הצירוף, והנזהר מנבלות והטמאות זוכה אל הצירוף ההוא. נמצאו אם כן המצות כולם וחלקיהם גורמת הצירוף ההוא אשר הוא שלימות וחבור העליונים אלו באלו, והתחתונים נכללות וזוכים אל השלימות ההוא, ואם כן אין במצוה דבר או חלק שלא כיון בו תכלית ותועלת בהצלחת הנפש והיחוד השם הגדול בכבודו כידוע ליודעי האמת, ולהורות שאין דבר וסיפור בתורה שלא כוון בו תועלת זה וכל שכן המצות בכלל וחלקיהם אמר אדון הנביאים ע"ה (דברים לב, מו) שימו לבבכם לכל הדברים וגו' כי לא דבר רק הוא מכם, וכל מיני השלימיות וההצלחות דבקים בדברים ההם ונמשכים מהם והוא אמרו כי הוא חייכם, והם חיי עולם הבא, ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה, לומר שמהם נמשכים חיי העולם הזה ג"כ, עכ"ל ספר עבודת הקודש:
הנה בענין תירוץ הקושיא אין דבריו ישרים בעיני, כי הוא מפרש הפסוקים המורים שאין המעשים נוגעים בו דקאי על אי"ן סו"ף, אבל באצילות נוגעים מעשה בני אדם, אם כן מה אמר אם חטאת מה תפעל בו, וכן אם צדקת כו', כי אף שאינו פועל ונותן באי"ן סו"ף מכל מקום פועל ונותן באצילות שהם גלוי אי"ן סו"ף שבהם מגיע כל העניינים, כי בעצם אי"ן סו"ף מצד העלמו הוא בנעלם תכלית ההעלם כי אם ע"י האצילות ולכך א"ס לא רמזו בתורה לא בשום תיבה ולא בשום אות ולא באות של עוקץ. גם מה שאמרו במדרש ילמדנו וכי מה איכפת ליה להקב"ה, ופירש הרב שזה קאי אאי"ן סו"ף, הוא דחוק במאוד, כי על הרוב ורובא דרובא פירושו של הקב"ה הוא באצילות, וברוב המקומות רומז הקב"ה על תפארת, ובקצת מקומות על מלכות: על כן בניי יצ"ו שמעו אלי ותחי נפשכם, ואשכילכם בינה להבין הענין של העבודה צורך גבוה:
ומתחילה אביא דעת המקובלים האחרונים בענין הזה של הוספת כח שלמעלה או התשת כח שלמעלה ואביא מחלקותם, ואח"כ אומר מה שחנני ה':
זה לשון מערכת אלהות במערכת הטעם, כי המחשבה בבריאה בתפארת בעבור שיהי' ראוי לקיום המין וכאשר בארנו למעלה, אבל יציאת המחשבה מכח למעשה ע"י העטרה אשר היתה לראש פינה והנה הוא שר העולם העליון, וכן נקראת בכור, כלומר ממונה בכחו, וכענין (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו. ואמנם אי אפשר לומר שנקרא שר העולם כמשמעו בעבור שהוא מנהיגו של עולם התחתון ומשגיח בו, אמנם יונק מלמעלה ומשפיע למטה, וכענין (פס"ר מ, ג) שיתף מדת רחמים עם מדת הדין וברא את העולם, וכענין שרמזו במשל ההוא על האדריכל והסרסור אמרו בפרשת נח (צ"ל בראשית) (ב"ר כז, ד) על פסוק (בראשית ו, ו) ויתעצב אל לבו, משל למלך שבנה פלטרין ע"י האדריכל ראה אותם ולא ערבו לו, על מי יש לו להתרעם לא על האדריכל. משל אחר בפרשת נח (צ"ל בראשית שם ח, ג) למלך שעשה סחורה ע"י הסרסור והפסיד על מי יש לו להתרעם לא על הסרסור. עוד משל אחר במדרש (שם לא, ז) למינקת שנרדית בסרחון בן המלך:
וכל אלו המשלים, הם רומזים להסתרת פנים המאירים בעת הזעם, וכענין (בראשית ט, יד) והי' בענני ענן על הארץ הרומז שתחשך הארץ ואין אור השמש מזריח. ומלת אדריכל וסרסור ומינקת רומזים לשר העולם. וכן מלת בן המלך רומז לתפארת. רמזו כי אם יטב בעיני המלך מעשה האדריכל או סחורת הסרסור או גידול המינקת בא המלך לשכון בבנין הבנאי, או יעמוד בסחורות הסרסור, או עם בניו בביתו ויקרא בשלום האדריכל והסרסור והמינקת והכל בשלום. ואם לא ערבו לו מעשיהם בעבור היות נמשכים אחר שרירות לבם, אז יתעצב המלך אל לבו ויסתלק ממנו מחמת זוהמת הנחש אשר בביתו, כי אין אדם דר בבית אחד עם נחש (כתובות עב, א) שזה בכפיפה וזה בקומה ותתוסף זוהמת נחש על חוה, ומזוהמא ההיא יעלו העובדי גלילים לגדולה, כי השרים הממונים עליהם מתפרנסים ממנה, ובהיות מעלה לעו"ג מצד הזוהמא אז ירדו ישראל בפשעיהם וטומאתם וישולחו עם אמם מארץ מולדתם לתחת ידי האומות אל ארץ לא להם ועבדום וענו אותם, כי שם כוחם. ומפני דבקות האם על הבנים, היא בצרה בצרתם, כמו שכתוב (ישעיה סג, י) בכל צרתם לו צר, והוא באור ענין הרדיה אשר נרדים בעבודה, והטומאה אשר נטמאה בזוהמתן:
ועוד יתבונן בענין שדרשו (מגילה כט, א) גלו למצרים שכינה עמהם, גלו לעולם שכינה עמהם, מה שצריך להתבונן. ועוד מה שבארנו למעלה (עי' בד"ה עיניכם ולעיל מיניה) כי בזכות הצדיק המדמה צורה ליוצרה שכינה שורה בתחתונים, ויותר על הצורה הטהורה כי מצא מין את מינו וניער עד שהנקבה תסובב גבר, ויתחכם בתורה ובחכמה ובמצות שטרח בהם תמיד עד שיתנבא וידע העתידות. אבל כאשר ימרה בתורה ובמצות אשר הם דוגמת הדמות, יטמא את צורתו ויחשב כבהמה להתרחק מן הקדושה ומן הנבואה אשר בפעליה, ולא כדאי להשתמש בשרביט המלך. וזהו בסוד הענין, כי כל ענין סילוק השפע איננו ענין שיהיה חסרון למינקת חלילה בצד מהצדדים, אך הוא חסרון לבנים המשחיתים אשר מקבלים היפך שפע הטוב הוא מצד מרים, ובשלוח האם ישולחו הבנים כענין שנאמר (בראשית ו, יג) והנני משחיתם את הארץ, אשר נסתרה כי בהשחתת הארץ ישחתו ג"כ כי תכה בה מכה רבה כדי שישובו מדרכם לשוב עמה מבית עבדים אל בית מלך פנימה. נמצא כי החסרון כלו לישראל הם המקבלים היפך הטוב הראוי להם אם יהיו טובים, עכ"ל:
וזה לשון הרב החייט, איננו ענין שיהיה חסרון למינקת כו', הפירוש איננו ענין שהכוונה העצמיית היא לתת בה חסרון, כי היא לא חטאה, אלא הוא ליסר את הבנים. ובמקדש ימשך מזה חסרון אליה, כי ליסר הבנים אי אפשר מבלי שהיא תהיה משולחת ומגורשת עמהם. ודחקתי עצמי לפרש דברי הרב בזה האופן אע"פ שאני יודע כי היא טלאי לא יסבלהו הלשון, שאם לא זאת כוונתו הוא סותר את דבריו, כי אמר למעלה בענין משל המגדלת והסרסור והאדריכל אם לא ערבו למלך מעשיהם אז יתעצב אל לבו ויסתלק מהמגדלות ומהסרסור והאדריכל הנזכרים, וכי זהו ענין הרדיה אשר נרדית המגדלת בעונם של ישראל והטומאה הנטמאת בזוהמא והשכינה הולכת עמהם בגלות, הנה דבריו סותרים אלו לאלו:
וגם בתחילת השער הזה אמר, שכאשר האשה תמרוד במלאכות שלה, גם הבעל ימרוד בשלו ויניח את ביתו וילך לו ויגרש את אשתו, ואם יסרחו הבנים ישלחם ביד פשעם, ונתגרשה האשה מבעלה וילך האב המרחם למרחוק. וסמוך לזה אמר בהיפך זה כמ"ש כי איננו. ענין היות בעטרה מעוט כח ומעוט קדושה וכבוד ופרוד בסבת התחתונים כאשר לא יכשרו מעשיהם, כי חלילה לאל כאשר חשבו רבים מקלי המוח בחולשת הבנתם בדברי רז"ל ובדברי המקובלים וכו'. ועתה אחי ראה גם היאך דבריו סותרים אהדדי, ואם אין כוונתו מה שפירשתי בו, אסור לשמוע דבריו וכל שכן להאמינם, והרודף אחר דעתו זה הוא קל המוח בחכמת הקבלה אשר כולה בנויה על הקוטב הזה:
ואם יפלא בעיניך בענין השכינה האיך מקבלת פגימה בעונות ישראל, וגם ישראל בענין הסתלקות האי"ן סו"ף, והסתלקת העטרה. בא וראה בספר התקונים (תקון א יז, ב) זה לשונו, אמר אליהו רבון עלמין אנת הוא אשתמודע על כלא וכל ספירין כל חד אית ליה שם ידיעו בהון אתקריאו מלאכיא, ואנת לית לך שם ידיע, ואנת ממלא כל שמהן, ואנת הוא שלימו דכולהו, דכד תסתלק אנת מנהון אשתארו כל שמהן כגופא בלי נשמתא, עכ"ל:
הנה לפי זה יש בהם שלימות וחסרון והכל לפי מעשה אדם. ואני בא לבאר זה יותר וממנו תדע מה ענין הסתלקות האין סוף מהספירות, וגם מהו ענין הסתלקות העטרה אל האין סוף, מהו ענין נפילתה:
הלא ידעת אם לא שמעת כי העטרה נקראת הבל פה, והיא אחת מההבלים שאמר החכם עליהם הבל הבלים וכו' (קהלת א, ל), כי שם תמצא באותו הפסוק עולה לז' הבלים המורים על הבנין המתרבים ומתחזקים מצד הבל הפה היוצא מפי הצדיקים בין בתורה בין בתפלה, שנאמר (שם ח, יד) יש הבל אשר נעשה על הארץ. וגם העטרה היא ה' והיא ל"ב, ואם כן היא הב"ל, והבל למפרע להב כי היא שלהבת הקשורה בגחלת, והיא אחת מהלהבות אשר עליהם נאמר (תהלים כט, ט) קול ה' חוצב להבות אש. ועל ב' עניינים האלה הבל ולהב מיוסד סוד הענין הזה, וזה כי ההבל העולה מהפה כלול מג' דברים, ממים היוצאים ממוח, ומאש היוצא מהלב, ומאויר היוצא מהריאה, והאותיות היוצאות כלולות מאלו הג' דברים דרך ה' מוצאות הפה, ולזה ברא בראשם אמ"ש, כי אלו הג' נקראו אמות שהם אויר מים אש. ולזה אמר בעל ספר יצירה כ"ב אותיות, רעשן ברוח, משכן במים, דלקן באש כו', וההבלים האלה עולים עד אור המדה הכלולה מהג' מדות מים אויר אש שהיא העטרה ומאמצות אותה ומוסיפין בה כח באופן תתפשט ותתגדל עד למעלה בדרך האידים העולים מן הארץ המתהפכים לעננים ומטר באויר, ועל הארץ יריקו כי מצא מין את מינו וניער, ועכ"פ ההתעוררות קם ממנה כי אם תהיה יבשה חסירה מהאידים העולים לא ירד מטר ארצה שנאמר (בראשית ב, ו) ואד יעלה מן הארץ והשקה את פני האדמה, ולא יותר ולא פחות הענין בעטרה, כי כשהיא יבשה בעונות ישראל לא יעלו ולא יתפשטו ממנה אידים אל הא"ס באופן עליה יריקו, וגם צריך שמהאין סוף ירדו אליה אידים נסתרים יפגעו זה בזה כדרך חוש הראות שהדבר המוחש יצאו ממנו נצוצות יגיעו לחוש העין, וגם מחוש העין יצאו נצוצות לקבלם יפגשו זה בזה, לא באופן אחר כאשר הוא ידוע לחכמי הטבע. וכך מאין סוף ירדו אל האצילות עד שיגיעו אל העטרה אידים נסתרים יפגשו אלו באלו, ואז ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה:
ואמשול לך משל יפה על הענין הזה מהאבן השואבת, הלא החכם ר' עזריאל דימה האצילות אצל האין סוף כאבן השואבת המושכת הברזל בסגולתה כו' (עיין לעיל בד"ה וזה לשון הרב החייט). עוד כתב אח"כ וזה לשונו, וגם הענין הזה יובן מצד הלהב, כי היא שלהבת ומאירה בג' גווניה הנמצאים גם בקשת, כשהג' אורות שעליה שהם האבות יאירו אליה כי הוא אספקלריא דלא נהרא ובה נמצאו הגוונים אבל האורות באים מלמעלה ויעלו הגוונים שבה לעומתם. והמשל לזה מהנר הדולק שנתכבה ונשאר בה איד עשני, אם יניחו הנר הזה למטה מנר דולק סמוך אליה, ימשיך האור העשני שבנר ונדלק, ואע"פ שמטבע האש לעלות למעלה, יורדת אז למטה לקראת האור העשני שבנר אף על פי שלא יפגשו ממש זה בזה יש כח באור להמשיך אליו הלהב. כביכול כן הענין בעטרה שבה דוגמת האור העשני לגבי המדות שעליה, כי היא אספקלריא דלא נהרא, וכשעולה ממנה האור העשני פוגש עם הלהב שבאין סוף ממשיכו למטה, וכל זה כשלא יהיה מונע והם עונות ישראל המכבים האור העשני שלא יעלה הלהב. תן עיניך בענין הזה מכל משמר תצרנו כי ממנה תוצאת חיים, עכ"ל הרב החייט:
עוד כתב בעל המערכת במערכת הטעם לעיל מיניה וזה לשונו, יש להתבונן עוד ולדעת כי בעלות המחשבה היתה עטרת לראש פינה ולקבל מן הכל ולהשגיח בעולם השפל ולהנהיגו אינו ענין היות בה מעוט כח או מעוט קדושה וכבוד ופרוד בסבת כאשר לא יכשרו מעשיהם חלילה לאל, כאשר חושבים רבים מקלי המוח בחולשת הבנתם בדברי רז"ל ובדברי המקובלים. אבל היתה המחשבה ההיא לתכלית השלימות בענין הבריאה לצורך הקיום עכ"ל:
וזה לשון החייט שם, אינו ענין היות בה כח וקדושה כו', אם כוונת הרב שהעטרה אינה מקבלת פגם בעונות ישראל כבודו במקומו מונח, זהו ענין פילוסופים אבל לא דעת אמתי מחכמי הקבלה, כי מה היא הרדיה של המניקת ושלוח האם שנאמר (ישעיה נ, א) ובפשעכם שולחה אמכם, ונאמר בזמן דור המבול (בראשית ו, יא) ותשחת האר"ץ. ומהו הקצוץ שעושה האדם בעשותו עבירות, או הייחוד שמייחד בעשותו המצות וכל טעמי המצות תלוים על הקוטב הזה. אלא יש לנו בהכרח להודות כי עונותינו גורמים בה פגם וגם בכל הבנים, כי מסלקים האם מעל הבנים:
ובספר הזוהר (ח"א ריט, א) לא תקח האם על הבנים (דברים כב, ו), לא תקח האם מעל הבנים, והפגם הוא זה שמסתלק למעלה האור הבהיר ואינו פוקד הארץ, מפני שהפקידה היא להטיב לתחתונים המדמים הצורה ליוצרה, ואם אין צדיק להמשיך ההשפעה מהמזל העליון נמצא שגם העטרה היא פגומה וחסרה מאותו השפע. וזהו פירוש (בראשית ו, ו) ויתעצב אל לבו כפי מה שפירש הרמב"ן:
ואמשילך משל משדי האדם, כי כל עוד שיונק התינוק מהם מוצץ ומושך החלב אל השדיים מהמקורות, ואם יחסר היונק גם תחסר החלב. וגם הענין זה תמצא במי הבאר, כל עוד שיכלו מימיו יתרבו המים, ואם אין לא די שלא יתרבו המים אלא יחסרו, וכן באצילות. ואני תמה מהרב שנראה מדבריו כי אין חילוק בין המאציל והנאצל, והוא הספק שהיה לו בזה אשר בעבורו הוצרך לומר זה, הא ניחא אם היינו מייחסים זה אל המאציל הראשון האין סוף עלה על כל עלות, אבל באצילות הותרה הרצועה. וכבר פירש בדרוש האצילות כי בתחילה הוצרך הקב"ה לברוא את העולם באמצעיית האצילות אשר הוא מקבל השלימות והחסרון כדי להרע ולהטיב, והוא עצמו אמרו זה בתחילת ספר הזה וזה לשונו, יש לך לדעת כי בזכרי בענין הספירות ראש וסוף אין הכוונה בו חלילה להיות לאלהית ראש וסוף, שכבר בארתי בעבודת האחדות אשר נתבאר ממנו כי אין האלהות נגדר. אבל הכוונה היא על ענין האצילות אשר לו ראש וסוף לסדר תקון כל הנבראים וכו', ואם באולי נוכל להליץ בעדו ולהטיל טלאי בלשונו ולומר כי בא להזהירנו שלא נטעה לומר כי הונחה העטרה לראש פינה להיותה ראש לשפלים מצד מיעוט קדושתה וכדי שתקבל הפירוד מלמעלה כשיחטאו התחתונים, כי לא היתה זאת הכוונה חלילה, אלא לסבה אשר הוא אומר כי ההכרח להיות כן לקיום התחתונים, עכ"ל הרב החייט:
וזה לשון הרב פ"ז שהוא ג"כ פירוש על ספר המערכת, וכתב וזה לשונו, אינו ענין היות בה מיעוט כח וקדושה כו', פירוש אע"פ שנראה בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ דברים המורים כי כאשר התחתונים אינם עושים רצון השם שהפגם ההוא עולה למעלה, חלילה כי לא יגרום שום חסרון בההוייות האלהיות. אלא כשישראל עושים רצון ה' אז הברכה נמשכת מלמעלה למטה, ואזי כל אותם הכפירים לטרף מבקשים מאל אכלם, והקטגורים נעשים סנגורים על ישראל הנקראים בנים למקום, ואז הברכה מצויה בעולם (ישעיה סא, ה) ועמדו זרים למטה ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם. ואם ח"ו אין עושים הרצון, אזי ההשפעה והברכה וההשגחה מתעלת ממטה למעלה ומסתלקת ההשגחה מהתחתונים, וגם מן הכוחות הפועלים פעולות בעולם השפל, ואזי אותם הכפירים שואגים לטרף כי אין משגיח ועוזר, והם המונעים הברכה והשפע עד שיחזרו בתשובה, כי הוא יתברך ויתעלה אינו מונע בר, אלא האדם עצמו גורם לעצמו המונעים שלא נבראו אלא לעשות דין אמתי וישר ברשות בוראם בהסתלק השפע מהם בסבת התחתונים אזי הסנגורים נעשו קטגורים. וזה מבואר שאין חסרון למעלה בסבת התחתונים:
ואם תאמר איך יתיישבו הפסוקים שבתורה המורים שיגיע חסרון למעלה, כמו (תהלים צא, טו) עמו אנכי בצרה, (ישעיה סג, ט) בכל צרתם לו צר, (שם ג, א) ובפשעכם שולחה אמכם, והדומים לאלו. הכוונה אע"פ שהמנהיג עומד בביתו ובאוצרותיו, לא נוח לו כל זמן שמשליטין רשות אחר, וכאלו לא היה בידו להספיק מה שיחסר אלא באמצעית אחרים, כאלו צר המנהיג על ענין זה, על זאת תרגז הארץ תחת עבד כי ימלוך, ותחת שפחה כי תירש גבירתה וזה מבואר, אין לנטות ימין ושמאל, עד כאן לשון הרב הפ"ז. ובודאי דעת המערכת היא כפרישת הרב הפ"ז:
וענין קרוב לדברי כתב המקובל מהר"ש מתתיא דלוקרא"ט בפירושו על הרקנאטי, ואעתיק לשון הרקנאטי ריש פרשת נח וזה לשונו, ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס (בראשית ו, יא), אמר כי הארץ העליונה נשחתה בחטא האדם, ולשון השחתה מלשון (משלי כח, כד) חבר הוא לאיש משחית, וכן (שמות לב, ז) כי שחת עמך. והכוונה, הפריד ההוויות. וכן (ישעיה א, ד) בנים משחיתים, (דברים כ, יט) לא תשחית את עצה, ושחת ארצה (בראשית לח, ט), (דברים לב, ה) שחת לו. וטעם (בראשית ו, יג) הנני משחיתם את הארץ, עם הארץ, כמו שאמרו רז"ל בבראשית רבה (לא, ז) לבן מלך שהיתה לו מניקה, כל זמן שהוא סורח היתה מניקתו נרדית. ונקראת מניקה, כי משם יונקין הכל, כמא דאת אמרת (ישעיה א, יט) טוב הארץ תאכלו. ופירוש ותמלא הארץ חמס, כענין (ירמיה ב, ז) ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, וכתוב (זכריה ז, יד) וישימו ארץ חמדה לשמה, ופירוש חמדה, כלולה, כמו (בראשית ב, ב) ויכל אלהים, כמו דתרגם ירושלמי וחמיד כו', עד וינקה מכחות הטומאה תחת כחות הקדושה והטהרה, ע"כ:
וזה לשון מהר"ם דלוקרט, וינקה מכחות הטומאה כו', פירוש כי כאשר אין אדם צדיק בארץ לעוררה בצדיק העליון, הנה כחות הטומאה שהם שלוחי הדין מתעוררים וממהרין ליכנס ולהטיל זוהמתן בקטרוגתן מכח הנחש העליון הדין הקשה ולעשות מלאכתן וכפי הדין, אזי הלבנה תעמוד על כוונתה הראשונה להאיר להם ולהשגיח עליהם לפעול על ידם כפי כחם לפי הדין הנגזר ממ"ה העליון לסלקה מהשפעת הרחמים ופעולות הכחות הקדושות שהם שלוחי הרחמים. וזהו ענין היניקה וההשפעה שאומר בכל מקום על דרך משל, שהיא יונקת מהם והשפעתן בה. וענין הרידוי וההשחתה גם כן על דרך משל, כאלו צר המנהיג על ענין זה, כי תשתוקק אל בעלה הראשון, ועל אלה תרגז הארץ לנקום נקמות בבני כדי שישובו מדרכם הרעה. והארכתי בזה, כדי שלא תבא לכלל טעות ולטעון מי יתן טהור מטמא ושיש כאן חסרון במניקת ח"ו, רק החסרון בבנים המשחיתים כאשר פירשתי למעלה, ובסוף מערכת הטעם, עכ"ל:
ודבר זה מבואר בפרדס היטב הענין המוזכר ביניקה מכחות הטומאה, וענין בא נחש על חוה, וענין פירסה נידה, שרומז הכל על קטרוג המקטריגים העולה מעלה מעלה לפני דיין האמת ב"ה ואז נמנע השפע הטוב כו', עיין שם שער צנורות פ"ד ושער התמורות פ"ו באורך, והעתקתי מזה למעלה (בבית ישראל ד"ה וע"ז רומזים) :
ובאמת השאלות אשר שאל הרב החייט על בעל המערכת והראיות שהביא, בעיון קל אדם רואה שאין בהם ממש, כי הראיות שהביא על ענין קבלת חסרון ושלימות העטר"ה זהו לא לעצמה ח"ו רק לענין צורת השפעת הנבראים, וכן מורה בקצת משל שהביא שמשפיעים לך חלב כל זמן שתינוק יונק. ודבר ידוע שזו החלב אינה תועלת למינקת עצמה, אלא התועלת מגיע לזולתה, דהיינו לתינוק היונק, רק שהיא חפיצה ונחת רוח לה כשהתינוק יש לו מה לינק. כך כביכול למעלה, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני והטוב האמתי חפץ בטוב:
ולחזק זה אקדים. ידוע כי האצילות הגם כי מדתן עשר, אין להם סוף. ומשנה שלימה היא בספר יצירה, עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף. ופירש הפרדס וזה לשונו, עשר ספירות בלימה, פירוש המילה הזאת נחלקת לשתים, רצה לומר בלי, מה. ופירוש מה מהות והכוונה שעשר ספירות הם בלי מהות, לפי שאין מהות מושג אלינו. ואף אם נאמר זו דין וזו רחמים וכיוצא בזה, הכל מושג אלינו מתוך פעולתם, אבל מתוך עצמותם הם בלימה. עוד היא מלשון בלום כדכתיב (תהלים לב, ט) עדיו לבלום, שראוי לאדם לבלום פיו ואל ירבה דבריו במהותם עניינם מפני קוצר המשיג ועומק המושג. או יהי' מלשון הסתר והעלם כמו עדיו לבלום, והיינו כיסוי העדי והסתרו. והנה הספירות נקראו בלימה, רצה לומר ספירת ההעלם שהן נעלמות. וכל ג' פירושים אלה עולים אל מקום אחד, שהכוונה להורות על העלמה וקוצר השגה, ושאין ראוי להאריך בהן הדיבור מפני העלמן. ואמר מדתן עשר, מפני שמזה ימשך היות להן גבול ח"ו, אמר שאין להם סוף. ועם היות שהוא דבר והפוכו שאנו נותנים בו גבול, ואח"כ נאמר שאין להם גבול, כבר פירשתי בפרקים הקודמים כי בערך שיש להם בחינתם אל המאציל אין להם גבול, אבל בערך בחינתם ופעולתם הנמשכות אלינו יש להם אל פעולתם כפי קבלתנו שאנו בעלי גבול. וזה כח גדולתו של יוצרנו, כי מבלי גבול, יגבילהו ויצמצמהו לתועלת התחתונים בעלי גבול ותכלית. לדבר זה אל יבהל עיני המשכיל שאינו רחוק, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו אף כי ב"ה, ועל כל זה לאהבת ישראל היה מצמצם שכינתו בין שני בדי הארון כמו שפירשו רז"ל, עכ"ל הפרדס:
על כן לא יוצדק באצילות לומר תוספת או גרעון מצד האצילות בבחינת קיומם באי"ן סו"ף שהוא נשמה להם והם דבקים בו. אמנם מצד ההשפעה להשפיע בתחתונים יש בהשפעה זו ענין חסיר ויתר, והכל לפי התעוררות התחתונים:
ולהבין היטב, אקדים מה שכתב הפרדס פי"ג משער מהות וההנהגה, כי יחוד הספירות הוא מג' פנים כו'. ועתה אביא ב' פנים, והפן הג' זכור אזכרנו עוד לבסוף. ואלו ב' פנים אביאם בארוכה כפי מה שהוסיף בהם מעט דברים שארי הגאון מהר"ר שעפט"ל סג"ל ז"ל בספר שפע טל שלו. וזה לשונו, והנה להאיר עיני שכלך בהבנת הסוד הזה, ובאיזה בחינה יתכן לומר במלכות שהיא ריקה משפע ח"ו, והיא אדון הכל אשר כל טוב אצילות בידה, והיא עצמה עצם אלהות עצם אצילות כידוע, וא"כ איך יפול ריקות ח"ו בגדר האצילות. ועוד שהוא ג"כ קיצוץ ופירוד ח"ו שהיא ריקה ח"ו, ושאר ספירות מלאים. והנה להבינך סוד זה צריך שתדע כי יחוד הספירות בדרך כלל הוא על ג' אופנים, ולהיות שלענייננו שאנחנו בו להבין ענין הריקות במלכות יאירו עיני שכלך בשני אופני היחוד, על כן לא נטריח לפרש אופן הג' מאופני היחוד, ולא נפרש רק שני אופני יחוד כי בשתים מהם יתבאר מבוקשנו, ואלו הם:
אופן יחוד א' הוא במה שהם מיוחדים מצד אצילותם, רצוני לומר כי בהיות שכוונת אין סוף ב"ה לברוא עולמות בעלי תכלית ובעלי גבול, ומבלי תכלית להמציא תכלית, ומבלי גבול להמציא גבול, כדי לגלות כח אלהותו יתברך לזולתו שהם בעלי גבול ובעלי תכלית, ולהשגיח עליהן בכל צרכיהן בתיקונן ובקיומן על עמדן ועל הווייתן, ועולם כמנהגו ינהוג ולא יהיה חרב ובטל ח"ו כהרף עין, והיתה זאת הכוונה אינה בחק גדר היכולת הפשוטות הבלתי בעל תכלית להמציא הבעל תכלית ובעל גבול כאמור, כי על ידי נאצליו שירדו בסוד עילה ועלול י' מדריגות, ומן י' מדריגות אצילות ירדו עוד י' מדריגות בסוד עילה ועלול שהן י' עולמות בריאה המכונות בשם כסא כבוד, ומן י' מדריגות בריאה ירדו עוד י' מדריגות בסוד עילה ועלול שהן י' עולמות יצירה, ומן י' מדריגות יצירה ירדו עוד י' מדריגות בסוד עשיה, עד שירדו המדריגות לגבול ותכלית בעצם עד שכל העולמות יתייחדו ויתקשרו כמנורה של פרקים:
והנה מצד זה השגחת אין סוף ב"ה בהם בתחילת אצילותם במה שהשפיע בהם שפעו והאיר בהם אורו אשר בשפע האור ההוא הם מתייחדים יחוד אמיתי חזק ואמיץ ולא יחסר השפע ההוא לעולם, וממיטב השפע הם ניזונים באחדות השוה מלאים שפע שבע רצון מלאים על כל גדותם הוד וחדוה במקומו, ומשפע שלימות משפיעים בשאר עולמות בריאה יצירה עשייה להם חקם ומזונם, אשר בשפע ההוא תלוי קיום קישור עולמות וקשור היסודות עד טבור הארץ. ואלו יעלה בדעת חס ושלום המגע השפע ההוא אפילו רגע אחד, היו כל העולמות הגשמיים כלים ונפסדים כרגע, והרוחניות ישובו אל מקורם כקודם אצילותם, וזו היא כוונת קריאת שמע לפי הכוונה הנכונה שמייחד כל העולמות ממטה למעלה עד הסבה הראשונה ב"ה שכולם מקושרים ומיוחדים זה בזה, וזה בזה, עלול בעילתו ועלול בעלתו לפי המדריגות עד הסבה הראשונה שהוא בשפעו הגדול והקדוש מקשרם ומייחדם ומקיימם מנקודה הראשונה עד נקודת טבור מרכז הארץ. ואולי ישוער ח"ו העדר שפעו רגע אחד, כולם יעדרו והרוחניות יחזור למקורו:
אבל אין הכוונה ביחוד קריאת שמע שישפע אין סוף בנאצלים שפע רב יותר משפעם ששפע בהם בעת אצילתו אשר בו תלוי קיום קישור העולמות וקשור היסודות שבו העולם כמנהגו נוהג, שא"כ יהיה השתנות באצילות בעצמו חס ושלום פעם בריבוי השפע ופעם לא כל כך בריבוי ליחסר הריבוי ההוא. אלא הכוונה הנכונה בקריאת שמע שנייחד הספירות כלם אחד אל אחד וכלם במאציל ונמליכהו בכל הנמצאים גדולים וקטנים שהוא בשפעו הגדול והקדוש ע"י נאצליו סיבת קיומם וזהו אמונתנו, אבל לא להוסיף ולהעדיף שפע יותר על המתנהג בעת אצילותן לקיום העולם והעמדתן, כי כל הנבראים על צד היותר שלם נבראו כאמרם ז"ל (ר"ה יא, א) כל הנבראים בצביונן ובקומתן ובדעתן נבראו, רצו לומר בכל השלימות היותר שלם, וע"כ עליו אין להוסיף ואין לגרוע:
והגם כי נמצא בדברי רשב"י ז"ל שביחוד קריאת שמע יוסיף שפע. הענין הוא להיות כי האדם הראשון חטא ובעונותינו נתדלדלה הארץ והשפע מאצילות לכל העולמות נתמעטה ואינו בכח וחיל ועוז כמו שהיו שופעים קודם שחטא אדם הראשון, ומפני זה מוסיפים שפע ע"י היחוד קריאת שמע, שהאצילות ישפיע אור גדול בעולמות כמו שהיה משפיע קודם החטא ויתחזקו העולמות כמאז, אבל לא שיתחדשו תוספות שפע באצילות מאת המאציל ב"ה בעצם האצילות, כי השפע בעצם האצילות לעולם על עמדו יעמוד בתקפו ובגבורתו כאז וכקדם באורן הגדול מאת המאציל ב"ה, נמצא שביחוד זה שהוא קיומן לא יחסיר ולא יעדיף לעולם. זהו יחוד א' באצילות:
יחוד שני באצילות הוא, מה שהם מלאים שפע שבע רצון ברכת ה' להשפיע לכל העולמות כפי מה שנתמנו עליהם בעת אצילותם כל ספירה וספירה באוצר שתחת ידה דרך משל, כתר אוצר לבניניות הרחמים הגמורים הפשוטים בלי תערובות חכמה אוצר החכמה, בינה אוצר התשובה, חסד אוצר החסד, גבורה אוצר העושר, תפארת אוצר התורה, וכן כולם לפי צורך פעולת הנבראים כפי צורך השעה והזמן, כי יש פעם שיהיה צריך הזמן אל מחילה וסליחה וכפרה, שאז צריך להמשיך השפע מהלובן העליון שהוא כתר המלבן עונותיהם של ישראל ע"י הבינה, כי היא עיקר התשובה אל הסליחה ועל ידה בייחוד האב שהוא חכמה ישפיע השפע ההוא אל מלכות ויתייחדו הבינה והמלכות ע"י ששה ספירות האמצעים בין בינה ומלכות, שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד יסוד. וזה הסוד (יומא פ"ה מ"ג) שהיה מונה הכהן גדול ביום הכפורים אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, וכן היה מונה עד אחת ושבע, והיה מונה ג' פעמים אחת זה אחר זה, להורות על ג' ראשונות שהן חשובות כאחת. והיה מונה עד שבע שהיא מלכות. ובכלן היה מונה אחת עמהן, להורות על ירידת ההשפעה דרך המדריגות והשפעתן שזוהי עיקר עבודת יום כפור שהיה ממשיך הסליחה והכפרה אל מלכות:
ויש פעם שיצטרכו חכמה כדי להתחכם בתורה, ואז ישפיע שפע חכמה דרך חסד, והיינו (ב"ב כה, ב) הרוצה שיחכים ידרים, כי החסד הוא דרום, ומשם אל תפארת שהוא התורה, ומשם אל מלכות שנקראת חכמה תתאה. ויש פעם שיצטרך עושר, ואז ימשיך שפע בינה אל הגבורה, והיינו הרוצה להעשיר יצפין, פירוש יכוון שבינה יפתח לו אוצר העושר שיש לה בגבורה, ומשם אל המלכות:
ולפעמים שיצטרכו גבורה וכח להנקם מאויביהם, ואז ישפיע מהבינה דין בסוד שהיא שורש ומקור לדין אל גבורה, ומגבורה אל הוד, ומשם אל החרב הנוקמת נקם ברית בסיוע הנצח המנצח ואז יגבירו על האויבים וינצחום. וכן הם בחינות לאלפי אלפים שהם כלם מתחדשים לפי פעלת הנבראים שמתחדשים בפעולתן ומעשה ידיהן כפי המצטרך להם:
והנה באמת אלו ההשפעות אינם באים לקיום העולם והתקשרותו והתאחזותו במדריגות הסלם בדרך עילה ועלול מנקודה הראשונה עד נקודה אחרונה להתמדתו וקיומו על עמדו והוייתו כדי שיתקיים העולם ולא היה חרב, כי בלא אלו השפעות העולם על עמדו יעמוד. רק אלו השפעות הם לפי הפעולות שנפעלו ונתחדשו ע"י הנבראים מעשה התחתונים למטה, כך פועלים להם מלמעלה, וכמאמר הזוהר (ח"ב פח, א) באתערותא דלתתא אתער עובדא דלעילא. נמצא כי זה השפע הוא רב טוב, ונוסף באצילות על השפע ששפע בהן לקיום העולם והעמדתו שינהג כמנהגו:
והנה אחר שתדע סוד אלו שני יחודים, שהם באצילות שהם שני מיני השפעות, דהיינו השפעה אחת שהיא לקיום העולם והתמדתו לעמוד על עמדו והוייתו, והשפעה השני שהם לפי מעשה התחתונים, יאורו עיני שכלך באור אלהים חיים בסוד הריקות שימצא כביכול במלכות:
ונאמר כי יחוד הראשון הוא בשוה אל כל הספירות ולא ידין ביניהם לא ריקות ולא חלק ופירוד ח"ו, אלא לעולם ההשגחה שוה בהם מהספירה ראשונה כתר עד ספירה אחרונה מלכות כולן שוין לטובה מהוד והדר וששון ושמחה ברוחנייתן באורן בזיוון מלאים זיו זוהר על כל גדותם לא יחסר בהם ולא יעדיף, כי בגדר אלהות אין בו לא חסרון ולא יתרון כמבואר בספר מורה הנבוכים:
אבל לענין היחוד השני שהוא צורך ההנהגה לפי פעולת שיפעלו ויחודשו ע"י נבראים ומעשה תחתונים, שזה השפע אינו לעצם קיום העולם והתקשרותו והתאחזותו בסוד עלה ועלול לעמוד על עמדו וקיומו והוייתו שלא יאבד כרגע ואינו נוגע בעצם אור אלהות ב"ה הצריך בבחינת עצמו ב"ה השלם שאין שלימות למעלה ממנו, כי בזולתו זה השפע הוד והדר במקומו ובחביון עוזו, ועל שלימותו שאין שלימות למעלה ממנו יעמוד וא"צ לקבל שום שלימות מאחר, אבל הוא לצורך הנבראים בזה השפע הוא שיחסר לפעמים לפי פעולת הנבראים, ובענין זה יתייחס הריקות למלכות. דרך משל, כשצריכים ישראל עושר ואין ישראל זוכים לכך לא תשפיע בינה עושר ע"י הגבורה למלכות, נמצא שמלכות כביכול ריקה מעושר, לא שהיא ח"ו ריקה, כי היא לא תחסר כל טוב, רק היא ריקה שלא קבלה אותו העושר המצטרך לישראל. וכן כשיצטרכו ישראל להנקם מאויביהם ואין ישראל ח"ו זוכין לכך, היא אינו מקבלת הגבורה והכח נצחון להשפיע לישראל שינצחו אויביהן, וכן כולם, באופן שהיא ריקה מהשפע שהיה לה לקבל המצטרך לישראל, אבל לא שיהיה לה ח"ו ריקות או חסרון, כי היא בערך עצמותה המלאה כל טוב וכל טוב האצילות המצטרך לה לענין גדר אלהות היא בידה, עכ"ל (הגאון מהר"ר שעפט"ל סג"ל ז"ל בספרו שפע טל) :
עוד אמר שם, וכשאין שפע להנהגת עולמות התחתונים שהוא בא מצד התעוררות התחתונים, כביכול כלם יבשים מתוספות השפע, כי השפע הצריך לעולמות התחתונים אינו מתגלה אלא מצד התעוררות התחתונים כשזוכין לה, וזהו סוד שכינה בתחתונים צורך גבוה, כביכול כשהשכינה משפעת הוא צורך הספירות, שגם כביכול הם מקבלים שפע ורב טוב, שכשיש להם מקום להשפיע שפעם מתרבה בעצמם, כי כל עוד שמשפיעים מתרבה שפעם. וזה סוד שהשכינה רודפת אחר הצדיק להיות מרכבה אליה, כדי שתשפיע ע"י שגם היא מתרבה שפעה ע"י השפעתה, כמו אשה המינקת כל עוד שמניקה החלב מתרבה, כמו כן השכינה כל עוד שמשפעת מקבלת תוספת שפע. וכן הספירה למעלה ממנה כל עוד שמשפיע הנעלם לגילוי אותו ג"כ מתרבה שפע מהנעלם שלמעלה ממנו. כי הכל נקרא שכינה עד בינה, וי"א עד חכמה, כי גם חכמה נקראת שכינה, כי מלכות היא שכינה אם תתאה השוכנת על העולמות שלמטה ממנה, ובפרט על הצדיקים שהם מרכבה אליה להשפיע על ידם. וחכמה שוכנת על בינה, ובינה שוכנת על הקצוות ומלכות להשפיע כחם:
ואל יעלה בדעתך חס ושלום מ"ש שכינה בתחתונים צורך גבוה, שהספירות בעצמם מתרבה שפעם שאותו שפע שמתרבה הוא צורך עצמותה ח"ו, שהרי כבר אמרנו השפע שהוא לצורך יחוד עצמות הספירות לא יחסר ולא יעדיף שהן בשלימות, שאין שלימות למעלה ממנו. אך אמנם השפע המתרבה הוא לצורך הנהגת העולמות שיתרבה בהם השפע להשפיע בשפע רב לעולמות, כמו החלב שמתרבה במינקת שאינה לצורך עצמה, אבל היא לצורך הולד. כמו כן השפע המתרבה בספירות הוא לצורך העולמות שלמטה מהם להשפיע בהם. והטעם שרודפת אחר הצדיק, שהרי רבוי השפע שיש לה אינה לצורך עצמה הוא מהטעם כי הנה יותר שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק (פסחים קיב, א), והוא בסוד שמטבע השלם מצד שלימותו טבעו הוא להשלים לזולתו ולהשפיע משלימותו לזולתו, ומפני כך היא רודפת אחר הצדיק להשלים לזולתם ולהשפיע ע"י לזולתו. וזהו צורך הספירות שאמרנו, כי הספירות הם בשלימות שאין שלימות למעלה מהם, וטבע השלם הוא להשפיע ולהשלים לזולתו, על כן צריכה השכינה להיות בתחתונים כדי שעל ידה ישפיע הספירות שטבעם מצד שלימותם להשפיע אשר על כן ההשפעה הוא צורך להם להשלים טבע שלימותם עד כאן לשונו:
הרי מבואר מדבריו, שצורך גבוה אינו אלא שנחת רוח לפניו כביכול שנעשה רצונו כדי להשפיע טוב. ונוטה קצת לזה מאמרם ז"ל פרק היה קורא (ברכות יז, א) אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו שנעשה רצונו, ע"כ משמע שאין מעשה בני אדם צורך לו לעצמותו לאיזה שלימות, רק שהוא נחת רוח ליוצרו לעשות רצונו:
ואז מבוארים הפסוקים והמדרשים המראים אם יצדק האדם או ירשע, אין הדבר נוגע לו יתברך, רק כביכול לו נחת רוח כשנעשית רצונו, וההיפך בהיפך ח"ו:
אמנם בספר עבודת הקודש בהקדמתו פירש זה המאמר של ועושה נחת רוח ליוצרו בעולם וזה לשונו, הכוונה כי וירד מתרגמינין ונחת, והוא סוד הורדת הרצון ורוח הקודש על הראשים העליונים ומשם נחת רוח ורצון אל היוצר, וכל זה בקיום התורה והמצות לשמן עכ"ל. ושטת בעל עבודת הקודש בכל ספרו בכמה מקומות נודע, כי הוא מבאר שהעבודה צורך גבוה ממש בעצם האצילות ומוסיף כח ומתקן ומייחד השם, וההיפך בהיפך ח"ו נוטה לדעת הרב החייט:
אמת הדבר שכן נוטים פשוטן של הכתובים והמאמרים המרמזים ענין העבודה צורך גבוה, שהכוונה על עצם הצורך בו יתברך. כענין שאמר הקב"ה למשה (שבת פט, א) היה לך לעזרני. ולר' ישמעאל אמר (ברכות ז, א) ישמעאל בני ברכני. וכן מורים רוב הפסוקים ומאמרים. ובפרט ענין יחוד הג' מג' יחודים בספירות שכתב הפרדס בפרק י"ג משער מהות והנהגההגה"הוהסביר הענין יש יש לאצילות כח שלם וכח חסר כמו שכתב פ"ג מחלק סתרי התורה וזה לשונו, אדון יחיד שלימות מבלי חסרון, ואילו הי' הנברא ממנו בלי אמצעי לא הי' בו כח אפשרות קבול חסרון ויהי' נצחי כמוהו בהכרח ובלתי בעל תכלית, ואין זו הכוונה אלא שיהי' בעל תכלית, ואלו נברא כן הנה מצד היותו בעל תכלית לא הי' יכול לסבול אור הבלתי בעל תכלית, ומהכרח כל א' מהצדדים לא הי' אפשר לעולם שיברא אם לא ע"י אמצעי יהי' בו שני הצדדים, מצד יהי' בעל תכלית וחסר, ומצד יהי' בלתי בעל תכלית ושלם. והוא האצילות שיש בו כח שלם וכח חסר, וזה הכח הכולל אי אפשר שהיה נמצא בעצם וראשונה בדבר נברא נפרד, כי אם בנאצל מיוחד יהי' שורש ויסוד אל הנברא, כי מצד היותו נאצל מיוחד יהי' כולל השלימות והחסרון. השלימות בהיותו במקבל השפע. חסר בהיותו השפע מסתלק מעליו, עכ"ל:
וכך כתב בשם הרב המקובל הר"ר עזריאל בפ"ח מחלק היחוד וזה לשונו שם, זה לשון החכם הרב המקובל הר"ר עזריאל ז"ל שקיבל מפי הרב החסיד ר' יצחק סגי נהור בן הראב"ד ז"ל שהי' שלישי לאליהו ז"ל. הוסיף השואל לשאול איזה צד הכרח תכריח שיש שם עשר ספירות, כי רצוני לומר כי אין שם רק אין סוף בלבד:
תשובה, אין סוף הוא שלימות מבלי חסרון. ואם תאמר שיש לו כח בלי גבול ואין לו כח בגבול, אתה מחסר שלימותו. ואם תאמר שהגבול הנמצא תחילה הי' העולם הזה שהוא חסר מהשלמתו, חסרת הכח שהוא ממנו. ולפי שאין לחסר שלימתו, יש לנו לומר בהכרח שהוא בגבול מבלי גבול, והגבול הנמצא ממנו תחילה והם הספירות שהם כח השלם וכח החסר. כשהם מקבלים מהשפע הבא משלמתו הם כח שלם. ובהמנע השפע מהם, יש בהם כח חסר, ולכך יש להם כח לפעול בהשלמם וחסרון כו', עיין שם: שיעדתי לעיל להעתיקו. זהו בודאי דבר הנוגע בו בעצם יתברך וזה לשונו, ויש עוד יחוד ג' שהוא פרטי בד' ספירות שהם חכמה ובינה תפארת ומלכות שהוא ענין הזיווג, אשר לא ימצא אלא בספירות האלה. והענין הזה הוא כעין זיווג איש ואשתו, דבר שאין אדם יוכל לעמוד בו אם לא שנעריך היחוד השני אל המזון שאדם נותן לאשתו בשופע אם יהיה פעמים ע"י השליש, והיחוד הג' כעין זיווג ממש שמזדווגת עמה להוציא כלי למעשהו, והוא ענין משובח עד שאין הפה יכול לשכך האוזן בענינים אלה, ונרחיב ביה הביאור בשער הזה בפרק מיוחד עכ"ל:
עוד כתב שם, והיחוד ג' שהוא יחוד הזיווג, היחוד הזה תחסר בעונות גם בבינ"ה, מפני שיחודה תלוי ביחוד תפארת ומלכות, וכל עוד שאין יחוד בן ובת למטה אין יחוד אב ואם למעלה, וכן ביאר הרשב"י בתקונים כו' ע"ש, בודאי זה הענין של הזיווג הוא שלימות ומעלה בו יתברך לצורך גדול התאחדות שמו, וכן יקויים לעתיד (ישעיה ל, כו) והיה אור הלבנה כאור החמה. לדרך זה נמצא הדרא קושין לדוכתא:
ואפשר לומר שהפסוקים והמאמרים המורים הן אם יצדק אדם או ירשע, אינו נוגע בו יתברך הוא לענין קיום התמידי שהוא יחוד הראשון מיחוד הספירות שהעתקתי לעיל, השפע הנקבע בתחילת האצילות לצורך קיומן שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזה לא יחסור ולא יעדיף לענין תמידי. אך מעשה בני אדם גורמים מצד מעשיהם תוספת השפעה בהם, ומהם יורד למטה אשר המתברך בארץ יתברך באלהי אמן, כי בזו תוספת ההשפעה מתברך ומתייחד השם. וזה אינו דבר תמידי, רק לפי מעשה בני אדם. והחוטאים מונעים זה הטוב ומחסרים זה השלימות אשר תכלית בריאת האדם היה לעבדה ולשמרה ולתקן זה לייחד השם:
עוד נראה לי ביאור הענין על פי מה שנתבאר למעלה בהקדמה זו באריכות, כי אין רשות לאדם להתבונן אלא בעולמו ובנינו שהוא מבנין שלמטה שהם ז' ימי בראשית כי משם נמשכות הפעולות, וזהו מחסד ולמטה (תהלים פט, ג) עולם חסד יבנה. אבל מעולמו של אדם ולמעלה, דהיינו ג' ראשונות החשובות כאחת, ושם נאמר אין לך עסק בנסתרות והם אינם עולמו של אדם כי משם אין נמשכין הפעולות, רק הם עולם הנעלם עולמו יתברך מחשבת"ו וחכמת"ו ובינת"ו והם הם ביותר עצמותו ממש מאלו שנתגלו להיות מהם נמשכים הפעולות לפי דרכי בני אדם. ובעולמו ית' דהיינו בג' ראשונות שהוא הנעלם אם יצדק אדם או ירשע מה יפעל. אמנם בעולמו של אדם, דהיינו הבנין מחסד ולמטה, בהם יצדק לומר כח החסד וכח השלם כפי התעוררות האדם ומעשיו, כי מהם נמשכין הפעולות וכפי הפעולות התעוררות בהם, ואז מקבלים הם שפע רב והוד והדר ועוז וחדוה והשם נעשה שלם. כי כבר הארכתי למעלה בהקדמה זו (בבית ישראל (ב) ד"ה נחזור לדברינו) כי כלל הבנין תפארת ומלכות ומלכות מקור ישראלהגה"הסוד (פס"ר כג, יג) כנסת ישראל תהא בת זוגך, לאחד הפירושים הנאמרים באמת לפי המכוון בשערים הללו שאלו לא חטאנו אנחנו ואבותינו היינו זוכים כולנו לנשמה דאצילות, וגוייתנו כתרשיש כמלאכין עילאין קיימין לדרי דרין כגופו של חנוך. והיתה מעלתנו יתירה עליו, כי הוא מרומים ישכון וכאן לא זכה לכך, האמנם ישב אלקים את האדם על הארץ ועיקר שכינה בתחתונים בהיות גוף ונפש תאומים מלמטה, ויחדיו יהיו תמים למחות כעב וכענן אותה מחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ונסו הצללים מן הנפרדים המבדילים בפני שכינה עכ"ל:
עוד כתב אח"כ וזה לשונו, ובתקונים (תקון כ"ב עא, ב) על פסוק (מלאכי ג, ז) אני ה' לא שניתי, ודאי אני איהו שכינתא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כו, כח) ויסרתי אתכם אף אני, איהי לא אשתני ולא איהי תמורה באוחרא, ואיהו לא אישתני ולא אסתתר מינה, אבל לגביה חובייא אשתני קודשא בריך הוא ואסתתר מינייהו, הדא הוא דכתיב (דברים לב, כ) אסתירה פני מהם. וזהו תכלית הפגם הנמשך מהמיעוט, שלא נשלמה הכוונה לשכון כבוד בארצנו, ולמה, שהיו כל הנשמות הקדושות חקוקות בה, הנה הנפש החוטאת פוגמת בשרשיה ונהר יחרב ויבש מסטרא דההיא נשמתא כדאיתא בתקונים, עכ"ל: בהשרשת נשמותיהן, ואז כשזכאין בדור מאירות שרשות נשמותיהן ומלכות אושידת מיין נוקבין שהוא התעוררות מעשים הטובים המאירין בשרשי נשמותיהן ומאיר נגד פניה תפארת מיין דכורים הנשפעין עליו ממקורו הקדוש ואז יחוד השם שלם ומשם נמשך השלום והברכות בכל העולמות. ובהפוך ח"ו, אז אין יחוד למעלה כביכול להריק טוב ואין שפע למטה, והיא פירסה נידה ושפחה תירש גבירתה ובא צר ואויב בירושלים שלמעלה:
וכבר כתבתי למעלה בשם חכמי האמת שלא יחשוב המעיין שיהיו הקליפות נכנסות תוך האצילות כאשר חשבו רבים מהמתקבלים בדורנו, ועם היות שפשוטי הדברים יחייבו הענין, צריך להבינם ולכוננם. והענין הוא, כי בהכנסת צעקת המקטריגים הנקראים אחרים שהם חוץ לישיבה ואינם נכנסין לחזות בנועם ה' יצעקו בחובות ועונותם של ישראל ואומרים הללו עובדי עבודת גלולים והללו עובדי ע"ג, הללו מגלי עריות כו', והנה אז יעשן אף ה' וקנאתו ובמקום אשר יאמר להם עמי אתם, יאמר להם לא עמי ח"ו, וחרה אף ה' במקום שהיה ראוי שיושפע שפע רב ורחמים במדות, ח"ו מתעורר כח הדין וסיגי הזהב שפעו אל החיצונים והדין נגמר, וזהו כניסתם אל תוך הקדושה. ולא ממש שיכנסו, אלא תביעתם ולימודם חובות על שונאיהם של ישראל וכניסת צעקתם שם להעלות חמה ולעורר דין ולנקום נקם, ענין זה יקרא כניסתם אל הקדושה, ולא לבד השפעת הדין, אלא שאז במקום שהדין מתעורר פני הרחמים מסתלקים והפחד והדין גובר, והמדה ההיא נפגמת עד נטילת נקמה מהענין ההוא, או שיתגלו הרחמים ויאירו מקום החושך, וברבוי המים יכבה האש והעולם נתן בדין, ובזולת זה המקום ההוא פגם שהוא חושך בהסתר פני הרחמים ממנו והוא פועל הדין:
ומהבנין ולמטה, שם מגע זר סוד עולם הזה כדפירש לעיל בהקדמה. אבל מבינה ולמעלה, שם היין משומר והוא סוד עולם הבא שם אין צורך גבוה מפעולות בני אדם:
אך יש להקשות לכאורה על זה, אם האדם גורם ומונע היחוד שלמטה דהיינו זיווג תפארת ומלכות, נמצא גרם גם מבינה ולמעלה, שאין זיווג חכמה ובינה שהוא אב ואם אם אין יחוד בן ובת שהיא תפארת ומלכות, כמו שהבאתי לעיל (ד"ה עוד כתב שם) :
אמנם גם זה מתורץ על פי שנבאר מהו ענין של זיווג חכמה ובינה לאחר שהואצלו ההוויית. בשלמא בראשונה בעלות הרצון להתהוות, אז ע"י חכמה ובינה נאצל הבנין. אבל אח"כ, מהו ענין זיווגם:
ודבר זה ביאר הפרדס פרק י"ז משער מהות וההנהגה וזה לשונו, כי קיום האצילות הוא ע"י האב והאם, והנה כמו שיש בענין יחוד איש ואשתו ב' בחינות. הא' הוא להוליד מחדש, והשני לגדל הנטיעות, דהיינו כדי שיצא הולד מזורז כמו שכתבתי לעיל בשער הקודם פ"ג. וכן הבינה והחכמה אין יחודם להוות הויה מחודשת, אלא כדי להעמיד ההוויות על זירוזם שיהיו עומדים בצביונן. והענין כי כדי שיתעטרו תפארת ומלכות כדי שיתיחדו אי אפשר להם להתעטר באותן העטרות המשובחות המזרזים ומזיינים הספירות אם לא ביחוד חכמה ובינה, וכן ביאר הרשב"י ע"ה בזוהר כו'. נמצא ענין זיווגם לא על עצמם יצא, אלא לצורך הבנין כנודע שורש הבנין הוא בבינה, ומשורש זה מתפשט לההויות שלמטה. אבל מעצמיות הבינה ולמעלה, אין עסק בנסתרות ההם, לא זו שלא יש נגיעת פעולה ממעשה בני אדם, אף נגיעת שכל להשיג בשם הוא מופלא ומכוסה, הרי הכל מבואר היטב:
עוד דא צריך אני להודיע, כי אפי' למטה באצילות הבניןהגה"העיין בפרדס פ"ג משער המציאות, כי יש לבינה מציאות ה' ומציאות י'. מציאות ה' מתייחס עם האצילות. ומציאות י' לא מתייחס עם האצילות עיין שם: בענין גלות השכינה לא השכינה ממש, אלא ניצוץ ממנה. וזה לשון הפרדס פ"ד משער אבי"ע, המלאך הזה נקרא בשני שמות, פעמים נקרא מטטרון, ופעמים נקרא מיטטרון ביו"ד. והכוונה כאשר המלאך לבוש השכינה והשכינה מתעלמת בתוכו והיא מראה פעולותיה על ידו אז נקרא מיטטרון ביו"ד, רמז אל השכינה הכלולה מעשר היורדת ומתעלמת ומסתתרת בתוכו, ולא השכינה ממש, אלא ניצוץ והאור המתאצל מהשכינה, והוא ניצוץ ואור כלול מי' ניצוצים וכביכול הדבר הזה נקרא גלות שכינה, וזה נתבאר בתיקונים כו' ע"ש. והגלאנטי השליך משמים ארץ כתב וזה לשונו, כבר ידעת הקדמת רעיא מהימנא כי כל סוד הגלות שאנו אומרים גלות אינו כי אם שכינה דבריאה, דהיינו ניצוץ אחד המתנוצץ ממנה בבריאה. כי שכינה דאצילות עלה כתיב (ישעיה מב, ח) אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן, עכ"ל:
ולשלימות ענין זה אעתיק דעת דברי המגיד שהיה להרב הגדול הבית יוסף ז"ל וזכינו לקונטריסים ההם, ואעתיק מה ששייך לענין זה זה נוסחו, הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם ה', הלא לך למנדע דקב"ה וכל מתיבתא דרקיעא משדרין לך שלם, ושדרוני לגבך לאודעותך מילין עילאין ורזין דרזין. ובכן תשתמודע סגיאת טיבותא דהקב"ה ורחמוי וחסדוי ופשיטות ימיניה לקבלא לדתייבין לפולחנא קדישא. הלא ידעתי דקשיא לך טובא בענין ספירין קדישתא בענין מלכות דהיא מתייחדת עם ספיראן, ובקצת דוכתי אתחזי דלא הכי ח"ו, כגון ההיא דספר הבהיר דתשעה שדות והתיכה, ובכמה דוכתיא אחרנין משמע נמי הכי, עד ראי איתוה לבעל מנחת יהודה למימר מאי דקאמר דהוא דוגמת כלי הספינה כו', שרי ליה מרי רחמנא לישיזבינן מההוא דעתא, ומכל מקום לא אענש על ההוא מלה דאמר בגין דלא אמרה בכוונה למחטי קמי קב"ה, אבל טעות גמורה איהו:
תו קשיא, דבדוכתא חזינא דאמרינן דהיא בת אברהם, ובקצת דוכתא אמרינן דאיהי בת בינה, ובקצת דוכתא אמרינן דאיהי בת גמורה. תו קשיא דאתחזיא דאית שינויא בספיראן ח"ו, כדאמר (עי' מדרש פנים אחרים נ"א יב) עמד מכסא דין וישב על כסא רחמים, עד דהאי מייתי למימר דלא אינון עצם אלקות ח"ו. תו קשיא דבכמה דוכתיה אמרו רבנן דחובא מטא לשכינתא ולספיראן, ובקצת דוכתא אמרין דלא מטי מידי מחובוי דבר נש לגביה קב"ה ושכינתיה, וכד חזית בתיקונא קדישא אנן מהודענון לך קושטא דמילתא ורזא דרזין:
הלא לך למנדע, דכד סליק לרעוא דרעוין עתיקא דעתיקין אין סוף למברי עלמין בטיש מיניה חד בטישו ונהר חד נהיר דאיהו כלול תלת, וכדאמר רבנן דנקודה חדא איהי כלילא תלת ארכה ורחבה ועומקא. וההיא נהירי הוה חד וכלילן ביה תלת, דאינון כתר חכמה בינה, ולבתר כל חד מהני תלת בטש חד נהירו מיניה. חכמה בטיש נהירו חדא דאיהו כליל תרי, דאיהו חסד ונצח, ועם חכמה גופה הוה תלת. ובינה נמי בטיש נהירו חדא דאיהו כליל תרי, דאיהו גבורה והוד ועם בינה גופיה הוו תלתא. ובתר בטיש מיניה נהירו חד דאיהו כליל תלת, דאנהו תפארת יסוד ומלכות, דבגין דאיהו קריב טפי לאין סוף ודמי ליה דאיהו נעלם טובא מ"ה בנהירו דאפיק כלילן תלת כגוונא דאין סוף. והשתא מגו דכתר חכמה ובינה הוו חד נהירו, ומלכות נפקת מכתר ואברהם מן החכמה, הוה כאלו נפקו תרווייהו מאתר חד, ומש"ה קאמר אברהם עלה (בראשית כ, יב) וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי, כלומר אנא והיא מכתר עילאה מתמשכנא דאיהו אבא, ומה"ט אתקראת בת בינה, דכיון דבינה היא כלולה בכתר כי נפקא מלכות מכתר הוו כאלו נפקא מבינה. ומשום דגבורה מדת הדין ומלכות מדת הרחמים הרפה, אמרו דינקא מינה, וכל חד מהנך ספירין עילאין כלילין כולהו עשר, דכיון דכולהו כלילין בא"ס כי אפיק נהירו קדמאה כלם עשר הוו כלילין בההוא נהירא דוגמא דאדם דכולהו תולדין כלילן ביה, ואוף הכי כד בטיש כל חד מהנך נהורין דכלילן בההוא נהורא ואפיק נהורין אחרין בכל נהורין דכלילן ביה אפיק לון אשתכח דכל חד מהנך י"ס כליל מכולהו עשר, ואשתכח דהנך ספירין סלקין לק', ומק' לכמה רבוא רבוון דלית חושבן ומנין, וכל הני י"ס יחודא חדא איהו, ואינון עצם אלקות דהא אינון בא"ס כשלהבת הקשורה בגחלת, והוא דוגמת נשמה בגוף האדם עם האברים שהכל אחד הכל יחוד גמור בלי שום צד פירוד בעולם ח"ו. ומלכות שהוא מטרוניתא ושאר ספירות הכל אחד ביחוד גמור עם אין סוף, והכל היה, והכל הוה, והכל יהיה, וכמו שכתב הרב מנחם מרקנטי בשם הזוהר כולא הוא כולא יהא כו', וזהו עולם היחוד הגמור:
ומשם ואילך התחלת עולם הפירוד, כלומר שהעולמות כלם תלויים במאמרו של הקב"ה, מכל מקום אינם עצמותו כמו אלו הי' ספירות, ובין עולם היחוד הגמור, לעולם הפירוד הגמור, עולם שיש בו צד יחוד והוא כלול מכל י' ספירות, ויש בו צד פירוד והוא נרתק לי' ספירות עליונות כהדין קומצא דלבושא מיניה, והוא נקרא שם, כי עליו נאמר (שמות לד, ה) ויתיצב עמו שם, כי וירד י"י בענ"ן הוא סוד ע"ב וסוד נו"ן פשוטה ונו"ן כפופה שהם חכמה תפארת ומלכות. ויעב"ר, ע"ב רי"ו. על פניו, לא על פניו של משה, אלא על פניו של ה' וזהו העולם שהוא בין עולם היחוד לעולם הפירוד הוא מטטרון שכל הי' ספירות כלולין בו, ובו טעה אלישע אחר לומר שח"ו היו שתי רשויות לפי שראה שהוא מנהיג עולם הנפרדים, ושם הוא סוד עבודת גלולים ובו הוא אחיזה שרי העובדי גלולים כי בי' ספירות עליונות אין שם שר רשאי לעלות ח"ו, והוא שם הטלת זוהמת נחש בחוה להפריד בינו לעולם הייחוד, והעוונות שם מגיעים להפריד בין עולם הייחוד הגמור לבינו, אבל בי' ספירות עליונות אין שם פגם ח"ו כמו שכתוב (איוב לה, ו-ז) אם צדקת מה תתן לו, ורבו פשעיך מה תעשה לו, ומשם שהיא עולם הנזכר יפרד והיה לד' ראשים הם ד' מחנות שכינה. ובין העולם הנזכר לד' מחנות שכינה הוא עץ הדעת טוב ורע הנזכר אצל סוף התקונים הקדושים, והוא הנקרא תלי, שראשו טוב וזנבו רע, ושם הוא חטא אדם הראשון שעירב טוב עם רע, והי' ספירות העליונות הם עצם האלהית והן אחדות גמור כמו שאמרת ואין שם שינוי כלל, רק כפי מה שאדם עושה כך מודדים לו, עכ"ל:
אחר כך בא המגיד שנית ואמר לו וזה נוסחו, ה' עמך בכל אשר אתה עושה, הנה יצאתי לשחרך לראות פניך ואמצאך בפתגמא דרזא דרזין טמירתא דטמירין די אליפתך בספיראן קדישא, חזינא דלא קמת במיליה שפיר. הלא לך למנדע, די ספיראן עילאין נפקו מאין סוף באורחא די אוליפתך, ומאי דאמרית לך דבין עלמא דיחודא לעלמא דפרודא אית עלמא דאית בזה צד יחוד וכלול מי' ספירין, ואית ביה צד פירוד האי איהו שכינתא והיא מתייחדא בי' ספירין עילאין. והיא כלילה שבעה לקבל שבעה עילאי ברזא דשבעה ושבעה מוצקות, והני ז' אינון ז' דרגין, ותלת עילאין נמי כלילן ביה באורח סתום ונעלם לקבל תלת עילאן, וכלא יחודא חד לגמרי בהדי י' ספירין עילאין, וח"ו מלאסקא אדעתא תמן שום פרודא בשום גוונא בעלמא, ומאן דאסיק בדעתיה הכי ח"ו איהי קוצץ בנטיעות, ובהג' קציצו טובא וקציצו בשכינתא דאיהו האי עלמא דקאמינא, וכל מאן דמפריד ליה מי' ספירין עלאין עונשיה סגי:
ולכן ידיע להוי לך, דהאי עלמא הוא שכינתא אתייחדא בספירין עילאין ביחודא שלימא בלי פירוד, ומאי דאמרית לך דאית ביה פירוד, לאו למימר דאית ביה פרודא כלל ח"ו, אלא היינו לומר דמשום דמשפיע במטטרון זעירא דאיהו עלמא דפירודא, ומתמן מתזנין עלמין כולהו מקרני ראמים עד ביצי כינים, ובגין דאיהו משפיע לעלמא דפרודא, ולית כן בספירין עלאין דאינון משפיעים בשכינתא, דאי נמי יחודא, משום הכי אמרינן דאית ביה צד פרודא. אבל לא דאית ביה כלל פרודא וענין, אלא ביחודא שלימא בי' ספירין עילאין והאי איהו רזא דיחודא דמייחדין לשכינתא עם קב"ה, דהא אמינא לך דאיהו לגבי י' ספירין עילאין כהדין קומצא דלבושין מיניה ולבישוהו כלא חד בלא פרודא כלל עכ"ל:
אחר כך בא המגיד שלישית ואמר לו, הא חזינא דקשיא לך על מה דאוליפתך ברזא דרזין רעוא דרעוין טמירא דטמרין, הוא די' ספירין עילאין ושכינתא ומטרוניתא קדישתא, דאם כן היה לומר י"א, ובעל יצירה אמר י' ולא ט' ולא י"א:
הא לך למנדע דקב"ה וכל מתיבתא עילאה שדרוני לגבך לאוליפך רזא וקושטא דמילתא, והלא לך למנדע די' ספירות עלאין אתנהרו מאין סוף באורחא דאוליפך דאין סוף בטיש ואפיק חד נהירו כליל תלת נהורין וכו'. והא אשתלימו להו י' ספירין עילאין וכו', ולבתר כל חד מהנך י' ספירין עילאין בטש ואפיק חד נהורא כעין נרתקא כהדין קומצא וכו', דאיהו יחודא חד עמיה, וכל הני עשר נהורין דמתנהרו מי' ספירין עילאין אתכללו כלהו והיא שכינתא רבה משפיעים י' ספירין עילאין למיזן עלמא כלהו והיא שלמותא עם י' ספירין עילאין, דהא בבטישו דלהון נפקא. ומשום דהוה אפשר למיסק אדעתא למימני יתה ולמימר דספיראן אינון י"א, ולהכי אוליפך בעל ספר יצירה דליתא, דלא דמיא לספירין עילאין. דאילו ספירין כתר חכמה בינה נפקי מאין סוף, וחסד ובינה (צ"ל ונצח) מחכמה, וגבורה והוד מבינה, ותפארת ויסוד ומלכות מכתר. אבל שכינתא איהי מנא דכולהו מכולהו נפקותא, דכל חד מי' ספירין עילאין נהיר חד נהירו ואתכללית מכולהו, ולהכי היא עמהם באחדות ולא באצילות, וכל זכיין וחובין בה תליין ליחדא לה בי' ספירין עילאין דיהון נהרין בה הוא רזא דברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ותמן תליין כל מצות עשה ולא תעשה כלא ליחדא לה בכל י' ספירין כי היכא דנפקת מכלהון הכי בעי ליחדא לה בכל י' ספירין, ולכוונה י' ספירין דיליה לקביל י' ספירין עילאין, דכד אינון מכוונין כחדא הוו שלימותא וחדוה בעלמין כלהו:
ודא רזא דויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותינו (בראשית א, כו), דהאי אלהים דאיהו בינה אמר לי' ספירין עילאין נעשה אדם, כלומר כל חד מיננא לבטיש ולפיק חד נהורא דבאתכללותא דכולהו עשר נהורין יהא אדם, דהיינו מטרוניתא דנוקבא נמי אתקריאת אדם כמא דאת אמרת (ישעיה מד, יג) כתפארת אדם לשבת בית, ומאן איהו דיתבא בבית, היא אתתא. ולהוי האי אדם בצלמנו, כלומר דלהוי נרתיקא דכל חד מיננא. ולהוי כדמותנו, כלומר דיהא דמי לן דלהוי כליל מי' ספירות כוותן. וטעמא דאמר הכי בינה, משום דתרי עילאין כליל ביה, ואיהו גוזר ומקיים במאמר דילהון. ולית לך למישאל אמאי אמר הכי בההיא שעתא ולא מקמי הכי, דהא הא שאילת מה לפנים ומה לאחור ובמופלא ממך אל תדרוש (עי' חגיגה יא, ב) :
ומהכא תשתמודע רזא דפלגותא (מדרש תהלים קלט, ה) דד"ו פרצופין היו, או זנב היתה. דמאן דאמר ד"ו פרצופין היו, בעי למימר דהא נהורא דאפיק כל חד מי' ספירין הוי כליל בגוה, ולא הוי מתחזי לבר עד דאמר בינה נעשה אדם, דבההוא שעתא איתנהירו ההוא נהורא ואתכלילו כל הנך נהורין ואתעביד האי אדם. ומאן דאמר זנב היתה, בעא למימר דההוא נהורא הוי מתחזי בכל ספירה וספירה, וכד אמר בינה נעשה אדם אתכלילו הנך נהורין ואתעביד האי אדם דאיהו דוגמתו נוקבא דמכוונא לקביל כל הנך שייפין דדכורא כד מתייחדים ביחוד חד. ולהכי כד מתייחדים י' ספירין דמטרוניתא עם י' ספירין עילאין, מכוונא חד לקבל חד האי איהו חדוא שלימא, ואיהו חדוא דעלמין כולהו, והאי איהו רזא דיחודא דאנן בעינן ליחדא תדיר:
ודא הוא הוא דאפיק אתתא מצלעו של אדם כמ"ש (בראשית ב, כב) ויבן ה"א אלהים את הצלע, כי היכא דמטרוניתא נפקת מבטישותא דבטישו י' ספירין עלאין דאיהו עלמא דדכורא:
ותא חזי האיך מבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו), דכי היכא דאין סוף אפיק י' ספירין עילאין, וי' ספירין עילאין אפיקו שכינתא, וכלא איהו יחודא חדא. הכי קודשא בריך הוא בעובדא דאדם, כמ"ש (בראשית ב, ז) ויפח באפיו נשמת חיים, דהוי רמז לאין סוף, ומההוא נשמת חיים מתהוה גופא דאדם דאיהו בדוגמת י' ספירין עילאין, ומגופא דאדם אתבניאת נוקבא רמז למטרוניתא דאתבריאת מנהירו די' ספירין, כמה דאמרין דכל ספיר אנהר בה חד נהירו דאיהו נרתיקא לה, ואיהו מיחדא מההוא נרתיקא, וההוא נרתיקא מיחד בה ביחודא שלימא, וכל הני י' נהורין אתכלילו ואתעבידו חד, ואיהו שכינתא דהיא דוגמת נוקבא דמקבלת ומתעברא מדכורא מכל שייפין דיליה נגיד בה, ואוף הכי מנהגא ביתא ומפלגא מזונא לכלא, הכי מטרוניתא מקבלה מכולהו ספירין עילאין ואתעברא מינייהו ומפלגא מזונא לעלמין כלא. דנא הוא רזא וקושטא דמילתא דשדר קודשא בריך הוא וכל מתיבתא דיליה לאודעותך, עכ"ל:
הרי מבואר מדבריו שענין הזכיות והחובין אינן אלא בשכינתא מטרוניתא, ועליה רמז הרמב"ן במה שכתב כי היא עמהם באחדות ולא באצילות, ורבים נבוכו בפירוש דבריו. אמנם לפירוש המגיד מבואר היטב, כי שכינתא מטרוניתא הוא עם י' ספירין עילאין באחדות אחד כהדין קומצא דלבושא מיניה, ואינה עמהם באצילות, כי י' ספירין עילאין הם מאין סוף והם בו כשלהבת קשורה בגחלת ושכינה מטרוניתא י' ספירין, ובי' ספירין עילאין אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו:
והנה לפי המובן כדברי המגיד, כוונתו היא שכל מה שנאמר בענין יחוד השם וזיווג תפארת ומלכות והרבה עניינים כאלה הכל הוא בבחינת הארתם בנרתק שלהם ויחודם הנזכר, וכדוגמא שכתב הפרדס בשער מהות וההנהגה פט"ו יחזקאל כשאמר (יחזקאל מד, ד) ואפול על פני, הגיע עד לכתר. אבל מעולם לא הוא ולא שום נביא בעולם שהשיג באצילות עצמו. יחזקאל השיג בציורן בחותמים דשעוה והשיג זה ביצירה, כך כתב בשער אבי"ע פ"ו. וזה לשונו בשער היכלות פ"ב, ועתה ראוי לדעת שאין מקום יניקת הנביאים בספירות ממש, כי אין הספירה דבר נגלה בשום אופן בעולם, ואפי' למשה רבינו ע"ה. אמנם החלוק שבין משה רבינו ע"ה לשאר נביאים הוא, משה רבינו ע"ה היה מתנבא בתוך היכל הרצון שהוא ההיכל הששי. ושאר הנביאים מהיכל נוגה שהוא היכל ג'. ודניאל וחביריו המדברים ברוח הקודש במראה וחלום הם מביטים בהיכל זה השני שאנו בו, ועוד בזולת זה. כי כשמשה רבינו ע"ה היה מתנבא מהיכל הרצון ע"י חיבור התפארת והמלכות המתגלים בההיכל ההוא, והיתה נבואתו מאספקלריא המצוחצחת כי לא היה צריך אמצעי בינו ובין ההיכל להביט עניני הנבואות, ולפיכך היה במראה ולא בחידות (במדבר יב, ח), אבל שאר הנביאים מיחוד הספירות האלה בהיכל ג', והמדברים ברוח הקודש היה מיחוד הספירה האלה ברביעי והענין כו' ע"ש:
כך אני אומר כונת המגיד, שכל הנאמר מיחוד השם הכל הוא כנרתק ולבוש הזה שהיא שכינתא ומטרוניתא הנ"ל המאירה מכבודה לתוך הכסא והיא הניצוץ מי' ספירין עילאין אשר סוד גלות השכינה הוא כשמתפשט ניצוץ זה עד לתוך מטטרו"ן. ומה שאמרו רז"ל (תנחומא כי תצא יא) השם שלם והכסא שלם, הנה השם שלם הוא בסוד זה הניצוץ הנקרא שכינה מטרוניתא. והכסא הוא עולם הבריאה, כי השם הוא נשמת הכסא. ואין להאריך מזה הדרוש, עוד הקב"ה יכפר במה שהארכתי עד כה: