הלכות אלו, כשמן, עוסקות בשני נושאים: דיני שלוחים ודיני שותפים. אף על פי ששליחות ושותפות הן שני נושאים שונים, נראה שהצד השווה שבשתיהן הוא שהן השליח והן השותף יש להם סמכות לזכות ולחייב עבור אדם אחר, בין שהוא משלחם או שותפם. בדומה להלכות נוספות בספר קניין, אף הלכות אלו הן בעיקרן הלכות ותקנות מדברי חכמים.
עניינה של השליחות שמדובר בה כאן אינו טכני בלבד, שהשליח עושה פעולה עבור המשלח, כגון שמעביר עבורו חפץ לאדם אחר, אלא שהשליח מייצג את המשלח במעשיו, וכפי שניסחו זאת חכמים: "שלוחו של אדם כמותו". מתוקף שליחותו יכול השליח למכור ולקנות עבור המשלח, לפרוע או לגבות חוב עבורו, ואף להיות מיופה כוח על ידו לתבוע עבורו בדין ממון מאחרים.
יש גם הגבלות מסוימות לכוחו של השליח. השליח איננו נעשה בשלמות במקומו של המשלח, כי למעשה יכול המשלח להגדיר בדיוק את תפקידו של השליח, ואין לשליח סמכות לחרוג מן התפקיד שלשמו נשלח. כאשר השליח עשה — בטעות או בזדון — דבר הפוגע במשלח, הרי השליחות לעניין זה בטלה, שמינויו של השליח הוא על דעת שיתקן ולא שיקלקל. בנוגע לשליח עצמו, למדו חכמים ששליח שיש לו כוח משפטי לעשות דברים יכול להיות רק אדם מישראל, וכן צריך שיהיה השליח בן דעת.
השותפות שמדובר בה כאן היא בין בקרקעות ונכסי דלא ניידי, בין בכספים או בסחורה מסוגים שונים. עניין השותפות הוא שיש לכל אחד מהשותפים זכות לעשות דברים ברכוש המשותף שלא מדעת שותפו, כל עוד הדבר מתאים למנהג המדינה באותם הדברים. באופן בסיסי השותפים מתחלקים ביניהם בשווה ברווחים או בהפסדים, אך הם יכולים להתנות תנאים אחרים לגבי ההנאה מרווחי השותפות או השתתפות בהפסדים. לכל אחד מהשותפים הזכות להחליט על הפסקת השותפות, אלא אם כן הגדירו מראש זמן קצוב לקיום השותפות או במקרה שיש זמן ידוע למכירת הסחורה המשותפת.
סוג מיוחד של שותפות, המכונה 'עסק', הוא כאשר שותף אחד נותן את הכסף או את הרכוש והשני מתעסק בו. בעסק כזה, מוגדר בדרך כלל הרכוש שבעסק שמחציתו הלוואה שניתנת למתעסק ומחציתו פיקדון בידיו. במקרה זה אם חלוקת הרווחים וההפסדים תהיה באופן שווה בין הצדדים, עלולה להיות בכך בעיה של אבק ריבית, מפני שהמתעסק טורח בחלקו של חברו בשכר ההלוואה שקיבל ממנו. כדי להימנע מכך, יש צורך להגדיר אחרת את אופן חלוקת הרווחים וההפסדים באופן שייתן עדיפות מסוימת למתעסק, או לתת לו שכר נפרד עבור התעסקותו.
תיקנו חכמים שהשותפים יכולים לחייב זה את זה שבועה מספק. כל אחד מהשותפים יכול לחייב את חברו להישבע שנהג בשותפות כראוי ולא לקח מה שאינו שייך לו, וזאת גם כשאין לו ודאות או ראיה על כך. טעם תקנה זו מפני שהשותף יכול להורות היתר לעצמו לקחת ממון בתואנה שעושה זאת עבור טרחתו בשותפות, ולכן תיקנו שבועה זו כדי שיעשו השותפים כל מעשיהם בצדק ובאמונה.