הלכות נזקי ממון עוסקות בנזקים שנגרמים לא על ידי גופו של האדם, אלא על ידי דברים שהם רכושו, כגון בעלי החיים שלו, וכן דברים שאינם ממש רכושו של האדם אלא שנמצאים בתחום אחריותו, כמו הבור או האש. יסודות ההלכות נתפרשו בכמה פרשיות בתורה (ראה שמות כא,כח-כב,ה), ונידונו באריכות במסכת בבא קמא.
הנושא הראשון שנידון בהלכות אלו, והוא מקיף את רוב הלכות נזקי ממון, הוא נזקים שנעשו על ידי בעלי חיים של האדם. החלוקה הכללית בנזקים אלה היא בין מעשה שבעל החיים מורגל לעשותו מטבעו או שהורגל בכך ('מועד'), לבין נזק שנעשה על ידי התנהגות משונה ולא רגילה שלו ('תם'). ההבדל בין תם למועד מתבטא בעיקר בצורת התשלום שמתחייב בעליו — שבתם משלם חצי נזק מגוף הבהמה שהזיקה, ואילו במועד משלם נזק שלם ממיטב נכסיו.
חלוקה יסודית נוספת של סוגי הנזקים של בעלי חיים, היא על פי 'אבות נזקים', שהם אבות הטיפוס של הנזקים השונים. בכל אחד מהאבות נכללים מיני נזקים שנחשבים לתולדות של אותם האבות ודינם כמותם. שלושה אבות נזקים בבהמה: קרן, שן ורגל, ולכל אחד מהם יש דינים המיוחדים לו. אב הנזק 'שן', הוא בהמה שאוכלת רכוש אחרים, ונכללים בו כל סוגי הנזקים שנעשים בדרך שיש בו הנאה לגופה של הבהמה. דינו שחייבים עליו נזק שלם ברשות היחיד, וברשות הרבים משלם על מה שנהנית הבהמה בלבד. אב הנזק 'רגל', הוא נזק הנגרם מחמת הדריסה וההתנהלות של הבהמה אגב הילוכה, כגון רמיסה ולכלוך של דברים, ואף בו חייבים ברשות היחיד, וברשות הרבים פטורים. אב הנזק 'קרן', הוא השור הנוגח, או כל חיה אחרת שעושה מעשה שהוא שינוי מדרכה הרגילה, בין שהנזק נעשה בקרן ממש ובין בכל דרך אחרת. השן והרגל נחשבות ל'מועדות מתחילתן', ולעומתן הקרן מעיקרה היא תמה, אך אם הבהמה נגחה שלוש פעמים היא נעשית מועדת לכך.
לאחר הצגת אבות הנזקים וכלליהם, באים פרטי דינים הנוגעים לנזקי שן ורגל. בתוך כך נידון המקרה המיוחד של 'צרורות' — מקרה של נזק שאינו ישיר שהתרחש אגב הילוכה של הבהמה, ובו משלם רק חצי נזק. מתוך דינים אלו מגיעים אל האחריות העקרונית של האדם לשמור על בהמותיו שלא יזיקו, והיקף השמירה הנדרש ממנו לשם כך. אגב אלה הובאו תקנות ציבוריות העוסקות בדיני גידול בהמות העשויות להזיק, ותקנות נוספות לתועלת הציבור.
לאחר מכן מובאים דיני שור שנגח, ובו יש פרטי דינים רבים כיצד נעשה שור מועד או חוזר להיות תם, דיני שמירת השור והתשלומים על נזקי נגיחה. בסיום דיני הקרן, מוצגים כנושא נפרד דיני בעל חיים שהרג אדם. בעל חיים שהרג אדם במזיד דינו מיתה בסקילה, ואם היה מועד לכך הבעלים חייבים בתשלום כופר.
לאחר פירוט דיני אבות הנזקים בבהמה, מוצגים שני אבות נזקים נוספים — הבור והאש.
אב הנזק 'בור' הוא בור שנמצא ברשות הרבים, שהחופרו או הפותחו חייב בנזקי הנתקלים והנופלים לתוכו. תולדות הבור הן כל דבר שהוא רכושו של אדם או שהוא באחריותו, והוא מונח במקומו ואחרים נתקלים בו ונפגעים. לנזקי בור דינים מיוחדים השייכים לו וביניהם הפטור על מיתת אדם בבור וכן על כלים שניזוקו מהבור. דיני הבור לא מצטמצמים רק לחיוב תשלומים על הנחת נזקים ברשות הרבים, אלא נגזרות מהם גם תקנות של הנהגה מסודרת של חברה, המונעות מראש היווצרותן של תקלות שונות.
אב הנזק האחרון הנידון בהלכות אלו הוא 'אש'. בעניין זה יש פרטי דינים מהי מידת האחריות שיש לאדם על הדלקה, שאם הדליק ברשות אחרים הרי הוא חייב, ואם הדליק ברשותו חייב רק אם האש עברה מתוך רשלנותו. מלבד זאת, יש חילוקים אימתי חייב בתשלום על דברים שהיו טמונים בתוך הדבר שנשרף, ומתי פטור על הטמון. בסיום ההלכות נזכר ייחוד שיש בנזק האש ביחס לשאר נזקי ממון. שלא כשאר אבות הנזקים שבהם הבעלים נתפס כאחראי לנזק אך לא כמזיק עצמו, נזקי האש אינם מוגדרים רק כ'נזקי ממון', אלא גם כנזק ישיר מידי המדליק ('כמי שהזיק בחציו'). להבדל זה יש משמעות במקרה שהאש הזיקה גופו של אדם אחר, שהמדליק משלם לניזק חמישה תשלומים (נזק, צער, ריפוי, שבת, בושת) כדין אדם המזיק אדם.