הלכות חובל ומזיק עוסקות בעיקרן בנושא אחד, נזקים שנגרמו על ידי מעשיו של האדם עצמו. החובל הוא אדם שהזיק לגופו של האחר, והמונח מזיק מתייחס לאדם שהזיק לממונו של אחר. מקורן של רוב ההלכות הוא במסכת בבא קמא.
החובל, שגרם בזדון נזק לגופו של אדם אחר, בין על ידי פעולה שעשה בידיו ובין על ידי כלי או מכשיר, נושא באשמה ובאחריות למעשיו ובתוצאותיהם. לפיכך הוא מחויב בחמישה סוגי תשלומים המתייחסים לצדדים שונים של הפגיעה, שאת כולם או מקצתם חייב החובל לשלם בהתאם למקרה החבלה: נזק — תשלום על הנזק הקבוע שנגרם לגופו של הנחבל; צער — פיצוי על הכאב שנגרם לנחבל; ריפוי — תשלום הטיפול הרפואי בנחבל; שבת — תשלום על איבוד יכולת העבודה של הנחבל במשך זמן מסוים, בושת — פיצוי עבור גרימת בושה. מלבד אלה, כדי לכפר על אשמתו, מוטל עליו לבקש מחילה מן הנפגע על הפגיעה שגרם לו.
המזיק, שגורם נזק לרכוש חברו בעצמו על ידי מעשיו, חייב לשלם את מלוא סכום הנזק (דיני מי שרכושו גרם נזק התבארו בהלכות נזקי ממון). לאדם המזיק יש היקף רחב מאוד של אחריות, בכך שהוא חייב לשלם לא רק על מה שעשה בזדון אלא גם על נזקים שגרם בשגגה, ואפילו במקרים שונים של נזק שקרה באונס. בתוך אלו מובאים סוגים בלתי רגילים של היזק — כאלו שנעשו באופן שאינו ניכר (כגון המטמא טהרות או המנסך יין), או שגורמים להיזק ממוני בדרך עקיפה, ונידונה מידת החיוב בתשלומים בכל סוג של היזק. מלבד אלה יש כמה הלכות המבארות כיצד מתבצע התשלום על נזקים למעשה, ועל פי מה אומדים ומשערים את סכום הנזק.
היזק ישיר עוד פחות, שאדם גורם בלא מעשה ממשי אלא על ידי דיבור, הוא ה‘מוסר‘ — המלשין או מראה ממונו של חברו למלכות או לאנסים, והם לוקחים אותו. על אף שלא מדובר בפעולה מעשית אלא רק בגרימה לכך שאחרים יזיקו את הממון, הדבר נחשב כהיזק של המוסר עצמו, והוא חייב לשלם. במקרים מסוימים חייב המוסר גם כאשר עשה זאת מחמת אונס, שכן הדין הוא שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם. אכן מסירת ישראל לגויים בלי אונס, בין מסירת ממונו ובין מסירת גופו, נחשבת כאיסור חמור ביותר, ובגלל שלעולם יש בה סכנת נפשות כלפי הנמסר, נחשב המוסר כרודף (שדיניו מתבארים בסמוך להלכות אלו בתחילת הלכות רוצח), שמצווה להרגו כדי להציל את נפשו של הנרדף.