בהלכות אלה מסביר הרמב”ם את ההלכות הכלליות השייכות בכל הימים הטובים, שרובן מופיעות במסכת ביצה (הקרויה בפי הראשונים ‘מסכת יום טוב’), ואילו את דיני המצוות המיוחדות לכל חג וחג הוא מפרט בהלכות המיוחדות לכל חג, שברובן נמצאות אף הן בספר זמנים. במובן מסוים דיני השבת ודיני הימים הטובים דומים זה לזה בכמה וכמה דברים — בעיקר בכך שיש בשניהם גם מצוות לא תעשה של איסור מלאכה, וגם מצוות עשה של שביתה (‘שבתון’). עם זאת, כמו שמבואר בתורה, יש הבדל בין חומרת הלכות שבת להלכות יום טוב, בכך שבהלכות יום טוב האיסורים הם רק בגדר של מצוות לא תעשה, ואילו בשבת האיסורים חמורים יותר ויכולים להגיע עד לעונשי כרת ומיתת בית דין.
אמנם מלבד היסוד הבסיסי המשותף, קיים צד חשוב של הבדל, המפורש אף הוא בתורה, והוא שביום השבת אסורה כל מלאכה, וביום טוב אסורה רק ‘מלאכת עבודה’, ואילו מלאכות שהן ‘צורך אוכל נפש’ — הכנת מאכלים ליום טוב, מותרות. היתר זה מוגבל בהיקפו למלאכות שעשייתן דווקא ביום טוב מועילה להכנת המאכל, ולא לפעולות שאפשר לעשותן קודם לכן ולא תהיה לכך השפעה על טיבו של האוכל. כמו כן הוגבל ההיתר להכנת אוכל רק לצורך אנשים מישראל (ולא לגויים או לבהמה), וכן שיהיה המאכל לצורך החג ולא לחול. מן הצד השני, שתיים מתוך המלאכות הותרו באופן גורף ביום טוב — הוצאה מרשות לרשות והבערת אש — משום שבמהותן הן שייכות למלאכת אוכל נפש.
מצד אחר, יש צד מסוים של חומרה יתרה בהלכות יום טוב מאשר בשבת. כדי שלא יזלזלו ביום טוב משום ההתרים שבו, תיקנו חכמים להחמיר בהלכות ‘מוקצה’ ו’נולד’ — שלא להשתמש ביום טוב בחפצים או במאכלים שלא היו מוכנים לשימוש לפני החג. כמו כן, יש עניינים שאף שהם מותרים ביום טוב, כגון העברה מרשות לרשות, נתנו בהם חכמים הגדרות וגבולות שלא ייעשו כדרך שנעשות בחול, וזאת כדי לשמור על קדושת יום טוב.
מעלה אחרת שיש ביום טוב לעומת השבת היא המצווה המיוחדת השייכת לכל הימים הטובים — מצוות השמחה. מן הכתוב “ושמחת בחגך” לומדים כי ביום טוב יש לעשות דברים שיש בהם להרבות בשמחה, הן באכילה ושתייה והן בדברים אחרים שמכינים מבעוד יום לשם יום טוב, וזאת מעבר לגדרי עונג השבת הנוהגים בשבת.
הימים שבין יום טוב ראשון ליום טוב אחרון של שני החגים הגדולים — חג הפסח וחג הסוכות — נקראים בלשון חכמים ‘חול המועד’ ויש להם דינים לעצמם המבוארים אף הם כאן. ממדרש הכתובים למדים שיש בימים הללו הגבלה מסוימת על עשיית מלאכה, אלא שהגבלה זו איננה מפורשת כל צרכה בתורה ועיקרה מתפרש על ידי חכמים. בעניין זה יש כמה וכמה הגבלות על מה מותר לעשות בחול המועד, ובעיקרו של דבר נמנעים מלעשות בחול המועד מלאכות שאינן נצרכות למועד. עיקרון גדול בדינים הללו מכונה ‘דבר האבד’, כלומר: כאשר דבר יאבד מחמת שלא יעשו בו את המלאכה הראויה לו, מותר לעשותו בחול המועד, אם בדרך שינוי אם בדרכו הרגילה. כמו כן הותר לעשות דברים שמוסיפים לשמחת המועד, במישרין או בעקיפין.