הלכות שמיטה ויובל כוללות הלכות שבעיקרן נוגעות לענייני שמיטת הקרקע, ועוד כמה נושאים אחרים הכרוכים בהן וקשורים אליהן. השמיטה וכמוה גם היובל הם "שבת הארץ" (ויקרא כה,ו), ולכן מקומם בספר זרעים, העוסק בדיני עבודת האדמה בכל צדדיה. דיני שמיטה נמצאים כולם במסכת שביעית, והדינים הקשורים ליובל נמצאים בפרקים האחרונים של מסכת ערכין, העוסקים בדיני חזרת הקרקעות והנכסים ביובל.
בעצם דיני השמיטה ואיסור עבודת האדמה, יש הבחנה בין מלאכות האדמה האסורות שנזכרו בתורה במפורש, ובין מלאכות האדמה הקרובות להן והשייכות להן, שחכמים גזרו לאסור אותן כסייג וגדר לעבודות האסורות. הבחנה אחרת ישנה בין האזורים השונים בתוך ארץ ישראל, שיש מקומות שבהם חובה לשמור את איסורי השמיטה בשלמות ('תחום עולי בבל'), ויש תחומים אחרים שהיא נשמרת רק בחלקה ('תחום עולי מצרים'). מתוך כך יש דיון גם לגבי מדינות שונות שמחוץ לארץ ישראל, כסוריה, עבר הירדן ושאר ארצות, וכן בדין קרקע השייכת לגוי בארץ ישראל.
בנוסף לאיסורים של עבודת הקרקע, יש כמה הגבלות ואיסורים גם בגידולי השביעית. הגבלה אחת היא מה שגזרו חכמים על הספיחים — ירקות שצמחו מאליהם בשמיטה — שאסורים באכילה אף שלא נעשתה כל עברה בזריעתם. הגבלה אחרת היא באופן השימוש בפירות שביעית, שהם הותרו רק באכילה או בשימושים הדומים לה, ולא להשחתה. בנוסף לכך נאסר לעשות בהם מסחר, אם כי הותרה מכירה מועטת של הפירות, וגם אז התמורה הניתנת בעבור הפירות נכנסת בקדושת שביעית. דין נוסף הנוגע לפירות הללו הוא שאסור לבני אדם להחזיקם בבתיהם כאשר מגיע הזמן שבו הם אינם מצויים עוד בשדות למאכל החיות, ויש לבער אותם.
נוסף על דינים אלה, שעיקרם דיני הארץ ופירותיה, נזכרת כאן מצווה נוספת של שמיטת כספים — שהחובות הכספיים שיש לאדם מישראל לחברו, נשמטים ונמחלים בסוף שנת השמיטה. בהקשר לכך מובאת תקנת הלל הזקן, שראה שנמנעים העם מלהלוות זה לזה מחשש שמא יימחל החוב, ותיקן את הפרוזבול שעניינו מסירת החובות לבית הדין לגבייה, וביטול השמטתם.
על אלה נוספו דיני היובל, שכוללים שחרור עבדים עבריים, וחזרת הנחלות מן הקונים אל הבעלים המקוריים. דין חזרת הנחלות, משמש בסיס להלכות שונות הנוגעות למכירת שדות ובתים, ובעניין זה נידונו שלושה נושאים עיקריים: שדה אחוזה, בתי ערי חומה וערי הלוויים, שלכל אחד מהם התייחד פרק לעצמו.
השמיטה והיובל הן אמנם מצוות נפרדות, אולם קיימת ביניהן תלות הדדית. מצד אחד, היובל נקבע אחרי שבעה מחזורי שמיטה, ודין היובל לעניין עבודת הקרקע כדין השמיטה. מצד שני, לדעת הרמב"ם כמו לדעת ראשונים נוספים, חובת השמיטה עצמה תלויה ביובל. ומשום שבשלהי ימי הבית הראשון גלו חלק משבטי ישראל מארצם, וכבר אין 'רוב יושביה עליה' - בטלו דיני היובלות, ואף חובת השמיטה מן התורה בטלה. עם זאת ישראל קיבלו על עצמם לקיים מצוות שמיטה גם אחרי הזמן הזה, והמשיכו בה הלכה למעשה במשך כל השנים.