בהלכות מעשה הקרבנות מתבארים היטב הסוגים השונים של הקרבנות, סדר ההקרבה הנוהג בכל אחד מהם, וכן מצוות נוספות הקשורות בהם. נוסף לכך יש עיסוק בעוד שני עניינים עיקריים המשיקים לנושא זה, והם דרכי התחייבותו של היחיד בנדר להביא קרבנות או לתת מתנות למקדש, וכן האיסור הכללי על הקרבת קרבנות מחוץ למקדש.
בהלכות אלו דן הרמב"ם בכל סוגי הקרבנות: הזבחים המובאים ממיני בהמות, קרבנות העוף והמנחות; וכן בנסכים והשמן הנוספים לקרבנות. בתחילה מפורטים הכללים העקרוניים הנוגעים לכל הקרבנות, ואחר כך כל סוג של קרבן נידון לעצמו, על כל מצוותיו וסדר הקרבתו. אגב פירוט דיני הקרבן נזכרים לעתים מקרים שבהם נעשה הקרבן שלא כסדר הראוי, אולם רוב הדינים העוסקים בפסולי הקרבנות לא פורשו כאן אלא נקבעו בקובץ הלכות נפרד — הלכות פסולי המוקדשין. ההלכות כאן מתייחסות לקרבנות הרגילים, ולגבי הקרבנות שיש ייחוד מרובה בסדר הקרבתם וכיוצא בזה, כגון קרבנות המצורע וקרבנות יום הכיפורים, מתייחס הרמב"ם בנפרד במקומות המיועדים להם לפי עניינם.
בהמשך להלכות הללו המפרטות את דרכי עשייתם של כל הקרבנות, מתבארים דינים עקרוניים בקשר לאפשרות הבאת הקרבנות בנדר או נדבה. בתחילה נזכרות ההגדרות הבסיסיות של נדר ונדבה והקרבנות שניתן להביאם באופנים אלו, ובהמשך מפורטים אופני ההתחייבות השונים, וכיצד יוצאים ידי חובתם של נדרים מסוגים שונים.
דין עקרוני נוסף הנוגע לדרך הקרבת הקרבנות, הוא החיוב המפורש בתורה, שכל עבודת הקרבנות לשם ה' תהיה רק בבית המקדש, ולא במקומות אחרים. כל עבודה של שחיטת קדשים או העלאה לשרפה על המזבח בכל מקום מחוץ למקדש כרוכה באיסור חמור, איסור לאו או איסור כרת. איסור זה חל על ישראל מזמן בניין בית המקדש והלאה, ותקף גם בזמן הזה, הואיל וקדושת המקדש במקומה עומדת גם כיום. אמנם האיסור אינו חל על הגויים — אשר להם מותר להקריב קרבנות עולה לשם ה' בכל במה שיבנו, ומותר אף לישראל ללמדם כיצד לעשות זאת.