הלכות קידוש החודש עוסקות בדרכים שבהן קובעים את לוח השנה. קביעת הלוח כוללת שני עניינים מרכזיים, ששניהם נתבארו כאן — קידוש החודש ועיבור השנה. רוב הלכות קידוש החודש מצויות במסכת ראש השנה, ואילו ההלכות הנוגעות לעיבור השנה נמצאות בתלמוד בפרק הראשון של מסכת סנהדרין.
קידוש החודש תלוי בראיית הירח החדש על ידי עדים, ועל פי עדותם בית הדין מכריזים על יום ראש החודש. עם הזמן עלה החשש שכתות שונות — החולקות על מסורת חכמים — ינסו להטעות את בית הדין, ולפיכך תיקנו שיש לחקור את העדים היטב, כדי לאמת את עדותם. בנוסף לכך, התמחו בית הדין עצמם בחשבונות מהלך הירח וידעו מתי והיכן הוא עתיד להיראות, וכך יכלו לבחון את נכונות העדות. לאחר ההחלטה, הופצה הידיעה בעם ישראל בארץ ובחוץ לארץ, על ידי שליחי בית הדין. בעניין זה סמכות בית הדין היא מוחלטת, עד שאם קבעו את ראש החודש בזמן שאינו נכון, מחמת טעות ואף בכוונה, יש לקביעתם מקום והתאריך נקבע על פיהם.
עיבור השנה שונה מקידוש החודש, בכך שהוא עניין הדורש הכרעה מתוך עיון ושיקול הדעת, ולפיכך הוא נעשה על ידי הרכב מיוחד שנתמנה לכך מתוך חכמי הסנהדרין. עיקרו של עיבור השנה הוא הצורך בהתאמה בין החודשים הנקבעים על פי מחזור הירח, ובין עונות השנה התלויות בתקופת החמה. שנת הלבנה קצרה משנת החמה בכאחד עשר יום, ומשום כך מוסיפים מדי כמה שנים חודש אדר נוסף. יחד עם בחינת הצורך בעיבור מצד התאמת שנת הלבנה לשנת החמה, נלקחו בחשבון שיקולים נוספים לעיבור השנה הנוגעים לחגיגת הרגל עצמו כגון קלקול במצב הדרכים שגרם לעיכוב של עולי הרגל.
קביעת לוח השנה וימי החגים והמועדים היא עניין הנוגע לכלל ישראל, ולפיכך הסמכות האחראית על תחום זה היא בית הדין הגדול, והמקום שבו נקבע הלוח הוא ארץ ישראל — מקומו של עם ישראל ומקום השכינה. משבטלה הסנהדרין בסוף ימי האמוראים, התחילו לקבוע את ראשי החודש ועיבור השנים לפי חשבון, שעל פיו נתייסד הלוח הנהוג בזמן הזה. אך למרות השינוי לקביעה על פי החשבון, עדיין מקור הסמכות הוא בית הדין שבארץ ישראל, ולדעת הרמב"ם עדיין "על קביעת ארץ ישראל היו סומכין", ובלעדיהם אין קיום אף ללוח שעל פי החשבון.
חשבון הלוח בנוי על זמנו של חודש ירח ממוצע, וכן של אורך שנת חמה ממוצעת. על פי לוח זה, אורכו של כל חודש וחודש בשנה ידוע מראש, אם שלושים או עשרים ותשעה יום, והם מסודרים בסירוגין (למעט חודשי מרחשוון וכסלו אשר יכולים להיות בני עשרים ותשעה ימים או שלושים). עיבור השנים נעשה במחזור קבוע, שעל פיו לעולם מקוזז הפער בין שנת החמה לשנת הירח מדי תשע עשרה שנה. כל החישובים הללו מפורטים בהלכות כאן, וכמו שכותב הרמב"ם, הם אינם מסובכים מדי.
בחלקו האחרון של הלכות קידוש החודש, הוסיף הרמב"ם כמה פרקים העוסקים בחישוב אפשרות ראיית הירח בליל השלושים לחודש, הזמן שבו בית הדין היו מקדשים את החודש. הוא מביא חישובים למציאת מקום השמש והירח, שלפיהם ניתן לחשב את מידת הסבירות לראיית הירח, וכיצד הוא ייראה. הרמב"ם מציין כי חכמי ישראל הקדמונים חיברו ספרים בדרכי החישוב, אך אלו אבדו מאתנו, ולפיכך הוא הסתמך על ספרים שחיברו חכמי יון מכיוון שדבריהם מוכחים בראיות ברורות. בחתימת ההלכות כותב הרמב"ם כי מטרת הכללת החישובים הללו בספר משנה תורה היא כדי שכל דרכי התורה יהיו מצויים בספר הזה, ולא יהיה צורך לחפשם במקומות אחרים.