הלכות שקלים, במובן המצומצם שלהן, הן הדינים ופרטי הדינים של מצוות הפרשת מחצית השקל. חובה זו מוטלת על כל אדם מישראל פעם בשנה לקראת חודש ניסן (שממנו ואילך קרבים הקרבנות מן הכספים החדשים), ובדרך זו היא קשורה לעניינו של ספר זמנים, כדרך שמסכת שקלים נקבעה בתוך סדר מועד. ואולם בהלכות אלה אין הרמב”ם עוסק רק בהקשר המצומצם של המצווה, אלא מרחיב את היריעה, כדרך שהיא מתבארת גם במסכת שקלים שבמשנה ובתלמוד.
החלק המרכזי בהלכות אלה עוסק בהגדרת חובת מחצית השקל: על מי היא חלה, מתי היא נעשית וכיוצא בזה. ועם אלה גם ההלכה המיוחדת של תוספת קטנה לסכום זה — ‘קולבון’, וכמו כן בדרכי ההעברה והאחריות לכספים במהלכם מהמקומות שנגבו בהם ועד לבית המקדש. כאשר מבואר כאן, הכספים של מחצית השקל שנגבו מכל ישראל, הם המשען העיקרי לכל תקציב ההוצאות של בית המקדש בכל שנה ושנה. בדרך אגב מבוארים גם מקורות אחרים של כספים למקדש, בין אלה שהיו תשלום עבור קרבנות שהוקרבו, ובין אלה שהיו נדבה כללית לצורך המקדש.
החלק השני של ההלכות האלה עוסק בייעודם של השקלים שנגבו. אמנם השקלים נועדו בעיקרם לשמש לקניית קרבנות הציבור, אלא שהכמות הנאספת מכל ישראל שבכל הארצות הייתה לרוב גדולה משיעור זה. לפיכך לאחר איסוף השקלים בלשכה מיוחדת במקדש, נעשתה פעולה של ‘תרומת הלשכה’ — נטילת חלק מייצג מתוך מיליוני המטבעות, והקדשתו לשימוש להוצאות התמידיות. בהלכות כאן מתבאר אלו מן ההוצאות שבמקדש היו באות מתרומת הלשכה, וכן מה נעשה בכסף שנותר ממנה בסוף השנה. כמו כן מתבארים דרכי השימוש בכספים שנשארו בלשכה ולא הוקדשו בתרומת הלשכה, שעל פי רוב משמשים למטרות הקשורות במבנה המקדש עצמו, או לשם העיר ירושלים וצרכיה.