הלכות תפילין מזוזה וספר תורה, עם השוני שיש בהן, בעיקרו של דבר יש בהן צד אחד משותף, והוא החובה לכתוב דברי תורה מסוימים בדרך של מצווה. יש כמובן קשר הדוק בין הלכות תפילין ומזוזה, משום שמקור שתיהן באותן פרשיות בתורה. והגם שמצוות כתיבת ספר תורה איננה נובעת מאותו מקור, מכל מקום חכמים קישרו בין המצוות הללו בכך שלמדו את הלכות הכתיבה שלהן זו מזו. ולכן בכל הנוגע לעיקרי הכתיבה ולצורת האותיות ודרך הכתיבה, כמו גם לגבי הדיו ובמובן מסוים גם לגבי החומר שעליו כותבים, ההלכות הללו מתאחדות יחד. משום כך, אף שבשולחן ערוך שלוש ההלכות הללו אינן צמודות כלל זו לזו, הרמב"ם, אשר מתייחס לעיקרה של המצווה — כתיבת התורה, כולה או מקצתה, בדרך של מצווה — קובע להן מקום משותף.
אמנם יש לכל אחת מההלכות הללו דרכי עשייה ושימוש שונים: התפילין הן מצווה שקשורה לגופו של האדם, המזוזה קשורה לביתו וספר התורה הוא דבר העומד בפני עצמו. משום כך אף שהרמב"ם כותב את ההלכות ברצף אחד, הוא מפסיק בין עניין לעניין כדי להוסיף בכל נושא פרטים ופרטי פרטים השייכים לאותו הנושא.
העובדה שהרמב"ם קובע מקום להלכות אלה בספר אהבה מלמדת גם צד מסוים של נתינת טעם בדברים. אף על פי שספר התורה עניינו שיהיה נקרא ונלמד, ואילו הפרשיות שבמזוזה, ובוודאי אלו שבתפילין, אינן נקראות, מכל מקום הרמב"ם רואה את שלוש המצוות האלה במידה רבה כמצוות פרטיות של דבקות, שבכל אחת מהן יש מעשה ודרך מיוחדת של עבודת ה' הקשורים בשימוש שיש בדף ובכתב של התורה כביטויים חומריים־גשמיים של קשר אהבה לה'.
בהלכות הללו יש צד ייחוד מסוים, משום שהרמב"ם איננו קובע רק את גופי ההלכות אלא נכנס לפרטי פרטים של ממש: הסימון המדויק של האותיות המתויגות בתפילין ובמזוזה, פירוט המילים החסרות והמלאות בפרשיות התפילין, והרשימה המפורטת של כל הפרשות הקטנות שבתורה (שכוללת כמה מאות פרטים), עם ציון לגבי כל אחת מהן אם היא פתוחה או סתומה — הוא פירוט שאין רבים כמותו בספר משנה תורה. ונראים הדברים שמשום שכל הפרטים הללו לא רק חשובים הלכה למעשה, אלא אין בהם מסורת מדויקת, והם אף אינם מצויים באיזשהו ספר הלכה מוסמך, לכן ראה לנכון הרמב"ם להכניס את כל הפרטים הללו, על מנת לקבע אותם בתור הלכה למעשה.